פרק י - ברכה אחרונה

א – ברכה אחרונה

כשם שתקנו חכמים שיברך אדם לפני שיאכל, כך תקנו שיברך אחר שיאכל. אלא שיש שוני בין הברכה הראשונה לברכה האחרונה, הברכה הראשונה נועדה להודות לה' על ההנאה שיש לאדם מהאוכל, ואמרו חכמים (ברכות לה, א) שהואיל וסברה ברורה היא שאסור לאדם ליהנות מדבר בעולמו של הקב"ה בלא ברכה, לא היה צורך שהתורה תצווה אותנו על זה.

אבל אחר האכילה, מצד הסברה לא היינו יודעים שצריך לברך, מפני שאחר שהודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך לחזור ולברך אחר האכילה. ולכן הוצרכה התורה לצוותינו באופן מיוחד, שאחר שנאכל ונשבע, נברך לה' ברכה כללית, לא רק על המזון שאכלנו אלא על כלל הטובה שנתן ה' לישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". וכפי שלמדנו בהרחבה בעניין ברכת המזון (ד, א-ד), לאחר שאדם אכל ושבע, הוא עלול להתגאות ולהיסחף אחר התאווה והחומרנות. ומנגד, מתוך הטעם הטוב שבמאכלים והחיוניות שהוא שואב מהם, הוא יכול להתעלות למבט רחב על כל הטוב שנתן ה' לישראל. ועל כן בברכת המזון איננו מודים לה' על המזון בלבד, אלא מתוך כך הננו מתעלים לברכה והודאה כללית על הארץ הטובה, ועל כל מה שקשור אליה – הברית, התורה, ירושלים, מלכות דוד ובית המקדש. ועל ידי כך גם האוכל שאכלנו מתעלה ומתרומם ומתווספת בו חיוניות לטובה. ומי שאינו מברך אחר שאכל, אינו מעלה את הצד הרוחני שבאוכל, ואינו מתרומם על ידו, וממילא האוכל שבתוך מעיו נעשה מגושם ומושך אותו כלפי מטה (ראו לעיל א, ה).

כהמשך למצווה מהתורה, תקנו חכמים שגם מי שלא שבע, אם אכל כשיעור נפח של 'זית', יברך ברכה אחרונה. אם אכל כ'זית' פת יברך ברכת המזון; אכל כ'זית' משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל – יברך 'מעין שלוש', אכל כ'זית' משאר מאכלים – יברך 'בורא נפשות'.

ומדוע תקנו לברך על שיעור כ'זית'? מפני שיש בו חשיבות ותועלת מסוימת, ונותרת ממנו איזו תחושה של נחת, שמתוכה אפשר להתרומם להתבוננות בטובה שהשפיע ה' לעולמו ולומר ברכה. ואמנם ברכה ראשונה מברכים על כלשהו, מפני שהיא על עצם ההנאה שבאכילה, וכל שנהנה אפילו מעט – צריך לברך. אבל ברכה אחרונה היא כללית יותר, ורק אם נותר איזה רושם של נחת מהאכילה, אפשר מתוך כך להתבונן בטובה שהשפיע ה' לעולם ולברך. ולכן מי שלא אכל כשיעור 'זית' או שתה כשיעור 'רביעית' – אינו מברך (שיעורים אלה יבוארו להלן הלכות ה-י).

כיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה, יש להצמידה לתחילת האכילה, ואסור להפסיק בין הברכה לאכילה (לעיל ג, א). אבל ברכה אחרונה אינה על הנאת האכילה בלבד, אלא על התועלת והנחת שיש לאדם ממה שאכל, ולכן אפשר לברך אותה גם לאחר זמן, כל עוד מרגישים איזה שובע מהאכילה (להלן הלכה יב).

