ארכיון הקטגוריה: ברכות

פתח דבר

ספר זה מוקדש לברכות שהננו מברכים לה' אלוקינו. ואף שהעניין האלוקי הוא רם ונשא, גדול ונורא, על ידי הברכות הוא חופף וממלא את חיינו. וכבר אמרו חכמינו שהרוצה להיות חסיד ידקדק בברכותיו (ב"ק ל, א). על ידי הברכות אדם זוכה לזכור את ה' בכל דרכיו, ולהוסיף משמעות וברכה לחייו עצמו ולעולם כולו.

וכיוון שעניין הברכות גדול ועצום, רבו פרטיו מאוד, שעל ידי הכללים והפרטים של הלכות ברכות הננו מדייקים את חיינו עד תכלית, שיהיו תואמים לעניין האלוקי המתגלה בעולם לפי השגתנו. ועל ידי זה אנו ממשיכים ברכה בכל מעשה ידינו.

בעבר כבר זכיתי לכתוב חלק מהלכות ברכות, והן נדפסו בליקוטים ג'. לכן, קיוויתי שאזכה להשלים את ליבונם של שאר הלכות ברכות במשך כשנה. אולם ככל שהשתדלתי להזדרז הלכו הדברים והתארכו. למרות שממבט ראשון הלכות ברכות נראות קלות, בפועל הן מורכבות ומסובכות, מבחינה מסוימת יותר מהלכות שבת ופסח. כל סוגיה כמעט קשורה וכרוכה בסוגיות אחרות, ויש קושי רב להגדיר כל עניין בפני עצמו, ואח"כ להגדירו בתוך מארג שאר ההלכות. למשל, דין ברכה אחרונה תלוי בכמה גורמים משתנים: האחד, בסוג המאכל, ויש מאכלים שמורכבים מכמה מאכלים ואזי יש צורך להגדיר מה העיקר. השני, בכמות הנאכלת, ויש שוני בין משקה למאכל. השלישי, בזמן שהוא נאכל, שאם נאכל בהפסקות גדולות מדי כבר אין מברכים. וכל פרט מורכב מכמה דינים. ואם יעבור למקום אחר הסוגיה מתרחבת לעוד שאלות, באיזה מאכל יצטרך לחזור למקומו הראשון כדי לברך ברכה אחרונה, ואם ירצה להמשיך לאכול, על איזה מאכל יצטרף לברך שוב ברכה ראשונה וכו'.

כדי להדריך את הציבור בהלכות ברכות נכתבו בשנים האחרונות ספרים רבים, לכל אחד מהם מעלות משלו. בילקוט יוסף ביאר סוגיות רבות על פי פסקי אביו הגאון, ובהלכה ברורה סיכם אחיו את ההלכות על פי סדר שולחן ערוך בדקדקנות מרובה. בשניהם ההלכות על פי פסקי הספרדים הנוהגים כשולחן ערוך והאחרונים ההולכים בעקבותיו. בברכת ה' ליבן היטב ובהרחבה את סוגיות ההלכה על פי הראשונים, ופסק את העולה מהם לפי דעתו למנהגי הספרדים. בפסקי תשובות סיכם באופן נאה תשובות ודעות רבות למעשה על סדר שולחן ערוך, בעיקר על פי פסקי האשכנזים. בעל ספר וזאת הברכה זכה ללבן סוגיות רבות למעשה עם כמה מגדולי הפוסקים שבדור, אשכנזים וגם ספרדים, ובזה יש לו זכות מיוחדת. בשערי הברכה ערך את כל הלכות ברכות בפרטנות דייקנית, בעיקר על פי פסקי האשכנזים. ועוד נכתבו ספרים רבים על נושאים פרטיים בהלכות ברכות.

אולם פעמים רבות, מרוב פרטים, דקדוקים והרחבות – הכללים אבדו, ובעת שיהודי ניצב בפני שאלה, אם לא למד על פה אין ספור הלכות, לא ידע כיצד לנהוג. ואף אם נרצה ללמד הלכות אלו לתלמידים, נתקשה, מפני הפרטים המרובים ומפני המנהגים השונים שבין העדות. לפיכך, יש צורך להגדיר היטב את הכללים, שבהם כל המנהגים שווים, ומתוך כך לגשת אל הפרטים, שכך הלימוד אמיתי וישר יותר. ובנוסף לכך, בדרך זו קל יותר לזכור את הפרטים, כי הם נמשכים בקו ישר והגיוני מהכללים. ורק לאחר מכן, בתוך העיסוק בפרטים, יש להגדיר את הבדלי המנהגים שבין העדות. ופעמים שכאשר נגשים מתוך הכלל אל הפרטים, מוצאים שבאמת אין בזה מחלוקת בין העדות, אלא שנוהגי האכילה היו שונים, וממילא נהגו למעשה באופן שונה, אבל בשאלה הניצבת לפנינו אין הבדל בין מנהגי העדות. ועוד מעלה בהדגשת הכללים, שכאשר ישנו פרט שעדיין לא קיבל התייחסות, הרי שעל פי הכללים יכול הלומד להסיק מדעתו כיצד ראוי לנהוג בו, וקרוב לוודאי שיזכה לכוון להלכה, לכל הפחות לדעת חלק מהפוסקים.

וכפי שלמדנו בבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, השורש הקודם לכל, הוא היסוד האמוני, שממנו נמשכים כללי ההלכה ופרטיה. ואם כך הוא בכל ההלכות, קל וחומר בהלכות ברכות שמבטאות את הקשר שבין האדם לאלוקיו. ואכן כשמתעמקים ברעיון האמוני, מוצאים שהוא תואם לכללי ההלכה. לפיכך, פתחתי את הספר ביסודות האמוניים והטעמים של הלכות ברכות, ואף הזכרתים בפתיחות של פרקים רבים.

בתוך כתיבת הספר התלבטתי עד כמה נכון להרחיב בהערות. ההתלבטות גברה מפני שנתרבו הלמדנים שעוסקים ב'פניני הלכה', שואלים, מקשים ומעירים. וכדי להשיב על מה שיוכלו לשאול, נצרכתי להרחיב יותר, אולם מצאתי את עצמי מתרחק מהמגמה הראשונית של 'פניני הלכה', לבאר את היסודות והכללים בשפה בהירה וקצרה. לפיכך, באמצע כתיבת הספר החלטתי להוציא ספר נוסף והוא "הרחבות לפניני הלכה – ברכות". חלק מן ההרחבות עוסקות במקורות הסוגיה בתלמוד ובראשונים, וחלקן עוסקות בדינים פחות שכיחים. ויש מהן שמרחיבות בטעם הרוחני של ההלכה. וכיוון שהמחשבה על כך עלתה באמצע כתיבת הספר, יש הלכות שנכתבו להן הרחבות ויש שלא נכתבו להן הרחבות. ואף בהלכות שנכתבו עליהן הרחבות, פעמים שקצרתי ופעמים שהארכתי. ואין בכוונתי שספר ההרחבות יופץ עם הספר 'פניני הלכה', כדי לחלק בין הספר החשוב והעיקרי לבין ההרחבות שאינן מסודרות כספר שיטתי, אלא כתוספת לתלמידים קרובים, ולמעוניינים להוסיף לדון ולשאול.

כדי לבאר יותר את ערך הדגשת לימוד הכללים, שעל ידם ניתן לזכור ולקיים כראוי את ההלכה למעשה, עלינו לדעת כי פעמים רבות, מתוך מורכבות ההלכה וריבוי פרטיה ודקדוקיה, רבים אינם מצליחים לדעת בפועל ולמעשה מה ההלכה. כך בכל התחומים ובמיוחד בהלכות ברכות. נמצא שכאשר נפגשים בשאלה מעשית, אף שהיו רוצים לנהוג על פי ההלכה, כיוון שאינם זוכרים את כל פרטיה, אינם יודעים כיצד לקיימה, והספק מכרסם בלב. ישנם שבעקבות זאת מרבים לשאול רבנים על כל צעד ושעל, עד שהחיים הדתיים נראים מלאי חרדה וחסרי שמחה ואמונה טבעית. ולעומתם, יש שאינם שואלים ומתרגלים לחיות בספקות, ומתוך כך באים לזלזל בשמירת ההלכה הדייקנית, המתאמת בין החזון הגדול לחיי המעשה. וכבר כתבו הראשונים שספק חטא חמור מחטא ודאי (תר"י בתחילת ברכות). וכן מצינו שכאשר חז"ל תקנו תקנה, שקדו על כך שהציבור יוכל לקיימה. לפיכך עלינו לבאר את ההלכה באופן בהיר, ולהשתדל עד כמה שאפשר שלא להכביר בפרטים שעלולים לטשטש את הכלל.

בכל מקום שיש הבדלי מנהגים בין העדות, כתבתי את המנהגים השונים. כאן המקום לציין, כי עיקר מה שהדריכו חכמינו לשמור על המנהגים (פסחים נ, ב; ירושלמי עירובין סו"פ ג), הכוונה במנהגים ששגורים אצל כל בני אותו מקום או אותה עדה, ולא במה שצריכים לשאול מביני דבר כיצד נהגו במקום פלוני. וק"ו שאין הכוונה למה שכתבו רבנים שחיו באותו מקום. אלא בכל הדינים שאין לגביהם מנהג ברור ומפורסם, יש לילך לפי כללי הפסיקה המקובלים, שהלכה כדעת הרוב וספק ברכות להקל. ובאותם הדינים יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות. ואמנם בעבר, מתוך הריחוק בין הגלויות, התחשבו הרבנים בעיקר בפוסקים שחיו בסביבתם – בדורם או בדורות שלפניהם. אולם כיום כשאנו חיים יחד ולומדים יחד כל שבטי ישראל, יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות. עוד יש להוסיף, שכפי שיתבאר בפרק י"ב, הכלל של ספק ברכות להקל אינו מבטל מנהגים, ובנוסף לכך, יש אומרים שאינו חל במקום של ספק ספיקא. לכן פעמים שגם במקום של ספק – דעת רוה"פ להלכה ולמעשה לברך.

עוד מצוי שמחמת ספקות שונים, כמעט ונתבטלו מאיתנו ברכות שלימות, כדוגמת ברכות הראייה, ברכת 'שהחיינו' על אירועים משמחים, והטוב והמטיב על יין שני. ובנושאים אלה כתבתי כדעת רובם המוחלט של הפוסקים, שפסקו לברך ברכות אלה, בלא לחוש לדעת המיעוט שחששו לברך. ראשית, מפני שכך העיקר להלכה. ועוד טעם חשוב, שאף כי יש להתחשב בספקות רחוקים, מכל מקום כאשר הספק מבטל לגמרי ברכה שתקנו חכמים, אין לחוש לו כל כך. כי יותר יש לנו להיזהר מלבטל תקנת חכמים, מאשר לחוש לספק שהעלה אחד מן הפוסקים האחרונים. ועל אילן גדול אני נשען בזה, על מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, שהיה רגיל לברך ברכות נדירות, כ'שהחיינו' על ראיית חברים ותלמידים חביבים, ו'מציב גבול אלמנה' על ישובים בארץ, וכיוצא בזה, והיה אומר שהנטייה לעורר ספקות רחוקים בהלכות ברכות מבטאת ספקות באמונה.

אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. מהתושבים אני למד על השאלות ההלכתיות המלוות את חייהם, ועם תלמידי החכמים בישיבה, המבוגרים והצעירים, אני זוכה ללבן את הסברות וההגדרות. ובלא השילוב הזה, הסברות והמסקנות אינן מכוונות כראוי. שכן פעמים מליבון הסוגיה עולה לכאורה מסקנה מסוימת, ושאלה גדולה עולה בקרב יושבי בית המדרש, מדוע אין נוהגים כפי שעולה מן הסוגיה. אולם כשמכירים את המציאות והשאלות העולות ממנה, מבינים שבפועל יש שיקולים הלכתיים נוספים, אשר הביאו לפסיקה שונה. וכך הדברים הולכים ומתבארים.

כאן המקום להודות לרב אורן מצא ולרב מאור קיים, שסייעו בידי רבות בליבון הסוגיות, והם שותפים מלאים בכתיבת ספר זה ובספר ההרחבות. וכן תודה לרב יונדב זר, שסייע בהגהות והארות והכין את הספר לדפוס, ויחד עם ר' נתנאל רוזנשטיין ערך את המפתח. וכן אודה לר' דוד ויצ'נר שסייע בהגהות והערות מחכימות. וכן תודה לרב שלומי בדש ולרב זאב סולטנוביץ' על סיועם בהערות והארות. ולר' בנימין קניסבכר, ר' נעם אלשייך, וחתני ר' חגי כהן, שסייעו בהגהות, ועמהם שאר תלמידי הישיבה שהשתתפו בשיעורים ונטלו חלק בהגהות. ומתלמידי יותר מכולם.

שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ורב הישוב, ולאמי מורתי, ולאשתי היקרה, ויהי רצון שנזכה לגדל את כל ילדינו לתורה, למצוות, לחופה ולמעשים טובים, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם.

ואוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' דוד סעדה, ר' ישראל סעדיה ור' יעקב וינברגר. יהי רצון שהש"י יתן להם תבונה וכוח להצליח בעבודתם וימלא כל משאלות ליבם לטובה.

לפני כחמישה חודשים נפטר בחטף בי"ב אייר תשס"ח, ר' אורי וקסלר, סב כלתי. יהי ספר זה לעילוי נשמתו. ר' אורי היה אדם ישר, צנוע, מאיר פנים לבריות וגומל חסדים. במשך עשרות שנים שימש כגבאי ובעל קורא. אהב את ההתיישבות בשומרון, והיה מגיע רבות לבקר את משפחת בתו בהר ברכה. אביו ר' שמואל היה חבירו הטוב של סבי פרופ' יוסף ולק ז"ל. לימים המשפחות התלכדו על ידי חתונת ניניהם. מחתונה זו זכה ר' אורי וראה את נינו הבכור.

יהי רצון שמתוך לימוד וקיום הלכות ברכות, נזכה לבניין הארץ שכן הברכה קשורה לארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". שעל ידי הברכות אנו מגלים את הקדושה שבארץ, ורק בארץ ישראל ניתן לגלות את הקדושה בתוככי הגשמיות. ועל ידי כך נעשה קידוש ה' גדול, כאשר מתגלה שאפילו האוכל שאנו אוכלים וטעמו הטוב שייכים לעניינים שבקדושה. וזהו שאמרו חכמים (ספרי): "שאין הברכה תלויה אלא בארץ", שנאמר (דברים טו, ד): "כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". ויהי רצון שמתוך ירושת הארץ ובניינה נזכה להשלים את בניין הארץ בבניין ליבה של הארץ, היא ירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו. ומירושלים ימשיך עלינו ה' עוד ברכה, שנאמר (תהלים קכח, ה): "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". כי בירושלים אפשר לגלות איך כל הגוונים השונים אינם סותרים זה את זה אלא משלימים ומוסיפים ברכה זה לזה. ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש, ולהשראת השכינה בתוכנו, ומתוך כך תתפשט הברכה אלינו ולכל העולם, "שכל זמן שעבודת בית המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן" (אדר"נ ד).

 

אליעזר מלמד

עשרת ימי תשובה תשס"ט

 

מאז הדפסת המהדורה הראשונה עברו עשר שנים, ובינתיים יצאו שתי מהדורות נוספות, וזאת הרביעית. מהדורה חדשה נחשבת אצלי הדפסה שיש בה תוספת הלכות או ביאורים נוספים בהלכה, אולם כאשר ישנם תיקוני דקדוק, שמתווספים מהדפסה להדפסה, אינני מחשיבם כמהדורה חדשה. במהדורה זו אכן לובנו מספר הלכות, כדוגמת ברכת מזונות לשלווה וגרנולה (ו, יג), ופת הבאה בכיסנים (ג, ח; ו, ב-ד), וסמכתי יותר על הסוברים ששמיעה דרך מכשירי שמיעה כשרה (יב, ט), והוספתי בירור בעניין הברכה על לידת בת (יז, 11), והרחבתי בליבון הלכות ברכת הגומל תוך התחשבות בשינויי המציאות (פרק טז). עוד נוסף פרק על תפילת הדרך, שלפני כן הלכותיו הובאו בליקוטים (ח"ב י, ו-י), ועתה הובאו כאן בתוספת בירורים.

אליעזר מלמד

חשון תשע"ט

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – מצוות ההודאה

הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.

כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם שיבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו.

אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד.

ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה' ולהידבק בדרכיו.

במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אסור להם לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון.

על פי כל זה מובן מדוע דקדקו כל כך חז"ל בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ב – האוכל ואינו מברך מועל וגוזל

השמים מספרים כבוד א-ל, והארץ מלאה כבודו. העצים והעשבים מרננים תהילתו, החיות מתהלכות וזוחלות לפניו, העופות פורחים כנגדו, הים וכל אשר בו גועש ונע לכבודו. וכולם יחד וכל אחד לחוד אומרים לפניו שירה.

לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שאין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה.

לענבים ייחוד משלהם ולתאנים ייחוד משלהם, וכך לכל פרי ופרי. יש מתוקים ויש חמצמצים, יש מזינים ויש מעוררים, יש שמרקמם קשה ויש שהוא רך, ואף צבעו וצורתו של כל פרי ופרי משרים אווירה מיוחדת. וגם לכל ענב וענב שגדל בעולמו של הקב"ה ייחוד משלו, ואין ענב אחד יכול להחליף את חבירו. ואף שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו הוא גדל.

וכל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל. אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל… וכאילו נהנה מקדשי שמים". ועוד אמרו (ברכות לה, ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כי המגמה של כל הבריאה היא לגלות את דבר ה' בעולם, וזה גם ייעודם של ישראל, שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכאשר אדם נהנה מן העולם בלא לברך, הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת ישראל.

אבל אם הוא מברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להיפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. שהברכה מגלה את שורשו של המאכל הטעים והיפה, שהקב"ה בראו. וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא, שיתקדש על ידו שמו של ה' בעולם. ואף המברך עצמו זוכה על ידי כך להתרומם ולהתקשר לה'.

זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, ב), שלפני הברכה, כל הארץ ומלואה שייכת לה', ואין לאדם רשות ליהנות ממנה, שנאמר (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". אבל אחר שהאדם מברך, רוצה ה' שיהנה מכל אשר ברא למענו בארץ, שנאמר (תהלים קטו, טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

עוד מבואר שם בתלמוד, שמי שאינו יודע לברך, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו ברכות. כפי הנראה לא מספיק ללמוד את הברכות בשטחיות, צריך ללכת לחכם, כדי ללמוד את הלכותיהן ולעמוד על סודן ומשמעותן, ולדעת כיצד לקדש על ידן את שמו של הקב"ה כראוי.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ג – יסוד הברכה

חסד גדול עשה ה' עמנו, שגילה לנו שטוב לפניו שנברך ונודה לשמו, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ". והוא יתברך כמובן אינו זקוק לשבחים שלנו, אלא שרצה הקב"ה להיטיב לנו, ונתן לנו את המתנה הגדולה ביותר, את האפשרות להודות לה' ולברך לפניו. וזו זכות נפלאה, לומר לה' ברכה ולדעת שיש לה ערך בעיני ה'. כל החיים מקבלים משמעות על ידי כך. כבר איננו כבעלי החיים שנולדים ומתים בלא פשר, אלא כבני אדם הזוכים להתקשר לרבונו של עולם, ולומר לפניו ברכה, ולהוסיף על ידי כך שפע של חיים לעולם.

