אף שמותר לאכול בשר בעלי חיים, בכמה מצוות הדריכה אותנו התורה לנהוג כלפיהם ברחמים, ובתוך כך כיוונה אותנו לשים לב לבעיה המוסרית שבאכילת הבשר, כדי להכין אותנו לקראת התקופה שתבוא בעתיד, שבה נחדל מאכילת בשר. נסקור בקצרה שש מצוות מהתורה שעוסקות בכך:
הראשונה: איסור אכילת אבר מן החי, כלומר אסור לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. הטעם לכך פשוט, זו אכזריות נוראה לחתוך איבר מבהמה חיה, ולראות בכאבה וצערה, וליהנות אחר כך מטעם בשרה. מצווה זו חלה גם על בני נח, שאמנם כל מיני החי מותרים להם ומותר להם לאכול מבשרם ללא שחיטה, מכל מקום רק לאחר מיתת בעל החיים מותר לחתוך מבשרו ולאוכלו.
השנייה: שחיטה. נצטווינו לשחוט את הבהמה מן הצוואר, וכל בהמה שלא תישחט, הרי היא נבלה האסורה באכילה. וכן הדין לגבי עוף וחיה. ואף שמצוות השחיטה היא חוק שאין אנו מבינים את מלא טעמו, ברור שיש בה ביטוי לרחמנות, כפי שיבואר להלן (יח, ג). לגבי עופות שנמצאים בדרגת התפתחות נמוכה מבהמות וחיות, נצטווינו לשחוט רק סימן אחד ולא שני סימנים. ודגים וחגבים, שמוחם ומערכת העצבים שלהם פחות מפותחים, ומסתבר שגם תחושת הכאב שלהם עמומה יותר – לא נצטווינו לשחוט כלל, וגם אין בהם איסור אבר מן החי (להלן טו, א, הכלל השני; יז, ז-ח; יח, יא).
שלישית: שלא לאכול דם בהמה חיה ועוף. ביאר בעל ספר החינוך (מצווה קמ"ח), שבאכילת הדם בולטת האכזריות, שכן דם החיה דומה לדם האדם, ובו נקשרת חיותו של בעל החיים.
רביעית: מצווה לכסות דם חיה ועוף לאחר השחיטה (להלן יח, ט-י). אפשר לומר שיש צד של אכזריות באכילת הבשר בעוד דם החיה והעוף שפוכים על הארץ. כמו כן יש בכיסוי הדם ביטוי לבושה מסוימת על שאנו נאלצים לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם.
חמישית: שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד (להלן יח, ח). כלומר, למרות שהותר לנו לשחוט בהמה כדי לאוכלה, צוותה התורה שלא לשחוט ביום אחד את האם ואת ולדה, כי יש בזה צד של אכזריות (החינוך רצד). וכן ישנו חשש שהשוחט ישחט את הולד בפני אימו או להיפך ועל ידי כך ירבה צערם (מו"נ ג, מח).
שישית: גם מצוות שילוח הקן, לדעת מפרשים רבים, נועדה למנוע צער מהאם (להלן פרק טז).
הרי לנו, שאף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, רצתה למנוע אותנו מלהידרדר על ידי כך לאכזריות ואטימות כלפי צערם של בעלי החיים, ועל כן הדריכה אותנו בכמה מצוות שלא להגדיל את צערם (ראו להלן טו, ט, בנוגע לצער בעלי חיים בתעשיית המזון).[3]
