יג – דמאי ושאר ספקות

פורסם בקטגוריה ח - החייב והפטור. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-08-13/

בלשון חכמים 'טבל' הם פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ופירוש 'טבל' – 'טוב-לא', כלומר, פירות אלו עדיין לא טובים לאכילה. 'דמאי' הם פירות שיש ספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. 'דמאי' היא מילה ארמית שתרגומה: 'זה מה'? כלומר, יש שאלה בפירות אלה, האם מעושרים הם?

בזמן חכמים, רוב עמי הארץ היו מפרישים תרומות ומעשרות, אבל כיוון שמקצתם לא הפרישום כראוי, תקנו חכמים שפירות עמי הארץ יהיו במעמד של 'דמאי' – תרומה גדולה לא יפרישו מהם, מפני שהפרשתה היתה רווחת אצל עמי הארץ. אבל מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני או עני יפרישו. אמנם בפועל, אף שהפרישו פירות מעשר ראשון ומעשר עני על ידי קביעת מקום, לא חייבו חכמים לתת אותם ללוי ולעני. מפני שהם חיובי ממון, שחל עליהם הכלל: "המוציא מחבירו עליו הראיה", ובלא שהלוי או העני יוכיח שאכן לא הפרישו מפירות אלו מעשרות, לא יצטרכו ליתנם. אבל מתוך המעשר הראשון צריכים להפריש 'תרומת מעשר' וליתנה לכהן, הואיל ויש בה קדושה ואסור לישראל לאוכלה. וכן לגבי מעשר שני, הואיל ויש בו קדושה, צריכים להפרישו ולאוכלו בירושלים בטהרה. ואין מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות ופדיון מעשר שני מפירות דמאי, כפי הכלל המפורסם: "ספק ברכות להקל" (עי' רמב"ם מעשר ט, א-ד). ואם פודים מעשר שני של דמאי, אין צריך להוסיף חומש (רמב"ם מעשר שני ה, ד).

כיום, כאשר מתעורר ספק על פירות אם הם מעושרים, הספק הוא גם על תרומה גדולה, הואיל וגם אותה עמי הארץ אינם מפרישים. לפיכך יש להפריש את כל התרומות והמעשרות בלא ברכה, אלא שכאמור, את חיובי הממון – מעשר ראשון ומעשר עני – אין צריך לתת ללוי ולעני, ואילו את התרומות המקודשות, צריך מספק להניח עטופות בפח, ואת המעשר שני צריך לפדות על פרוטה.

בכל עת שיש לאדם ספק אם הפירות שלפניו שייכים לשנת 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני', יפריש מספק את שני המעשרות, ויאמר: "אם חייבים בעני – יהיו מעשר עני, ואם בשני – יהיו שני". את ה'מעשר-שני' יפדה על פרוטה, ואת ה'מעשר-עני' ייתן לעני. והרוצה להקל רשאי להפריש 'מעשר שני' בלבד.[18]


[18]. במשנה מכשירין ב, יא, מבואר שכאשר התערבו פירות של שנת מעשר שני עם פירות של שנת מעשר עני, הולכים לפי הרוב, ואם הם "מחצה למחצה – להחמיר". לדעת רבים הכוונה שיפריש שני מעשרות. כלומר יפריש מעשר שני, ויפדה אותו בדמים שאותם יעלה לירושלים, ואת הפירות הפדויים יתן לעני (ר"ש, ראב"ד, רא"ש, רע"ב, גר"א). ולדעת רמב"ם (מעשר שני א, יא) הכוונה שיפריש מעשר שני שהוא חמור יותר שיש בו קדושה. וכ"כ שו"ע (שלא, קכח). כיוון שלדעת רוה"פ יש להפריש שני מעשרות, כן נכון לנהוג. אולם כיוון שפסקו האחרונים שדין תרו"מ בזמן הזה דרבנן, הרוצה להקל ולהפריש מעשר שני בלבד, רשאי, כי יש לו על מה לסמוך.
פורסם בקטגוריה ח - החייב והפטור. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן