אדם שקשה לו לכוון בעת שהוא מתפלל בציבור, וביחידות הוא מצליח לכוון יותר. כל זמן שבתפילה בציבור הוא מצליח לכוון את הכוונה הבסיסית שעל ידה הוא יוצא ידי חובה, עליו להתפלל במניין. כלומר כל זמן שהוא יכול לכוון בציבור בברכה הראשונה של שמונה עשרה – עליו להתפלל במניין (אג"מ או"ח ג, ז). ראוי לציין, שבדרך כלל לטווח ארוך, הקביעות שבתפילה עם הציבור מחזקת את הכוונה ואת השייכות לדברים שבקדושה.
גם תלמיד חכם שתורתו אומנותו, שההליכה לבית הכנסת לתפילה במניין גורמת לו ביטול תורה, צריך להתפלל במניין. ואמנם מעיקר הדין היה יכול להתפלל ביחיד, אולם כיוון שיש חשש שיהיו אנשים שילמדו ממנו להקל ראש בתפילה בציבור, עליו להקפיד להתפלל בציבור. ורק לעיתים נדירות, כשהוא באמצע לימוד חשוב, וההליכה למניין תפגע מאוד בלימודו, רשאי להתפלל ביחידות (עפ"י רמ"א צ, יח).
המלמד תורה לאחרים, ואין לו אפשרות להתפלל במניין וגם לקיים את שיעורו, מוטב שיתפלל ביחידות ולא יבטל את שיעורו, שתלמוד תורה של רבים דוחה תפילה במניין (מ"ב צ, נו).
עדיף להתפלל בציבור מאשר להשתתף בסעודת ברית מילה (כה"ח צ, סז). אמנם במקרה שבעל השמחה עלול להפגע אם לא יבוא, כדי למנוע פירוד לבבות ביניהם, מוטב שיתפלל ביחיד וישתתף בסעודת המצווה.
מי שיש לפניו שתי אפשרויות, להתפלל ביחידות 'ותיקין' (עם הנץ החמה), או להתפלל אח"כ במניין – עדיף שיתפלל במניין (ועיין בהמשך יא, ט).[6]