מתחילה, כאשר היו ישראל במדבר ארבעים שנה, סמוכים למשכן ולמזבח, הותר להם לאכול בשר בהמה רק במסגרת קרבן שלמים. לאחר שהיו שוחטים את הקרבן, והכהנים היו מזים את דמו על המזבח ומעלים את חלביו על אש המזבח ונוטלים את חלקם מבשר הקרבן, רשאים היו ישראל לאכול מבשרו בטהרה. ומעת שנכנסו ישראל לארץ והתיישבו בכל מרחביה, רחוקים ממקום המקדש, הותר לשחוט בהמות בכל מקום ולאכול את בשרם בלא להקריבם למזבח. שנאמר (דברים יב, כא): “כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלוֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ”. הרי שמתחילה הבשר שאכלו ישראל במדבר היה מקודש בקדושת קרבן שלמים, וכשזכו להיכנס לארץ הקדושה, זכו שהקדושה התפשטה בכל מרחבי הארץ, והותר לאכול בשר בכל מקום על ידי שחיטה כהלכה.[2]
אפשר לומר, שבזכות שישראל מקדשים את עצמם בעבודת ה’, יש להם מעלה יתירה על בעלי החיים, וממילא מותר להם לאכול בשר אף שלא במסגרת קרבן. יותר מזה, בזכות שישראל זכו להקריב קרבנות לה’ כמצוות התורה, הם יכולים להמשיך את קדושת הקרבן לאכילה, שכאשר ישראל אוכלים לשם שמיים, אכילתם דומה לקרבן, שהמאכל מתעלה למדרגה הקשורה לעבודת ה’ ועולה לריח ניחוח לה’ כקרבן.
וכן מצאנו אצל נח, שבזכות הקרבנות הותר לו לאכול בשר, שלפני המבול נאמר (בראשית ז, א-ג): “וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ”. לאחר שהמבול הסתיים ונח יצא מהתיבה, הבין שה’ ציווה אותו להביא לתיבה מהמינים הטהורים שבעה שבעה כדי שיוכל להעלות מהם לקרבן. וכך עשה: “וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה’, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ” (שם ח, כ). לאחר מכן הותר לנח ולזרעו לאכול בשר (שם ט, ב-ג).
