י – מצוות היובל

א – מצוות היובל

מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים – שנת יובל, וישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותן לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ח-י): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

ואף דין שנת היובל כדין השנה השביעית, שצריך לשבות בה מכל מלאכת השדה ולשמוט את הפירות ולנהוג בהם קדושה, שנאמר (שם יא-יב): "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". אמנם שמיטת החובות מתקיימת בשמיטה בלבד.

לדעת חכמים בשנה שלאחר היובל, היא שנת החמישים ואחת, מתחילים לספור מחדש שבע שמיטות. נמצא המחזור השלם של שמיטות ויובל אורך חמישים שנה. ולדעת רבי יהודה, שנת החמישים עולה לכאן ולכאן, כלומר שנת היובל היא גם השנה הראשונה למחזור השמיטה הבא, נמצא המחזור השלם ארבעים ותשע שנים ולא חמישים (ר"ה ט, א).

מצוות היובל תלויה בספירת השנים שהיתה מתקיימת בבית הדין הגדול עבור כל ישראל. שתי מצוות עשה ישנן בזה: האחת, לספור שבע שנים שבע פעמים, כדוגמת ספירת העומר. אלא שבספירת העומר כל אחד מישראל צריך לספור, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", ואילו את השנים בית הדין צריך לספור עבור כל ישראל, שנאמר (שם כה, ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ" לשון יחיד. המצווה השנייה לקדש את שנת החמישים לעשותה יובל, שנאמר (שם י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה"^[1]

ב – דיני היובל ושביתתו

מצווה לנהוג ביובל כמו בשביעית, כלומר לשבות מעבודות הארץ ולהפקיר את הפירות. ומצווה זו תלויה בכך שישראל יקיימו את שלוש מצוות היובל: א) שיתקעו בשופר בבית דין הגדול. ב) ישחררו עבדים. ג) יחזירו את השדות לבעליהן. ואם אחת מהמצוות הללו לא נתקיימה, בטל החיוב לנהוג ביובל כבשביעית (ר"ה ט, ב; רמב"ם י, יג; טו).

בכך מובלט ההבדל היסודי שבין השביעית ליובל. השביעית דומה לשבת, שקדושתה קבועה וקיימת וברכתה מגיעה אלינו מהשמיים, ובלא שום מעשה של בית דין היא מתקדשת וחובה על כל ישראל לשומרה. ואילו היובל מתקדש על ידי עם ישראל: ראשית, בכך שבית הדין שפועל בשליחות כל ישראל מקדש את היובל. שנית, רק לאחר שישראל מקיימים את שלוש המצוות המיוחדות של היובל, היובל מתקדש כשביעית. בשביעית ה' מרומם אותנו אליו, וביובל נתן לנו ה' מצווה להתרומם מעצמנו, ועל ידי כך אנו זוכים לעלות למדרגה יותר גבוהה, שיוצרת תנועה אדירה של תשובה בעם ובארץ, בעם על ידי שחרור העבדים, ובארץ על ידי החזרת השדות לבעליהן.

הסתפקו המפרשים בשאלה, מי מעכב את קיום השביתה ביובל. האם צריך שכל ישראל בלא יוצא מהכלל ישחררו את עבדיהם וישיבו את השדות לבעליהן, או שמא די בכך שרוב ישראל יעשו כן, או שאפילו אם אחד מישראל ישחרר את עבדו ואחד מישראל ישיב את השדה שקנה לבעליה, תתקיים השביתה ביובל (ערוך לנר ושפת אמת לר"ה ט, ב). ונראה שבמצב מתוקן, בתי הדין שבישראל לא הניחו לאדונים להמשיך להחזיק בעבדים ובשדות. ואף אם היה מי שהתעקש לעשות כן, כיוון שעשה זאת בגזילה, יכלו בני משפחת העבד ויורשי הקרקע לתבוע אותו בבית הדין.

מתוך כך ניתן להבין משמעות נוספת למצווה שקבעה שהיובל מתקיים רק כאשר כל שבט יושב במקומו, ולא כאשר בני שבט אחד מעורבים בבני שבט אחר (ערכין לב, ב). מפני שכאשר כל שבט יושב במקומו, כל בני השבט מרגישים מחויבות הדדית זה לזה, וכאשר יגיע היובל, האדונים ירגישו מחויבות להשיב את הקרקעות לבעליהן, שאף הם מבני שבטם. וכן ירגישו מחויבות לשחרר את עבדיהם, שאף הם היו מן הסתם מבני שבטם. ואם לא יעשו כן, הרי שכל בני משפחתם ושבטם יתבעו מהם לקיים את מצוות התורה. אבל כאשר בני השבטים מעורבים זה בזה, יתכן שקוני השדות ובעלי העבדים לא ירגישו מחויבות כלפי בני השבט הזר, ויתקשו להתגבר על יצרם, וימשיכו להחזיק בעבדים ובשדות.

ג – משמעות היובל

כדי להבין את משמעותו של היובל, צריך להקדים שצווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מפני שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ועצמאות, ולשם כך צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.

אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע, והצדיקים הבוחרים בטוב, מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם, ומתעשרים מיבולם. ואלה שלא מצליחים להתגבר על יצרם הרע, נגררים אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות. קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל בדרך כלל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. אבל את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע. כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. וכך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.

וחס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע לנו את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהן. ואם מוכר השדה כבר נפטר, המצווה להחזיר את השדה ליורשיו. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל למשך דורות, אלא בכל חמישים שנה יכלה כל משפחה לפתוח דף חדש ולהתחיל לנהוג באחריות ולצאת ממעגל העוני (על הלכות עבדים וטעמיהן להלן ז-י).

יובל לשון דרור וחירות, ולשון הובלה, שבשנה זו הכל מובל וחוזר למקומו: העבדים לביתם והקרקעות לבעליהן. וזהו שנאמר (ויקרא כה, י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". וכן נחל נקרא יוּבַל, שכשם שהנחל זורם מטבעו למקומו, כך בשנת היובל נפקעים השעבודים וכל עבד יוּבל אל משפחתו, וכל שדה מובלת לבעליה (רמב"ן, ראב"ע).

עוד פירשו ששנה זו נקראת יובל על שם תקיעת השופר שהיו תוקעים ביום הכיפורים שבתחילתה, שנאמר (ויקרא כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם", והשופר נקרא יובל (רש"י). הרי שתקיעת השופר היתה קול החירות, שעל ידו חזרו השדות לבעליהן והעבדים לביתם.

ד – יום הכיפורים של היובל

סדר תקיעת שופר של יום הכיפורים של שנת היובל כסדר תקיעת שופר של ראש השנה. וכן סדר תפילת מוסף של היובל כסדר תפילת מוסף של ראש השנה, שבשניהם מוסיפים: מלכויות, זכרונות ושופרות (ר"ה כו, ב; רמב"ם תפילה ב, ח). אמנם יש שוני בהגדרת מצוות התקיעות. בראש השנה המצווה לשמוע קול שופר, ואילו ביובל המצווה לתקוע בשופר. אפשר לומר שבראש השנה המצווה שכל יהודי ישמע את קול האמונה, ואילו ביובל המצווה להשמיע את קול האמונה והחירות ברבים, ומכוח זה השעבודים פוקעים – העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהן.

יסוד המצווה שיתקעו בבית הדין הגדול, ואח"כ נמשכת המצווה לכל יחיד ויחיד שיתקע אף הוא, שנאמר (ויקרא כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" – בבית הדין הגדול, "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" – שכל יחיד ויחיד יתקע במקומו (ספרא שם, רמב"ם י, יא). ובכך היו כל ישראל שותפים בתקיעות שעל ידן השתחררו כל השעבודים.