יסוד הברכה לדעת את ה' שהוא מקור הברכה, ולכן בכל ברכה אנו מזכירים את שמו – "ה' אלוהינו". וכדי שיהיה ברור שה' שאנו פונים אליו אינו רק רם ונישא בגובהי מרומים, אלא גם מחיה את העולם, משגיח על בריותיו ומנהיגם, אנו מזכירים את מלכותו – "מלך העולם". ואמרו חכמים, כל ברכה ששכח להזכיר בה את שמו או את מלכותו – אינה ברכה (ברכות מ, ב).

ויש לדעת, כי אף שה' נתגלה אלינו ביציאת מצרים ומתן תורה והורה לנו דרך לברכו, רק מעט מאורו נתגלה, כי את כל אורו אין נברא שיכול לקלוט. ולכן בנוסח הברכה רמזו חכמים לשתי המדרגות הללו, למה שמתגלה אלינו, ולמה שמעבר לכך. בהזכרת שמו אנו אומרים שני שמות: הראשון, ה', רומז למדרגה עליונה, שרק מעט מזער ממנה מתגלה אלינו. ואילו השני, אלוהינו, רומז למה שמתגלה אלינו. יתר על כן, בתחילת הברכה אנו פונים אליו ישירות ואומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו". אולם לאחר מכן אנו עוברים לדבר אליו כאל נסתר, ואומרים: "שהכל נהיה בדברו", "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שאז אנו מתכוונים כלפי מה שלגמרי מעבר להשגתנו.

משמעות לשון 'ברכה' – תוספת וריבוי. כמו שנאמר (שמות כג, כה): "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ", והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר (דברים ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. ואם כן מהו שאנו מברכים את ה', הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכל ממנו, ואומרים זאת, אורו ושכינתו מתגלים יותר בעולם (נפש החיים שער ב', פרקים ב-ד).

ומתוך כך מתווספים חיים לעולם, שכן חיי העולם וכל אשר בו תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים. הרי שבכל ברכה שאנו מברכים, נוצר צינור של שפע, שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים אל העולם. ולזה אולי רמזו חכמים שאמרו, שהרוצה להיות חסיד ידקדק בענייני ברכות (ב"ק ל, א), שעל ידי ברכותיו הוא מוסיף חסד וברכה לעולם.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ד – הברכות שלפני האכילה

שני סוגים של ברכות על האוכל ישנן, לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל, היא הברכה שמברכים לה' על ההנאה מהאוכל, והסברה מחייבת זאת, שאין לאדם ליטול דבר להנאתו מעולמו של הקב"ה בלא נטילת רשות ממנו. סברה זו פשוטה ומחייבת כל כך, עד שלא הוצרכה התורה לצוות על זה, כי נכון שיעשה זאת האדם מדעתו.

כשם שראוי לאדם שמקבל מתנות מחבירו להודות באופן ייחודי על כל מתנה, ואילו זה שמודה על הכל בנוסח סתמי, מראה שאינו מבחין במהות המתנה, וממילא תודתו מאבדת את משמעותה, כך ראוי לאדם לנהוג כלפי שמיים. לפיכך תקנו חכמים להודות בברכה מיוחדת על כל סוג וסוג של מאכל (להלן ח, ד).

על לחם מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" (להלן ג, א). על מיני מזונות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות" (להלן ו, א). על יין: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן" (להלן ז, ג). על פירות העץ: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ". על פירות האדמה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי האדמה" (להלן ח, א-ב). ועל שאר מאכלים שאינם גדלים מהארץ, כדוגמת בשר וחלב: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" (להלן ח, ג). כל ברכה וברכה מגלה את שורשו האלוקי המיוחד של המאכל, ולכן יש לדקדק מאוד בברכות, שלא לברך על מין אחד את ברכתו של חבירו.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ה – הברכה שלאחר האכילה

הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן לאחר שכבר הודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה' לאחר האוכל. ועל כן נצטווינו בתורה, שגם לאחר שנאכל ונשבע, נתבונן בכל הטובה שהשפיע ה' לנו ולכל ישראל, ונודה לה' ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ועל ידי כך, נתחזק מכוח האכילה שאכלנו להוסיף טובה וברכה לעולם.

יש במצווה זו הדרכה חשובה מאוד. בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה, והוא צועק אל ה'. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בשמחה הפשוטה והמגושמת שיש לו מן האוכל ולשכוח את ה' ואת האידיאלים שניצבים לפניו – להתגדל באמונה, לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה', להתקשר אל הברית שבין ישראל לה', להתקשר אל התורה הקדושה, לבקש על ישראל ועל ירושלים ובית המקדש, ולתקן עולם במלכות שד-י. כל היסודות הללו, באים לידי ביטוי בברכות שאנו אומרים בברכת המזון, כמבואר בהמשך (ד, א-ד).

לברכת המזון המלאה זוכה רק מי שאכל פת. ומי שאכל משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובכלל זה כל חמשת מיני דגן, זוכה לברך ברכה אחת שהיא תמצית של ברכת המזון, ועל כן היא נקראת 'מעין שלוש', שיש בה תמצית של שלוש הברכות שבברכת המזון. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם חיוב ברכה זו מהתורה או מדברי חכמים (להלן י, א-ב).

כהמשך לכך תקנו חכמים, שכל מי שאכל או שתה ונהנה ממאכלים שאינם משבעת המינים, יברך לאחר אכילתו ושתייתו ברכה קצרה לה', הלא היא ברכת 'בורא נפשות' (להלן י, ד).

כדי לברך ברכה אחרונה צריך שיאכל אדם לכל הפחות כ'זית', או ישתה כשיעור 'רביעית', כדי שתשאר לו מזה תחושה של נחת, שמתוכה אפשר יהיה לברך (שיעור זה יבואר להלן י, ה-י).

כאן המקום להוסיף, כי לעיתים מתפשטת בנפשו של האדם עגמומיות לאחר האכילה. אולי בגלל התקווה שהיתה לו לפני שהתחיל לאכול, שהמאכל הטעים יפיג את עצבונו ויביא אותו אל סיפוקו, והנה הוא אכל ונשאר עצוב. לפעמים תחושת הכבדות שמתגברת לאחר הסעודה, גורמת לדיכאון מסוים. לפעמים הוא מצטער על כך ששוב נכשל באכילה יתירה, ועתה בטנו מלאה והוא מרוגז ומיואש מעצמו. על ידי אמירת ברכת המזון בכוונה, יכול האדם להעלות את עצמו מן התחושות השליליות הללו, ולהעניק לאכילתו משמעות ערכית. ואפילו אם הפריז ואכל יתר על המידה, אם יאמר את הברכה בכוונה יתירה, עדיין הברכה תוכל לתקן את מה שפגם, ולהפוך את הכבדות והייאוש לחיוניות ושמחה (עי' מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו). וזה עניינה של כוס היין, שמברכים עליה ברכת המזון בסעודות גדולות, כדי לסיים את הסעודה בהתעלות של הודאה ושמחה לפני ה' (ראו להלן ה, יג).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ו – נוסח הברכות

אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, תקנו את נוסח הברכות והתפילות (ברכות לג, א). ואמנם יסודה של ברכת המזון מהתורה, ואת עיקרי ברכותיה תקנו משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ושלמה המלך, כפי שיבואר בהמשך (ד, א), אולם הנוסח הסופי שלה נחתם על ידי אנשי כנסת הגדולה (החינוך תל).

שלושה סוגים של ברכות תקנו חכמים: א) ברכות הנהנין, שהן ברכות שבח על ההנאה שאדם נהנה בעולמו של הקב"ה, ועיקר ספרנו מוקדש להם. ב) ברכות על המצוות, ועניינן לכוון את דעתו של האדם למצווה שהוא עומד לקיים. ג) ברכות הודאה ושבח, כדוגמת ברכות השחר וברכות הראייה (להלן פרק טו). ויש ברכות שבח שיש בהן בקשה, כמו הברכות שבתפילת עמידה (רמב"ם הל' ברכות א, ד).

אין לשנות בנוסח הברכות, ואם שינה בנוסח הברכה, כל שלא אמר 'ברוך', או שלא הזכיר את שם ה' (ה' או אלוהינו) ומלכותו (מלך העולם), או שהשמיט את עיקר תוכנה של הברכה, לא יצא ידי חובה (שו"ע ריד, א, וכמבואר להלן יב, ו).

אמר את הברכה בתרגום לשפה אחרת, יצא ידי חובה (שו"ע קפה, א). אמנם לכתחילה יש לומר את כל הברכות בעברית, שהיא לשון הקודש ובה תקנו חכמים את נוסח הברכה (מ"ב קפה, א). מי שאינו מבין עברית, יכול לכתחילה, כל עוד לא למד עברית, לברך בלשון תרגום (ראו פניני הלכה תפילה יז, ח).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ז – דרך אמירת הברכה וכבודה

צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. ובדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בלא שהשמיע אותה לאזניו, יצא ידי חובה. אבל אם לא ביטא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה, לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך (שו"ע קפה, ב-ג, מ"ב ב-ג).[1]

הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', ראוי לאומרן באופן מכובד. אמרו חכמים (ברכות מז, א): "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו היתה עליו כמשא כבד שהוא רוצה להיפטר מחובתה.

מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה. ואפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון (שו"ע קצא, ג. ראו להלן ד, יב). מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון שהיא חשובה במיוחד צריכה להיאמר בישיבה. ויש אומרים שדין ברכת 'מעין שלוש' כדין ברכת המזון, ואף היא צריכה להיאמר בישיבה (להלן ד,יב; י, ג).

אסור לדבר באמצע הברכה, ואם הפסיק באמצע ברכה קצרה, כיוון שההפסקה מבטלת את משמעות הברכה – הפסיד את הברכה. ואם הפסיק באמצע ברכה ארוכה במקום שאינו מבטל את משמעות הברכה, יכול להמשיך בברכה (ח"א ה, יג).

בעת שאדם מברך, צריך שערוותו תהיה מכוסה, ואצל גבר צריך שתהיה גם חציצה בין הלב לערווה, וכל דבר שיהיה צמוד לגוף ביניהם, נחשב חציצה (שו"ע או"ח סי' עד). לכתחילה עדיף ללבוש מכנסיים וחולצה בעת אמירת ברכות, ובעת אמירת ברכת המזון ראוי להקפיד יותר, ולאומרה בלבוש מכובד (מ"ב קפג, יא, להלן ד, יב). גברים צריכים לכסות את הראש בעת הברכה. נשים אינן חייבות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, וגם אשה נשואה, כשהיא לבדה או עם בני ביתה, אינה חייבת לכסות את הראש בעת אמירת ברכות (פניני הלכה תפילת נשים י, ה-ו).


[1]. אמנם לרמב"ם וסמ"ג גם הרהור כדיבור, אבל לר"ח, אשכול, תר"י, רא"ש, או"ז, ראב"ד, מרדכי ועוד רבים, הרהור אינו כדיבור. ולכן, אם הרהר את הברכה בלא לחתך בשפתיו, לא יצא ועליו לחזור לברך, וכפי שכתבו בבאו"ה סב, ד, 'יצא', וברכ"ה ח"א ו, 4. וראו פנה"ל תפילה א, ט, 2. ושלא כפי שכתב ביבי"א (ח"ד או"ח ג), לעניין ברכה אחרונה דרבנן.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ח – ניקיון וטהרה בברכה

הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לו לברך ברכות. ואם בירך, בדיעבד יצא ידי חובתו. ואם יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך (כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ט).

שתוי יכול לברך לכתחילה. שיכור שאינו יכול לעמוד בכבוד לפני המלך, לכתחילה לא יברך, אבל אם עד שימתין שיתפקח מיינו, יפסיד את זמן הברכה, יברך כשהוא שיכור. אבל שיכור כלוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות, וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (כמבואר שם ה, יא).

עשה צרכיו או שנגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, צריך לשטוף את ידיו במים לפני הברכה. ואם אין לו מים, ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח"כ יברך. וסתם ידיים, אינן צריכות שטיפה לפני ברכה (שו"ע ד, כג, מ"ב נט-סא).

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה (כמבואר בפניני הלכה תפילה ג, יא). וכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה ושאר דברים שמסריחים כמותה. והאיסור הוא בתוך ארבע אמות של צואה או במקום שרואים אותה. ואם ריחה מתפשט, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריחה. בדיעבד, אם בירך במקום צואה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך. אבל אם התפלל עמידה במקום צואה, לא יצא ידי חובתו (שם ג, ט-י).

תינוק בן פחות משנה, כיוון שצואתו אינה מסרחת כל כך, בשעת הדחק מותר לברך לידה. ואם התינוק הגיע לגיל שנה ועשה את צואתו בבגדיו, ובשעה שאמו מברכת הוא בא אליה. אם היא באמצע ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולתה להתרחק או להניח אותו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות של ברכת המזון; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, 'אפילו', פניני הלכה תפילת נשים יא, ט).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

ט – מצוות עניית אמן

השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, ב, וראו להלן יב, ח). ומי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' – 'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.

עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' – בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). ואם הוא רוצה לעורר את השומעים לענות בקול, מותר לו להגביה את קולו יותר מקולו של המברך (מ"ב מז).

אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. והטעם לכך, שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה. (הדבר רמוז במילה 'אמן', שבגימטריא שלה יש שני שמות קדושים, הויה ואדנות, והם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מחזור ויטרי קכו).

בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).

אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).[2]


[2]. היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל, אצל האשכנזים בעיקר בחזרת הש"ץ, ואצל ספרדים גם בברכות נוספות. אמנם אין בזה חיוב, ולכן בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. ואמנם למנהג צפון אפריקה, לכתחילה צריך לענות "ברוך הוא ברוך שמו" גם בברכות אלו (מעשה רוקח על רמב"ם ברכות א, יא; שמ"ש ומגן ח"ב או"ח לד-לז, ועוד רבים). אולם מנגד, לערוה"ש קכד, י, ואג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח, אם ענה בהן "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא. לפיכך, זולת בתי כנסת של בני עדות צפון אפריקה, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ובדיעבד אם ענה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח את דעתו בענייה זו מהברכה (ברכ"י ריג, ג; מ"ב קכד, כא). בבתי כנסת שלא נהגו לענות "ברוך הוא וברוך שמו", גם הרוצה לענות – יענה בלחש, כדי שלא לבלבל את המברך והמתפללים.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

י – כללי הוצאה ידי חובה בברכות

שניים שאוכלים יחד, יכול אחד לברך בקול וחבירו יענה אחריו 'אמן' ויצא ידי חובתו, ובתנאי שהמברך יתכוון להוציא את השומע, והשומע יתכוון לצאת בשמיעתו. וגם אם השומע התרשל ולא ענה 'אמן', כל זמן שכיוון לצאת בשמיעתו – יצא (שו"ע ריג, ב-ג, וראו להלן ג, 4, אם דיבר בין הברכה לאכילה. ולהלן יב, ז).

אלא שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני בין ברכות הנהנין לברכות המצוות. שבברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. למשל, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. והטעם, שכל ישראל ערבין זה בזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו.

אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור כלל לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם חבירו אינו יודע לברך, אין הוא יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וחבירו שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב).

לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).

פורסם בקטגוריה א - פתיחה | כתיבת תגובה

א – טומאת הידיים

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. כדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאיברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. למשל, הנוגע ברגלו במת, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת שיטבול אדם במקווה כדי לטהר את עצמו, צריך לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים.

כתוספת לדין זה, קבעו חכמים שיש מעמד מיוחד ונפרד לידיים. שהואיל והן מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלכות יותר משאר הגוף, והן גם עלולות לנגוע בלא משׂים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (עי' רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית המקדש הראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן – חייב לטהר את ידיו תחילה, ואם נגע בלא לטהר את ידיו – טימא את בשר הקרבן ופסל אותו מאכילה. בתקופת בית המקדש השני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומה הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה – פסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד). לאחר מכן הרחיבו חכמים את המצווה, וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני אכילת הלחם. האחד, משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב כל ישראל, והכהנים יתחזקו ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, ומפני שאין אפשרות להיטהר מטומאת מת, כבר דורות רבים שאין הכהנים אוכלים תרומה, תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. הטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. נמצא אם כן שכדי לשמור על טהרת האכילה וקדושתה, תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. וסמכו דבריהם על הפסוק (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" – "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אלו מים ראשונים" (ברכות נג, ב). ואפילו מי שידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצם במים עם סבון, צריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרן ולקדשן לקראת הסעודה (עי' שו"ע או"ח קנח, א; מ"ב א).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | תגובה אחת

ב – הטעם הרוחני למצווה

ככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. ולכן סביב האכילה שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם נאמרו הלכות רבות. כי אפשר לאכול כדי לספק תענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כוח לחיים מלאי תוכן ומשמעות. וכל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה מכוונות למטרה אחת, כדי שהאוכל יגביר בנו את ההרגשות הטובות ויתן לנו כוח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא ישפיל את נפשנו לתוך תאוות אכילה חומרית נטולת תוכן רוחני. וכיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו.

על ידי הידיים והאצבעות מתבצעות רוב הפעולות האנושיות. בכוחן של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים, ומאידך מעשים רעים. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת תנועתן המיוחדת, אפשר להרים אותן אל מעל הראש ואפשר להורידן מטה. הן אוחזות, נוגעות וממשמשות בכל, ועל כן הן עלולות להתלכלך יותר משאר האיברים. וכיוון שתכלית הסעודה להעניק תוספת כוח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמה שדבקה בהן תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותן לקראת הסעודה, כדי שנוכל לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לחיים מלאי תוכן ערכי.

זהו שאמרו חכמים (סוטה ד, ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה". גם האכילה וגם האהבה שבין איש לאשה חיוניות מאוד לקיומו של האדם, וכמו כל דבר בחיינו אפשר לעשותן בקדושה או חס וחלילה להיפך. וכשם שציוותה התורה שלא לאהוב דרך זנות אלא רק על ידי חופה וקידושין, כך תקנו חכמים שניטול ידיים לפני הסעודה, ובכך נטהר ונקדש את אכילתנו. אבל מי שאוכל בלא נטילה, כאילו אוכל לחם טמא, שכן הוא מתייחס רק לצד הגשמי שבלחם (מהר"ל נתיב העבודה טז).

