במצב רגיל אדם דואג לעצמו, כי אם לא ידאג לעצמו מי ידאג לו? אפשר לטשטש את המציאות הזו על ידי חברויות שטחיות ובידור, אבל ברגעי האמת, כשהאדם מכיר את בדידותו, הוא חש עצבות נוראה. זה הצער הקיומי שמלווה את חייו של האדם, זה המוות שמלווה אותו בעודו חי. ככל שהוא מפוכח יותר, כך מכאובו גדול יותר. הבדידות מביאה את האדם לידי אנוכיות, לכך שידאג לעצמו בלבד, ואז הוא מתרוקן מערכים, ונותר בלא משמעות לחייו ובדידותו גוברת.
התיקון לזה במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כאשר אנשים מבינים שיש ערך מקודש לחברות שלהם, הם נעשים טובים ומוסריים יותר, והם מתחברים זה אל זה באמת ומפיגים את צער בדידותם. כפי שלמדנו, מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" יכולה להתקיים בשלימות בין בני הזוג, ובכך היא מתקנת את האדם תיקון גמור. על ידי אהבת אמת זו, האדם מצליח לפרוץ את גבולותיו האנוכיים ולאהוב את בת זוגו ולדאוג לה לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו ודואג לעצמו.
הביטוי הבולט לכך הוא במצוות עונה, בה מרוב אהבה ועונג גבולותיהם נפרצים, האיש יוצא אל אשתו והיא יוצאת אליו, והם נגאלים מבדידותם ומתאחדים. ואז הם שמחים באמת, שמחה שאין דומה לה, ודופק החיים פועם בהם ומתקשר לכל החיים שבעולם ועולה עד למקור החיים.
וכך הוא שמה של מצווה זו – 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א). בשמחה זו יש גילוי אלוקי, וכפי שכתב המהר"ל (באר הגולה ה, ד): "והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כוח החיבור מן השם יתברך… כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י-ה… (סוטה יז, א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם".
מצווה זו היא מעין עולם הבא, מעין אלומה של אור ממקומות גבוהים ומתוקנים אל העולם הזה החשוך, שהמסכים והמחיצות מסתירים את האור מלהגיע אליו, עד שאמרו חכמים שהוא דומה ללילה (חגיגה יב, ב). כל המצוות צריכות לשמח את האדם שמחה יתירה, מפני שעל ידן הוא מתקשר למקור החיים, ועל ידן הוא זוכה להשתתף בהוספת חיים לעולם. אולם מפני המחיצות והמסכים שמסתירים את האור והחיים האלוקיים, אין חשים בזה כמעט. אמנם חשים סיפוק על כך שעושים את הדבר הנכון, אבל לא זוכים להרגיש תענוג ממשי בגוף המצווה עצמה. זהו שאמרו חכמים (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", כי העולם הבא הוא עיקר מקום קבלת השכר. אולם במצווה מופלאה זו האדם זוכה לחוש את התענוג המופלא שראוי לחוש בעת קיום המצווה, והרי היא מעין עולם הבא (גם השבת היא מעין עולם הבא). לכן מצווה זו היא שער שעל ידה יכול אדם לזכות לראות את עולמו בחייו, שעל ידי קיומה כראוי, הוא יכול לזכות גם בשאר המצוות לתענוג שהוא מעין עולם הבא (עיין זוהר ח"ב רנט, א).
אבל החוטאים בזנות או בגילוי עריות או בנדה, משתמשים בתשוקה הזו לרעה. במקום לפרוץ על ידה את גבולות האנוכיות ולהוליד נשמות ולהתקשר לה', הם פורצים בחטאיהם את המסגרת המוסרית הטובה, ועל כן הם נקראים פרוצים. ובכך הם מאבדים את חלקם בעולם הזה, שאינם זוכים לאהבת אמת, ומאבדים את חלקם בעולם הבא, שאינם מתקשרים לחיים הנצחיים, האמיתיים, והם יורשים גיהנום.