סדר התקיעות מהתורה הוא: שלוש סדרות של תקיעה תרועה ותקיעה. התקיעה הפשוטה שבתחילת כל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה לפני שנפגמה על ידי החטאים. התרועה היא קול שבור של אנחה ובכי, ומבטאת את הצער על החטאים והמשברים שפוקדים את האדם ולעיתים גורמים לו ליפול עד שהוא מוכר את שדהו ואת עצמו. והתקיעה הפשוטה שבסוף כל סדרה, מבטאת את התשובה והחזרה למצב המתוקן. וכל היחידה חשובה, מפני שרק אחר ההכרה במשבר ובחטא, ניתן לחזור בתשובה. ורק מכוח הידיעה שהאדם ביסודו ישר, כפי שמבטאת התקיעה הראשונה, ניתן לחזור בתשובה ולתקן את החטא.^[2]

כך היה סדר השחרור ביובל: "מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן" (ר"ה ח, ב; רמב"ם י, יד).

ה – מכירת שדה וחזרתה ביובל

כפי שלמדנו (לעיל ג), צווה ה' את ישראל הנכנסים לארץ שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב, כדי שכל משפחה ומשפחה תשב על אדמתה, ויוריש האב לבנו את נחלתו לדורי דורות. וגם אם ברבות הימים יהיו אנשים שהשעה תדחק להם עד שירדו מנכסיהם ויאלצו למכור את נחלתם, לא ימכרוה לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". אלא כל מכירת שדה תהיה עד שנת היובל, וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעליה בלא תשלום. שנאמר (שם י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". חזרה זו של השדות לבעליהן היא גאולה לארץ, שנאמר (שם כד): "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". על ידי מצווה זו נזכור שהארץ שייכת לה', והוא נתנה לנו בפיקדון כדי להמשיך על ידה ברכה לעולם, ועל כן הזהירנו שלא תהיה עינינו רעה בארץ, לסחור בה כאילו היתה שלנו לגמרי. אלא נזכור שגרים ותושבים אנחנו בארץ ונקיֵים בה את המצוות. ועל ידי כך, נזכה לנחול אותה באמת (עפ"י ספרא ורמב"ן).

וגם אם חטא אדם ומכר את שדהו לצמיתות, השדה תחזור לבעליה ביובל. וגם אם הקונה מכר את השדה לקונה שני, והוא מכרה לשלישי, כשיגיע היובל תחזור השדה לבעליה הראשונים (רמב"ם יא, א; יא, טו).

כיוון שמכירת השדה היא עד שנת היובל, מחיר השדה צריך להיקבע לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. מפני שלא את השדה הוא מוכר אלא את מספר השנים שיוכל הקונה ליהנות מיבולה. שנאמר (ויקרא כה, טו-טז): "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ". והזהירה התורה את המוכר שלא ירמה את הקונה לחשוב שהמכירה ליותר שנים, שנאמר (שם יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

ההיתר למכור את שדה האחוזה הוא במצב של עניות קשה, שנאמר (שם כה): "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ", דרשו חכמים: "הא אינו מוכר אלא אם כן הֶעֱנִי" (נעשה עני). וגם העני לא ימכור מיד את כל שדהו אלא ימכור את המעט ההכרחי לצורך קיומו, שנאמר "וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" – ולא כל אחוזתו (ספרא שם). לפיכך, לא ימכור אדם את שדה נחלתו כדי לקנות בתמורתה בית, רהיטים, בגדים או כדי לסחור בכסף שיקבל עבורה או יקנה בו בהמות, אלא רק לצורך מאכלים לקיים עצמו מותר למוכרה. ומכל מקום אם עבר אדם ומכר את שדהו בלא שהיה דחוק, מכירתו מכירה והשדה תחזור אליו או ליורשיו ביובל (תוספתא ערכין ה, ו; רמב"ם יא, ג).

קונה שנטע עצים בשדה והשביחה, כשיחזיר את השדה לבעליה, צריך בעל השדה לשלם לו עבור השבח שהשביח את אדמתו (ב"מ קט, א; רמב"ם יא, ח).