מצוות הנטילה חלה על מי שאוכל מן הלחם, ואפילו אם לא יגע בידיו בלחם אלא יאכל אותו על ידי סכין ומזלג או שאדם אחר יאכיל אותו – חובה עליו ליטול ידיים. אבל אדם שאינו מתכונן לאכול בעצמו, אפילו אם יגע בלחם כדי להאכיל אדם אחר – אינו צריך ליטול ידיים. כי תקנת הנטילה נועדה לטהר ולקדש את האדם לקראת אכילתו, ולכן רק מי שעומד לאכול בעצמו צריך ליטול את ידיו (שו"ע או"ח קסג, ב).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ג – מקום הנטילה

לדעת רש"י והרא"ש ועוד הרבה פוסקים, מי הנטילה צריכים לשטוף את כל האצבעות עד מקום חיבורן לכף היד, אבל את כף היד אין צריכים לשטוף. לעומת זאת, לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד פוסקים, חיוב הנטילה כולל את כל כף היד, מקצות האצבעות ועד למקום חיבורה של כף היד לזרוע.

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שכן מצוות הנטילה מדברי חכמים, נפסק להלכה, שראוי להחמיר וליטול את כל כף היד עד למקום חיבורה לזרוע. מפני שמבואר בתלמוד (שבת סב, ב), שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו, שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך, ראוי להדר לשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע קסא, ד, ועי' באו"ה).

אמנם בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה וליטול את האצבעות בלבד עם ברכה (מ"ב קסא, כב).

ראוי לעמוד על כך, שהכל מסכימים שצריך ליטול את האצבעות, המחלוקת היא לגבי כף היד. הכלל הוא שהטומאה נדבקת יותר בקצה גופו של האדם, ולכן ברור שהטומאה שורה על האצבעות יותר מאשר על כף היד. אפשר להסביר בטעם הדבר, שפנימיותו של האדם טהורה, רצונו הפנימי מכוון לטוב, ואילו הסיבוכים והטומאה נובעים מהפגישה עם העולם החיצוני. ולכן הטומאה שורה יותר בקצה גופו של האדם, במקום המרוחק ממרכז גופו, מליבו, שרומז לפנימיות הטהורה שבו.

ועיקר ייעודו של האדם להתמודד עם העולם החיצוני, לתקנו ולרוממו, ותפקיד זה מתבצע בפועל בידיים, שעל ידן הוא פועל ועושה, נושא ונותן. אלא שתוך כדי יציאתו של האדם אל ההתמודדות החיצונית, הוא עלול להתלכלך ולהיטמא מן הזוהמה שבעולם. וטומאה זו נדבקת באצבעות שהן קצה הגוף והן העוסקות בענייני העולם. ונחלקו בשאלה, האם גם כף היד כלולה בקצה הגוף המקבל טומאה או שמא רק האצבעות.[1]


[1]. אף שהאצבעות הן איבר חיצוני, כיוון שעל ידן אנו פועלים את כל הפעולות שבעולם, בראן הקב"ה באופן מיוחד הרומז לכל הכוחות הפנימיים הגנוזים בנשמתו של האדם. ולכן מספר האצבעות הוא עשר כנגד עשרה מאמרות שעל ידם נברא העולם, וכנגד עשרת הדברות, וכנגד עשר הספירות, שמספר עשר כולל את תמצית כל האידיאלים האלוקיים שבעולם.

בדומה לזה, צוותה התורה לכהנים לקדש את כפות ידיהם ורגליהם במים מהכיור לפני כניסתם לעבודת בית המקדש, שכן קצות הידיים והרגליים הם הרחוקים ביותר ממרכז חיותו של האדם, וממילא הטומאה נדבקת בהם יותר (מהר"ל נתיב העבודה פרק טז).

לגבי קידוש ידיים ורגליים של הכהנים לפני עבודתם במקדש, חייבים ליטול את כל כף היד (חולין קו, ב). וכך בנטילה לפני ברכת כהנים, צריכים ליטול את כל כף היד (שו"ע או"ח קכח, ו). ולגבי תרומה נחלקו הראשונים, וכן לגבי נטילה לסעודה.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ד – ברכה על מצוות חכמים

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. ונתנה התורה כוח ביד חכמים לקבוע מצוות, שנאמר (דברים יז, י-יא): "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ולכן אנו מברכים על הנטילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". שאף שהנטילה לא נזכרה בתורה שבכתב, נצטווינו לקיים את תקנות חכמים.[2]

מבחינה עקרונית המצוות שיסודן בתורה שבכתב חשובות מהמצוות שמדברי חכמים, וכן ישנו כלל הלכתי שבכל מצב של ספק: אם מקור המצווה בתורה שבכתב – צריכים להחמיר, ואם בדברי חכמים – מקילים. אולם מבחינה מסוימת חביבים דברי חכמים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות א, ד). שכן יש בתקנות חכמים משום הבעת רצון מצידנו להוסיף ולקבל על עצמנו עוד מצוות, כדי להתקדש ולהתקרב יותר אל השלימות.

וצריך לדעת, שמפני עליונותה וקדושתה של התורה שבכתב, קשה לנו להיפגש עם עומק רעיונותיה, ולכן קשה לנו לשמור את מצוותיה. וכדי שנוכל לשמור את התורה ציווה ה' לחכמים, להניח סייג לתורה, ולגזור גזירות כדי שעל ידן נוכל לשמור את כל מצוות התורה. כלומר, מצוות חכמים הן גשר הכרחי בין האדם והתורה האלוקית, שכן מצוות אלו מבטאות את הרעיון האלוקי כפי שהוא מתקבל בעולם הזה, בדעתם האנושית של חכמי ישראל.

כדי שלא יזלזלו בדברי חכמים, עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מאשר לדברי תורה (עירובין עז, א). וכן מסופר במשנה (עדויות ה, ו), שאלעזר בן חנוך פקפק בתקנת נטילת ידיים, ונידו אותו חכמים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, שכל המת בנידויו – סוקלין את ארונו. וכן מסופר בתלמוד (עירובין כא, ב) על רבי עקיבא שבעת זקנותו נכלא על ידי הרומאים, ובכל יום היה מביא לו יהושע משרתו אוכל ומים לשתייה ולנטילת ידיים. יום אחד שפך הסוהר חצי מן המים, עד שלא נותרו בהם שיעור מספיק לנטילה ושתייה. העדיף רבי עקיבא להשתמש באותם המים לנטילה ולא לשתייה. ואף שמצד הדין, במצב של אונס כזה היה פטור מנטילת ידיים, העדיף רבי עקיבא להחמיר על עצמו ולסכן כמעט את נפשו בצמא, ובלבד שיקיים את דברי חכמים שתקנו ליטול ידיים לפני הסעודה. על ידי מסירות נפשו לימד רבי עקיבא את כולנו עד כמה חשוב לדקדק בקיום דבריהם של חכמים.


[2]. שבע המצוות הן: א) קריאת הלל בזמנים ידועים. ב) קריאת מגילה בפורים. ג) נרות חנוכה. ד) נרות שבת. ה) נטילת ידיים. ו) ברכות הנהנין, ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות הבקשה. ז) עירוב. ראוי לציין שכל דברי חכמים רמוזים בתורה שבכתב. וכך גם בעניין נטילת ידיים, ישנו פסוק הרומז לכך כמבואר בתלמוד (חולין קו, א).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ה – נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

בכלל תקנת נטילת ידיים לפני אכילת לחם תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לא נכנס לפרטי הדינים, רק נציין שהמים או משקים אחרים מ'שבעת המשקים' (יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) גורמים להעברת הטומאה והגברתה. ולכן תקנו חכמים שכל האוכל פרי או מאכל אחר שיש עליו רטיבות של אחד מ'שבעת המשקים', ייטול את ידיו ויטהרם בכך, שאם לא כן, ידיו יטמאו את הפרי או המאכל.

לדעת רוב הפוסקים, גם היום, שאיננו נוהגים בדיני טומאה וטהרה, צריכים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו אחד מן המשקים. וכמו שדין נטילת ידיים לפני הסעודה לא התבטל בזמן הזה, כך גם דין הנטילה לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה לא נתבטל. וכך היא דעת רמב"ם, רש"י, רבנו יונה, רא"ש ועוד.

אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמננו צריך לקדש את הידיים ולנקותן לקראת הסעודה. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך תרומה, וכיוון שהיום דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים, אין צורך ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.

רוב האחרונים פסקו שהלכה כדעת רוב הראשונים, וצריך ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה, אלא שכיוון שיש מקילים, אין לברך על נטילה זו (שו"ע קנח, ד; מ"ב קנח, כ). לפי זה, האוכל, למשל, ענבים או תפוחים שנותרה עליהם רטיבות משטיפתם, צריך ליטול ידיים בלא ברכה לפני אכילתו.

אמנם למעשה, רבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. וכתבו כמה פוסקים (דברי חמודות, מ"א קנח, ח), שיש להם על מה לסמוך, הואיל ויסוד נטילת ידיים מדברי חכמים, וכמו בכל ספק שבדברי חכמים, כך גם בדין זה, ההלכה כדברי המיקל.[3]


[3]. לעומת זאת, יש נוהגים ליטול בברכה (כך מנהג התימנים הנוהגים כרמב"ם, וכן נהגו הגר"א ותלמידיו). אולם לרוה"פ, נוטלים בלא ברכה. ויש להוסיף, שבכמה דברים נחלקו הפוסקים האם חל דין דבר שטיבולו במשקה, ובמקרים אלו נראה שמלכתחילה אפשר להקל שלא ליטול מטעם ספק ספיקא, א' ספק אם הלכה כדעת המחמירים ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ב' גם אם ההלכה כמחמירים, אולי אין זה דבר שטיבולו במשקה. לדוגמה, יש סוברים שמשקה מבושל אין דינו כמשקה (שו"ת מהרימ"ט ח"א עו, ובשיירי כנה"ג קנח, ג). לפי"ז הטובל בסקוויט בתה פטור מנטילה (וכ"כ בא"ח תזריע יט). וכן האוכל פחות משיעור נפח כביצה, אינו צריך נטילה מטעם ספק ספיקא (ראו בהלכה הבאה, ובמ"ב קנח, כ, שהעלה סברה להקל רק בכזית. ובפנה"ל פסח טז, 15). וכן כשאוכלים את המאכל שיש עליו משקה בכף או מזלג, י"א שאין צריך ליטול ידיים לפניו, וקל וחומר כשהוא מבושל (ערוה"ש קנח, יב, עי' כה"ח כג). אבל אם שטף ענבים או תפוחים ונשארה בהם רטיבות, אפילו אם אינו נוגע בצד הרטוב, לרוה"פ ראוי להחמיר, שבמקרה זה אין צירוף של ספק נוסף להקל.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ו – על איזו כמות לחם צריך ליטול

נחלקו הפוסקים בשאלה על איזה שיעור מאכל צריכים ליטול ידיים. יש אומרים שדין נטילת ידיים מקביל לברכת 'המוציא', וכמו שהאוכל אפילו חתיכה מזערית של לחם צריך לברך 'המוציא', כך הוא גם צריך ליטול ידיים (לחם חמודות ומ"א). ויש אומרים שהנטילה נתקנה למי שמתכוון לאכול שיעור כ'זית'. ולדעה זו דין נטילת ידיים מקביל לדין ברכת המזון, וכמו שעל אכילה בשיעור של כ'זית' מברכים ברכה אחרונה, כך גם האוכל שיעור זה צריך ליטול ידיים לפני אכילתו (ריטב"א והגר"א). ויש סוברים, שיש מקום לומר שנטילת ידיים נתקנה רק למי שמתכוון לאכול כשיעור נפח של 'ביצה' (ב"י עפ"י הרוקח).

להלכה, נכון לחוש לכל השיטות, לפיכך, גם מי שמתכוון לאכול שיעור מזערי של לחם, יטול ידיים. אבל את הברכה יברך רק מי שמתכוון לאכול לחם כשיעור 'ביצה', שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות – ההוראה שלא לברך (שו"ע קנח, ב-ג, מ"ב י). וכל אדם מכיר את גודלה של ה'ביצה', ואם להערכתו יש בלחם שהוא מתכוון לאכול כשיעור נפח של 'ביצה' – יברך על הנטילה (ראו להלן י, ו).

גם מי שמתכוון לקבוע סעודה על מאפים של מיני מזונות, צריך ליטול ידיים תחילה בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון (כמבואר במ"ב קנח, ח; כה"ח קנח, ז, ולהלן ו, ב).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ז – המים

את הנטילה יש לבצע מתוך כלי שיהיו בו מים בשיעור של 'רביעית הלוג' לכל הפחות, שהוא כנפח ביצה ומחצה (75 מ"ל, להלן י, 11). הנוטל בפחות משיעור זה לא יצא ידי חובה (להלן בהלכות יא-יב).

המים צריכים להיות שקופים כמראם הטבעי, אבל אם המראה שלהם השתנה – נפסלו לנטילה. לפי זה אסור ליטול ידיים במיץ, מפני שהוא מים שנשתנו מראיהם (שו"ע או"ח קס, א).

מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים לנטילה, מפני שנעשו על ידי המלאכה כמי שופכים. ולכן מים ששטפו בהם כלים פסולים לנטילה. וכן מים שהניחו בהם בקבוק חם כדי לצננו ולהגישו לתינוק – נפסלו מנטילה, מפני שנעשתה בהם מלאכה (שו"ע קס, ב).

כדי לבאר מעט את סגולת הטהרה שבמים, יש להקדים, שכידוע הטומאה שייכת למוות ולחידלון, ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה. לעומת זאת, המים הם נוזל החיים, שעל ידם כל מיני הצומח והחי מתקיימים. יתר על כן, המים קדמו לכל הבריאה, שעוד לפני תחילת מעשה בראשית נאמר: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", נמצא שהמים הם היסוד הקדום. ולכן אולי ציוותה התורה שאדם שנטמא והתרחק ממקור חייו – יטבול את כל גופו במקווה מים – ביסוד החיים הראשוני שבעולם, ומתוך כך יתעוררו שורשי החיים שבקרבו, והנשמה הטהורה שבו תתגבר, והטומאה שדבקה בבשרו תסתלק. בנוסף לכך, תכונתם של המים שהם מנקים את הלכלוך שדבק בבשר, ויש בטבילה סמליות מסוימת, שכשם שהלכלוך מתנקה ויורד על ידי המים, כך גם הטומאה שנדבקה בחיצוניותו של האדם, עוברת ומסתלקת על ידי הטבילה במים.

טעם זה שייך גם לנטילה שלפני הסעודה. שהאכילה עלולה להשפיל את האדם לצד החומרני, אבל כאשר הוא מטהר תחילה את ידיו במים, שהם יסוד החיים, הוא מרומם את אכילתו אל המגמה האידיאלית, שהמזון וטעמו הטוב יתנו בו כוח ושמחה לחיים מלאי תוכן.

זו אולי הסיבה, ששבחו חכמים את הנוטל ידיו בשפע מים (שבת סב, ב). והכוונה שנוטל ידיו בהידור, באופן שהמים שוטפים את כל כף ידו. אבל לא התכוונו לעודד את הנוטל לאבד מים רבים בחינם, שיש בזה איסור 'בל תשחית'.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ח – כלי

הנטילה שמטהרת את הידיים לקראת הסעודה צריכה להתבצע על ידי כלי, וכפי שמצינו שהכהנים היו מקדשים את ידיהם ורגליהם בכיור, שהוא כלי. בלא כלי – הנטילה פסולה. למשל, מי שחבירו חפן בכפות ידיו מים והטילם על ידיו – לא יצא ידי חובת נטילה, מפני שנעשתה בלא כלי. וכן אם מילא שקית ניילון במים, ומתוך השקית שפך מים על ידיו – לא יצא ידי חובת הנטילה, מפני שהשקית איננה כלי.

הכלי צריך להכיל לכל הפחות 'רביעית' (כביצה ומחצה, 75 מ"ל). ואם אינו מכיל שיעור זה – פסול לנטילה (שו"ע קנט, א).

כלי שיש בו נקב, אם הוא 'כונס-משקה', כלומר, שאם יניחוהו בתוך משקה – יכנס המשקה לתוכו דרך הנקב – פסול. וכשיש בתוכו מים והם נוזלים ממנו טיפה אחר טיפה ברציפות, בוודאי הנקב הוא כשיעור 'כונס-משקה' ופסול (שו"ע קנט, א; מ"ב ז).

אם הנקב יותר רחב ויוצאים ממנו מים שאפשר ליטול בהם את הידיים, ועד מקום הנקב הכלי מחזיק 'רביעית' – הכלי כשר לנטילה דרך הנקב (שו"ע קנט, ב).

אם ישנו שבר בשפתו של הכלי, עדיין אפשר ליטול בו ידיים, אלא שצריכים להקפיד ליטול דרך המקום ששפתו נשברה, משום שרק עד למקום השבר המים נשמרים בכלי בלא לגלוש החוצה, ומה שלמעלה מזה, כיוון שאינו מסוגל לשמור את המים – אינו נחשב כלי ופסול לנטילה. וכן מותר ליטול ידיים מקנקן שיש משפך בשפתו, אלא שאם המשפך נמוך משפתו הרגילה, צריך ליטול דרך המשפך. וכן מותר ליטול ידיים מקומקום, אלא שאם פייתו נמוכה משאר שפתו, צריך ליטול דרך פיו, מפני שרק עד לגובה זה הקומקום אוגר את מימיו (מ"ב קנט, כד).

יש אומרים שלכתחילה אין ליטול בכוס חד פעמית העשויה מפלסטיק או קרטון, מפני שאינה נחשבת לכלי בר קיימא, שהרי עומדים לזורקה לאחר השימוש. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שאין הבדל אם משתמשים בכלי פעם אחת או כמה פעמים, וכיוון שגם בכוס חד פעמית משתמשים ככלי, שהרי שותים בה – דינה כדין כלי ומותר ליטול בה ידיים (ציץ אליעזר יב, כג). אמנם משום הידור מצווה עדיף להשתמש בכלי קבוע שאין עומדים לזורקו (אז נדברו ו, מח. וראו פנה"ל שבת ה, 5).

מותר ליטול ידיים מבקבוק, ואף שיארך מעט זמן עד שהמים ירטיבו את כל היד, אין בזה בעיה. ואם אפשר, עדיף שהמים יזרמו ברציפות עד שירטיבו את כל היד (מ"ב קסב, ל; עי' שעה"צ כז-כח).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שכל רעיון או אידיאל, גם אם יהיה נעלה ביותר, זקוק למסגרת, כדי שאפשר יהיה להגשימו. המים מסמלים את התוכן, והכלי את המסגרת שבלעדיה המים אינם יכולים לטהר את הידיים.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

ט – כח גברא ודין ברז

תקנו חכמים שהמים יישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תיעשה ב'כח-גברא', היינו בכוחו של אדם. וסמכו דבריהם על הפסוק (במדבר יט, יז): "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". אבל אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא 'כח-גברא'.

