חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – מי מצטרף למניין

מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת ואחריות להצטרף לדבר שבקדושה. אבל קטן שאין בו כל כך דעת ואחריות, אינו מצטרף למניין. ומשעה שנתחייב במצוות (בר מצווה), הרי הוא מצטרף למניין. יש מהראשונים שסוברים שבשעת הדחק תשעה מבוגרים יכולים לצרף עמהם למניין קטן שמחזיק בידו חומש. ולדעת רוב הפוסקים, גם בשעת הדחק אין לצרפו למניין, וכן המנהג. ובמקום שאם לא יצרפוהו יתבטל המניין ועלול הדבר לגרום לחלק מחברי המניין או בניהם להתרחק מהיהדות – מצרפים אותו למניין.[7]

שוטה שאין בו דעת, כגון שפושט את בגדיו ומאבדם – אינו מצטרף למניין. ומי שלפעמים מאבד את שפיות דעתו ולפעמים חוזר לשפיותו, בעת שהוא מאבד את שפיות דעתו – אינו מצטרף למניין, וכשחוזר לשפיותו – מצטרף (חגיגה ג, ב; באו"ה נה, ח). וכן שיכור כלוט שאינו יודע מה שנעשה איתו – אינו מצטרף למניין. ולכתחילה טוב שלא לצרף למניין גם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך (כה"ח נה, יד; עוד עיין בהמשך ה, יא).

חרש-אילם, כיוון שלא היה יכול ללמוד את התורה ולהבין את מצוותיה, נפסקה הלכה שדינו כשוטה שפטור מן המצוות, וממילא אינו מצטרף למניין (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמד חרשים-אילמים לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כולם יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, כל היודעים ללמוד, חייבים במצוות ככל שאר האנשים וממילא מצטרפים למניין.[8]


[7]. נחלקו האמוראים אם אפשר לצרף קטן למניין, ואף הראשונים נחלקו בזה, כמובא בב"י או"ח נה, ד. ורובם המכריע של הראשונים, ובכללם הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש, כתבו שאין לצרפו. אבל ר"ת והרז"ה ועוד, כתבו להקל בשעת הדחק. ועיין ביבי"א ח"ד ט, שסיכם את הסוגיה והכריע לאסור לצרפו אפילו בשעת הדחק. אולם בשו"ת מהרש"ם ג, קסד, ובאגרות משה או"ח ב, יח, התירו בשעת הדחק, מפני שעצם דין המניין דרבנן, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על מיעוט הפוסקים.

עוד נציין כי הגדרת גדול הוא שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אבל אין מדקדקים בזה, מפני שהמניין מדרבנן, וסומכים על החזקה שהביא, ואף אם בפועל אין לו, אולי היו לו ונשרו, עיין מ"ב נה, סעיפים לא, מ.

[8]. לאחר שהחלו ללמד חרשים אילמים לתקשר בשפת הסימנים, נחלקו האחרונים בדינם. לצמח צדק עג, ודברי חיים ח"ב אה"ע עב, גם אם יהיה חכם גדול – פטור מהמצוות. ולמהרש"ם ח"ב קמ, ונחלת צבי, הוא כפיקח לכל דבר. ויש שהסתפקו (שבט סופר אה"ע כא). ויש שכתבו, שהואיל והמניין מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים ולצרפו (שו"ת נחלת בנימין לא; יחו"ד ב, ו). ואם לימדו את החרש-אילם להוציא קולות המובנים לרוב בני אדם, לכו"ע מצטרף למניין (הליכות שלמה כב, כו; ועי' בנשמת אברהם או"ח נה, ב, 6, ואנציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך חרש). ונראה שיסוד דברי המחמירים נאמר בזמן שרוב החרשים-אילמים עדיין לא ידעו לתקשר ולקרוא ולכתוב, ולכן סברו, שאין היחידים החכמים משנים את הדין, שהואיל וכמעט כל החרשים-אילמים חסרי דעת, כולם במעמד של פטורים מהמצוות. אבל לאחר שכמעט כל החרשים-אילמים מתקשרים ומחכימים, יש מקום לומר שגם המחמירים יסכימו שמעמדם השתנה, וכל מי שיודע לתקשר חייב במצוות ככל אדם. ומי שאינו יודע, דינו כשוטה שפטור מהמצוות. וכן נראה למעשה. אמנם כיוון שבפועל אינם עונים אמן, נכון שלא לומר חזרת הש"ץ, כמבואר בהלכה הבאה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן