אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו (רמב”ם), ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב”ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו (הגה”מ). ואף כשהוא מסופק בדבר, אמרו חכמים שלכתחילה יבדוק את עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): “הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”, ועוד נאמר (קהלת ד, יז): “שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹוהִים”, והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.
שתי דרגות של צורך ישנן: א) נצרך מאוד עד שאינו יכול להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) נצרך ממש אבל יכול להתאפק יותר משבעים ושתים דקות.
אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה), ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות – תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שאין בידינו להכריע במחלוקת זו, אין חובה לשוב ולהתפלל, וטוב לחזור להתפלל תפילת נדבה (עי’ באו”ה צב, א, ‘וצריך לחזור’).[7]
אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. ואף אם יפסיד בגלל זה תפילה בציבור, יתפנה ואח”כ יתפלל ביחיד. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו”ע צב, א; מ”ב צב, ה).
אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ולאחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו”ה צב, א, ‘שיעור פרסה’).
אם יש לו ספק אם הוא צריך להתפנות, או שיש לו צורך קל, כפי שלמדנו, מלכתחילה יבדוק את עצמו ויתפנה לפני התפילה, אבל לא יפסיד לשם כך תפילה בציבור.[8]