לדוגמא, דודי מים שיש ברז בתחתיתם לכל הדעות נחשבים כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים יישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים. השאלה, האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. מצד אחד המים יוצאים מכוח האדם שפתח את הברז, ומאידך, פעולתו רק הסירה את המעצור שבברז, והמים זרמו מעצמם, והשאלה האם פעולה כזו נחשבת ל'כח-גברא'. להלכה, המים שיוצאים מיד לאחר פתיחת הברז נחשבים כמים שבאו מכוח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. לפיכך, הרוצה ליטול את ידיו מהברז שבדוד, צריך להניח את ידו תחת הברז, לפותחו, ולאחר שהמים הראשונים יצאו ממנו – לסוגרו, וכך יחזור על אותה הפעולה, עד שהמים ירטיבו את כל כף היד, שאפשר לגמור נטילת כל יד בכמה שפיכות רצופות (שו"ע קנט, ט; מ"ב קסב, ל).

וכל זה דווקא בברז שמחובר לכלי, אבל בברז הרגיל שבכיור אי אפשר ליטול ידיים, שאף כי הזרם הראשון שיוצא אחר פתיחת הברז נחשב כבא מ'כח-גברא', צינור המים אינו כלי, ולמדנו שהנטילה צריכה לבוא מכלי.[4]

אפשר ליטול את הידיים בלא כלי ובלא 'כח-גברא', על ידי טבילתן במקווה כשר, וכן במעיין, נהר וים. שכן כוחו של המקווה גדול מכוח הנטילה, שהרי הטבילה במקווה מטהרת את כל הגוף, קל וחומר שתטהר את הידיים. גם על טבילת הידיים מברכים "על נטילת ידיים" (עי' שו"ע קנט, יד-כ).


[4]. התעוררה שאלה לגבי ברז מים חמים שיוצאים מדוד, וכן ברז מים קרים בבתים שהתקינו על גגותיהם חבית מים שממנה המים זורמים לבית. יש אומרים, שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים מהברז נחשבים כיוצאים מכלי, ואין ליטול בו ידיים (שערים המצויינים בהלכה מ, ה; אור לציון א, טז. ועי' פס"ת קנט, יט). ויש אומרים, שהמים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי (ישכיל עבדי ח"ה או"ח כו; ציץ אליעזר ח, ז). בשעת הדחק אפשר להקל.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

י – חציצה

נדבק בידו לכלוך או צבע, הם חוצצים בין המים לידו. אם החציצה מקיפה את רוב היד, היא פוסלת את הנטילה.

אבל אם החציצה דבוקה למיעוט היד, הדין תלוי בהקפדה על אותה חציצה. אם גם הוא וגם רוב האנשים רגילים להקפיד על אותה חציצה, כגון שיש על ידו צבע, למרות שהיא על מקצת ידו, חובה עליו להסירה לפני הנטילה. ואם נטל בלא להסירה, נטילתו פסולה, ויסיר את החציצה וישוב ליטול ידיו בברכה.

ואם החציצה הדבוקה למיעוט ידו היא חציצה שרוב האנשים רגילים להקפיד להסירה והוא אינו מקפיד, או שהוא מקפיד להסירה ורוב האנשים אינם מקפידים – עליו להסיר את אותה חציצה לפני הנטילה. ואם טעה ונטל עם חציצה זו, יחזור ליטול, אבל לא יברך, מפני שלדעת חלק מהפוסקים, אין זו חציצה.[5]

אנשים שמלאכתם בצביעה, שבאופן קבוע יש על ידיהם כתמי צבע שקשה להסירם בכל יום, למרות ששאר בני אדם רגילים להקפיד על כתמים שכאלה, לגבי העוסקים בצבע אין הם נחשבים חציצה, כי ידוע שאינם מקפידים עליהם. וכן הדין לגבי סופרי סת"ם שידיהם מוכתמות בדיו (שו"ע קסא, ב).

וכן נשים שצובעות את ציפורניהן, אין בזה חציצה, שהרי הן מעוניינות בו. ואם הצבע החל להתקלף, והן מקפידות שלא לילך בו באופן זה – חובה להסירו לפני הנטילה.

טבעת שעונדים על האצבע, ואין רגילים להסירה בשום מצב, נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל טבעת שמקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה נחשבת כחלק מהיד ולכן היא חוצצת בנטילה. לפיכך, אשה שמקפידה להסיר את טבעתה בעת שהיא לשה בצק, צריכה להסיר את טבעתה לפני הנטילה. ואמנם מצד הדין, אם היא מונחת בצורה רופפת על האצבע, אין היא חוצצת בפני המים. אלא שלמעשה, הואיל וקשה להגדיר במדויק, מתי הטבעת ענודה בצורה רופפת ומתי בצורה מהודקת, נוהגים להחמיר להסיר לפני הנטילה כל טבעת שרגילים להסיר בזמנים מסוימים (שו"ע ורמ"א קסא, ג).

מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פצעו פלסטר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע – יטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה (שו"ע קסב, י). וידקדק לשפוך בבת אחת 'רביעית' על היד (נפח ביצה ומחצה), שאם לא כן יהיה ספק בכשרות הנטילה (כמבואר בהלכה הבאה, שכאשר שופכים 'רביעית' ברציפות המים אינם מקבלים טומאה).

פצע שהגליד: אם הגלד מפריע וקל להסירו, יש להסירו לפני הנטילה. אבל אם אינו מפריע מפני קטנותו, או שקשה להסירו מפני שהסרתו עלולה לפתוח מחדש את הפצע או להכאיב, אין צריך להסירו לפני הנטילה (שועה"ר קסא, ו).


[5]. לרמב"ם ההקפדה נקבעת לפי דעתו של הנוטל, ולרשב"א לפי רוב בני אדם, וחוששים לכתחילה לשתי השיטות, ולכן יטול בלא ברכה. עי' מ"ב קסא, ז ו-י, וכה"ח יח-יט. חשוב לציין שצבע שאין בו ממשות, גם אם מקפידים עליו – אינו חוצץ (מ"ב קסא, יד).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יא – סדר הנטילה למעשה

כך הוא סדר הנטילה: נוטלים תחילה את יד ימין פעמיים ברציפות, ואח"כ נוטלים את יד שמאל פעמיים ברציפות. ומקדימים יד ימין, מפני שהיא רומזת למידת החסד. במשך כל הנטילה עד הניגוב נוהגים להגביה מעט את אצבעות הידיים. (יש מהדרים על פי האר"י ליטול כל יד שלוש פעמים, ואח"כ מגביהים את הידיים לגובה הראש ומברכים, כה"ח קסב, ב).

נטילה זו שונה מנטילת הבוקר, שבנטילת הבוקר צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין, היינו ימין ואח"כ שמאל וחוזר חלילה עד שייטול כל יד שלוש פעמים. מפני שלאחר השינה, רוח רעה שורה על הידיים, ואמרו חכמים שהדרך להסירה היא דווקא בנטילה לסירוגין (שבת קט, א). אבל בנטילה לסעודה, לא רק שאין צורך ליטול לסירוגין אלא להיפך, עדיף ליטול כל יד פעמיים ברציפות. שאם יצא שבנטילה הראשונה ישפוך על ידו פחות משיעור 'רביעית' (כנפח ביצה ומחצה), המים הראשונים שיבואו על היד אומנם יטהרו את היד, אבל הם עצמם (המים שעל היד), יישארו טמאים, ורק על ידי הנטילה השנייה, גם המים שעל היד ייטהרו. וכדי לזרז את טהרתם מדקדקים ליטול כל יד פעמיים ברציפות.

למרות שנוטלים כל יד פעמיים, נכון להקפיד לשפוך בפעם הראשונה על כל יד לכל הפחות כשיעור 'רביעית-הלוג' (כנפח ביצה ומחצה), ובזה מטהרים את הידיים לגמרי לכל הפוסקים.[6]

הנטלה המצויה מכילה כליטר מים, וכבר בחציה אפשר לקיים את הנטילה על פי כל ההידורים. הבעיה שרבים אינם שופכים את המים בדייקנות ויעילות, וכך גם כאשר שופכים על היד מים רבים, הם אינם מרטיבים את כל האצבעות וכף היד, וממילא אינם מטהרים את היד. ולכן צריך ללמוד לשפוך את המים כראוי, כך שבכל נטילה יגיעו המים לכל היד.

ראוי לציין שאפשר ליטול ידיים בכוס רגילה. ואף שאנו מקפידים ליטול את כל כף היד ומקפידים לשפוך בתחילה 'רביעית' על כל יד, ולכן המים שבכוס מספיקים בדרך כלל רק ליד אחת, אפשר לאחר סיום נטילת יד ימין למלא את הכוס במים מהברז ולהמשיך ליטול את יד שמאל. רק צריך להקפיד בעת מילוי הכוס, שהיד הנטולה לא תיגע ביד שאינה נטולה.


[6]. שיעור 'רביעית הלוג' לר"ח נאה – 86 מ"ל, ולחשבון עדכני – 75 מ"ל, ולחזו"א – 150 מ"ל, ואין צריך לחשוש לשיטתו, כמבואר להלן י, 11. אמנם המחמיר בזה תבא עליו ברכה, שאמרו חכמים שטוב ליטול בשפע מים, וכך גם יוכל ליטול כראוי את כל ידו. אבל מעבר לשיעור חזו"א אין מקום להחמיר. סדר הנטילה נתבאר היטב במ"ב קסב, סעיפים: א, מט. והגבהת הידיים התבארה בשו"ע קסב, א, ומ"ב ט-יא. ושם מבואר שמעיקר הדין לרוה"פ, כאשר נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את אצבעות הידיים. ואע"פ כן יש נוהגים לדקדק בזה. בדיעבד, אם לא נטל ידיו פעמיים, אבל נטל כל יד ב'רביעית', אין טומאה בידיים, שכן לדעת רוב הראשונים, אחר שנטל ברביעית אין יותר טומאה במים. ורק לראב"ד, גם כשנוטל ב'רביעית', עדיין המים שעל היד נותרים טמאים, ולכן לדעתו צריך ליטול פעם שנייה. לכתחילה נוהגים כראב"ד, אבל בדיעבד אחר נטילה ב'רביעית' אין המים שעל היד טמאים.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יב – דקדוקים בעת הנטילה

תהליך הסרת הטומאה מהידיים וטהרתן מורכב, וכל עוד הוא נמשך יש להיזהר מאוד שלא לקלקלו. ולכן אחר שנטל אדם את ידו הראשונה, צריך להיזהר שלא יגע בה בידו השנייה. שאם היד הלא נטולה תיגע ביד שנטהרה, היד הלא נטולה תטמא את המים שעל היד הטהורה, והמים הללו יטמאו הן את היד שנטהרה והן את היד הלא נטולה. וכיוון שהטומאה באה לכל יד מחברתה, אין אפשרות להמשיך לטהר אותן בנטילה נוספת, כי הנטילה הנוספת יכולה לטהר רק את המים הראשונים שנטמאו תוך שטיהרו את היד, אבל מים שנטמאו ממגע של יד אחרת, אינם ניטהרים בנטילה נוספת, אלא צריך לנגב את הידיים ולהתחיל את הנטילה מחדש. ואחר סיום נטילתן של שתי הידיים, היינו אחר נטילת כל יד פעמיים, הן יכולות לנגוע זו בזו, ורבים נוהגים לשפשפן זו בזו. אבל אם יהודי אחר שידיו אינן נטולות, יגע בהן בידו, יחזרו הידיים להיטמא, וכדי לטהרן יצטרכו לנגבן ולהתחיל את הנטילה מחדש (שו"ע קסב, ד, מ"ב מה, ומח).

לאחר ניגוב הידיים, נחתם תהליך טהרתן ושוב אינן מקבלות טומאה. ואפילו אם יגע בהן יהודי אחר שלא נטל את ידיו, הידיים הנטולות לא ייטמאו. ואפילו אם ידו של אותו יהודי תהיה רטובה, הידיים הנטולות שכבר נגמרה טהרתן לא ייטמאו, ומותר לו להמשיך בסעודה.

יש מדקדקים לנגב את ידיות הנטלה מכל רטיבות, מפני שלדעתם כשיקח אדם את הכלי לנטילה, ייטמאו המים שעל הכלי מידיו, ולאחר שייטול את ידו הימנית, ויחזור לאחוז בידית כדי ליטול את יד שמאל, תחזור היד הימנית ותיטמא מן המים הטמאים שעל הידית. וכדי למנוע את טומאת המים שעל הכלי, מנגבים את ידיות הכלי ממים (פת"ש ושלחן שלמה).

אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שאין צריך לנגב את הכלי לפני הנטילה. משום שכל הזהירות ממגע יד לא נטולה היא רק לגבי המים שעל הידיים בעת הנטילה עצמה. אבל המים שעל הידיים לפני תחילת הנטילה, אינם נטמאים. למשל, מי שהיו ידיו מלוכלכות, ושטפם לפני הנטילה, אין המים שעל ידיו טמאים, ולכן בלא לנגבם אפשר למלא את הנטלה במים וליטול בה את הידיים (באו"ה קסב, ב, 'הנוטל'). וכן לגבי המגע של היד בידית הנטלה, כיוון שהיא נעשית לפני תחילת הנטילה, המים שעל הידית אינם נטמאים מהיד, וממילא גם אח"כ כאשר בתוך תהליך הנטילה תיגע היד במים שעל הידית, היד לא תיטמא מהם. אלא שבדבר אחד צריך להקפיד, ליטול כל יד פעמיים ברציפות, שאז המים שעל היד ניטהרים לגמרי. אבל כשנוטלים את היד פעם אחת בפחות מ'רביעית', המים הטמאים שעל היד עוברים לידית, וכאשר היד השנייה תיגע בידית, תיטמא, ויצטרך לחזור ולנגב את ידיו וליטול אותן מחדש (מ"ב קסב, מט, שעה"צ מא).[7]


[7]. יש מחמירים לנגב את ידיות הכלי רק במקום שרבים נוטלים, מתוך חשש שמא יהיה מי שיטול ידו בפחות מ'רביעית' לסירוגין, וידו תטמא את המים שעל ידית הכלי, ומים אלו יטמאו את ידי כל הנוטלים אח"כ (ארץ צבי ל"ה). אמנם גם בזה המנהג להקל. וראו בהרחבות, שיש לכך שני טעמים, האחד, שיש ספק אם היה אחד שנטל בפחות מ'רביעית' ונגע בידית הכלי, וספק בדרבנן להקל. השני, יש מקום לומר שהמים הטמאים שנותרו על הידית מידיו של הקודם אינם מטמאים את זה שנוטל אחריו, שאולי רק את הנוטל עצמו הם יכולים לטמא ולא אדם אחר (וכ"כ חזו"א). ואם ינגב כל יד לפני נטילתה וייטול אותה ב'רביעית', לדעת רבים, יצא מכל הספקות. שכן לשועה"ר (קסב, י) ודעימיה, אחר שנטל ידו ב'רביעית', נחתמה טהרתה ושוב לא תיטמא כלל. ואמנם לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, כפי שכתבתי למעלה, מ"מ כאן שיש עוד סיבות להקל, אפשר לצרף את שועה"ר ודעימיה להקל. וכ"כ למעשה בהלכה ברורה קסב, כ. ועי' בפס"ת קסב, יג, ו.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יג – זמן הברכה

מברכים "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה ולפני ניגוב הידיים. ולכאורה יש לשאול, הרי על כל המצוות אנו מברכים לפני עשייתן, כדי לייחד את כוונתנו לקראת המצווה, ומדוע ברכה זו אנו מברכים לאחר עשייתה, היינו לאחר הנטילה?

טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן מברכים אותה לאחר הנטילה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק הטובל כדי להתגייר, מברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך על הגיור (עי' תוס' ברכות נא, א; טור וב"י קנח, יא).

בנוסף לכך, הניגוב הוא חלק מהמצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לכבוד הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, מ"ב קנח, מה-מו). לפי זה, כל זמן שמברכים לפני הניגוב, נחשבים עדיין כמי שמברכים לפני סיום המצווה.[8]

הואיל והברכה מוסבת על כל תהליך הנטילה, אסור להפסיק בדיבור בכל משך הזמן שמתחילת הנטילה ועד לסוף הניגוב. ויש למהר לברך מיד אחר הנטילה, וכן יש להזדרז לנגב מיד אחר סיום הברכה.


[8]. לדעת הט"ז קנח, יב, אם כבר ניגב ידיו, כיוון שסיים את המצווה, הפסיד את הברכה. ולרוב הפוסקים, וביניהם רמ"א קנח, יא, מ"א טז, מ"ב מד, בדיעבד, כל זמן שלא התחיל לברך על הלחם, עדיין יכול לברך על הנטילה. שהואיל וכבר נעקרה ברכת הנטילה ממקומה, אפשר לברכה גם אחר סיום הניגוב. והרוצה להדר יעשה כעצת הפמ"ג במשב"ז קנח, יב, שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה חדשה, ויחזור ליטול ידיו בברכה. ולדעת הבן איש חי שמיני ז, רק באופן זה יוכל לברך.

לרמב"ם ברכות ו, ב, מברך לפני הנטילה, והנוהגים כמותו נכון שימשיכו במנהגם. אולם גם בתימן רבים לא נהגו כמותו (פסקי מהרי"ץ הל' הנהגת האדם בבוקר כב).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יד – הפסק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לדבר בין סיום ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'. לדעת הרמב"ם, כל זמן שאינו מסיח את דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשים, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ולדעת הרא"ש, אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך הסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.

למעשה, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא להפסיק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא' בדיבור שאינו הכרחי לצורך הסעודה (שו"ע קסו, א, מ"ב ב-ג). אמנם לענות 'אמן' מותר באותו זמן (קצוש"ע מא, ב). וכן אם אדם מכובד פנה אליו בשאלה, ואם לא ישיב לו תהיה בכך פגיעה בכבודו, יענה לו בקצרה.[9]

יש אומרים (רמ"א עפ"י תוס' סוטה לט, א), שראוי שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת 'המוציא' יהיה פחות משיעור הליכת כ"ב אמה – כ-11 מטר. אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, אפילו לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב).


[9]. מנהג רבים מעולי תימן, לדבר בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא', והואיל ויש למנהגם בסיס איתן בהלכה, אינם צריכים לחוש לדעת המחמירים ולשנות את מנהגם.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

טו – הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכיו

לפעמים אדם מתפנה לצרכיו לפני הארוחה, ונמצא שבצאתו מבית הכסא עליו ליטול את ידיו משתי סיבות, האחת, לטהר עצמו אחר עשיית צרכיו, והשנייה, לקראת הסעודה. והשאלה, האם אפשר להסתפק בנטילה אחת.

יש אומרים שעדיף ליטול את ידיו פעמיים. מפני שאם יטול פעם אחת, יצטרך לברך בבת אחת שתי ברכות, 'אשר-יצר' ו'על נטילת ידיים'. ומיד לאחר הנטילה אינו יכול לברך 'אשר-יצר' מפני שאסור להפסיק בין הנטילה לברכת הנטילה, וגם לאחר שינגב את ידיו לא יוכל לברך 'אשר-יצר', כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת 'המוציא' שעל הלחם. ולדחות את ברכת 'אשר-יצר' עד לאחר שיתחיל לאכול זוהי דחייה גדולה מדי. ולכן ישטוף תחילה את ידיו בלא כלי, באופן שאינו כשר לנטילת ידיים לסעודה, ויברך 'אשר-יצר'. ואחר כך, בלא שיצטרך לנגב את ידיו, יטול אותן בשנית על ידי כלי, ויברך על הנטילה (עי' שו"ע או"ח קסה, א, ומ"ב ב).