ב – ברכת מעין שלוש

על שבעת המינים מברכים ברכת 'מעין שלוש', שנקראת 'מעין שלוש' כי יש בה תמצית שלוש הברכות שבברכת המזון. כנגד ברכת 'הזן' מזכירים את המזון שאכלו. כנגד ברכת הארץ מזכירים את שבחה שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה". כנגד הברכה על ירושלים מזכירים את ירושלים והמקדש. וכיוון שלאחר החורבן הוסיפו חכמים ברכה רביעית – 'הטוב והמטיב', גם כנגדה תקנו לומר – "כי אתה טוב ומטיב לכל", ועדיין שמה 'מעין שלוש', כנגד שלוש הברכות שצריך לומר מהתורה בברכת המזון (ברכות מד, א, מ"ב רח, נ, לעיל ד, א-ב). שבעת המינים הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. יחד עם חיטה ושעורה נכללים עוד שלושה מינים ממשפחת הדגן: כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, שיחד עם חיטה ושעורה הם חמשת מיני דגן. אם עשה מהם לחם מברכים ברכת המזון, ואם מזונות – 'מעין שלוש'.

נחלקו הראשונים במעמדה של ברכת 'מעין שלוש'. יש אומרים שמצוותה מהתורה, מפני ששני פסוקים לפני הפסוק שהתורה מצווה אותנו לברך ברכת המזון, נזכרו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומשמע שגם אחר אכילתם צריך לברך לה'. שנאמר (דברים ח, ח-י): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אלא שהואיל ויש הבדל בין אכילת לחם שהוא עיקר מזונו של אדם לאכילת פירות שבעת מינים, תקנו אחר אכילת לחם להודות ולשבח לה' בנוסח מפורט של שלוש ברכות, ואילו אחר אכילת פירות משבעת המינים תקנו ברכה אחת 'מעין שלוש' (בה"ג, רא"ש ורשב"א). ויש אומרים, שמהתורה חייבים לברך אחר אכילת לחם בלבד, כי רק הלחם נזכר בפסוק הסמוך לציווי. וחכמים תקנו כהמשך לכך לברך 'מעין שלוש' אחר אכילת שבעת המינים, שהואיל ונשתבחה בהם ארץ ישראל, ראוי מתוך אכילתם לומר ברכה חשובה (רמב"ם וסמ"ג).^[1]

מיוחדת היא ברכת 'מעין שלוש', שהואיל ונתקנה על המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, תקנו חכמים לציין במפורש את סוג המזון. על מאפים או תבשילים ממיני דגן, אומרים: "על המחיה ועל הכלכלה". על פירות שבעת המינים, שהם: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון, אומרים: "על העץ ועל פרי העץ". ועל יין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".

כיוון שיסוד המצווה להודות לה' על המזון קשור עם שבח ארץ ישראל, אם הפרי גדל בארץ ישראל, מדקדקים לציין זאת בחתימת הברכה: "על הארץ ועל פירותיה". ואם הפרי גדל בחוץ לארץ, חותמים "על הארץ ועל הפירות". וכן לגבי יין אם ענביו גדלו בארץ, חותמים: "ועל פרי גפנה", בחוץ לארץ: "ועל פרי הגפן". כשיש ספק אם הפירות והענבים גדלו בארץ, אומרים כנוסח סתמי של חוץ לארץ (ברכות מד, א; מ"ב רח, נד).^[2]

בשבת, מועד וראש חודש, מזכירים בברכה את היום המיוחד, שאינה דומה אכילתו של אדם ביום חול לאכילתו ביום מקודש. ואם שכח ולא הזכיר, יצא ידי חובה. ובחנוכה ופורים אין מזכירים את היום (שו"ע רח, יב).

[1]. ראו לעיל ד, ו, 4, שלדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע חייב בברהמ"ז, שנאמר: "וְשָׂבָעְתָּ", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על אכילה מועטת, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכן נפסק בשו"ע קפו, ב. ויש אומרים שגם בכ'ביצה' או 'זית' חייב מהתורה, עי"ש. ונראה שלדעת הסוברים שהברכה על שבעת המינים מהתורה, גם אם לא שבע מברך ברכה אחרונה, וכפי שכתב רש"י (לט, א): "וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה, ואכילה בכזית". וכך משמע מהחינוך תל. וכך מסתבר, שכן בדרך כלל אין פירות שבעת המינים משביעים (חוץ ממזונות, ומבחינה מסוימת גם יין ותמרים, כמובא בשו"ע רח, יז). וכעין זה כתב החזו"א לד, ה, שהחיוב מהתורה בפירות שבעת המינים הוא כאשר אכל כדרך האוכלים מפירות. וצריך לומר לפי"ז, שכוונת התורה ב"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", אכילה לפירות ושביעה ללחם. למעשה, משמע משו"ע רט, ג, ש'מעין שלוש' מדרבנן, וממילא אם נסתפק אם בירך אותה, אינו מברך. אבל כתב במ"ב רט, י, בשם אחרונים, שהואיל וי"א שהיא מהתורה, אם שבע מפירות שבעת המינים והסתפק אם בירך ברכה אחרונה, נכון שיאכל עוד מאותו המין שיעור כ'זית', ויברך לפניו ולאחריו ויצא מהספק. ולפי מה שכתבתי, אפילו אם לא שבע, נכון שיאכל עוד כ'זית' כדי לצאת מהספק.

