מצווה לאכול בשר בשבתות ובימים טובים, שכן מצווה מן התורה להתענג בשבת ולשמוח ביום טוב, ורוב האנשים מתענגים ושמחים באכילת בשר (שו"ע או"ח רנ, ב; מ"ב רמב, א; פנה"ל שבת ז, ב; מועדים א, ט). בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר הקרבנות.
לכאורה יש מקום לשאול, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה למצווה? התשובה הפשוטה, כיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה לשמוח בשבתות ובימים טובים, ואכילת הבשר משמחת, ממילא מצווה לאוכלו.
הוסיפו חכמי הקבלה ובארו שבמצבנו הנוכחי ישנו ערך באכילת בשר, מפני שבעקבות החטא העולם כולו ירד ממדרגתו. הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם וגם נתערב בהם רע. וכאשר ישראל אוכלים מבשרם של בעלי החיים על פי כללי הלכות כשרות, מתוך כוונה להתחזק בעבודת ה', הרע שבבשר נפרד מהטוב, ויוצא כפסולת, והטוב שבו מתעלה ונספג בגופם ונותן להם כוח לעשות מעשים טובים. וכך הוא סדר התיקון, הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכאשר בני אדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', בשר בעלי החיים מתעלה למדרגת אדם. וכך על ידי סולם המזון מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה (שער המצוות לאר"י הקדוש פרשת עקב).
במיוחד נעשה תיקון באכילת בשר בסעודות שבת ויום טוב ושאר סעודות מצווה כשמחת חתונה וברית, שאז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אחר כך כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. לכן ישנם חסידים שנמנעים מאכילת בשר בסעודות רשות, מחשש שלא יצליחו לרומם אותו כראוי.[1]
ישנם יחידים, שרגש המוסר העדין הסעיר מאוד את לבבם, וקבלו על עצמם שלא לאכול בשר כלל. ואף שיש מצווה לאכול בשר בסעודות מצווה, היו מן המקובלים שלימדו עליהם זכות, וראו בזה משנת חסידים (שדי חמד מערכת אכילה, אכילת בשר). והרב קוק קרא להם "אידיאליסטים קיצוניים". וכן נהג 'הנזיר' הרב דוד כהן זצ"ל, מראשי ישיבת 'מרכז הרב'. אבל ההדרכה הכללית, לכל החפץ להתקדש ולעבוד את ה', לעסוק בעיקר בתיקון המוסר שבין אדם לחבירו, ולאכול בשר בסעודות מצווה ולסייע בכך לתיקון העולם כדברי המקובלים.
