יש מעדיפים ירקות שגודלו על ידי יהודים בחממות עם מצע מנותק, שאין על הגדל שם דין שביעית (עיין לעיל ב, יג, 13). והמהדרים בזה תבוא עליהם ברכה, אבל אין צורך להתאמץ על כך הרבה, הואיל והירקות שגדלים ב’היתר המכירה’ כשרים לכתחילה.
יש מעדיפים לקנות ירקות ופירות שגודלו בערבה על ידי יהודים בלא ‘היתר המכירה’, כי לדעתם הערבה, או לפחות הערבה הדרומית, מחוץ לגבול ‘עולי מצרים’, שהוא מקום שלא התקדש למצוות השביעית. אולם למעשה, פירות של ‘היתר המכירה’ עדיפים על פירות מהערבה שגודלו על ידי יהודים בלא ‘היתר המכירה’, הואיל והלכה כדעת הפוסקים שדינה של כל הערבה כארץ ישראל לכל דבר, ואם לא נעזרו שם ב’היתר המכירה’, הפירות גודלו שם באיסור. יתר על כן, המבקשים מהחקלאים בערבה שלא ימכרו את שדותיהם ב’היתר המכירה’, מכשילים אותם באיסורי שביעית. אמנם בדיעבד, אפשר לאכול את פירותיהם, הואיל ולדעת רוב הפוסקים גם פירות שגודלו באיסור מותרים באכילה (לעיל ג, ח). ובדיעבד גם אפשר לצרף את דעת הסוברים שהערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, ואין שם איסור עבודה (לעיל ה, ח).
יש מדקדקים להעדיף פירות שגודלו בנגב הדרומי או המערבי עם ‘היתר המכירה’ על פני פירות שגודלו צפונה משם עם ‘היתר המכירה’, כי לדעתם מקומות אלו בנגב אינם בכלל גבול עולי בבל אלא רק בגבול עולי מצרים, ולכן דיניהם קלים יותר. אולם כפי שלמדנו (ה, ח), העיקר להלכה שלעניין זה אין הבדל בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים, ולכן אין לדקדק בזה.
