בכלל האיסור שאסרה התורה על ישראל לעשות פסל אדם לצורך נוי, אסור לישראל לייצר בידיו או על ידי מכונה – פסלונים קטנים של אנשים בצורת חיילים, ליצנים, מנהיגים ידועים מהעבר או חסידים רוקדים. וכן אסור לייצר תבליט של הצד הקדמי שלהם. ואף שברור שפסלונים אלה לא מיועדים לעבודה זרה, כבר למדנו שאסרה התורה לעשות פסלים של אדם לנוי. אבל אם נוכרים עשו אותם, כיוון שאין כיום מי שעובד אותם, ואין חשש שיחשדו שהמחזיק אותם רוצה לעובדם, אין איסור להחזיקם בבית (רשב”א, רא”ש, ריטב”א, חכמ”א פה, ו). וכפי שלמדנו (הלכה ב), יש מהדרים שלא לקשט את הבית בפסלונים שאסור לישראל לעשות.
מותר לבעלי חנויות בגדים להציב בחלון הראווה שלהם בובות בגודל אדם ולהלבישן בבגדים שמוכרים בחנות. כאשר הבובות חסרות, כגון בלא אוזניים, מותר גם ליהודי לעשותן, וכשהן שלמות אסור ליהודי לעשותן. ולדעת רבים גם אסור ליהודי לבקש מנוכרי לעשות עבורו בובות שלמות. אבל אם נוכרי מייצר בובות שלמות לצורך חנויות של נוכרים, מותר ליהודי לקנותן לצורך חנותו.[6]
מוזיאון השעווה: אסור לישראל ליצור את הדמויות שבמוזיאון השעווה, אבל לקנותן מגוי מותר. ואם יהודי עשה את הבובות, יש אומרים שאסור לבקר במוזיאון כדי שלא לתמוך בעוברי עבירה וליהנות ממעשיהם (אבני ישפה א, קנא). ויש אומרים שמותר לבקר, הואיל ואין איסור להשהות את הבובות (עשה לך רב ח”ה קצרות עב). בפועל, כיום נוכרים בחו”ל עושים את הבובות, אבל לדעת רוב הראשונים אסור ליהודי לבקש מהם לעשות עבורו בובות מסוימות, מפני שלדעת רוב הראשונים איסור ‘שבות’ חל בכל איסורי התורה כמו בשבת. כלומר, אסור ליהודי לבקש מנוכרי לעשות דבר שאסור ליהודי מהתורה (ראו פנה”ל שביעית ה, 9). אבל אם היהודי עבר וביקש זאת מגוי, מותר ליהנות ממה שעשה, הואיל ויש ראשונים שסוברים שאין איסור ‘שבות’ בשאר האיסורים, ונמצא שאין איסור במעשיו. בנוסף, יש שהעלה סברה שאם חלק מהפסל מכוסה, כגון שרגליו בנעליים, הוא אינו נחשב שלם (שו”ת אור יצחק ח”א יו”ד כה). ואף שאין להתיר ליהודי לעשות בובות כאלה על סמך דעתו, אפשר לצרף את סברתו כדי ליהנות מבובות שנוכרים עשו לבקשת יהודי.
