חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – תקנת עזרא

כהמשך לתורה שגזרה טומאה על שכבת זרע, כמבואר בהלכה הקודמת, תיקן עזרא הסופר ובית דינו שהמשמש מיטתו וכן מי שראה קרי לאונסו, לא ילמד תורה ויתפלל עד שיטבול (ב"ק פב, ב, רא"ש). והטעם, משום שצריך ללמוד תורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", כפי שקיבלנו אותה מסיני, ואילו הזרע יוצא "מתוך קלות ראש וזחות הדעת" (ברכות כב, א, ורש"י). עוד טעם: "שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל" (ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד). ובמיוחד "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (ברכות כב, א).

לפי כל הטעמים, אין ללמוד מהתקנה שיש פגם בחיבור שבין איש לאשתו, אלא שאין להפריז בו כדרך שנוהג התרנגול שאין לו עוד דבר בעולמו. לאדם יש ייעודים נוספים, רוחניים ומקצועיים, ואם יהיה עסוק כל הזמן בתשמיש כתרנגול, לא ימלא את תפקידיו השונים. הטבילה יוצרת הכבדה מסוימת, שנועדה לשמור על האדם שיקיים את מצוות עונה לפי השיעור המתאים לו בלא הפרזה יתירה.

בנוסף, הטבילה נועדה להפריד בין התחומים. התורה צריכה להילמד בכובד ראש, באימה וביראה, ואילו מצוות עונה נעשית מתוך שׂחוק, שחרור ושמחה שפורצת גבולות, וכפי שנאמר (בראשית כו, ח): "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", פירש רש"י: "משמש מיטתו". וכשם שתקנו חכמים שגברים צריכים לחגור חגורה שתחצוץ בין ליבם לערוותם בשעה שהם אומרים דברים שבקדושה, כדי ליצור הפרדה בין המוח והלב לערווה. שאם לא כן, יש חשש שהתאוות שעולות מהערווה יערבבו את המוח והלב, ויקשו על האדם לעסוק בענייני הרוח והלב בטהרה, עד שהשכל והרגש יהפכו להיות משועבדים להגשמת התאוות. לפיכך, כדי לבצר את העולם הרוחני, צריך שאדם ילמד תורה באימה וביראה, ברתת ובזיע, כפי הראוי לחומרת וקדושת הדברים. מתוך כך כשיחזור לצד הגשמי, יוכל להנהיג אותו באופן הנכון והמתוקן. ועל כך תקנו חכמים לברך בברכות השחר על חגירת החגורה: "אוזר ישראל בגבורה". הגבורה להפסיק בין הלב לערווה, משחררת את האדם מהשעבוד ליצר, ומאפשרת לו לקדש את היצר הגשמי במצוות עונה.

אמנם למעשה, לא פשטה תקנת עזרא בישראל. היו אנשים שלא רצו להתבטל מתורה, ומפני שהתקשו בקיום הטבילה, נמנעו מתשמיש המיטה ובטלו ממצוות עונה ופריה ורביה. מנגד, היו שרצו לקיים את מצוות עונה, ומכיוון שהתקשו בקיום הטבילה, בטלו מתלמוד תורה. והיו רבים שהתעלמו לגמרי מהתקנה, כי לא רצו לפגוע לא במצוות עונה ולא במצוות תלמוד תורה. כיוון שראו חכמים שהתקנה לא התקבלה בישראל, ביטלו אותה, וחזרו להתיר לבעלי קרי ולמי ששימש את מיטתו ללמוד תורה ולהתפלל בלא הגבלה (ברכות כב, א; רמב"ם הל' קריאת שמע ד, ח).

מכל מקום יש שעדיין מהדרים לטבול כתקנת עזרא לפני התפילה והלימוד. ויש שמקיימים את ההידור ברחיצה בתשעה קבין (כ-11 ליטר). כיום, שבכל בית יש מקלחת, טוב להקפיד בזה. [6]


[6] בגמרא ברכות כב, א-ב, עולה שנתינה של ט' קבין מים מועילה רק לבריא שראה קרי לאונסו, או לחולה ששימש מיטתו, ותלמידי חכמים נחשבו כחולים. אמנם לאחר שבטלה תקנת הטבילה, כתבו רב האי גאון והרי"ף, שגם לדעה המחמירה המצריכה טבילה לתפילה, די ברחצה בט' קבין. וכן מבואר במ"ב פח, ד, שאף שבטל מנהג הטבילה, יש אנשי מעשה שנוהגים לטבול לקריין, ואם קשה עליהם, ירחצו בט' קבין. לפי שיעור ר"ח נאה ט' קבין הם 12.44 ליטר, ולפי החישוב המדויק 10.8 ליטר.
דרך הרחצה: ט' קבין אלו צריכים להישפך על האדם ולא שיטבול בהם (ברכות כב, א). והם צריכים להישפך ברציפות בלא הפסק (מ"ב פח, ד). לראב"ד תקנו שהמים ישפכו מכוח אדם, כדי שכל המים יגיעו על גופו, ולפי זה לכאורה אין יוצאים במקלחת. אולם בספר חסידים (תתכח) כתב שאפשר לצאת גם במים שנשפכים מעצמם, ובתנאי שכל גופו ואף זרועותיו ישטפו בהם, לפי זה אפשר לצאת במקלחת. וכ"כ כה"ח פח, ז; ישכיל עבדי ח"ה או"ח יג. וכך דעת רוב ככל הפוסקים, והובאו דבריהם בפס"ת פח, 42. יש אומרים שצריך להקפיד שהמים יגיעו לכל מקום בגופו (פמ"ג מ"ז פח, א). ויש שכתבו לפי זה שצריך לשפוך תחילה מים על כפות רגליו, שאם לא כן המים לא יגיעו לשם (כה"ח פח, ז). ויש אומרים מנגד, שחציצה אינה פוסלת בזה, שהרי לא אמרו שצריך להגביה את כפות רגליו מהארץ (שו"ת מאמר מרדכי א-ב, כמובא בשע"ת פח, א; באו"ה פח, 'וכן'). ומשמע שגם המצריכים שלא תהיה חציצה ושכפות הרגליים יירטבו, אינם מדקדקים שהמים יגיעו לכל מקום ומקום כמו תוך האוזניים, שאם לא כן היו צריכים לציין זאת, וגם אין אפשרות שמים מעטים של ט' קבין יגיעו לכל מקום ומקום. וכן משמע במטה אפרים תרו, י, וכ"כ שם באלף למטה ג', ובפס"ת פח, ה.
אף שהמאמ"ר או"ח פח, ב, הבין מהרמב"ם ושו"ע, שהתקנה היתה לת"ח שרגילים לעסוק בתורה. כיום שקל לקיים את התקנה, והיא גם תואמת את מנהגי הניקיון שלנו, טוב שכל אדם יהדר לקיימה.

תפריט

דילוג לתוכן