ו – הזכות לגאול את השדה לפני היובל

כיוון שרצתה התורה שישב כל אדם מישראל בנחלתו, נתנה התורה זכות לבעל השדה או לקרוב אליו לקנות בחזרה את הקרקע שמכר, בלא שתהיה לקונה זכות לסרב, כי זו היא גאולה לקרקע שתחזור לבעליה. שנאמר (שם כה-כז): "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ". ואמנם אין חובה על הקרוב לגאול את השדה, אבל אם יגאל יקיים מצווה.^[3]

קבעה התורה שלא יגאלו את השדה לפני שיעברו שנתיים ימים מיום ליום מעת מכירתה, שנאמר (ויקרא כה, טו): "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ". וגם אם הקונה הסכים, אין שומעים לו. אפשר לבאר, שרצתה התורה שלא ימכור המוכר את שדהו בלב קל תוך מחשבה שברגע שירצה יוכל לקנותה חזרה, אלא ידע שלמשך שנתיים לפחות תילקח ממנו. ובתוך כך גם דאגה התורה לקונה, שיוכל ליהנות לפחות שנתיים מהשדה שקנה (חינוך שלט; אור החיים שם; ערוה"ש לג, ה).

אם אחת השנים היתה שמיטה או שנת שידפון או ריקבון, אינה עולה למניין שנתיים. אבל אם הקונה החליט מדעתו שלא לזורעה, שנה זו עולה למניין שנתיים. מכר את השדה שנה לפני היובל, נותנים לו את השדה לעוד שנה אחר היובל (ערכין, כט, ב; רמב"ם יא, ט-יב). המוכר בית בשדה אחוזה, וכן מקום סלעים או מים שאינו ראוי לזריעה, רשאי לפדותו מיד. ואם לא פדה במשך כל השנים – חוזר ביובל (רמב"ם ט, יג; יב, י; ערוה"ש לד, ג).

אימתי חייב הקונה למכור את השדה בחזרה לבעליה? כאשר הבעלים או קרוביו השיגו את כל הכסף, אבל אם מכרו לשם כך שדה אחרת, או שלקחו לשם כך הלוואה, או שהשיגו רק כדי גאולת חלק מהשדה – אינו חייב למכור את השדה חזרה. שנאמר: "וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ", ולא שמכר לשם כך שדה אחרת או שקיבל הלוואה או שהשיג כדי שיעור חלקה (ערכין ל, א; רמב"ם יא, יז-יח).

התשלום לפי מספר השנים שעוד נותרו ליובל. הרי שמכר את השדה עשר שנים לפני היובל באלף, ורצה הוא או קרובו לגאול אותה אחר שלוש שנים, משלם שבע מאות. ואם בא לגאול אחר שש שנים, משלם ארבע מאות (רמב"ם יא, ה).^[4]

ז – העבדות והשחרור ביובל

בשנת היובל יוצאים העבדים העבריים לחירות. כדי להבין את המצווה, צריך לבאר בקצרה את הלכות עבדים. בשתי דרכים יכול אדם מישראל להימכר לעבד (רמב"ם הל' עבדים א, א). א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד, שנאמר (ויקרא כה, לט): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ". ב) גנב שנתפס ואינו יכול לשלם את דמי גנבתו, בית הדין מוכר אותו לעבד, שנאמר (שמות כב, ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (וכן שם כא, ב; דברים טו, יב).

הנמכר על ידי בית הדין בגנבתו נמכר לכל היותר לשש שנים, שנאמר (שמות כא, ב): "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש שנים, יצא לחירות ביובל. שנאמר (ויקרא כה, מ-מא): "עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב" (רמב"ם הל' עבדים ב, ב).

המוכר את עצמו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל יצא לחירות, שנאמר (ויקרא כה, י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". (רמב"ם הל' עבדים ב, ג).