[2]. לגבי דגן, למנהג אשכנז אומרים תמיד, בין בארץ בין בחו"ל: "על המחיה". ולמנהג ספרדים חותמים בארץ: "על מחייתה" ובחו"ל "על המחיה". כיום רוב הדגן מיובא מחו"ל, וגם כשיש ספק אומרים: "על המחיה".

בברכה על מזונות לטור ומ"א גם בחתימה יש לומר: "על המחיה ועל הכלכלה". אבל הב"י כתב שבה"ג, רמב"ם וסמ"ג, כתבו רק "על המחיה". וכתב בשעה"צ רח, נב, שכך ראוי לנהוג, שכן דעת הרבה ראשונים ואחרונים.

בטור רח, י, לבה"ג אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ואילו לסמ"ג אין אומרים, "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה", וכך נהג הרא"ש. והב"ח פסק שאומרים, ופירש שאנו מבקשים שתתגלה הקדושה בפירות שבארץ, "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

ג – מדיני ברכה 'מעין שלוש'

נכון להקפיד לברך את ברכת 'מעין שלוש' במקום שבו אכלו ובישיבה, שיש סוברים שדיני ברכת 'מעין שלוש' כדיני ברכת המזון (שו"ע קפג, י; קפד, ג. וראו לעיל ד, יג-יד).

אכל מזונות, שתה יין, ואכל פירות משבעת המינים, מזכיר בברכה את שלושתם לפי סדר חשיבותם: מזונות, יין ופירות (שו"ע רח, יב). שכח להזכיר אחד מהם, לפעמים מה שהזכיר כולל את מה ששכח ופוטרו בדיעבד, ולפעמים אינו כולל, ועליו לחזור ולברך.^[3]

אכל מזונות כשיעור המחייב ברכה אחרונה, ופרי משבעת המינים או יין בשיעור שיש ספק אם התחייב בברכה אחרונה. כיוון שממילא הוא צריך לברך 'מעין שלוש' עבור המזונות, טוב שיזכיר בברכה גם את הפירות והיין כדי לצאת מספק (ט"ז רח, יט).

אכל מזונות וחבירו אכל מזונות ופירות משבעת המינים, אם זה שאכל מזונות אינו זוכר היטב את הברכה, יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה מחבירו, למרות שחבירו מזכיר גם את הפירות, שהזכרת הפירות אינה נחשבת הפסק לגביו (ברכ"י ריג, א).

האוכל כשיעור כ'זית' פרי משבעת המינים ופירות עץ נוספים שאינם משבעת המינים, מברך 'מעין שלוש' ופוטר גם את שאר הפירות, שהואיל והוא מודה בברכת 'מעין שלוש' על הפירות, פוטר את כל פירות העץ שאכל. אבל אם אכל פרי משבעת המינים ופרי אדמה, מברך 'מעין שלוש' על פרי העץ ו'בורא נפשות' על פרי האדמה.^[4]

שתה יין ושאר משקים, כשם שלפני השתייה ברכת 'הגפן' פוטרת את שאר המשקים (לעיל ז, ד), כך לאחר השתייה ברכת 'מעין שלוש' שעל היין פוטרת את שאר המשקים (שו"ע רח, טו).

