בדרך כלל מאכלי איסור שנתערבו במאכלי היתר בטלים בשישים, שכן רק עד פי שישים הם יכולים לתת טעם בתערובת, אבל אם יש כנגדם פי שישים אינם יכולים לתת טעם ובטלים. מהתורה גם מאכלי חמץ בטלים בשישים, אלא שחכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובתו בכלשהו, שאפילו אם יש כנגדו פי אלף או פי עשרת אלפים אוסר הכל.
הטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שהתורה עצמה החמירה בדין חמץ יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ג) כל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה, יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.
דין זה שאף כלשהו חמץ אוסר התערובת, חל משעה שנכנס הפסח, אבל לפני הפסח דין החמץ כשאר איסורים שבטלים בשישים. ואף שזמן איסור אכילת חמץ ומצוות ההשבתה מתחיל בחצות יום י”ד, דין זה שהחמץ אינו בטל מתחיל בכניסת חג הפסח, שאז האוכלו נענש בכרת, ואז מתחיל זמן איסור בל יראה ובל ימצא (שו”ע תמז, ב).[1]
הטעמים לחומרת החמץ הוזכרו ברש”י, רא”ש, סמ”ק, רי”ו ועוד רבים. הטעמים הראשונים עיקריים, ולכן רק מעת כניסת הפסח חמץ אוסר במשהו. אמנם רמב”ם ורמב”ן בארו שחמץ אוסר בכלשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין, שמהתורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל. ואם כן כבר מחצות יש לאסור חמץ בכלשהו (וזה דווקא במין במינו, אבל בשאינו מינו החמץ אוסר בכלשהו רק בכניסת החג, כמבואר במ”מ וכס”מ א, ה. ולר”ן יש מקום לאסור בכלשהו מחצות גם לטעם שאין רגילים להיבדל ממנו, ואזי הוא אוסר מחצות בכלשהו גם בשאינו מינו). אבל בשו”ע תמז, ב, נפסק שרק מכניסת החג חמץ אוסר בכלשהו, וכן הסכימו רוב האחרונים.