עבד שנמכר בגנבתו ורצה להמשיך לעבוד את אדונו לאחר שש שנים, אדונו רוצע את אוזנו במרצע בפני בית דין וימשיך לעובדו עד שנת היובל או עד מות אדונו. שנאמר (שמות כא, ה-ו): "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי… לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". דרשו חכמים (מכילתא שם): "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם – עד היובל" (רמב"ם ג, ו-ט). ומדוע רוצעים את אזנו? אמר רבן יוחנן בן זכאי: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה) – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע" (בבלי קידושין כב, ב). "אוזן ששמעה מהר סיני לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ, ב), ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם – תרצע" (ירושלמי שם א, ב).

ח – הלכות עבדים ודין גר והנמכר לגוי

אסור לאדון לרדות בעבדו בפרך, היינו לתת לו מלאכה שאין בה תועלת כדי להעסיקו שלא יתבטל, או לתת לו עבודה שאין לה קצבה, היינו שאין לה סוף, אלא עליו לומר לו עבוד עד שעה זו בגפנים, או עדור את השורה הזו בגפנים וכיוצא בזה (רמב"ם הל' עבדים א, ח). וכן אסור להעבידו במלאכות שנחשבות בזויות מאוד, כגון שידרוש ממנו לחלוץ מנעליו. ואף שמותר לשכור פועל בן חורין שיעבוד בהן, העבד שנפשו שפלה עליו, מצטער בהן יותר, ולכן אסור להשפילו בהן (שם ז).

צריך האדון להשוות את העבד אליו במאכל, במשקה, בכסות ובמדור, שנאמר (דברים טו, טז): "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", שלא יהיה האדון אוכל פת נקיה ונותן לעבד פת קיבר, ולא יהיה האדון שותה יין ישן והעבד יין חדש, שלא יהיה האדון ישן על גבי כסת והעבד על גבי תבן. זהו שאמרו חכמים: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ, א; רמב"ם שם א, ט).

הקונה עבד נשוי, צריך לפרנס את אשתו וילדיו כפי אותה רמה, אע"פ שהם אינם צריכים לעבוד. ואם התחתן בהיותו עבד בלא הסכמת אדונו, אין האדון צריך לפרנס את אשתו והילדים שייוולדו לו. ואם הסכים האדון שיתחתן, על האדון לפרנס גם את אשתו וילדיו (רמב"ם שם ג, א-ב).

גר צדק אינו נמכר לעבד, שנאמר (ויקרא כה, מ-מא): "עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ… וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב". הרי שתנאי הוא שתהיה לו משפחה שאליה יוכל לשוב, ועל ידי כך גם בשנות עבדותו לא יאבד את חוט תקוות חירותו, ויוכל אח"כ להשתקם. אבל הגר שאין לו משפחה לשוב אליה, אינו נמכר (רמב"ם שם א, ב).

כשבית הדין היה מוכר לעבדות את מי שנתפס בגנבתו, היה מוכרו ליהודי או לגר צדק בלבד. גם למוכר עצמו לעבדות אסור למכור את עצמו לגוי, אבל אם עבר ומכר את עצמו לגוי, אפילו היה הגוי עובד עבודה זרה, מכירתו מכירה (רמב"ם שם א, ג). ואף שעבר בכך עבירה, מצווה על קרוביו לפדותו, כדי שלא יתבולל בגויים. לא פדוהו קרוביו, מצווה על כל אדם לפדותו. וישלמו לאדון לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (רמב"ם שם ב, ז-ח). אם לא נמצא מי שיפדה אותו, יצא לחופשי ביובל. שנאמר (ויקרא כה, מז-נה): "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ (גוי הגון שיושב עמך), אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (עובד עבודה זרה). אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים, לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ, כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

ט – דין אשה

אין האשה רשאית למכור את עצמה לשפחה, ואף אם נתפסה בגנבתה, אין בית הדין מוכר אותה לשפחה, שנאמר (שמות כב, ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ", דרשו חכמים: "בִּגְנֵבָתוֹ ולא בגנבתה" (סוטה כג, ב). אשה אינה רשאית לקנות עבדים, שמא יגיעו לזנות (רמב"ם הל' עבדים א, ב).