[3]. הזכיר בחתימה רק 'על המחיה', פטר בדיעבד גם יין ותמרים (כי גם הם נחשבים כמזינים וקצת סועדים), ולא פירות אחרים (ברכ"י רח, ז ויד). לפיכך אם אכל למשל גם ענבים, צריך לחזור ולברך עבורם. הזכיר 'על הגפן' פטר בדיעבד גם ענבים, אבל לא מזונות ופירות (שו"ע רח, טו). הזכיר 'על העץ', פטר בדיעבד גם יין, ולא מזונות (באו"ה רח, יח, ציץ אליעזר יט, ח, ב). טעה ובירך על כל המאכלים, חוץ ממים ומלח, ברכת 'הזן' שבברהמ"ז – יצא בדיעבד (עי' שו"ע רח, יז, ברכ"ה ח"ב ג, כב; ח"ג ח, טז).

[4]. כ"כ בשו"ע רח, יג. ואמנם י"א שברכת הפירות פוטרת גם פירות אדמה, וכ"כ רשב"ץ וח"א. וחשש לדעתם בהליכות עולם ח"ב עמ' קח. אבל המנהג הרווח כשו"ע, שצריך לברך 'בורא נפשות' על פירות האדמה, וכ"כ בשעה"צ סד, וכה"ח עג. ואף שככלל, מקדימים 'מעין שלוש' ל'בורא נפשות', שהיא ברכה חשובה יותר. מ"מ כאשר יש דעה שברכת 'מעין שלוש' פוטרת את המאכל שצריך לברך עליו 'בורא נפשות', ונפסק להלכה שאינה פוטרת, כמו במקרה שלנו, עדיף להקדים ולברך 'בורא נפשות' (מ"ב רח, סד). ←

טעה ובירך על אורז 'על המחיה', יצא ידי חובה. ואם אכל מזונות ואורז, נחלקו הפוסקים אם ברכת 'על המחיה' תפטור את האורז. ולכתחילה עדיף לאכול עוד דבר שברכתו 'בורא נפשות', ואם לא אכל, יפטור בברכת 'על המחיה' גם את האורז (בא"ח פנחס יח).

ד – בורא נפשות

מתחילה היתה ברכת 'בורא נפשות' רשות, והאמורא הגדול רב היה מברך אותה רק אחר אכילת מאכלים חשובים כבשר וביצה. במשך הזמן התקבל המנהג כחובה, לברך אחר כל אכילה או שתייה 'בורא נפשות' (עי' ברכות מד, ב).

וכיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה עצמה, תקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת לכל סוג מאכל, כדי שנודה לה' על כל מאכל באופן מפורט. אבל הברכה שאחר האוכל היא על התועלת הכללית היוצאת לאדם מהאכילה, ולכן תקנו ברכה אחת לכמה סוגים. למשל, אם אכל אורז, פרי עץ, פרי אדמה ובשר, ושתה מיץ, יברך בתחילה ארבע ברכות – 'מזונות' על האורז, 'העץ' על פרי העץ, 'האדמה' על פרי האדמה, ו'שהכל' על הבשר והמיץ. אבל אחר אכילתם יברך 'בורא נפשות' על כולם. שברכה זו פוטרת את כל סוגי המאכלים והמשקים חוץ משבעת המינים (שו"ע רז, א).

בברכת 'בורא נפשות' אנו מודים ומשבחים לה' שברא נפשות רבות, וברא את כל המאכלים ההכרחיים להשלמת חסרונן כדי שיוכלו להתקיים, ועוד הוסיף וברא מאכלים נוספים כדי שיוכלו להתענג בהם ולהחיות בהם נפש כל חי. שגם התענוג שבמאכלים הנוספים מוסיף חיות לאדם ומעשיר את דעתו ורגשותיו.

שלא כמו ברכת 'שהכל' ברכת 'בורא נפשות'. שברכת 'שהכל' היא ברכה כללית, ובדיעבד פוטרת את כל המאכלים, ולכן מי שאינו יודע מה מברכים על מאכל מסוים, 'מזונות' או 'שהכל' למשל, יכול לברך עליו 'שהכל'. לעומת זאת, בברכה האחרונה, אין ברכה אחת פוטרת חברתה, שאם חייב לברך 'מעין שלוש', אינו יכול לברך במקום זאת 'בורא נפשות', וכן להיפך (מ"ב רב, נה).^[5]

