חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מצוות ההודאה

הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. יסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך לה' על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.

כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם ישר ועניו יודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אינו סבור שהכל חייבים לשרתו, ולכן הוא מכיר בערכן של כל הטובות והמתנות שבני משפחתו וחבריו מעניקים לו. אך לא די שיכיר להם טובה בליבו, ראוי שגם יבטא זאת במילים של תודה, ובכך יְשַׂמֵּחַ אותם והאהבה שביניהם תגדל, והחשק שלו ושלהם לעשות מעשים טובים יתעצם, וטובה תתפשט מהם לכל הסובבים אותם. אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, לחשוב שכולם חייבים לשרתו, ועל כן אינו מרגיש צורך להודות להם על הטוב שהעניקו לו. הוא גם לא יהיה מאושר, כי תמיד ירגיש שלא שירתו אותו כראוי ולא התייחסו אליו מספיק יפה. הוא גם מזיק לסביבתו, בכך שהוא גורם לבני משפחתו ולחבריו להתאכזב ממעשיהם הטובים, והרצון שלהם להיטיב נחלש.

ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, אמונתם ריקה מתוכן. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות תמיד את החסד האלוקי שמלווה אותו ולשמוח בו. כדי להדריך אותנו בכך, לימד אותנו רבונו של עולם לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". מתוך ההתבוננות וההודאה על כל הטוב שברא ה', האדם יכול להעצים את רצונו לדבוק בה' וללכת בדרכיו, להוסיף טובה וברכה בעולם, ולפעול למען תיקונו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.

במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה על האיסור לאכול מעץ הדעת. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון.

על פי כל זה מובן מדוע דקדקו כל כך חכמים בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן