אמרו חכמים: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות ששבו לישוב, חולים שהתרפאו ואסירים שהשתחררו מבית הכלא, וסמכו דבריהם על הפסוקים שבמזמור ההודאה בתהלים ק"ז (ברכות נד, ב). תקנו חכמים שיודו בפני מניין באמירת ברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב 'חייבים', בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים 'אמן', ומוסיפים: "מי [הא-ל] שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (שו"ע או"ח ריט, א-ב).
שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם, וכך לעיתים במקום להודות לה' אנחנו מתלוננים שחם מדי או קר מדי, צפוף מדי או ריק מדי וכו'. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה מגינה עליו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים בסיסיים, כתשתיות מים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא תמיד יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכן מי שנכלא בבית האסורים, בדרך כלל הוא אדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. כשייצא ממאסרו עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ולהתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א עמ' שט-שיב).