ויש אומרים, שאפשר להסתפק בנטילה אחת מכלי, ויברך לפני שינגב את ידיו על הנטילה, ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר-יצר', ואח"כ יברך על הלחם ויאכל. ולדעתם אין ברכת 'אשר-יצר' נחשבת הפסק בין הנטילה לאכילת הלחם. ולדעת כמה מגדולי האחרונים, אפשר לנהוג כך לכתחילה. והרוצה לסמוך על דבריהם רשאי (ערוה"ש קסה, ב. ועי' מ"ב קסה, ב).

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

טז – המתפנה באמצע הסעודה

אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, שיש בו מעט זיעה, צריך ליטול את ידיו מחדש, מפני שמגמת הנטילה לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה, וכשנגע במקום מטונף שבגופו, הפסיד את הנטילה. לדעת רבים, אף צריך לברך על נטילה זו (רשב"א, שו"ע קסד, ב), אולם כיוון שיש חולקים על כך, יטול ידיו בלא ברכה (רש"ל, שכנה"ג). ואפילו אם התפנה לקטנים, כשיצא יטול ידיו בלא ברכה.

אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה. וכך יעשה: מיד לאחר הנטילה יברך 'על נטילת ידיים', ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר יצר'. ואף שגם בזה יש מפקפקים, כך דעת רוב הפוסקים, וכך גם מנהג רבים (מ"ב קס"ד, יג, ובאו"ה 'לחזור').[10]

הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח את דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם, דינו כמי שמתחיל לאכול מחדש שחייב ליטול בברכה, אבל 'המוציא' לא יברך, הואיל והתכוון להמשיך לאכול לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע סעודתו למשך יותר מחצי שעה, אם ירצה אח"כ להמשיך בסעודתו ולאכול לחם – יטול ידיו בברכה (ראו לעיל ו). ואם ישן פחות מחצי שעה, כשיחזור יטול ידיו בלא ברכה (שו"ע קע, א; מ"ב קע, ט; מ"ב קעח, מח, ועי' פס"ת קסד, ה).


[10]. לרשב"א (א, קצב) ועוד ראשונים, גם הנוגע במקום מכוסה שבגופו, צריך ליטול ידיים בברכה. וכ"כ שו"ע קסד, ב, לבוש, מור וקציעה, בית מאיר ועוד רבים. ורש"ל כתב שלא תקנו נטילה בברכה באמצע הסעודה, ולכן כתב שהנוגע במקום מכוסה, יטול בלא ברכה. וכ"כ שכנה"ג, עולת תמיד, מג"ג ועוד. ויש אחרונים שכתבו שגם המתפנה לגדולים, יטול בלא ברכה, וכ"כ ט"ז, שועה"ר, פמ"ג, קצוש"ע ובא"ח. ואין לטעון כנגד הנוהג כמותם. אולם במ"ב ובאו"ה חיזק את דברי הרשב"א והשו"ע, שגם הנוגע במקומות מכוסים צריך לברך, וכתב שהנוהג לברך כמותם לא הפסיד. והוא עצמו הכריע עפ"י ח"א מ, יד, לברך אחר שהתפנה לגדולים. ובנשמ"א ביאר, שאפילו רש"ל מסכים לזה, מפני שרק לגבי נגיעה במקומות מכוסים שבגופו חלק על הרשב"א, והביא ראיה מגמ' יומא ל, א. ובבאו"ה צירף עוד סברה, שלמדנו בסי' ז', שלדעת הרבה ראשונים, כל מי שמתפנה לגדולים, צריך אח"כ ליטול ידיים בברכה. וכן מצינו אחרונים רבים, שלא חששו לספק, וכתבו לברך לכל הפחות אחר שהתפנה לגדולים, ומהם: ערוה"ש, חזו"א, אפיקי מגינים, וכ"כ בבית ברוך, והוסיף שכך המנהג. וכ"כ בהרבה ספרים מבני דורינו. ואם כן למרות שמדובר בספק ברכות, הואיל וכך היא דעת הראשונים (ואין ראשון שחולק על כך במפורש), וכך דעת רוב הפוסקים, וכך הדין מצד ספק ספיקא (שיש סוברים לברך ענט"י אחר התפנות לגדולים). ולמדנו שיש סוברים שגם לגבי ברכות הולכים אחר רוב ברור, וכן אחר ספק ספיקא (כמבואר להלן יב, 4). בנוסף, כלל הוא שבמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות, וכך אכן נוהגים רבים, כפי שמוכח ממה שכתבו הרבה אחרונים לברך גם לאחר שנתפרסמו דברי הרש"ל ודעימיה.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

יז – שעת הדחק

אדם שרוצה לאכול לחם ואין לו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל (קרוב לק"מ), כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. אבל אם המים רחוקים יותר ממהלך מיל, יעטוף את ידיו בבגד או כפפות, כדי לחצוץ בין ידיו ללחם, ויברך 'המוציא' ויאכל (שו"ע קסג, א).

ומי שהולך בדרכו, וידוע לו שיש מים במרחק של כמה ק"מ בהמשך דרכו, אם המים קרובים משיעור ארבעה מיל (קרוב ל-4 ק"מ), עליו להמשיך בדרכו, וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. ואם המים נמצאים בצידי דרכו או מאחריו, כל זמן שהם במרחק של פחות ממיל (קרוב לק"מ), ילך למים ויטול ידיו.

אבל אם המים רחוקים ממנו יותר מארבעה מיל לפניו, או יותר ממיל לצידיו, והוא רעב – מותר לו לעטוף את ידיו בכפפות או בגד, ולאכול בלא נטילת ידיים. ואם אין לו בגד לעטוף את ידיו, יאכל את הלחם על ידי מזלג או כף, כדי שלא לנגוע בידיו בלחם (עי' רמ"א קסג, א; מ"ב ז).[11]


[11]. לשיטת ר"ח נאה מיל הוא 960 מטר, ואמה 48 ס"מ. ולשיטת חזו"א מיל הוא 1152 מטר, ואמה 57.6 ס"מ. ולפי חשבון עדכני (מדות ושיעורי תורה לר' חיים בניש ה, כד; ו, ד), מיל הוא 912 מטר, ואמה 45.6 ס"מ. החובה ללכת עד מרחק מיל וד' מילים, הוא דווקא כאשר ידוע לו שיש שם מים, אבל מספק אינו צריך ללכת.

פורסם בקטגוריה ב - נטילת ידיים לסעודה | כתיבת תגובה

א – הברכה על הלחם

הלחם עשוי מחמשת מיני דגן, ולכן לכאורה היה צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה", כדרך שמברכים על כל המינים שצומחים מהאדמה. אלא שמפני חשיבותו המרובה, שהוא עיקר מאכלו של אדם, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ".

מזון מיוחד הוא הלחם, שכל החיות שבעולם אוכלות מאכלים טבעיים כמו: עשבים, עלים, זרעים, דגנים, ירקות, פירות, ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שהוא מזון שמופק על ידי תהליך ממושך. רבים תופסים את הלחם כמאכל טבעי, ואינם שמים לב לכך שהוא מאכל שהכנתו מצריכה מלאכות רבות מאוד. חרישת האדמה, זריעת החיטים, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור. טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים, ואפיית הבצק ללחם. ויש לדעת עוד, כי מלאכת האפייה מורכבת ומתוחכמת ממלאכת הבישול, וממילא מבטאת יותר את יכולתו המיוחדת של האדם להכין את מזונו (ראו להלן ו, י, בדין תבשיל שמדרגתו נמוכה ממאפה).

כמו הלחם כך האדם. שכל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתהלך וכיצד להשיג את מזונם וכיצד לפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד להשיג לעצמו מזון, לבוש, מחסה מקור וחום ולהקים משפחה. שום דבר לא נעשה אצלו באופן טבעי, את הכל הוא צריך ללמוד, אבל לאחר שילמד ויתבונן, הוא מסוגל לרתום את הכוחות העצומים שבטבע לשירותו, לבנות בתים מאבנים ואדמה, לחמם אותם בעצים ונפט. לזרוע שדות ולטעת עצים, להפיק מזון בשפע ולייצר בגדים שונים. לסלול כבישים, לייצר מכוניות, אוניות ומטוסים, כדי להעביר בהם אנשים וסחורות.

בעלי החיים כמעט שאינם צריכים ללמוד כיצד לתקשר עם בני מינם, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד לדבר, להבין את הבעות הפנים, את הרגשות השונים, אבל אחר שילמד זאת, יהיו קשריו עם בני משפחתו וחבריו מלאי משמעות עד אין קץ. לבעלי החיים אין שאלות מוסריות על חייהם ועל הטבע שמסביבם, הם משתלבים. ואילו האדם מהסס, שואל ומתחבט, שנים על גבי שנים, דורות על גבי דורות, ומתוך כך הוא יכול לקלוט מושגים מופשטים של טוב ורע, אמת ושקר, אמונה וייעוד.

אפשר לומר, שכל החיות שבעולם, אשר אין להן בחירה חופשית, וגם אין להן יכולת ליצור דברים בעולם, אוכלות מאכלים פשוטים כפי שהם בטבע. אולם האדם שיש בו דעת ובחירה, ועליו האחריות לתקן את העולם, גם המזון שלו נוצר בתהליך ארוך שדורש דעת. ולכן דווקא הלחם סועד את לבבו של האדם, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד".

לכאורה, אחר שהאדם טרח כל כך בהכנת הלחם, היה יכול להתגאות ולחשוב כאילו הוא לבדו הוציא את הלחם מן הארץ, וכדי שלא נטעה בזה, תקנו חכמים לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". כי באמת כל הסגולות המיוחדות שיש בחמשת מיני דגן ובאדמה, וגם התבונה והיכולת שלנו לעשות לחם, הכל ממנו יתברך, ועל כן באמת הוא שהוציא את הלחם מן הארץ. וכאשר האדם שוכח את מי שאמר והיה העולם, הוא הולך ונגרר אחרי הצדדים השפלים שבו, אחר תאוותיו הרעות. ואז כל כשרונותיו הגדולים נעשים לו לרועץ, ובכל המפעלים הגדולים שלו הוא משתמש להרע, להרוס ולהחריב. במקום להוסיף חיים וברכה הוא גורם למוות ולריקבון. רק אם יזכור את ה' אלוהיו, ואת הייעוד הנפלא שהוטל עליו, יוכל להפנות את כל כשרונותיו לטובה, להוסיף חיים בעולם, ולהיות שותף עם ה' בתיקונו ובבניינו.

לכן הברכה על הלחם חשובה כל כך, שהיא מקשרת את המאכל, שבו מתבטא כוח היצירה האנושי, אל מקורו האלוקי. ובזכות הברכה, אכילת הלחם נותנת בנו כוח להבין ולהשכיל, לשמור ולעשות, את כל דברי התורה.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ב – הידורים בברכה על הלחם

כשיבוא אדם לברך על מאכל, נכון שיאחז אותו בידו הימנית, שעל ידי כך הברכה תיאמר בריכוז וכבוד (כמבואר להלן ט, ד). ולגבי הלחם ישנו דין מיוחד, שמפני חשיבותו היתירה, טוב לאחוז בו בעת הברכה בשתי הידיים ובעשר האצבעות, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד, מ"ב כד).

כידוע, ככל שאנו עוסקים בדבר שהוא חשוב וחיוני יותר, כך ניתן יותר להתעלות על ידו או חס ושלום ליפול. וכדי שנתרומם ולא ניפול, נתנה לנו התורה מצוות להדריכנו. וככל שמדובר בדבר יותר חשוב, כך יש לגביו יותר מצוות. לכן למשל, מצוות רבות מלוות את חיי הנישואין ואת עבודת בית המקדש. וכך גם ביחס למזון שמקיים את האדם. מצוות רבות מלוות את תהליך הפקת הלחם. א) בעת החריש נצטווינו שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ב) בעת הזריעה נצטווינו שלא לזרוע כלאיים. ג) בעת הקציר נצטווינו להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה. ד) כאשר דשים בעזרת בהמה, נצטווינו שלא לצער אותה בחסימת פיה באופן שלא תוכל לאכול. ה) את הפרי הראשון נצטווינו להעלות ביכורים לכהנים שבמקדש. ו) לאחר איסוף הפירות נצטווינו להפריש תרומה ותרומת מעשר לכהנים, ז) להפריש מעשר ראשון ללוויים, ח) להפריש מעשר שני כדי לאוכלו בקדושה בירושלים (בשנים א'ב'ד'ה' לשמיטה), ט) ומעשר עני לעניים (בשנים ג'ו'). י) בעת לישת הבצק נצטווינו להפריש חלה לכהן (עי' טור, ב"י ומ"ב שם).

המתכוון לאכול משני מיני לחמים, נכון שיברך על הלחם החשוב יותר. וכך הדין בכל ברכות הנהנין, שאם היו לו, למשל, שני תפוחים, עדיף שיאמר את הברכה על הטוב שביניהם, שכך הברכה תבטא את השבח בצורה המושלמת ביותר. קל וחומר שכך ראוי לנהוג בלחם, ועל כן נאמרו דינים רבים ומפורטים לגבי סדר החשיבות והקדימה בין סוגי הלחם השונים, ואת דיני הקדימה בשאר המאכלים למדו ממנו (להלן ט, ט).

וכך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר.

הרוצה לאכול מלחמניה קטנה שלימה ומלחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב שיברך על הלחמניה, משום שהיא שלימה ואילו הלחם כבר נחתך, ומעלת השלמות עדיפה על מעלת הגודל.

הרוצה לאכול גם לחם מקמח מלא וגם לחם מקמח מנופה, בעבר היתה ההוראה לברך על הלחם מקמח מנופה, שהיה נחשב טוב ומשובח יותר. אולם כיום רבים מחשיבים לחם מקמח מלא כמשובח יותר. לפיכך, מי שמחבב יותר לחם מקמח מלא – יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחד מהם, יברך על הלחם שמן הקמח המנופה.

ואם יש לפניו שני לחמים בעלי ערך שווה, והאחד גדול מחבירו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג).[1]


[1]. ביאר מ"ב קסח, טו, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים את המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה, ושעורה קודמת לשאר מיני דגן. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי ומנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. כאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת ממין שבעה או מחמת שהוא שלם, לדעת רוה"פ מין שבעה או שלם קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ומ"ב ריא, ד. ולרמב"ם החביב קודם. וכאשר יש התנגשות בין החביב לכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם. וראו להלן ט, ח-י, בסדר הקדימה בשאר מאכלים.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ג – בציעת הלחם ושלא להפסיק בין הברכה לאכילה

הואיל ולחם שלם מכובד יותר, ראוי לברך עליו בעודו שלם. אולם מצד שני, נכון להצמיד את ברכת 'המוציא' לאכילה, ואם נברך על לחם שלם נאלץ להתעכב אחר הברכה עד לפריסתו. לפיכך אמרו חכמים שלפני הברכה יתחיל לחתוך את הלחם, באופן שיישאר עדיין מחובר עד שאם יתפסנו בצידו הקטן יוכל להרים את כולו. במצב זה הלחם נחשב עדיין שלם, ועם זאת, מיד לאחר הברכה יוכל לסיים את בציעתו ולטעום ממנו.

וכל זה אמור בלחם שחיתוכו אורך זמן מה, אבל הבא לאכול לחמניה או פיתה, שבציעתה קלה ומהירה, לא יתחיל לבצוע לפני הברכה, אלא יברך עליה כשהיא שלימה, ומיד לאחר הברכה יבצענה (שו"ע קסז, א, ובאו"ה 'וצריך').

בשבת לא יתחיל לחתוך את החלה לפני הברכה, מפני שבשבת מצווה לברך על שתי חלות שלימות דווקא, ואם יתחיל לחתוך – החלה כבר לא תהיה שלימה (עי' רמ"א קסז, א. ורבים כתבו שצריך לסמן את מקום הבציעה – ב"ח, רש"ל, מ"ב רעד, ה).

יבצע את הלחם במקום שנאפה היטב, כדי ששבח הברכה יחול על המקום המשובח שבפת. כיום הלחמים אפויים בצורה אחידה, ואפשר לבצוע על כל מקום בלחם (שו"ע קסז, א).[2]

מיד לאחר הברכה יאכל מן הלחם. ואם עבר ודיבר, אפילו מילה אחת, לפני שהתחיל לאכול, כיוון שהפסיק בדיבור – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך שנית כדי לאכול. ואם עבר ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו, לא יחזור לברך 'המוציא' (וראו להלן ט, ג).

המדבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, כגון שבירך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או ביקש שיביאו לאורח לחם – למרות שעשה שלא כדין, כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע או"ח קסז, ו).

טוב לאכול מיד אחר הברכה כשיעור 'זית' בלא להפסיק, כדי לתת כבוד לברכת 'המוציא'. אמנם כשיש צורך, מותר לדבר מיד לאחר בליעת מעט מהלחם.[3]


[2]. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון (עי' רמ"א ומ"ב קסז, ג). יש להוסיף כי אף שבאפייה תעשייתית כל המקומות בלחם שווים, טוב לטעום בתחילה גם מן הקרום הקשה שעוטף את הלחם, שהקרום הקשה (למי שיכול לאוכלו) נחשב משובח מהרך.

[3]. טוב לאכול כזית בלא להפסיק כמובא במ"ב קסז, טו ולה. והוא דין מיוחד ל'המוציא', הן מצד כבוד הברכה, והן בשביל ברכת ענט"י לחלק מהפוסקים (לעיל ב, ו), וגם כדי לקבוע סעודה על הלחם ולפטור את שאר המאכלים (דגמ"ר, להלן הלכה ו). ועי' שערי הברכה ג, ס"ק מא, ויג ס"ק לו. ופס"ת קסז, יד.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ד – אימתי טוב שאחד יוציא את חבריו בברכת 'המוציא'?

שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו, מפני שברכה הנאמרת עבור שני אנשים מכובדת יותר. וכיוון שהשומע יוצא ידי חובתו בברכה שהוא שומע מחבירו, אסור לו להפסיק בדיבור עד אשר יאכל בעצמו.[4] אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, כל אחד צריך לברך לעצמו (שו"ע קסז, יא. ראו להלן ה, ב).

לפי זה מובן מדוע בשבתות, כאשר כל המשפחה אוכלת יחד, ממתינים עד שכולם יגמרו ליטול ידיים, ואז בעל הבית מברך 'המוציא' בקול רם, והמסובים עונים אחריו 'אמן' ויוצאים ידי חובה בברכתו. שכיוון שקבעו לאכול יחד, המהודר הוא שאחד יברך 'המוציא' עבור כולם. וכל אחד מהמסובים צריך להיזהר שלא לדבר עד שיאכל בעצמו.

