ז – דין הפירות בשלבי קביעתם למעשר

פורסם בקטגוריה ח - החייב והפטור. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-08-07/

מהתורה, רק לאחר שתגמר מלאכתם של הפירות ויקָבעו למעשרות על ידי הכנסתם לבית, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות. שנאמר (דברים כו, יג): "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", הרי שהמצווה מהתורה חלה רק על הפירות שהגיעו לבית (ב"מ פח, א). כלומר, למרות שמותר לכתחילה להפריש תרומות ומעשרות מפירות שנגמרה מלאכתם, האיסור מהתורה לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות מתחיל רק מעת הכנסתם לבית.

הוסיפו חכמים סייג לתורה וקבעו שתי הלכות:

הראשונה, כבר מעת שהפירות נקטפו, למרות שעוד לא נקבעו למעשרות, אסור לאכול מהם אכילת קבע, ואסור לזרוע אותם באדמה. ורק לאכול מהם ארעי, או להאכילם לבהמות דרך קבע, מותר לפני שהפירות נקבעו למעשרות (רמב"ם מעשר ג, א-ב; כ; ו, ג).

השנייה, שהפירות יקבעו למעשר גם לפני הכנסתם לבית. שאם בעל השדה מתכוון למכור אותם, מיד לאחר 'גמר מלאכתם' יקבעו למעשרות, ויהיה אסור לאכול מהם אפילו בדרך ארעי כל זמן שלא יפרישו מהם תרומות ומעשרות. ואף שבפועל הפירות עוד לא הגיעו למקומות שבהם ימכרו, כיוון שכבר נגמרה מלאכתם ואם יבוא קונה ימכרו לו – נקבעו למעשרות. ואם גם כשיבוא קונה לא ימכרו לו, מותר לאכול מהם ארעי עד שיגיעו למקום שבו מתכוונים למוכרם ויקבעו למעשרות (משנה מעשרות ב, ג, ר"ש, רע"ב, רש"ס; ירושלמי מעשרות א, ד).

ואם בעל הפירות מתכוון להביאם לביתו לצורך אכילתם, תקנו חכמים שאף לפני שיכניסם לביתו, יקבעו למעשרות באחד מששה דברים נוספים, ויהיה אסור לאכול מהם אפילו ארעי בלא שיפריש מהם תחילה תרומות ומעשרות. אלו הם ששת הדברים: א) הכנסתם לחצר שמורה. ב) מקח – מכירתם. ג) בישול.
ד) מליחה או כבישה. ה) הפרשת תרומה גדולה מהם. ו) שבת – בכניסת השבת הפירות שמיועדים לאכילה בשבת נקבעים למעשר (רמב"ם מעשר ג, ג; ד, א-ב).

המסתפק אם אכילתו היא דרך קבע או ארעי, או אם הפירות נקבעו למעשרות, יפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה ויצא מהספק.[12]


[12]. קשה להגדיר מהי אכילת ארעי שמותר לאכול לפני שהפירות נקבעו למעשר. בפשטות הכוונה לאכילה חטופה שלא במסגרת ארוחה. כיוצא בזה מבואר בירושלמי (מעשרות ד, א), שכל הנאכל במסגרת של הסבה ושתיית יין נחשב כנאכל דרך קבע. כיוצא בזה כתב ראב"ד (שכירות יב, י), שאם אכל פת, כל הפירות שנאכלים באותה מסגרת נחשבים כנאכלים דרך קבע. והירושלמי שם נשאר בספק מה דין פירות שהתכוונו לאוכלם דרך הסבה עם יין ולבסוף נמלך לאוכלם ללא הסיבה.מהרמב"ם (מעשר ג, יט), על פי המשנה, עולה כלל נוסף, שאם עוסקים בהכנת הפירות לאכילה, אפילו שלא במסגרת סעודה, נקבעים למעשר. שאמרו במשנה (מעשרות ד, ה): "המקלף שעורים – מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קילף ונתן לתוך ידו – חייב. המולל מלילות של חיטים, מנפה מיד ליד ואוכל, ואם ניפה ונתן לתוך חיקו – חייב". ולרש"י ומאירי (ביצה יג, ב), האוסף אפילו שתי חיטים בידו נחשב כאוכלן דרך קבע. וכך נראה שפירש הרמב"ם. אולם אפשר לבאר שהמשנה עסקה במי שקילף או מלל בתוך ביתו או חצרו המשתמרת, באופן שכל פרי שנגמר מלאכתו מיד נקבע למעשר, ואסור לאכול ממנו אפילו אכילת ארעי (כמבואר בהלכה הבאה). אבל מחוץ לחצר המשתמרת, אכילת החיטים והשעורים באופן זה נחשבת דרך ארעי. ויש שכתבו שכך היא דעת הרמב"ם (שערי צדק ו' בינת אדם א; כרם ציון יג, עמ' קעט). בנוסף לכך, לדעת תוס', רשב"א וריטב"א (ביצה יג, ב), המולל וקולף נחשב כגומר מלאכת הפירות אבל אין זה נחשב כאכילת קבע. וכן פשט הסוגיה שרק האוכל דרך קבע, כדוגמת אכילה שחייבת בסוכה, חייב להפריש תרו"מ. והואיל ומדובר בדין דרבנן, שכן הפירות עדיין לא נכנסו לביתו, ובנוסף לכך לרוה"פ דין תרו"מ בזמן הזה דרבנן, יש לסמוך על דעת המקילים, שכל אימת שהאכילה אינה קבועה ואינה במסגרת קבועה – פטורה מתרו"מ. והרוצה להדר, בכל עת שיש ספק שמא אכילתו קבע לאחת השיטות, יפריש תרו"מ בברכה. הלוקח מעט פירות מהמטע או מבית האריזה לפני גמר האריזה, כדי לאוכלם ארעי במכוניתו – אינו חייב להפריש מהם תרו"מ, כי המכונית אינה כבית.

הכנסה לבית בשינוי: הכניס אדם לביתו דרך החלון פירות שנגמרה מלאכתם, לא נקבעו למעשר, ועדיין מותר לאכול מהם דרך ארעי. ואמר רבי יהודה ברבי אילעאי, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו עושים תורתם קבע ומלאכתם ארעי, והיו מכניסים את פירותיהם דרך הדלת כדי להתחייב במעשר, וזכו להצלחה בתורתם ובמלאכתם. ודורות האחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי, והיו מכניסים את פירותיהם דרך החלונות כדי לאכול מהם ארעי בלא להתחייב בתרומות ומעשרות, וגם תורתם וגם מלאכתם לא התקיימו בידם (ברכות לה, ב).

הכניס אדם לביתו פירות שלא נגמרה מלאכתם, כגון שיבולים של תבואה, או אפילו גרגירי תבואה עם המוץ שלהם, רשאי לאכול מהם דרך ארעי עד גמר מלאכתם. לאחר שיפרידם מהמוץ – תגמר מלאכתם ויקבעו למעשר (רמב"ם מעשר ג, ו). כיוצא בזה דעת רמב"ן, ריטב"א ור"ן (ב"מ פח, ב), שכל דבר שעושים ממנו גורן, אינו צריך 'ראיית פני הבית' כדי להתחייב במעשרות, ולכן לאחר גמר מלאכתו, אפילו כשהוא נעשה בבית, מתחייב בתרו"מ. ולרש"י ותוס' (ע"ז מא, ב), גם לאחר שתגמר מלאכתם מותר לאכול מהם אכילת ארעי, שהואיל ולא הכניסם לבית אחר גמר מלאכתם, אינם נקבעים למעשר. ורק כשירצה לאוכלם קבע יהיה חייב להפריש מהם תרו"מ. ולדעת רבנו אפרים ורשב"א, כיוון שהכניסם לביתו לפני גמר מלאכתם, נפטרו לעולם מתרו"מ, וגם לאחר שתגמר מלאכתם, יהיה מותר לאכול מהם אכילת קבע.

פורסם בקטגוריה ח - החייב והפטור. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן