אסרה התורה להקים מצבה, שנאמר (דברים טז, כב): “וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה’ אֱלֹוהֶיךָ”, וכן נאמר (ויקרא כו, א): “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם”. מצבה היא אבן אחת, ויש אומרים גם מבנה של אבנים, שהיו עובדי עבודה זרה רגילים להקים לכבוד האלילים, והיו מנסכים עליה יין או יוצקים עליה שמן. כמו כן היו שהקימו מצבה ליד מזבח שנועד לקורבנות, וסביב המצבה היו מתקבצים לשמוע את דברי הכמרים או שהניחו עליה פסלים. כיוון שדרכם של עובדי האלילים היתה להקים מצבה, אסרה התורה להקים מצבה גם לכבוד שמיים (רמב”ם ו, ו; ספה”מ ל”ת יא; רמב”ן דברים טז, כב).
אמנם בימי האבות היתה המצבה שהקימו לכבוד ה’ רצויה, וכפי שעשה יעקב אבינו לאחר חלום הסולם והגילוי האלוהי, שנאמר (בראשית כח, יח): “וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ”. כלומר, הניח מצבה לזכר ההתגלות האלוהית, כדי לציין שהמקום המקודש הזה הוא “בֵּית אֱלֹוהִים” ו”שַׁעַר הַשָּׁמָיִם”. אולם בעקבות מנהגם של עובדי עבודה זרה לעשות מצבה לאלילים, נעשתה המצבה שנואה, ונצטווינו שלא להקימה גם לשם ה’ (ספרי, רש”י ורמב”ן דברים טז, כב).
כפי הנראה, בתחילה, כאשר שם ה’ עוד לא נודע בעולם, כל זיכרון נוסף לשם ה’ היה רצוי. אולם לאחר שה’ התגלה לעמו ישראל וצווה להקים את המקדש וקבע סדרים מדויקים להקרבת קורבנות על המזבח, על ישראל להתקשר אל ה’ בדרך הסלולה שבתורה, שנועדה לרומם אותם להיות דבקים באמת ובטוב. אבל אם אדם יקבע מצבה ביוזמתו האישית, ייטה מאמונת הייחוד והדרכת התורה, להיות כעובדי האלילים שמנטיית ליבם ממציאים דרכי פולחן כדי לפתות את האלילים לסייע להם למלא את תאוותיהם.
האיסור הוא לעשות מצבה לשם קדושת ה’, או להבדיל לשם פולחן אלילי, אבל אין איסור לעשות מצבה למטרות אחרות. לפיכך מותר לעשות מצבה על קבר ולכתוב עליה את שם הנפטר ומעלותיו, כדי שיזכרו אותו. וכן מותר לעשות אנדרטאות זיכרון ללוחמים או לאירועים שונים.[17]