לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן, שהם המאכלים החשובים לאדם, חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, שנאמר (דברים יח, ד): “רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (רש”י, תוס’, ר”ש, רשב”א, ר”ן וריטב”א). מהדגן מכינים את המזון הבסיסי כלחם ומזונות, היין משמח ומזין, ושמן זית מזין מאוד ומעשיר את הטעמים. בימי חזקיה המלך הוסיפו ותקנו להפריש תרומות ומעשרות גם משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.
ויש אומרים שגם מיני קטניות ופירות עץ חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, שנאמר לגבי מעשר שני (ויקרא כז, ל): “וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא…” וכן נאמר (דברים יד, כב): “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה” (ירושלמי מעשרות א, א; רמב”ם, רש”ס). ואף שהתורה הזכירה במפורש שלושה מינים, כוונתה ללמדנו על ידם את הכלל. מהדגן למדנו שגם כל מיני קטניות חייבים, ומהענבים והזיתים למדנו שכל פירות האילן חייבים. וחכמים הוסיפו ותקנו להפריש תרומות ומעשרות גם מכל מיני ירק.
אבל מה שאינו גדל מהאדמה כחלב וכבשר פטור מתרומות ומעשרות. ואף שהבהמות ניזונות מעשב, הבשר והחלב אינם נחשבים גידולי שדה אלא גידולי גידולים. וכן פטריות פטורות מתרומות ומעשרות, הואיל ואינן גדלות מהקרקע. וכן מיני צומח שאין רגילים לאכול, אלא הם מאכל בהמה או שנועדו לתבל מאכלי אדם אבל אינם נאכלים בפני עצמם, פטורים מתרומות ומעשרות (כמבואר בהלכה הבאה).[1]
מהתורה אדם צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות שהוא קוטף ואוסף לצורך מאכל ביתו, שנאמר (דברים יד, כב-כג): “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ… וְאָכַלְתָּ”. ומדברי חכמים חייבים להפריש תרומות ומעשרות גם מפירות שאדם קוטף כדי למכור. פירות שלא נגמרה מלאכתם, כגון ענבים לעשות מהם יין, זיתים לעשות מהם שמן, אם הקונה יעשה מהם יין ושמן לצורך ביתו – יתחייב בתרומות ומעשרות מהתורה, ואם כדי למוכרם – מדברי חכמים (ב”מ פח, ב; רמב”ם מעשר ב, א-ב).
