למרות שהותר לאדם לאכול בשר, עליו להיזהר מאוד מהתאווה הכרוכה באכילתו, שהיא עלולה למשוך אותו אל הבהמיות והחטא. וכן מצאנו שהתאווה לאכול בשר גרמה לבני ישראל לחטוא, שנאמר (במדבר יא, ד): “וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר”. ומשה רבנו התאונן על כך לפני ה’: “מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי” (שם, יג-יד). אז נצטווה משה להשיב לישראל, שעונשם יבוא בכך שבקשתם תתמלא, “עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה’ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם” (שם, כ). “וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם… וַיָּקָם הָעָם (המתאווים) כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים (כמות עצומה), וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים” (שם, לא-לד). מתוך כך למדנו לדורות עד כמה חמורה ומסוכנת התאווה המופרזת לאכול בשר, שהיא מכבה את נר הנשמה וממיתה את הגוף.
כדי להרחיק אותנו מהיגררות יתירה אחר אכילת בשר, קראה התורה לרצון לאכול בשר – ‘תאווה’, שנאמר (דברים יב, כ): “כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר”. ואם תאווה יש באכילת בשר, הרי שראוי לרסנה. כיוצא בזה אמרו חכמים (חולין פד, א): “לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון”. היינו כשהוא ממש רוצה לאוכלו.
עוד למדו חכמים מפסוקים אלו, שצריך להיזהר שתאוות הבשר לא תגרום לאדם לבזבז את ממונו, וכפי שנאמר “כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר”, רק כאשר יזכה אדם לרווחה כלכלית ראוי שירשה לעצמו לקנות בשר. וכן דייקו חכמים ממה שנאמר “וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ” – רק חלק מבקרך וצאנך תאכל, כדי שיוכלו להמשיך לפרות לרוב. כלל זה יפה לכל המותרות, שלעולם יוציא אדם רק מעט מכספו עבור מותרות, ואת הרוב יחסוך לדברים חשובים יותר או ישקיע בחכמה (עפ”י חולין פד, א).