בסעודה רבת משתתפים, אף שכולם התאספו לאכול יחד, מוטב שבכל שולחן יברך אחד לחבריו שנטלו ידיים עמו, מפני שאם ימתינו לכל המשתתפים, ייווצר הפסק גדול מדי בין הנטילה לברכה.[5]


[4]. דיבר לפני שאכל בעצמו ולאחר שהמברך אכל, לדעת רוה"פ חייב לברך בעצמו, וכ"כ מ"ב קסז, מג, וכה"ח נח, וכך נוהגים רבים. אמנם י"א שיצא, וכ"כ רמ"א קסז, ו, וערוה"ש טז. וחששו לדעתם בבן איש חי אמור טז, והליכות עולם ח"א אמור ה. וראו עוד בהרחבות.

[5]. קשה לקבוע גדרים מהי סעודה רבת משתתפים, והכל לפי העניין, שיש מעלה בכך שאחד יברך לכולם, ויש מעלה בכך שלא ימתינו זמן רב בין הנטילה והברכה לאכילה (עי' מ"ב קסה, ה). כשאוכלים יחד פירות וכיוצא בהם, לשו"ע טוב שאחד יברך לכולם, ולרמ"א עדיף שכל אחד יברך לעצמו, כמבואר להלן יב, ז. ועי' במ"ב ריג, יא-יב.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ה – אם צריך לטבול את הפת במלח

בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או סלט או מאכל אחר. לפיכך אמרו חכמים, שלאחר ברכת 'המוציא' ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ולהדגיש בכך את שבח הברכה, לכן נהגו להטעים את הפת שאוכלים אחר הברכה במלח או במאכל אחר שיוסיף בה טעם. ומי שהיה מעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חריבה בלא מלח ושאר מאכלים, לא היה צריך לטבול את הלחם במלח.

כיום הלחמים שלנו אפויים עם מלח ותבלינים, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא בלא להטעימו במעט מלח או סלט (שו"ע קסז, ה). ואע"פ כן, רבים נוהגים להדר לטבול את הפת במלח או סלט, כדי שהאכילה שאחר הברכה תהיה באופן המשובח ביותר.

עוד הידור ישנו, להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש, להוסיף מלח לקרבנות, שנאמר (ויקרא ב, יג): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". ומרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה' (רמ"א שם).

יש נוהגים על פי הסוד, לטבול את הלחם במלח (מ"א קסז, טו; מ"ב לג). והטעם לכך, שהלחם רומז למידת החסד, שעל ידו האדם ניזון וחי, ואילו המלח המלוח רומז למידת הדין הקשה, שכאשר השלטון ניתן בידה – העולם נחרב. וכאשר טובלים את הלחם במלח, ממתקים את המלח בזה שאנו עושים אותו טפל ללחם, שאז הוא מצטרף לחסד המזין שבלחם, ובמקום להזיק הוא מועיל. ורגילים להדר בזה בעיקר בשבתות וימים טובים.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ו – על איזה מאכלים ומשקים מברכים בסעודה

הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכן מצינו אצל יעקב אבינו, בבורחו מפני עשו אחיו, שהתפלל על הלחם, שנאמר (בראשית כח, כ): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלוֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". וכן מצינו בעת הרעב במצרים, כאשר פנו המצרים אל יוסף אמרו (בראשית מז, טו): "הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ", והיו מוכנים למכור את כל אשר להם בלחם. וכן כאשר יוסף פרנס את בית אביו, נקרא כל אשר נתן להם לחם, שנאמר (שם יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", וכן נאמר בדניאל (ה, א), על המלך בלשאצר שעשה סעודה גדולה – "עֲבַד לְחֶם רַב".

הרי שכלל מאכלו של האדם נקרא לחם, לפיכך ברכת 'המוציא' פוטרת את כל המאכלים שנאכלים בסעודה, כגון בשר, דגים, תפוחי אדמה, אורז, עדשים, גבינות, סלט ירקות, סלטים מבושלים וכדומה. ואף אם אוכלם לבדם, בלא לחם, ברכת 'המוציא' פוטרתם. שברכת 'המוציא' אינה מכוונת רק כלפי הלחם ומה שנאכל ממש עמו, אלא על כל המאכלים שנועדו להשביע. כי עיקר מגמת הלחם להשביע, ולכן כל מה שנאכל לשם שביעה נחשב כטפל ללחם ונפטר בברכתו. וצריך להדגיש, כדי שהלחם יפטור את שאר המאכלים גם כשהם נאכלים לבדם, צריך שיאכל מהלחם כשיעור 'זית' לפני שיאכל משאר המאכלים לבדם.

אולם מאכלים שנועדו לקינוח, היינו אותם המאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא כדי לשבוע, כגון תמרים, ענבים, אבטיח וכיוצא בהם, אינם נפטרים בברכת 'המוציא'. מפני שברכת 'המוציא' חלה רק על מאכלים שנועדו לשביעה, שהם עיקר הסעודה, אבל הקינוחים שנאכלים כדי להוסיף טעם טוב, שאותם רגילים לאכול בסוף הארוחות או ביניהן, הם תוספת על הסעודה, ועליהם צריך לברך בנפרד.

לכן האוכל מפירות האילן בסעודתו מברך 'העץ', והאוכל אבטיח מברך 'האדמה', והאוכל גלידה או פודינג מברך 'שהכל'. וכל זה לגבי הברכה הראשונה, אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך עליהם, מפני שברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלו בסעודה, בין לשביעה ובין לקינוח (שו"ע קעז, א).[6]

גם משקים שאדם רגיל לשתות בתוך סעודתו, כגון מים, מיץ ומשקאות חריפים, נפטרים בברכת 'המוציא'. וכן קפה ותה שרגילים לשתות לאחר האוכל, נחשבים בכלל הסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל יין, מפני חשיבותו אינו נפטר בברכת 'המוציא' (להלן ז, ג).

לגבי משקאות חריפים ששותים לאחר האוכל, אם מגמת שתייתם לסייע לעיכול ולהרגשה הטובה של הסעודה, ברכת 'המוציא' פוטרתם. אבל כשהם נועדים לקינוח וטעם טוב, צריך לברך עליהם 'שהכל'.[7]


[6]. ברכות מא, ב: "אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם". לרש"י, דברים הבאים מחמת הסעודה, הכוונה שנאכלים עם הלחם, ולכן נפטרים בברכתו. ולשאר הראשונים, כל המאכלים שנועדו לשביעה כלולים בברכת 'המוציא' (מאירי). והריטב"א ביאר זאת על פי הרחבת יסוד עיקר וטפל, שכל המאכלים המשביעים נעשים טפלים ונגררים אחר הלחם. וכדבריהם פסק בשו"ע קעז, א, והוסיף בסעיף ד', שאפילו אם לא כיוון עליהם בעת שבירך 'המוציא', ברכת 'המוציא' פוטרתם. אלא שהסתפקו האחרונים כמה לחם צריך לאכול כדי שייחשב לעיקר, עי' מ"ב קעז, ג. והסכימו רוב האחרונים, שדי באכילת כזית (דגמ"ר, א"א בוטשאטש קסז, א, אג"מ או"ח ד, מא).

[7]. היין אינו נפטר ב'המוציא' כמבואר בברכות מא, ב, ולהלן ז, ג. לגבי שאר משקים, לדעת בה"ג, רי"ד ועוד, ברכת 'המוציא' אינה פוטרת שתייה, ואפילו על מים צריך לברך 'שהכל'. ורק ברכת היין פוטרת את שאר המשקים. כמו למשל בשבת, הברכה על היין שבקידוש פוטרת את שאר המשקים שיביאו אח"כ בסעודה. לעומת זאת, דעת ר"ת, ר"י, רשב"א, תר"י ועוד רבים, השתייה נגררת אחר האכילה, ולכן ברכת 'המוציא' פוטרת משקים. וכך דעת רוה"פ, וכך המנהג. והר"ם והרא"ש הסכימו לזה, אלא שכדי לצאת מהספק הציעו לשתות מעט לפני הסעודה, ואז לכל הדעות יצטרכו לברך על השתייה, ובברכה זו יפטרו את כל מה שישתו בסעודה. וכתב בשו"ע קעד, ז, שכך ינהג "הרוצה להסתלק מן הספק". ולבא"ח נשא ה, כך נכון לנהוג. אמנם הנוהג כן צריך להקפיד מאוד לשתות פחות מכשיעור המחייב ברכה אחרונה, שאם ישתה כשיעור, יכנס לספק גדול יותר, שלדעת רבים יצטרך לברך על מה ששתה ברכה אחרונה (כמבואר להלן הלכה יב, וראו להלן י, י, שי"א שהשיעור הוא חצי ביצה). למעשה, רבים כתבו שזו מידת חסידות בלבד (כך משמע משו"ע ורמ"א, אול"צ ח"ב יג, ו, ברכ"ה ח"ג י, 253). אכן בפועל רבים נוהגים שלא לדקדק ולברך על שתייה לפני הסעודה.

לח"א מג, יא, השותה קפה צריך לברך 'שהכל', כי אינו חלק מהסעודה. ורבים כתבו שאין לברך עליו, כי הוא חלק מהסעודה (ערוה"ש קעד, יד, ברכ"ה ח"ג י, 261). לגבי משקאות חריפים, לרש"ל ולבוש, צריכים ברכה, ולמ"א ושועה"ר, אם שותים אותם במשך האכילה, כיוון שהם מעוררים את התיאבון הם חלק מהסעודה ואין מברכים עליהם, אבל לאחר הסעודה צריכים ברכה. למעשה ההלכה כמבואר למעלה. ובמ"ב קעד, לט, ובאו"ה 'והמנהג', הציע שבמקום שיש ספק (קפה ושתייה חריפה), ישתה יין ובברכתו יפטור את שאר המשקאות (וכשעושים קידוש, ברכת היין פוטרת את כל המשקים ששותים עד ברהמ"ז). וכשלא בירך על היין תחילה, אם יאכל סוכריה או גלידה ויברך עליהם 'שהכל', יוכל לכוון לפטור מספק את השתייה.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ז – פרטי דיני פירות בסעודה

כל הפירות והירקות שנאכלים עם המאכלים שנועדו לשביעה, בין חיים ובין מבושלים, ברכת 'המוציא' פוטרתם. ובכלל זה שזיפים שמבושלים עם הבשר, צימוקים באורז, תבשיל מתוק של שזיפים ומשמשים (צימעס), סלט גזר וסלט וולדורף שמגישים עם המנות שנועדו לשביעה. אבל אם הגישו סלט גזר מתוק, או סלט וולדורף לאחר הסעודה לקינוח, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה. וכן על קומפוט, היינו פירות מבושלים בסוכר, שמגישים בסוף הסעודה, מברכים ברכה ראשונה.

כאשר מגישים בתחילת הסעודה אשכולית או מלון, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה, מפני שהם סוג של קינוח שמוגש בתחילת הסעודה, כדי לפתוח את הסעודה בטעם טוב, ואינם חלק ממשי של הסעודה. אבל מאכלים שמוגשים בתחילת הסעודה כדי לעורר את התיאבון, כדוגמת מיני חמוצים, הרי הם בכלל הסעודה, וברכת 'המוציא' פוטרתם.

המתכוון שאחת המנות שנועדו לשביעה תהיה מפירות, כדוגמת ענבים, כל זמן שהוא אוכלם יחד עם הלחם, הענבים טפלים ללחם, וברכת הלחם פוטרתם. אבל אם הוא מתכוון לאכול מהענבים גם כשהם לבדם בלא לחם, ישנו ספק אם יצטרך לברך עליהם. וכדי לצאת מהספק, מוטב שמיד בתחילה יאכל ענבים לבדם, ואז לכל הדעות יברך עליהם 'העץ' (מ"ב קעז, י).[8]


[8]. המתכוון שהפירות (או מאכלים אחרים) שנאכלים בדרך כלל לקינוח יהיו המאכל היחיד שמצטרף לפת כדי לשבוע, יאכלם תחילה עם פת ולא יברך. ואמנם לרא"ש, גם אם יאכלם בלא פת לא יברך, שהואיל ומגמת אכילתם לשביעה, נפטרים בברכת הפת. אולם לתר"י, כיוון שאין רגילים לאוכלם לשביעה, רק אם יתחיל לאוכלם עם פת, יראה בכך שהוא מתכוון לאוכלם לשביעה, ואח"כ יוכל להמשיך לאוכלם לבדם בלא ברכה. וכדי לצאת ידי כל הפוסקים כך ראוי לנהוג (שו"ע קעז, ג).

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ח – דין עוגות ומזונות בסעודה

שלוש דעות נאמרו לגבי אכילת מיני מאפה של מזונות שנועדו לקינוח בסעודה. יש אומרים שאין מברכים עליהם 'מזונות' הואיל והם דומים ללחם, ואף הם משביעים, וממילא הם חלק מהסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא' (רשב"א). מנגד, יש אומרים, שהואיל והם נאכלים לשם קינוח ולא לשם שביעה, הם אינם חלק מהסעודה ולכן אין ברכת 'המוציא' פוטרתם ויש לברך עליהם 'מזונות' (תוס'). ויש אומרים שיש ספק בדבר, וכיוון שספק ברכות להקל, האוכלם בסעודה לא יברך (עי' שו"ע קסח, ז). והרוצים להדר ולצאת מהספק, עדיף שימנעו מאכילת מזונות בסעודה (חיד"א).

למעשה, הרוצים לאכול מזונות בסעודה צריכים להחליט לעצמם כיצד הם מתייחסים לאכילתם. אם יחליטו שהיא חלק מהסעודה, יקבעו בדעתם שלעולם ברכת 'המוציא' תפטור את כל המזונות שיאכלו בסעודה וממילא לא יברכו עליהם 'מזונות'. ואם יחליטו שאכילת המזונות נועדה לקינוח, יקבעו בדעתם שלעולם ברכת 'המוציא' לא תפטור את המזונות, ויברכו עליהם 'מזונות'. וכל זמן שלא החליטו, מחמת הספק לא יברכו לפניהם 'מזונות', והרוצים להדר – ימנעו מאכילתם בסעודה..[9]

על מיני מזונות מבושלים או מטוגנים בשמן עמוק שמגישים לקינוח, כדוגמת ביסלי, כיוון שאינם דומים ללחם, שהלחם נאפה והם מבושלים, אם הם נאכלים לקינוח, מברכים עליהם 'מזונות'. אבל על סופגניות שמגישים בסוף הסעודה לקינוח, למרות שהן מבושלות בשמן, אין לברך 'מזונות'. מפני שיש סוברים שהן נפטרות בברכת 'המוציא', משום שבצקן דומה ללחם (להלן ו, 9). בנוסף לכך הן משביעות מאוד וממילא אכילתן מצטרפת למגמת הסעודה, וכל מאכלי הסעודה נפטרים בברכת 'המוציא'. אלא שהואיל ויש בזה ספק, לכתחילה עדיף לאוכלן מחוץ לסעודה, ולברך עליהן 'מזונות' ו'על המחיה'.


[9]. ראו להלן ו, ב, שיש שלושה הסברים מהי פת הבאה בכיסנים (פהב"ב – ממולא, נילוש ונכסס), ולדעת רבים (תוס', מרדכי, שבה"ל, מ"א קסח, כב, ט"ז י, מאמ"ר), בכל שלושת הסוגים, אם אוכלם בסעודה לקינוח – מברך 'מזונות'. ויש פוסקים שמורים כך למעשה (הרב אליהו). מנגד, לרשב"א (ברכות מא, ב) ועוד כמה ראשונים, בכל אופן אין לברך בסעודה על כל סוג של פהב"ב, היינו מאפה מזונות, שהואיל והוא משביע, הוא מצטרף למגמת הסעודה ונפטר בברכת 'המוציא'. (וכן מצינו שכאשר אוכלים פהב"ב כשיעור קביעות סעודה ברכתו 'המוציא', ואם כן יש מקום לומר שגם כשאוכלים אותו בסעודה הוא מצטרף לקביעות הסעודה וברכתו 'המוציא'). עוד דעה מרכזית ישנה, ששלושת הפירושים בפהב"ב חלוקים, ואם כן על כל סוג מאפה מזונות שיאכל לקינוח, י"א שיברך 'מזונות' וי"א 'המוציא'. ולכן כשאוכלם לבדם מברך מפני הספק 'מזונות', וכשאוכלם בתוך הסעודה נפטרים מספק בברכת 'המוציא'. ועל מאפה שמתקיימים בו שלושת הפירושים כאחד (כדוגמת בקלאווה), צריך לברך בסעודה 'מזונות' (שו"ע קסח, ז, כפי שביארו דגמ"ר, ח"א, רע"א, באו"ה קסח, ח, 'טעונים').

למעשה, רבים כתבו שמחמת הספק, אין לברך בתוך הסעודה 'מזונות' על מאפה שאינו כולל את כל שלושת הפירושים כאחד (וכך הורו חזו"א, שבט הלוי, גרע"י, ברכ"ה ח"ג י, עו). וכדי לצאת מהספק, נכון שלא לאכול מזונות בסעודה (חיד"א). ואם אוכלם, טוב שיכוון במפורש להוציאם ב'המוציא' (ח"א מג, ט). וכן יכול לפטור עצמו מספק במזונות מבושלים שאוכלים לקינוח (כדוגמת ביסלי. וכן אפשר לברך 'מזונות על וופל, שאולי הוא פהב"ב לפי שלוש ההגדרות, כמובא בהרחבות, ואולי טריטא שלעולם ברכתו 'מזונות' כמבואר להלן ו, י). עוד עצה טובה כתב באול"צ (ח"ב יב, י, בהערה), שיכוון במפורש בעת שיברך 'המוציא' שלא לפטור את המזונות שיגישו לקינוח בסעודה, וכשיגישו לפניו עוגות, יברך עליהם 'מזונות'. וראו בהרחבות. ובמה שכתבתי למעלה להלכה כללתי את שלוש הדעות, שהמהודר ביותר לצאת מכל ספק ולא לאכול מאפה מזונות בתוך הסעודה. ואם ירצה לאכול ולא יחליט מה הם עבורו, לא יברך. אבל הנכון שיחליט באופן קבוע אם הם קינוח ויברך 'מזונות' או חלק משביעת הסעודה ולא יברך.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

ט – לאחר הסעודה

בימי חכמים היה מנהג לסיים את הסעודה לגמרי, וכיוון שהתכוונו להמשיך לשבת בצוותא, היו מתעכבים מלברך ברכת המזון, ואם היו מגישים לפניהם עוד מאכלים, אכילתם היתה נחשבת לאכילה נפרדת לחלוטין מהסעודה, ולכן היו מברכים עליה בתחילה ובסוף. ולאחר מכן עוד היו משלימים את חובם בברכת המזון.

