אסרה התורה להשתחוות על אבן מַשְׂכִּית, גם כשהמשתחווה מכוון לשם שמיים, שנאמר (ויקרא כו, א): “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. איסור זה שעונשו מלקות קיים בכל רחבי הארץ והעולם, אבל בבית המקדש מותר (מגילה כב, ב).
אֶבֶן מַשְׂכִּית לשון כיסוי, כמו שנאמר (שמות לג, כב): “וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ” (רש”י). כלומר אבן מסותתת שהונחה על הקרקע ומכסה אותה. מַשְׂכִּית, גם לשון קישוט, שְׂכִיַּת חֶמְדָּה, כמנהג עובדי עבודה זרה שהיו עושים ציורים ופיתוחים על האבן ומשתחווים עליה. אולם גם אם לא היה קישוט על האבן, אסור מהתורה להשתחוות עליה (רמב”ם ע”ז ו, ו; החינוך מצווה שמט).
איסור זה מסתעף מאיסור עבודה זרה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה שדימו שיש באבנים כוחות, והיו מניחים אבן ומשתחווים עליה כדי להתקשר אליה ולקבל את עזרתה. ורק בבית המקדש, מקום האמונה, אין איסור להשתחוות על אבן מַשְׂכִּית, הואיל וברור שמשתחווים לה’.
טעם נוסף לאיסור, שבבית המקדש מצווה לרצף את העזרה באבנים מסותתות ועליהן היו משתחווים לה’, ואין ראוי להשוות את שאר המקומות ולהשתחוות בהם כמו שמשתחווים בבית המקדש (רש”י מגילה כב, ב).
איסור התורה הוא להשתחוות על אבן גדולה שסיתתו אותה בעודה מחוברת לאדמה או על רצפה שנעשתה מאבנים שהוצאו ממקומן והונחו על הקרקע. אבל על סלע טבעי מותר להשתחוות, וכן מותר להשתחוות על לבֵנה, הואיל ונוצרה באופן מלאכותי על ידי עירוב חומרים.
איסור התורה הוא כאשר מתקיימים בהשתחוויה שני תנאים: א) על אבן. ב) השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, כלומר, כאשר כל גופו שטוח על האבן, ולא בהשתחוויה שרק ראשו נוגע באבן (רמב”ם ו, ו). גזרו חכמים שאסור להשתחוות גם כאשר מתקיים אחד התנאים. לפיכך: א) אסור להשתחוות על אבן גם בלא פישוט ידיים ורגליים, ובתנאי שראשו נוגע באבן. אבל אם עשה זאת שלא על אבן או שהניח דבר שיחצוץ בין ראשו לאבן, או שעשה זאת בהטיה לימין או לשמאל – מותר. ב) אסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על כל דבר שמחובר לקרקע למרות שאינו אבן, אבל אם יניחו עליו בד או שטיח לא קבוע, אפשר יהיה להשתחוות עליו בפישוט ידיים ורגליים.[18]
לגבי השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים שלא על אבן, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שאין בכך שום איסור (רמב”ם ע”ז ו, ז; אור זרוע; ערוה”ש או”ח קלא, יח). מנגד יש סוברים שגם שלא על אבן אסור להשתחוות בלא הטיה (ריב”ש תיב, בשם רב שרירא גאון ורי”ץ גיאת; רמ”א קלא, ח), והסתפקו האחרונים (מ”א קלא, כב; שעה”צ מד), האם האיסור הוא רק על מה שמחובר לקרקע, אבל על בד שחוצץ מותר, או שגם על בד שחוצץ אסור בלא הטיה. והט”ז טו, היקל.
לכאורה כיוון שהספק בדינים אלו הוא מדרבנן, היה אפשר להקל כדעת ראב”ן ודעימיה שרק בפישוט ידיים ורגליים על אבן אסור להשתחוות, או לפחות כדעת רמב”ם וערוה”ש שאין איסור להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים שלא על אבן. אולם נטיית האחרונים בדינים אלו לחומרה, שאיסור חכמים הוא גם כאשר מתקיים תנאי אחד: אבן או השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים (רמ”א קלא, ח, לבוש ז, ט”ז יד, מ”א כב, פמ”ג, עולת תמיד כז, מ”ב מ, כה”ח קיד). אבל לגבי הספק האחרון שהובא במ”א, והט”ז היקל בו, בוודאי יש להקל שאפשר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על שטיח שאינו קבוע, וכפי שכתבתי למעלה.
במנחת חינוך (שמט, א) הסתפק האם מותר להשתחוות על אבן משכית בשטח המקודש של הר הבית. אולם כפי שביארו רבנים מבני דורנו, מדברי חכמים משמע שהיו משתחווים בהר הבית אף שהיה מרוצף באבן, וממילא מובן שהמצווה להשתחוות במקדש היא בכל שטח הר הבית ולא רק בשטח העזרות (‘אל הר המור’ בירורי הלכה ו; ‘לקראת מקדש’ סי’ יח; הר הבית כהלכה ח”ב ב). לפיכך, מותר להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבן בכל מקום ברחבת הר הבית שברור שהוא נכלל בחלק המקודש, ת”ק על ת”ק אמה. אולם לגבי רוב המקומות ברחבת הר הבית יש ספק אם הם בכלל השטח המקודש של הר הבית, ובהם יש להחמיר במה שאסור מהתורה. כלומר, אסור להשתחוות שם בפישוט ידיים ורגליים על אבן, אבל מותר לכרוע על הברכיים ולהצמיד את הראש לקרקע על רצפת אבנים, או להשתחוות בפישוט ידיים רגליים על קרקע שאינה אבן. ובאופנים אלו אפשר להקל בכל מתחם הר הבית אף במקום שכנראה אינו מכלל השטח המקודש, בצירוף דעת ראב”ן ודעימיה. שכן מעיקר הדין היה אפשר להורות כמותם בכל מקום, הואיל והמחלוקת בדרבנן, אלא שהואיל ואין בכך צורך, הורו הפוסקים להחמיר, וייתכן שאף רצו להרחיק ממנהג הגויים (עי’ המספיק לעובדי השם פרק כה; ‘עיונים ומחקרים’ לר’ שאול חנא קוק, עמ’ 363). אבל כאשר נמצאים סביב המקום שבו מצווה להשתחוות, אפשר לסמוך על המקילים.