המצב היחיד שבו אשה יכולה להיות שפחה עבריה הוא בעודה ילדה, כאשר אביה מוכר אותה לשפחה, כדי לסייע בעבודות הבית של אדונה, ובשום פנים אין היתר לאדון לזנות עמה. וההיתר לאב למכור את בתו לשפחה הוא רק במקרה שנעשה עני עד שלא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלים ואפילו את הכסות שעליו הוא צריך לשלם בחובו. ואף הוא, ברגע שיהיה לו כסף, חובה עליו לפדותה. ואם סירב, בית הדין צריך לכוף אותו לפדותה (רמב"ם שם ד, ב). בכל אופן מכירתה לשש שנים ולא יותר. ואם לפני כן הגיע היובל, או שמת אדונה, או שהחלה להראות סימנים ראשונים של בגרות, היתה משתחררת (שם ד, ד-ה).

הצלה גדולה היתה בכך לילדה, שעל ידי כך, לא גוועה ברעב. שכן יש לדעת שעד לפני כמאתיים שנה, גם במשפחות רגילות, רוב הילדים היו מתים בילדותם ממחלות ותזונה לקויה, וסיכוייה של ילדה ענייה שכזו לשרוד היו קטנים שבעתיים. בנוסף לכך, עבודתה כשפחה בבית משפחה מבוססת היתה מעניקה לה הרגלי עבודה, שיכלו לסייע לה אחר שתשתחרר.

עוד תקווה היתה במכירתה לשפחה, שאולי תמצא חן בעיני אדונה, ואולי ירצה לשאתה לאשה או להשיאה לבנו. לפיכך, אסור לאב למכור את בתו למי שאינו יכול לקדשה לאשה (רמב"ם ד, יא). וכיצד היו נישאים, היו שואלים תחילה את הילדה אם תסכים להתחתן עם אדונה או עם בנו. אם הסכימה, האדון היה אומר לה בפני שני עדים: "הרי את מקודשת לי" או "לבני", והכסף שבו נקנתה לשפחה היה הופך בזה לכסף קידושיה, ובכך נעשתה מאורסת. לאחר מכן היו נערכים לקראת החתונה, שבה היתה נישאת על ידי חופה ושבע ברכות כדת משה וישראל. בדרך כלל היו ממתינים זמן רב בין האירוסין לנישואין כדי שתתבגר. ואף שאם האב השיג כסף, מצווה שיפדה את בתו, אם רצה האדון לייעד את השפחה לאשה, לו או לבנו, מצוות הייעוד עדיפה על מצוות הפדיון, מפני שזו היא טובתה (שמות כא, ז-יא; רמב"ם שם ד, ז-ט).^[5]

י – טעם מצוות העבדות

רבים שואלים, הרי התורה רואה בחירות ערך גדול, וזה היסוד שהתגלה בחג הפסח שנקרא בתפילה 'זמן חרותינו'. וזו אחת המעלות של האמונה בה' והעיסוק בתורה, שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", שעל ידי שהאדם משעבד עצמו לבוראו, מקור חייו ועצמותו, ולומד את תורתו, הוא משתחרר מכל השעבודים לבשר ודם וליצרים רעים. ואם כן היאך הסכימה התורה שיימכר אדם לעבדות?

אלא שצריך לדעת שהתורה אינה כופה את האדם ללכת כנגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שמסמן את דרך התיקון וההתעלות, עד המצב שבו העבדות תתבטל. נבאר יותר: בתקופות של מחסור חמור, בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, העמידו צאצאים, שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים. לכן התורה לא אסרה את העבדות, אלא קבעה לה גבולות מוסריים. וזהו שנאמר (ויקרא כה, לט-מג): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ".

יא – עבדות בהווה ובעתיד

דיני עבדים תלויים ביובל, שבו צריכים כל העבדים להשתחרר. ומשבטל היובל גם דין עבד עברי ושפחה עברייה בטל, ואין היתר ליהודי למכור את עצמו לעבד או את בתו לשפחה, ואין היתר ליהודי לקנות עבד יהודי או שפחה עברייה (ערכין כט, א; רמב"ם הל' עבדים א, י).

נראה בבירור שגם לאחר שיחזרו כל ישראל לארצם וישבו על אדמתם כתיקונם ויחזור היובל לנהוג, דין עבדים לא יחזור לנהוג. שכן למדנו שהעבדות היא מצב של בדיעבד, כורח שנועד לקיום האדם שלא ימות ברעב, ועל כן בתקופה שבה חברה בריאה מסוגלת לספק מזון לעניים שלא ימותו ברעב, חובה עליה לבטל את העבדות מהעולם. שכבר למדנו (בהלכה ז) שאסור לאדם שיש לו לחם לקיים את נפשו למכור את עצמו לעבד, ואם כן בימינו, שזכינו להתקדם מבחינה כלכלית עד שהחברה מסוגלת לספק מזון לעניים, גם לאחר שהיובל יחזור, אסור יהיה לאדם למכור עצמו לעבד, וכן יהיה אסור לאדם לקנות את חברו לעבד.^[6]

וכן למדנו (הלכה ט), שאין האב רשאי למכור את בתו לשפחה אלא אם כן נעשה עני עד שלא נותר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלים, ואפילו את הכסות שעליו הוא צריך לשלם בחובו. אם כן בימינו, אין היתר למכור בת לשפחה. ואמנם עדיין יש מצבים שבהם ההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם, אבל אין זה מפני שהם רעבים ללחם, אלא מפני מצבם הנפשי. ולכן הפתרון לכך כיום הוא 'משפחה אומנת'. אם אפשר עדיף שהמשפחה האומנת תהיה מקרובי משפחתם, וכשאין להם קרובים מתאימים, יש לבחור הורים טובים שיוכלו לטפל בילד ולחנכו.

גם גנבים שייתפסו בגנבתם בלא יכולת לשלם, לא יימכרו לעבדים, שהרי למדנו (בהלכה הקודמת) שמוסד העבדות נועד כדי לקיים את האדם שלא ימות מרעב, ועוד למדנו (בהלכה ח), שצריך להתאמץ מאוד לשמור על כבודו ורווחתו של העבד, עד שמוכרחים להבין, שהעבדות אינה רצויה. ולכן כאשר המצב הכלכלי משתפר, עד שאין הכרח לנקוט בצעד חריף שכזה כדי להשיב את הגנבה, אסור למכור גנב לעבדות. אמנם ראוי ללמוד ממצווה זו את דרך ענישתם ושיקומם של הגנבים ושאר הפושעים, שראוי להתקין להם מסגרת שתשלב בתוכה מאסר חלקי עם עבודה מועילה וחינוך לתורה, לערכים ולחריצות. הצעה זו עדיפה על המאסר שנוהג כיום, שבו האסיר מתרגל לחיי בטלה, ואינו מחזיר אפילו מעט מחובו, אלא להיפך, לומד מחבריו לכלא כיצד להיות פושע מקצועי ומתוחכם יותר. גם העירוב של אסירים שונים, כגנבים עם אנסים ורוצחים, במקרים רבים פוגע בשיקומם. גם הסוהרים כיום אינם נבחרים על פי מידותיהם התרומיות, כי תפקידם הוא להשליט סדר ולא לחנך את הגנב וללמדו לעבוד בחריצות ויעילות, כדי שלאחר שישתחרר יוכל לעמוד על רגליו. אמנם כבר נעשות פעולות חשובות בכיוון, אבל יש להמשיכן תוך חתירה לכך שהגנב ישלם כמה שיותר מחובו, ויחד עם זה יתחנך לעצמאות, אחריות וחריצות, כדי שלאחר שחרורו יוכל לפתוח דף חדש לחיים מועילים וטובים.