אולם כיום, איננו רגילים לסיים את הסעודה לחלוטין לפני ברכת המזון. שכל זמן שעדיין לא בירכנו את ברכת המזון עדיין יש אפשרות שנאכל מן הפת (שו"ע קעז, ב). ואף אם החליפו את המפה, כיוון שעדיין יתכן שירצו לאכול עוד מהפת, עדיין אנחנו נחשבים בתוך הסעודה. וכן בחתונות, כאשר המלצרים מפנים את השולחנות כדי לסיים את עבודתם, המוזמנים אינם מעוניינים לסיים את הסעודה עד ברכת המזון, ואף יתכן שאולי ירצו לאכול עוד מן הלחם או משאר מאכלים אם יביאום לפניהם. ולכן אין בימינו דין של 'אחר הסעודה'. ואם מגישים מאכלים לקינוח, מברכים לפניהם ולא לאחריהם (כמבואר לעיל בהלכות ו-ז). [10]


[10]. לתוס', רא"ש, מרדכי ועוד (לברכות מא, ב), 'אחר הסעודה' הוא כאשר החליטו למשוך ידיהם מהפת. ולתר"י, רשב"א ואו"ח, הוא כאשר סילקו את השולחן מלפניהם (אפשר לומר שאינם חולקים אלא סילוק השולחן הוא הראיה שאין מתכוונים לאכול עוד מהפת. וראו בבאו"ה קעז, ב, 'שאין', שנחלקו הראשונים האם על כל המאכלים יברך לאחר הסעודה בתחילה ובסוף). אלא שלמעשה הרבה ראשונים כתבו שאין דין ל'אחר סעודה' מצוי אצלנו (תוס', רשב"א, תר"י, רא"ש ועוד רבים). ואע"פ כן כתב הב"י בדעת הטור, וכן דעת הלבוש ודעימיה, שבסעודות גדולות מצוי דין לאחר הסעודה. אבל הב"ח כתב שגם בסעודות גדולות אין דין 'אחר הסעודה', וכן למד משו"ע קעז, ב, שלא הזכיר חילוק בין סעודות קטנות לגדולות. והמ"א ז, כתב עפ"י תר"י, שהואיל ואין כיום סילוק שולחן, אע"פ שסיימו לאכול אין דין 'אחר הסעודה'. וי"א שהסרת המפה כיום נחשבת כסילוק השולחן בעבר (ברכ"ה ח"ג י, 264), וי"א שאינה כסילוק השולחן (אול"צ ח"ב יב, יג). ולכה"ח יד, גם אם יעקרו את השולחן אין כיום דין 'אחר הסעודה'. ונלענ"ד שאחר שמחמת הספק נפסק שאין דין 'אחר הסעודה', ממילא נקבע בדעתנו שבסעודות שלנו, גם אם הן מתארכות מאוד, אין מסיימים את הסעודה לחלוטין עד ברהמ"ז, וממילא אפשר לומר בוודאות שאין בהם דין 'אחר הסעודה'.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

י – עד היכן מועילה ברכת 'המוציא'

ברכת 'המוציא' על הלחם פוטרת את כל המאכלים והמשקים שרגילים לאכול בסעודה. וגם אם הסעודה תימשך שעות רבות, ברכת 'המוציא' שבירכו בתחילה פוטרת את כל המאכלים שאוכלים בסעודה.

ומי שהחליט באופן סופי לסיים את סעודתו, וחזר בו ורצה לאכול עוד, נחלקו הפוסקים אם עליו לברך לפני שימשיך לאכול. וכדי לצאת מהספק, נכון שיימנע מלהמשיך לאכול. ואם לאחר ברכת המזון ירצה לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם.[11]

ואם כבר נטל את ידיו למים אחרונים, הרי הוא נחשב כמי שהתחיל בברכת המזון, וגם אם יימלך בדעתו וירצה להוסיף לאכול, יברך תחילה ברכת המזון, ואם ירצה אח"כ לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם (שו"ע קעט, א).[12]

אורח שחשב שנסתיימה הסעודה, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, לכל הדעות יוכל להמשיך לאכול בלא לברך. וכן דין איש שסומך בענייני האוכל על אשתו, וכן דינם של האוכלים בחדר אוכל שסומכים על מנהלי המטבח. אבל אם האורח הסכים בדעתו, שאפילו אם יביאו לו עוד מאכלים, לא יאכל מהם יותר, ואח"כ חזר בו ורצה לאכול עוד, נכון שיימנע מלאכול ולשתות, אלא יברך ברכת המזון (שו"ע קעט, ב).

מי שהפסיק באמצע סעודתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). מי שהתנמנם בסעודתו, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך ליטול את ידיו בברכה ולברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח).

המתכוון לאכול מהמאכלים שיש לו בבית, ובאו חברים באמצע הסעודה והביאו לו מאכלים נוספים, או שלאחר שסיים את מה שהיה לו בבית נמלך וביקש שיביאו לו מאכלים נוספים מהחנות או מהשכנים, צריך לברך על אותם מאכלים, מפני שעליהם בוודאי לא התכוון כשבירך 'המוציא' (מ"ב קעד, יח).


[11]. לדעת רמב"ם, וכך משמע מרא"ש (עי' באו"ה קעט, א, 'ואפילו'), כיוון שהחליט לסיים את אכילתו, שוב אין הברכה שבירך בתחילה מועילה לו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לחזור ולברך לפני שיאכל. ולדעת תר"י ור"ן, הואיל ומצוי שאדם מחליט להפסיק לאכול וחוזר בו, הרוצה להמשיך לאכול אינו צריך לברך לפני אכילתו. ואף שרוב הפוסקים סוברים כרמב"ם, יש בזה ספק, ולכן למעשה מי שימשיך לאכול, לא יברך. אלא שלכתחילה עדיף שלא להמשיך לאכול כדי שלא להיכנס לספק (עי' בבאו"ה קעט, א, 'אין'). ואין הבדל כיום בין שתייה לאכילה, וגם המחליט שלא לשתות עוד, עדיין עשוי לשנות את דעתו, ומספק אינו יכול לברך (עי' ט"ז קעט, ב, 'וזאת הברכה' עמ' 189). ורק אם היה מוכרח להפסיק סעודתו, כגון שממתינה לו מונית בחוץ, או שבירך ברכה אחרונה, נחשב כמי שגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות עוד.

[12]. אם נטל ידיים למים אחרונים, לדעת כמה פוסקים (תוס', רא"ש, טור, רי"ו ועוד כמובא בשעה"צ קעט, ה-ו), אם נמלך להמשיך לאכול, יברך ברכה ראשונה ויאכל. ובזה לכאורה אין ספק ברכה לבטלה, שכן גם תר"י והר"ן יודו שאחר נטילת ידים גמר בדעתו להפסיק בסעודתו. אלא שכתבו הב"ח ומ"א, שאין לנהוג כך, וכ"כ בבאו"ה (קעט, א, 'עד'), מפני שלדעת כמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם, או"ז, רמב"ם, ראב"ד, רשב"א, רא"ה), אחר שנטל ידיים נחשב כמי שקיבל עליו להתחיל בברהמ"ז, ולכן אסור לו להמשיך לאכול אפילו אם יברך ברכה ראשונה לפני אכילתו.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

יא – אם מותר לצאת מהבית באמצע הסעודה

לכתחילה צריך להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, מפני שיש סוברים שכל שיצא מביתו, הפסיק את סעודתו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לברך תחילה ברכת המזון על מה שאכל, ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול (רמב"ם). ואמנם בדיעבד, אם יצא באמצע סעודתו מביתו אחר שכבר אכל כזית לחם, יכול להמשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', שכן בדיעבד סומכים על דעת הסוברים, שיציאה מן הבית אינה נחשבת הפסק לסעודת פת. וכן הדין לגבי מי שנצרך לצאת באמצע סעודתו לצורך מצווה או לצורך דחוף אחר, אם ברור לו שאח"כ יחזור להמשיך בסעודתו, יכול לצאת בלא לברך ברכת המזון, וכשיחזור ימשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', וכשיסיים יברך ברכת המזון (רא"ש, רמ"א קעח, ב). אבל אם כשיצא מן הבית הסיח דעתו לגמרי מהסעודה, כגון שלא התכוון להמשיך בסעודה וגם שהה מחוץ למקום הסעודה יותר משעה, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך ליטול ידיים ולברך 'המוציא' (שו"ע קע, א, מ"ב ט).[13]

ויש מצב שבו מותר לכל הדעות לצאת מהבית באמצע הסעודה, וזה כאשר אחד מן הסועדים נשאר בבית עד סיום הסעודה. במצב כזה, בשעת הצורך, כגון לקראת חתן וכלה, או לקראת אורחים אחרים, מותר לסועדים לצאת מן הבית. וכשיחזרו לסעודה, לכל הדעות, לא יצטרכו לשוב ולברך 'המוציא', מפני שזה שנשאר בבית במקום הסעודה – ממשיך עבור היוצאים את רצף הסעודה (שו"ע קעח, ב).

הולכי דרכים, רשאים לכתחילה להתחיל לאכול במקום אחד ולהמשיך לאכול בדרכם. שהואיל והם הולכי דרכים, אין להם קביעות מקום, וממילא הברכה שבירכו בתחילה מועילה להם לכל המקומות (שו"ע קעח, ד).

לדעת רבים, לכתחילה מותר לאדם להתכוון בשעת ברכת 'המוציא' להתחיל את סעודתו במקום אחד ולהמשיכה אח"כ במקום אחר. וכך עושים כאשר רוצים להצטרף אחר הסעודה לסעודת שבע ברכות, או כאשר רוצים לסיים את הסעודה בדיבוק חברים. וכך מנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד. ולמנהג חלק מיוצאי ספרד, הכוונה בברכת 'המוציא' אינה מועילה, והרוצה להמשיך את סעודתו במקום אחר, צריך לברך תחילה ברכת המזון ואח"כ יתחיל סעודה חדשה במקום השני. אמנם גם למנהג זה ישנה עצה, שיברך 'המוציא' סמוך לפתח ביתו, ורק אח"כ ישב לאכול על שולחנו. שבזה שהתחיל את סעודתו על פתח ביתו, הראה בעצמו שהוא כהולך דרכים, וממילא יהיה לו מותר להמשיך אח"כ את סעודתו במקום אחר.[14]


[13]. פסחים קא, ב, לדעת רב ששת לפי הרמב"ם, מי שיצא ממקומו באמצע סעודתו, ורצה אח"כ להמשיך לאכול, צריך לברך תחילה ברהמ"ז על מה שאכל ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול, כי בזה שיצא ממקומו סיים את סעודתו והתחייב בברהמ"ז. וכך נפסק בשו"ע קעח, א-ב. לעומת זאת, דעת רב חסדא, שהואיל ועל סעודת לחם צריכים לברך ברהמ"ז במקום שאכלו, כשאדם עוקר ממקומו אחר שאכל כזית לחם, לא ביטל את קביעותו הראשונה, ולכן כל זמן שלא הסיח את דעתו לחלוטין מהסעודה, יכול להמשיך לאכול בלא ברכה, בין במקום הקודם ובין במקום החדש. וכך פסקו רשב"ם, תוס', רא"ש ורמ"א. והואיל ומחלוקת זו נוגעת בספק ברכות, רבים מאחרוני הפוסקים הספרדים הורו למעשה כרמ"א, וכ"כ בא"ח בהעלותך ב; הליכות עולם שם ג; כה"ח קעח, יד. ולכתחילה יש להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, ראשית כדי לחוש לדעת השו"ע, שנית, גם לרמ"א לכתחילה אין לצאת, שמא ישכח לברך. לגבי יציאה לחדרים אחרים שבאותו בית, ראו להלן ט, ז. והכלל, שלחדרים שרגילים ללכת באמצע הסעודה מותר ללכת לכתחילה, ולחדרים שאין רגילים, לכתחילה אין ללכת, ובשעת הצורך מותר ללכת.

לכתחילה, מי שמתכוון לצאת לחצי שעה ומעלה, אף שהוא מתכוון לחזור ולהמשיך לאכול, אם אינו ממהר, נכון שיברך לפני יציאתו ברכת המזון, ואחר שיחזור יטול שוב ידיים ויברך 'המוציא'. אבל אם הוא יוצא לזמן קצר, לא יברך, כי לסוברים כרב חסדא זו תהיה ברכה שאינה צריכה (מ"ב קעח, לה, באו"ה 'בלא'). ואם אחד מחבריו נשאר שם וממתין לו, גם אם יצא ליותר מחצי שעה – לא יברך. וראו להלן י, יג.

[14]. יש מקום לומר שגם הרי"ף והרמב"ם יסכימו שהכוונה ב'המוציא' תועיל למקום אחר, ובוודאי שכך הדין לתוס' והרא"ש. וכ"כ חלק מהפוסקים הספרדים – בא"ח בהעלותך ב, ילקוט שמ"ש עה, כה"ח קעח, לב. (ויש שכתבו שרק לצורך מצווה נוהגים כך, ערוה"ש ח, קצוש"ע מב, כא). לעומת זאת, חלק מפוסקי הספרדים חששו שגם הכוונה בברכת 'המוציא' אינה מועילה לדעת הרי"ף והרמב"ם, ולכן הרוצה לאכול בשני מקומות, כשיסיים לאכול במקום הראשון צריך לברך ברהמ"ז ואח"כ במקום השני יחזור ליטול ידיים ויברך 'המוציא', וכ"כ מאמ"ר ט, ילקוט יוסף קעח, א, ברכ"ה ח"ג יא, יג. והעצה המובאת בסוף היא מאול"צ ח"ב יב, טו. ועי' פס"ת קעח, יא.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

יב – מאכלים שנאכלים לפני הסעודה

הרוצה לאכול סעודה על לחם, לא יאכל או ישתה לפני כן, אלא יטול ידיים ויברך 'המוציא', ואח"כ יאכל וישתה את כל מה שירצה. שאם יאכל או ישתה לפני הסעודה, פעמים רבות הוא גורם לברכה שאינה צריכה, שאם הוא יכול לפטור את מה שהוא רוצה לאכול בברכת 'המוציא', הרי בזה שהתחיל לאכול לפני כן, גרם לעצמו לברך ברכה נוספת בלא צורך. ועוד, שאחר שיאכל וישתה יכנס לספק לגבי ברכה אחרונה. שכן יתכן שעליו לברך ברכה אחרונה על מה שאכל לפני הסעודה, ומצד שני, אולי מוטב שלא יברך ברכה אחרונה, כי ברכת המזון שאחר הסעודה תפטור גם את מה שאכל לפני הסעודה.

ואם הוא נאלץ להתעכב מעט עד הסעודה, ובינתיים הוא רוצה לאכול או לשתות דבר מה. כדי לצאת מן הספק עליו לעשות הפסקה של חצי שעה או לפחות כרבע שעה בין סיום אכילתו לתחילת הסעודה, וכך לכל הדעות יברך ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה לפני הסעודה. עוד אפשרות, שלאחר שיאכל את מה שרצה לפני הסעודה, יברך ברכה אחרונה, ויצא החוצה לטיול קצרצר, כדי ליצור הפסק בין אכילתו שלפני הסעודה לסעודה. וכך יש לנהוג בחתונות שמגישים כיבוד לפני החופה, שיברכו על הכיבוד ברכה ראשונה ואחרונה, ואח"כ החופה תהיה הפסק בין הכיבוד לסעודה. וכן בברית מילה, פעמים שאוכלים בתחילה מזונות ושותים משקאות קלים, ואח"כ רוצים להתחיל בסעודה, והנכון הוא שיעשו הפסק בין אכילת הכיבוד לסעודה, ואם אין אפשרות להמתין ביניהם כרבע שעה, טוב שיצאו לטיול קצרצר.

ומי שהתחיל לאכול ולשתות ונצרך להתחיל מיד בסעודה, ואינו יכול לצאת לטיול קצרצר או להמתין רבע שעה – צריך לדעת את כל פרטי הדינים המבוארים בהערה.[15]


[15]. א) אם אכל לפני הסעודה בשר, תפוחי אדמה, ושאר מאכלים שרגילים לאכול בסעודה כדי לשבוע ונפטרים בברכת 'המוציא', כיוון שהחליט לאוכלם לפני הסעודה, הרי שעשה אכילתם אכילה בפני עצמה, וחייב לברך עליהם ברכה אחרונה. ואם שכח לברך לפני שהתחיל בסעודה, עדיין עליו להשלים את הברכה. ואם כבר בירך ברכת המזון, מספק הפסיד את הברכה. ב) אכל לפני הסעודה פירות, אם הוא מתכוון להמשיך לאכול פירות בסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה. ואם אינו מתכוון לאכול פירות בסעודה, דינם כדין א'. ג) על מאכלים שנועדו לפתוח את התיאבון, מספק לא יברך ברכה אחרונה. ד) על מים יברך ברכה אחרונה, ואם שכח לברך לפני הסעודה, אם הוא מתכוון לשתות מים בסעודה, לא יברך עליהם ברכה אחרונה, ואם אינו מתכוון לשתות בסעודה, אפילו אחר ברכת המזון עליו להשלים את הברכה האחרונה על המים. ה) על מאפי מזונות, שיש לגביהם ספק אם הם פהב"ב (ראו לעיל הערה 9), מספק לא יברך ברכה אחרונה. ו) על תבשילי מזונות כפתיתים, ומאפי מזונות שלכל הדעות הם פהב"ב, יברך ברכה אחרונה, ואם כבר התחיל בסעודה, לא יברך.

כתבתי למעלה עצה, שכאשר הוא נאלץ להתחיל בסעודה ויש ספק אם חובה עליו לברך ברכה אחרונה, יצא לטיול קצרצר ועל ידי כך יוכל לברך לפני כן ברכה אחרונה. ולגבי מאכלים שאינם צריכים ברכה במקומם, יציאה מהמקום מהווה הפסק, ראו להלן ד, יג; ט, ז. ולגבי מאכלים שצריכים ברכה במקומם, אמנם נפסק למעשה שאין היציאה מהווה הפסק, אולם לרמב"ם ודעימיה, היא נחשבת הפסק (לעיל הערה 13). בנוסף לכך, דעת הרשב"א ודעימיה, שגם מזונות אינם צריכים ברכה במקומם, ולגבי שבעת המינים, עוד ראשונים סוברים שאינם צריכים ברכה במקומם (להלן ד, יג, שו"ע קעח, ה). ואם כן אפשר לצרף את הסוברים ששינוי מקום מהווה הפסק (וכ"כ בקרן לדוד או"ח נט). ועוד, שאף לסוברים שבמזונות ושבעת המינים היציאה אינה מהווה הפסק, כאן שמדובר בשתי אכילות שונות, יש יותר כוח לטיול שהוא עיסוק בדבר אחר, להוות הפסק, ולחייב בברכה אחרונה את מה שאכל לפני הטיול.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

א – מצוות ברכת המזון

מצווה מהתורה שאחר שיאכל אדם פת וישבע יברך לה', שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ולמדו חכמים שברכת המזון צריכה לכלול שלושה עניינים: ממה שנאמר: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", למדו שצריך לברך את ברכת 'הזן', בה אנו מברכים לה' על המזון. ומזה שנאמר: "עַל הָאָרֶץ", למדו שצריך לברך ולהודות על הארץ. ומכך שהוסיפה התורה לומר: "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", למדו שצריך לברך על הטוב והמובחר שבארץ, היינו על ירושלים (ברכות מח, ב).

