עיקר התפילה במניין, שיתפלל אדם עם עשרה יהודים תפילת שמונה עשרה. ומי שלא הספיק להתפלל עם הציבור בלחש יצטרף בתפילתו לחזרת הש”ץ, ואף תפילה זו תחשב לו כתפילה במניין לדעת רוב הפוסקים.[2]
גם מי שאיחר, אם יתפלל עמידה בעוד שהציבור עוסק באמירת פרקי התפילה, כדוגמת ‘עלינו לשבח’, אף שאינו נחשב כמתפלל במניין, תהיה לו בזה מעלה מסוימת, שיתפלל במקום שבו עשרה יהודים עוסקים בשירות ותשבחות. ואם הוא מתפלל עמידה של שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף, נחשב כמתפלל במניין (צל”ח ברכות ו, א; מ”ב צ, ל).
מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, ישתדל לכוון את זמן תפילתו לשעה שהציבור מתפללים, ובזה ישתף עצמו במידת מה בתפילתם, ועל ידי כך תתקבל תפילתו, שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון (ברכות ח, א; שו”ע צ, ט). לכתחילה יכוון עצמו להתפלל עם ציבור מסוים שהוא יודע את זמן תפילתו. ואם אינו יודע זמן של ציבור מסוים, יכוון את דעתו להתפלל עם איזה מניין שיהיה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו בעולם מניין שעומד בתפילה.[3]
[3]. בהליכות שלמה ה, יח, כתב שמעלת התפילה בשעה שהציבור מתפללים היא דווקא כשמכוון להצטרף לציבור מסוים, ולכן הציע רבי יצחק לרב נחמן שיודיעו לו מתי בדיוק מתחיל הציבור שמונה עשרה, כדי שיוכל לכוון עצמו להצטרף עמהם. אמנם במ”ב פט, לג, כתב בשם ח”א שיכול היחיד להתפלל תיכף משהאיר היום, שודאי בקהילות הגדולות יש אז מניינים, וא”כ הוא בשעה שהציבור מתפללים. ונלענ”ד שיש בזה מדרגות, המעלה העליונה שיכוון עצמו להצטרף למניין הקבוע שרגיל להתפלל עימו בכל יום. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור אחר שבמקום מגוריו. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור מסוים שהוא מכיר במקום אחר. פחות מזה, שיכוון עצמו להצטרף לאחד המניינים שמתפלל באותה שעה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו איזה מניין שמתפלל. ועיין בע”ז ד, ב, ובבאור ר”ת בתוס’. ועיין באשי ישראל ח, הערה לב.
