אמנם למעשה, על פי מה שלמדנו בדברי חז"ל והפוסקים, הדרך המרכזית בקיום מצוות עונה היא, שככל שירבה אדם אהבה ושמחה בינו ובין אשתו, כך הוא מתקדש יותר. קדושה זו יש בה פרישות, שהאיש אינו נותן את דעתו על שום אשה מלבד אשתו, ואשתו אינה נותנת את דעתה על שום גבר מלבד בעלה. ויש בקדושה זו גם גילוי עצמי של השורש האלוקי שבנשמתם, שעל ידי התקשרותם זה אל זה באהבה ובתשוקה, ניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה בהם, ומוסיף חיים להם ולכל העולמות.
וכן מבואר בזוהר לפרשת קדושים (ח"ג פא, א-ב), על הפסוק (ויקרא יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם", שבחר ה' בישראל ועשה אותם אומה יחידה שעל ידה מתגלה אחדותו בעולם, ועל כן קדושתו שורה בישראל והוא מנהיג אותם באופן מיוחד. "ואימתי נקרא האדם אחד, כשהוא זכר ונקבה יחד, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש בזיווגו… אז הוא שלם ונקרא אחד בלא פגם. לשם כך צריך אדם לשמח את אשתו באותה שעה, להכין אותה שתהיה עימו ברצון אחד, ויתכוונו שניהם יחד לאותו דבר.
וכשהם נמצאים יחד, אז הכל הוא אחד, בנפש ובגוף, בנפש להדבק זה בזה ברצון אחד, ובגוף, כמו שלמדנו, שאדם שלא נשוי הוא כמי שנחלק, וכאשר הם מתחברים זכר ונקבה, אז הם נעשים גוף אחד. נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקראים אדם אחד. ואז הקב"ה שורה באחד (באחדות זו), ומפקיד רוח של קדושה באותו אחד (שנולד מזיווגם נשמות קדושות), והם נקראים בנים להקב"ה…"
אמנם יודע כל אדם, כי יכולתו מוגבלת, ואין באפשרות הגוף לגלות את כל האהבה והאמת שבקשר הנישואין, ואם הקשר שבין בני הזוג יהיה מבוסס בעיקר על תשוקת הגוף, יש להניח שיסתיים במהרה. לכן חובה על בני הזוג לבסס את הקשר שביניהם גם על הצד הרוחני. לשם כך יש הכרח בפרישות מסוימת מהצד הגופני. פרישות שנותנת מקום חשוב לצד הנשמתי. פרישות זו מתקיימת בעיקר בימי הנדה, כפי מצוות התורה. מעבר לכך, גם מצוות עונה צריכה להתקיים בגבולות היכולת לשמח ולשמוח כראוי. ופעמים שאדם הולך אחר תשוקתו ומנסה להוסיף ולקיים את החיבור מעבר לעונות הקבועות לו, והוא מצפה שעל ידי כך תרבה השמחה והדבקות שביניהם, והנה הוא חש שהאהבה חומקת עוברת, והרוח הגדולה נעלמה, ותשוקתו נעשית חיצונית יותר. ועליו לחזור לסדר הרגיל שקבעו חכמים למצוות עונה, כדי לתת מקום מאוזן לנשמה ולגוף, ועל ידי כך האהבה והשמחה שביניהם יתגלו באופן שלם במצוות עונה. [9]
[9] לעיתים, אדם שהפריז מאוד בתשוקה זו, וקל וחומר כאשר עשה זאת בחטא, נצרך לתשובת המשקל, ולהתנזר לזמן מסוים מגילוי תשוקה זו. כעין אדם שהרהר בעבירה, והזיר את עצמו מהיין לתקופה מסוימת, כדי לגדור את עצמו מהחטא (ברכות סג, א). מצב זה מצוי אצל בעלי תשובה. אמנם שלא כמו נזיר, מצוות עונה היא חובה מהתורה, ולכן האיש צריך לקיים את חובת עונתו, ואסור לו לפרוש ולתקן את הפרזותיו על חשבון שמחת אשתו. ואדרבה זה התיקון העיקרי שלו, שיכוון ככל יכולתו לשמח את אשתו, ובמיוחד כשזה על חשבון הנאתו. וכל זאת כדי שיוכל אח"כ לחזור לשמוח יחד עם אשתו שמחה יתירה בקיום המצווה.
