כל מאכל אדם הגדל מהארץ חייב בתרומות ומעשרות, בין אם הוא נאכל כצורתו הטבעית, או מרוסק או שעושים ממנו מיץ. אבל החלקים בפרי שאינם נחשבים מאכל אדם – פטורים. לפיכך, קליפות וגרעינים שאינם ראויים לאכילה, פטורים מתרומות ומעשרות, והראויים לאכילה, כדוגמת קליפת תפוח וגרעיני אבטיח – חייבים. עלי גפן שנקטפו לצורך מאכל, כעטיפה לאורז ובשר, פטורים מתרומות ומעשרות, הואיל ובדרך כלל הם אינם נחשבים מאכל.
מיני תבלינים המשמשים לנתינת טעם או ריח או צבע בלבד, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרומות ומעשרות, הואיל ואינם נאכלים בפני עצמם. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם. המבשל מרק עם פטרוזיליה, שום ובצל, למרות שכוונתו שייתנו טעם בלבד ואח"כ הוא זורקם – המרק חייב בתרומות ומעשרות, הואיל וטעמו בא מירקות שרגילים לאוכלם גם כצורתם.[2]
צמחים שנועדו למרפא או לריח או לנוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן עלי גת פטורים. המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות. הנוטל זרעים ומנביט אותם, אינו צריך לעשר את הנבט. ואף שיש מחמירים, העיקר כדעת המקילים.[3]
מינים שנאכלים על ידי בהמה, גם אם יש אדם שרוצה לאוכלם וזרעם עבור אכילתו, כיוון שהם מאכל בהמה, פטורים מתרומות ומעשרות. אבל מינים שלעיתים נאכלים על ידי אדם ולעיתים על ידי בהמה, כדוגמת שעורה, אם זרעם ואספם עבור אדם – חייבים בתרומות ומעשרות, ואם זרעם ואספם עבור בהמה – פטורים (עי' רמב"ם תרומות ב, ב; מעדני ארץ תרומות ב, ז).[4]
קליפות תפוזים: יש אומרים שחייבות בתרו"מ, מפני שמכינים מהקליפה כולה ממתקים ורבים אוכלים את הקליפה הלבנה כפי שהיא, ואף מותר לכתחילה בזמן הזה להפריש תרו"מ מהקליפות על עיקר הפרי (ציץ אליעזר א, א; ג, כא). ובמשפטי ארץ (ח, 42) נוטה להתיר זאת בשעת הדחק. מנגד, לחזון איש (מעשרות א, ל), הקליפות פטורות מתרו"מ הואיל ורק מיעוטן נועד לאכילה. ויש אומרים שאף שהרוצה לאכול קליפות חייב להפריש תרו"מ, אין מפרישים מהן על עיקר הפרי (עי' המעשר והתרומה ג, ס"ק לח). וכן נראה למעשה. והמפריש סתם תרו"מ מתפוזים פטר גם את הקליפות.
[3]. יש מחמירים לחייב תרו"מ מנבטים, ואף שכבר הפריש על הגרעינים עצמם, הואיל וכוונתו להצמיח את הירק שעולה מהם (הרב אליהו התורה והארץ ח"ג עמ' 215). במשפטי ארץ (א, יד), החמיר להפריש תרו"מ בלא ברכה ממה שגדל במים, והקל בנבטים שגדלו בלחות, כי הם דומים לפטריות. אולם למעשה מכמה צדדים יש להקל אפילו אם גדלו במים. ראשית, משני צדדים הדיון בדברי חכמים: א) גידולם בכלי סגור שדינו כעציץ שאינו נקוב. ב) דינם כירק. ומשלושה צדדים נחלקו אם יש בהם חיוב:
א) יש סוברים שהגדל במים פטור משביעית ותרו"מ (להלן הערה 17). ב) נחלקו אם הגדל בבית חייב בתרו"מ מדרבנן: לרמב"ם (מעשר א, י) חייב, ולראב"ד פטור. ג) יש להסתפק אולי הגבעול טפל לזרע, שכל החומר שלו יוצא מהזרע, שעליו כבר הפרישו תרו"מ. וכן דעת הרב אריאל (באהלה של תורה ד, מז). ואילו היה קל להחמיר בזה, יתכן שהיה מקום לומר שראוי להדר כדי לצאת ידי כל הפוסקים, אבל כיוון שיש בזה טורח רב, וגם ספקות, שאם יפריש על הכל היום, עד מחר יוסיפו לצמוח, ויתעורר ספק אם צריך להפריש על מה שגדל עוד וכיצד. לכן נכון להורות כעיקר הדין, שספק בדברי חכמים להקל.
[4]. לעניין כרשינים, שהם מאכל בהמה ובעת רעב מאכל אדם, גזרו חכמים לחייבם בתרו"מ (ירושלמי חלה ד, ד), גם כאשר זרעום עבור בהמה (מהר"י קורקוס ורדב"ז).