המצווה מהתורה, שהמברך יזכיר עניינים אלו בכל נוסח שירצה לפי דעתו ויכולת ביטויו, ובאו משה, יהושע, דוד ושלמה, ותקנו נוסח מובחר ומושלם לפי הטובה שנוספה בימיהם. בשעה שירד המן לישראל תיקן משה רבנו את נוסח ברכת 'הזן', ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על הארץ הטובה. משנכנסו ישראל לארץ, תיקן יהושע בן נון את נוסח ברכת הארץ ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על המקום הטוב והמובחר שבארץ. כשקבע דוד המלך את ירושלים לעיר הקודש והמלכות, תיקן את נוסח הברכה "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", וכשבנה שלמה המלך את בית המקדש הוסיף "על הבית הגדול והקדוש". כשבית המקדש היה בנוי, היו מבקשים שה' ימשיך את קיומו, ולאחר שנחרב, תקנו נוסח שבו אנו מבקשים מה' שירחם עלינו ויבנה את ירושלים ויחזיר את מלכות בית דוד למקומה ויבנה את בית המקדש (ברכות מח, ב, רשב"א, רמב"ן, כמובא בב"י קפז, א, שועה"ר קפז, א-ג).

אמרו חכמים (ברכות מח, ב, שו"ע קפז, ב-ג), שחובה להזכיר בברכת הארץ את שבחה של הארץ, שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה. וכן צריך להזכיר את ברית המילה ואת התורה, מפני שעל ידי שתי המצוות הללו אנו יורשים את הארץ. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בעת שנצטווה על ברית המילה (בראשית יז, ז-ח): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים".

וכן למדנו שבזכות התורה והמצוות אנו יורשים את הארץ, כפי שנאמר בתחילת הפרשייה שבה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וכן נאמר (תהלים קה, מד-מה): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָ-הּ".

עוד אמרו חכמים, שצריך להקדים את הזכרת הברית להזכרת התורה, מפני שבקשר לברית המילה נזכרו י"ג בריתות, ואילו על התורה נכרתו רק שלוש בריתות. בברית המילה באה לידי ביטוי הקדושה העצמית שקידש ה' את עמו ישראל, קדושה שאינה תלויה בבחירתנו, והיא היסוד לקבלת התורה שדורשת מאיתנו לבחור בטוב.

בברכה השלישית תקנו להזכיר את מלכות בית דוד, מפני שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים, ועיקר ישובה של הארץ וירושלים תלוי במלכות ישראל (ברכות מח, ב, שו"ע קפח, ג).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ב – ברכת הטוב והמטיב

עוד ברכה תקנו חכמים אחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, והיא ברכת 'הטוב והמטיב'. שאחר חורבן בית המקדש השני, נראה היה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ומה טעם להמשיך לברך את ה' "על הארץ הטובה". לפיכך מצאו חכמים צורך לתקן ברכה לחיזוק האמונה, שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש.

ביום מיוחד תקנו חכמים שביבנה את הברכה, ביום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ביתר היתה עיר גדולה ביהודה, והיא היתה בירתו של בר כוכבא, וממנה קיוו להשיב את עצמאות ישראל ובניין המקדש. וכשנפלה ונחרבה – נגדעה קרן ישראל, וגברו הצרות מאוד, וגזרה מלכות הרשעה לחרוש את ירושלים, ולשנות את שמות הארץ וירושלים, כדי לאבד את זכרן מן העולם. ועוד גזרו שלא לקבור את הרוגי ביתר. ואחר זמן, כשנתמנה מלך חדש, הותר לקבור את ההרוגים, ומצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' – שלא הסריחו, ו'המטיב' – שניתנו לקבורה". באר מרן הרב קוק (עין איה שם), כי מזה שלא הסריחו למדנו שהחורבן והגלות לא ביטלו את העצמיות הישראלית. ומזה שניתנו לקבורה ישנו רמז להבטחה כי עוד יקומו לגורלם לקץ הימים, וזה סימן לקיום כל הבטחות הנביאים לתחייה וגאולה.

כיוון שחיוב אמירתה שונה, ששלוש הברכות הראשונות הן מהתורה ואילו זו מדרבנן, לפיכך, כאשר מסיימים את שלוש הברכות הראשונות עונה המברך 'אמן' אחר ברכת עצמו: "בונה [ברחמיו] ירושלים – אמן" (שו"ע קפח, א).

וכיוון שבסוף הברכה השלישית נסתיימה סדרת הברכות מהתורה, הרי שהברכה הרביעית שתקנו חכמים היא ברכה בפני עצמה, ולכן היא פותחת בברוך, שכך הוא הכלל, שכאשר ישנה ברכה שסמוכה לחברתה, הרי היא נשענת עליה ואינה צריכה לפתוח ב'ברוך', אבל כאשר מדובר בברכה שעומדת לעצמה, היא צריכה לפתוח ב'ברוך'.[1]

עוד אמרו חכמים (ברכות מו, א), שהאורח יאמר לאחר ברכת המזון ברכה לבעל הבית, וכך הוא נוסח הברכה (שו"ע רא, א): "יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ולא יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור מעתה ועד עולם". ואפשר להאריך ולהרחיב בנוסח זה, וכך נוהגים יוצאי ספרד. והרבה מיוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בנוסח קצר: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אבל לכתחילה נכון לומר את הנוסח שיסודו בגמרא (מ"ב רא, ה, ולהלן ה, ד).

וכיוון שכבר זכינו להתקדש על ידי מצוות ברכת המזון, נהגו ישראל להוסיף בקשות אישיות שפותחות ב'הרחמן', ועוד תפילות כלליות על הגאולה. ואף שאין זו תקנה של חכמים, כיוון שכבר נהגו כך מימי הראשונים, המנהג מחייב, כל עדה לפי מנהגה. אלא שאם נצרך אדם להפסיק בדיבור או ללכת, כיוון שסיים את הברכה הרביעית, יכול להפסיק, ואח"כ כשיוכל, ישלים את מה שהחסיר (עי' להלן הערה 13).


[1]. כיוון שברכת 'הטוב והמטיב' היא ברכה שעומדת לעצמה, ממילא צריך להזכיר בה מלכות, שכך תקנו חכמים שבכל ברכה יזכירו שם ה' ומלכותו, ואם לא הזכירו בברכה שם או מלכות – אינה ברכה (שו"ע ריד, א). לכן בפתיחת ברכת 'הטוב והמטיב' אומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו (שם ה') מלך העולם (מלכות)". אבל בברכה השנייה והשלישית לא מזכירים מלכות, מפני שהן המשך של הראשונה, ועל הזכרת המלכות שבברכה הראשונה נשענות שתיהן. כמו בתפילת שמונה עשרה, שרק בברכה הראשונה מוזכרת מלכות ה' ואח"כ כל הברכות נשענות עליה (תוס' ברכות מ, ב, 'אמר'). עוד אמרו חכמים (ברכות מט, א), שיש להזכיר בברכת 'הטוב והמטיב' פעם נוספת מלכות, מפני שאחר שהזכרנו בברכה השלישית את מלכות בית דוד, היה ראוי להזכיר גם מלכות שמים, אלא שאין ראוי להזכיר מלכות שמים בסמוך למלכות בשר ודם, ולכן משלימים את אמירת המלכות שהיתה ראויה להיאמר בברכה השלישית בברכת 'הטוב והמטיב'. והואיל וכך, מוסיפים לומר עוד פעם מלכות, עבור הברכה השנייה. שלוש המלכויות הן: א' "מלך העולם", ב' "מלכנו אדירנו", ג' "המלך הטוב והמטיב לכל". וכיוון שאומרים מלכות שלוש פעמים, אומרים בה גם כן שלוש הטבות ושלוש גמולות: "הוא הטיב הוא מיטיב הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד" (טור ושו"ע קפט, א, מ"ב ד).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ג – משמעות ברכת הזן

כדי להעמיק בעניינה של ברכת המזון צריך להתבונן בכל הפרשייה שבמרכזה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א-יח). בפסוק הראשון מובאת המגמה הכללית: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". לאחר מכן מתבארים שני יסודות מרכזיים: האחד, שה' זן את הכל כפי שאנו אומרים בברכה הראשונה. השני, שבחה של ארץ ישראל כפי שאנו אומרים בברכה השנייה והשלישית. נתמקד תחילה ביסודות הקשורים לברכה הראשונה, ברכת 'הזן'.

פעמים רבות, כאשר פרנסתו של אדם מזומנת לפניו, הוא שוכח שה' משגיח עליו ומפרנס אותו, ולכן הורתה התורה (שם ח, ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא". החיים במדבר קשים, אפשר מרוב קשיים להתריס כלפי מעלה, ומנגד, אפשר להתחזק באמונה, ולהתבונן בניסים שעל ידם הקב"ה מקיים את ישראל. הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת המן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות המן היתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. וצריך היה כל יהודי להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מן מהשמיים. וכל מי שנחלש באמונתו, חש רעב, וכפי שנאמר (שם ג-ד): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".

על ידי הניסיון הזה נחקק בתודעתנו הלאומית כי הטבע אינו מתקיים מעצמו, אלא ה' הוא המפרנס את הכל – "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". אלו היו ארבעים השנים הראשונות להופעתו של עם ישראל בעולם, שנים בהן למד והפנים את ערכי התורה. על ידי החיים הניסיים במדבר למדנו היטב כי הכל מאת ה' כדי להיטיב לנו, וגם אם הוא מונע ממנו לתקופה מסוימת את ברכתו, אין זאת אלא מאהבתו אותנו, כדי להעמידנו על דרך האמת, שנאמר (שם ה-ו): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".

ועיקר המצווה לברך את ה' כאשר אדם אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". מפני שכאשר אדם שבע הוא עלול להתגאות ולשכוח שהכל מאת ה', ועל כך ממשיכה התורה להזהיר (שם יא-טז): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ד – מרכזיותה של ברכת הארץ

היסוד השני החורז את כל פרשיית ברכת המזון, הוא שבחה של ארץ ישראל. אמרו חכמים (במד"ר כג, ז), שמתוך הברכות שבברכת המזון – "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת 'על הארץ'". וכך הוא פשט הפסוק, שעיקר המגמה לברך את ה' על הארץ הטובה, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". גם הברכה השלישית על ירושלים היא המשך של ברכת הארץ, שירושלים היא ליבה של 'הארץ הטובה'. וכן למדנו בפסוק הפותח את הפרשייה, שעיקר קיומן של המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם".

ההסבר לכך הוא, שעיקר תכליתם של ישראל לגלות את דבר ה' בעולם, תוך התמודדות עם הסיבוכים שבחיים הארציים. ועל כן המצב שבו אנו ניזונים מהמן שירד מן השמיים הוא זמני, כדי לרכוש את ההכרה הבסיסית שה' הוא הזן את הכל. אולם המגמה היא שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם, בהוצאת מזונו מן הארץ על ידי חרישה, זריעה, נטיעה וגידול בעלי חיים. על ידי כך יגלה את צלם האלוהים שבו, יוציא את הטוב שבארציות ויתרומם להתקשרות מלאת חיים אל ה'. אמנם המן שהיה יורד מהשמים היה ללא פסולת, וכולו נבלע באיברים בלא שהיו נצרכים להתפנות לאחר אכילתו. אולם עיקר ייעודו של האדם לאכול מאכלים גשמיים, שיש בהם פסולת, אבל מאידך הטוב שבהם חביב יותר, וגנוזים בהם ניצוצות קדושים יותר. לשם כך ניתנה לנו ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שאף על פי שהיא ארץ גשמית, היא קדושה, והפירות הגדלים בה – קדושים.

רבים נוטים לחשוב, שככל שיתרחק אדם יותר מן הגשמיות ומהרגשת הטעמים השונים שבמאכלים, כך יהיה יותר טהור וקדוש. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל יש ערך גדול לשפע הגשמי, למזון המגוון ולטעמו המשובח, שאף הוא נברא על ידי הקב"ה כדי להביאנו לשלמותנו. לפיכך טורחת התורה לשבח לפנינו את טוּבה וחמדתה של ארץ ישראל, שנאמר (שם ז-ט): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". ועל כן נצטווינו לברך את ה' על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

בברכה הראשונה אנו עומדים על היסוד, שה' הוא "הזן את הכל", וכמו שנתן לנו את המן במדבר בדרך נס, כך תמיד הוא מקיים את הטבע, נמצא ששורש כל המזון שאנו אוכלים – ממנו יתברך בלבד. בברכה השנייה אנו מברכים את ה' על כך שהעניק לנו את האפשרות להיות שותפים בתיקון העולם ובהוצאת המזון מהארץ, ועל כן חתימת הברכה – "על הארץ ועל המזון".[2]

אלא שיש חשש שמא ההצלחה בבניין הארץ תטביע את האדם בתאווה וגאווה ותשכיח ממנו את ייעודו. ועל כך נצטווינו (דברים ח, יא-יח): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

מתוך כך שאנו מזכירים לעצמנו בברכת המזון שה' הוא שנתן לנו את המזון ואת הארץ, אנו מתעוררים להבין שהכוח, הסיפוק והשמחה שקיבלנו מהאוכל, נועדו לקדשנו ולרוממנו.


[2]. הברכה הראשונה על מזון שאין בו בירורים והעלאת ניצוצות, והברכה השנייה על מזון שיש בו בירורים והעלאת ניצוצות. והברכה השלישית היא על השלמת העלאת הניצוצות, בחינת ירושלים ובית המקדש. והיכולת לעשות את הבירורים בארץ ישראל היא על ידי ברית ותורה. וראו בהרחבת הדברים בליקוטי תורה לאדמוה"ז עקב דף יד-יז.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ה – דיני אמירת ברכת המזון וחינוך הקטנים

צריך המברך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא בפיו, ואם לא חיתך את המילים בשפתיו – לא יצא. לכתחילה יש לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה. מי שאינו מבין עברית, יכול לומר את הברכה בתרגום לשפה שהוא מבין (שו"ע קפה, א-ג, מ"ב א-ג, ולעיל א, ו-ז).

בדיעבד, מי שהשמיט קטעים מברכת המזון, כל זמן שהזכיר את היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, יצא ידי חובתו. ואלו הם היסודות: לברך את ה' על המזון, ובתוך הברכה להזכיר את שמו ושהוא מלך העולם (שו"ע קפז, א, מ"ב ד). בברכה השנייה להודות לה' על הארץ, ולהזכיר שהיא חמדה טובה ורחבה, ולהזכיר ברית מילה ותלמוד תורה. בברכה השלישית להזכיר את ירושלים, המקדש ומלכות בית דוד. ובברכה הרביעית לומר את תמציתה.

קטן שהגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שהוא מבין באופן כללי את עניין הברכות, מצווה לחנכו לברך את כל הברכות, ובראשן את ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות. רוב הילדים מגיעים לגיל חינוך בסביבות גיל שש. ולפני כן, כשהם מבינים קצת כיצד לברך, טוב להתחיל ללמדם לברך, אבל עדיין אין עליהם חובה לברך. וגם ילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך, אם רואים שקשה להם לברך את כל ברכת המזון מפני שהיא ארוכה, מותר מצד הדין להסתפק באמירת נוסח מקוצר שכולל בתוכו את כל היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, עד שיקל עליהם לומר את הנוסח השלם. אמנם בפועל המנהג הרווח להרגילם מתחילה לומר את הנוסח השלם.[3]


[3]. הנוסח הקצר הובא בהקדמת מ"א לסי' קצב, ועי' כה"ח קפז, סוס"ק ד. את המילים שהיו בארמית תרגמתי לעברית: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אדון הפת הזו שאכלנו, ברוך אתה ה' הזן את הכל. נודה לך ה' אלוהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלוהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך (בשבת – ושמחנו ביום השבת הזה. בר"ח או חג – וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה או החג הזה). ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הא-ל אבינו מלכנו, המלך הטוב והמטיב לכולנו, הוא הטיב הוא מטיב הוא יטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחן בחסד וברחמים, ויזכנו לימות המשיח, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן". וכשאפשר יאמרו את הברכה הראשונה בשלימותה, וימשיכו מ'נודה' בנוסח המקוצר. כתבו בשועה"ר קפז, ד, מ"ב ד, שאפשר בשעת הצורך לחנך קטנים בנוסח המקוצר.

האם חיוב שלוש הברכות מהתורה, והאם יש זיקה ביניהן? לתוס' ברכות טז, א, חיובם מהתורה, והקילו לפועלים לברך רק שתיים, כי יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה. ולרמב"ם מהתורה אין מניין לברכות, אלא צריך שיזכיר את שלושת היסודות שהם ברכה על המזון, שבח הארץ וירושלים, ולכן הפועלים יכולים לכלול את כל היסודות בשתי ברכות (ב"י שו"ע קצא. למעשה, כיום הפועלים חייבים בארבע הברכות).

מי שאכל ולאחר שסיים את סעודתו נוכח לדעת שאין לו ברכון, והוא יודע על פה רק ברכה אחת או שתיים מברכות המזון, ובאחרות אינו יודע אפילו את תמציתן המעכבת. למ"א כל שלוש הברכות חטיבה אחת, וכל שאינו יכול לומר את כולן, לא יאמר אפילו אחת. ולאבן העוזר ועוד פוסקים, יאמר את הברכה שיודע. למעשה, אם אכל ושבע, הרי שהתחייב מהתורה ועליו להחמיר ולומר את הברכה שהוא יודע על פה. ואם לא שבע, חיובו מדברי חכמים, ובספק מקילים, ולכן כל זמן שאינו יודע את שלוש הברכות שחובתן מהתורה, לא יברך כלל (שועה"ר, מ"ב קצד, יג, שעה"צ שם). אבל אם את הברכה הרביעית הוא אינו יודע, גם אם לא שבע, יאמר את השלוש הראשונות שחובתן מהתורה (שו"ע קצד, ג). יש להוסיף כי לדעת רוה"פ סדר הברכות מעכב (עי' ברכ"ה ח"ב ה, ב).

אם במקום לברך ברהמ"ז בירך 'מעין שלוש', נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה. לרא"ה, חיד"א ושועה"ר קסח, ח, יצא. ואף שאין מזכירים בה 'ברית', 'תורה' ו'מלכות בית דוד', כיוון שבירך בנוסח שתקנו חכמים, וישנם בו כל היסודות שצריכים להיות מהתורה – בדיעבד יצא ידי חובתו. לעומתם, לריטב"א בהלכותיו (ב, כא), ב"ח וא"ר, לא יצא. למעשה, אם כבר בירך 'מעין שלוש', יצא בדיעבד. ועי' ביבי"א ב, יב, וברכ"ה ח"ב ג, יח, שעה"ב עמוד רלט, הערה יא. ובפס"ת קפז, ב, כתב שמי שאינו יודע ברהמ"ז ויודע 'על המחיה', יברך 'על המחיה'. ונלענ"ד שכך הדין רק כאשר שבע מאכילתו וחיובו מהתורה. אבל אם לא שבע, לא יברך 'על המחיה'.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה