שלושה שאכלו לחם יחד, חייבים לזמן, היינו להוסיף ברכת הקדמה לברכת המזון. ואם הם עשרה שאכלו יחד, התווספה להם עוד מעלה, שהם מזכירים את שם ה' בזימון (להלן הלכה ה).[1]
כדי להרחיב מעט במשמעות הזימון, צריך לבאר שלהתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכל היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד, מעבר לתועלת וההנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וגם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. לשם כך נועד הזימון, שמעלתה של ברכת המזון שנעשית בזימון גדולה ממעלתה שלא בזימון, שעל ידי ההתאחדות של שלושה לברך יחד, נעשה קידוש השם וכבוד שמיים מתרבה. וכן נאמר (תהלים לד, ד): "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". הרי שיש מעלה בכך שאחד מזמן את חבריו לרומם ולגדל את שם ה' יחד עמו. וכן נאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות מה, א).
ישנן בעולם תפישות רוחניות, לפיהן האכילה היא הכרח מגונה, שיש להתבייש בו, וראוי לו לאדם לאכול לבדו כדי להסתיר את חרפתו. לדעתם, המנהג החברתי להתקבץ לאכול יחד הוא מנהג מגונה ומכוער, שמעניק חשיבות פולחנית לגוף ותאוותיו, והורס את היכולת של האדם להתנתק מעט מכבלי הגשמיות. אבל לפי התפישה התורנית, הגוף רע רק כאשר הוא מנותק מהערכים, אבל כאשר מגמת האכילה לקבל כוח, חיוניות ושמחה, לחיים טובים וערכיים, הרי שהאכילה היא טובה.
אלא שצריכים לשקוד על כך, כי כמו שאפשר לרומם את מגמת האכילה, כך תאוות האכילה יכולה לגרור את האדם אחריה, להשכיח ממנו את ייעודו ולהשפיל את חייו. לשם כך נועדו הברכות – להזכיר לאדם את מי שהמזון שלו, וממילא את מקומו ותפקידו של האדם בעולם.
כאשר אדם אוכל בחבורה, הסעודה מלוּוה בהרבה יותר רגשות. וכך אנו מוצאים שסעודה טובה מעצימה את רגשי הידידות שבין חברים ובני משפחה, ואף יכולה ליצור קירבה בין אנשים רחוקים. לעומת זאת, סעודה רעה ומתוחה יכולה לעורר רגשות שליליים ולהעצים מריבות. וכיוון שסעודה של חבורה היא בעלת משקל רב יותר, הברכות הרגילות שמספיקות לרומם את סעודתו של היחיד אינן מספיקות לחבורה, ועל כן צריכה החבורה להעצים את ברכת המזון על ידי ברכת הזימון.
ראוי להוסיף, תחושת הגיבוש החברתי שנוצרת בסעודה עלולה לשמש תחליף לערכים הקדושים, ולגרום בכך להדגשת יתר של הצד החומרני שבחיים. לפיכך, שלושה שאוכלים יחד, צריכים לומר דברי תורה. וכדברי רבי שמעון (אבות ג, ג): "שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".