[5]. אמנם לכנה"ג, מהרי"ץ, גינת ורדים, כה"ח רב, עט, ארץ צבי א, כט, ואג"מ או"ח א, עד, בדיעבד 'בורא נפשות' פוטרת 'מעין שלוש', כמו ש'שהכל' פוטרת את הכל. ולכן במקרה של ספק, אפשר לברך 'בורא נפשות'. וכן כאשר אינו זוכר את נוסח 'מעין שלוש' יכול לברך 'בורא נפשות'. אלא שלדעת רוה"פ 'בורא נפשות' אינה פוטרת 'מעין שלוש', וכפי שעולה משו"ע רב, יא, וכ"כ מ"א רח, כו, מ"ב רב, נה, באו"ה 'ובורא נפשות', ברכ"ה ח"ב ב, 6-8; ב, ז-ח. ולכן במקום ספק או כשאינו יודע לברך 'מעין שלוש', אין לברך כלל. אלא שאם בירך 'בורא נפשות', לא יברך שוב 'מעין שלוש', לחוש לסוברים שכבר יצא בברכת 'בורא נפשות' (יבי"א ח"א יב, ז). וראו להלן הערה 14, אם האוכל חצי שיעור ממין שבעה וחצי שיעור ממין אחר חייב בברכה אחרונה.

ה – שיעור כזית לברכה אחרונה

האוכל אפילו כלשהו, כיוון שנהנה, חייב לברך עליו בתחילה. אבל ברכה אחרונה מברך רק מי שאכל לכל הפחות כשיעור 'זית', שכן אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית". כלומר, אכילה של פחות מכ'זית' מעטה כל כך עד שלא נותר ממנה רושם של נחת שניתן לברך עליה.

בעקבות הגלויות נתעורר ספק בשיעור נפח הזית. יש אומרים שהזית שמצוי אצלנו קטן מהזית שדיברו בו חכמים, שהוא מעט פחות משליש ביצה. ויש אומרים שהוא כמחצית הביצה. ואף שנראה מהרבה ראשונים, שהזית שדיברו בו חכמים הוא הזית המצוי אצלנו, כיוון שכלל נקוט בידינו: "ספק ברכות להקל", נפסק להלכה שאין לברך ברכה אחרונה על פחות משיעור נפח של מחצית ביצה בינונית של ימינו. ואפשר להסביר, שהואיל וכך נהגו ישראל, הרי שכיום לפי תפישתנו, האוכל פחות משיעור 'חצי ביצה' נחשב כאוכל שיעור שאין בו חשיבות כדי לברך עליו. וכיוון שכל יסוד קביעת שיעור כ'זית' לחייב ברכה אחרונה מדברי חכמים, למנהג ישראל תוקף כשיעור שקבעו חכמים.

אולם אין לחשוש בהערכת שיעור נפח 'חצי ביצה', שכן כאשר נותנים לאנשים לשער דבר, ללא ספק יהיו שיטעו כלפי מעלה ויהיו שיטעו כלפי מטה, ואע"פ כן מסרו חכמים שיעורים אלה לכל אדם ואדם. בנוסף לכך, למדנו שלדעת רוב הראשונים, שיעור זית קטן בהרבה משיעור 'חצי ביצה', וכבר עליו היה ראוי לברך לפי עיקר תקנת חכמים. לפיכך, כל שנראה לאדם שאכל כשיעור נפח חצי ביצה – מצווה עליו לברך.^[6]

[6]. אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית" (תו"כ יב, ב, ועוד מקומות). כך הדין הן לעניין עונש על אכילת מאכלים אסורים, והן לעניין מצווה, כאכילת מצה. וכן למדנו בברכות מט, ב, שאכילה נקראת אכילה בכ'זית', ואכילה שיש בה קצת שביעה היא כשיעור 'ביצה'. ושם לט, א, מבואר ששיעור ברכה אחרונה הוא על מאכל בנפח זית בינוני.

מגאונים וראשונים רבים משמע שכ'זית' הוא כמו הזית הרווח, ועל כן לא חישבו את נפחו, מפני שהזית הרווח הוא עצמו השיעור. וחשיבות שיעור זה שהוא כבר לא פירור בעלמא אלא יש בו איזו חשיבות של אכילת אוכל. בפועל נפח הזית הרווח בארץ ישראל הוא עד 7.5 סמ"ק. וכן מעידים בשם ר"ח מוולאז'ין והאבני נזר, שנהגו למעשה בשיעור הדומה לזית שלנו. והנוהגים כמותם יש להם על מה לסמוך, וכך מורה הרב ליאור. והמ"א תפו, א, למד מדברי הרמב"ם ששיעור זית קטן מעט משליש ביצה, וכך אפשר ללמוד מעוד ראשונים. ומהרשב"א יוצא שזית הוא מעט פחות מרבע ביצה. והר"י בתוספות הוכיח מכמה גמרות שזית הוא כחצי ביצה. וכ"כ עוד כמה מראשוני אשכנז (אגודה, מהרי"ו ומהרי"ל). ויש סוברים שבמקומם של גדולי אשכנז לא היו הזיתים מצויים, ועל כן דנו על פי מה שדייקו בגמרא, ואם היו רואים את הזיתים המצויים בארץ ישראל היו חוזרים בהם. מ"מ למעשה, אף שדעת בעלי התוס' היא דעת מיעוט הראשונים, מחמת הספק כתב בשו"ע תפו, א, לעניין מצוות אכילת מצה, שכ'זית' הוא מחצית הביצה. וכן הדין לעניין ברכה אחרונה (מ"ב תפו, א). ובמ"א תפו, א, כתב שהכוונה למעט פחות מחצי ביצה. בפועל, ר' חיים נאה שיער שביצה היא כ-57 סמ"ק, וחצי ביצה בלי קליפתה כ-27 סמ"ק. ולמ"ב מחשבים עם הקליפה, וזה יוצא כ-29 סמ"ק. וכיוון שלרבים אין מחשבים את הקליפה, ולמ"א הכוונה למעט פחות מחצי ביצה, נהגו לחשב כ-27 סמ"ק (עי' וזה"ב בירור א' ושם בקונטרס שיעורי אכילה עמ' 344 הערה 4). אמנם לפי חישובים מדויקים על פי מידת הדרהם, יוצא שביצה היא כ-50 סמ"ק, וחציה עם קליפתה כ-25 סמ"ק, ובלי קליפתה 22.5 סמ"ק (עי' בס' מדות ושיעורי תורה לרב בניש טו, טז, ומאמר 'שיעור כזית' עמודים תקכא-תקלב. וראו להלן בהערה 11).

ויש מאחרוני אשכנז שסברו, שהביצים של ימינו התקטנו לכחצי, ולדעתם שיעור חצי ביצה הוא כשיעור ביצה שלימה – כ-50 סמ"ק, ושליש ביצה הוא שני שליש ביצה, כ-33 סמ"ק. (להרחבה יעויין להלן הערה 11). ומנהג הספרדים שלא לחוש כלל לשיטה זו בשום עניין. ואף החזו"א, שחיזק שיטה זו עד שהיא נקראת על שמו, הסכים שלעניין כ'זית' זו חומרה, כי שיעור ברכה אחרונה הוא על כזית המצוי באותו דור, להבדיל מביצה שהיא שיעור מדויק, שעל פיו מחשבים מקוואות וכל שיעורי הנפח (וזה"ב עמ' 345-6).

ו – נפח ולא משקל

השיעורים שדיברו בהם חכמים, הם שיעורי נפח ולא משקל. שכן ברור שיהודים לא הסתובבו עם משקל בכיסם, ולכן חכמים נתנו את שיעוריהם לפי דברים המצויים, כזית וכביצה. וכפי שלמדנו, ההוראה למעשה היא ששיעור זית כחצי ביצה. ואם יש במאכל חללים גדולים, אין מחשיבים אותם לשיעור הנפח, אבל חללים קטנים שאינם ניכרים כל כך אינם משנים את החשבון, וכל שנראה שנפחו של המאכל הוא כחצי ביצה כולל החרירים הקטנים, מברכים עליו ברכה אחרונה.

אמנם היו מפוסקי הספרדים שנהגו למדוד את השיעורים במשקל, וזאת מפני שקשה להעריך את הנפח, שלפעמים המאכל ארוך ולפעמים מרובע, ולפעמים יש בו חללים גדולים שאינם מצטרפים לנפח. בנוסף לכך, יש סוברים שיש להפחית משיעור הנפח גם את החרירים הקטנים, וקשה מאוד לשער את נפחם, ועל כן נעזרו במשקל. אבל גם הם מסכימים שכעיקרון השיעור תלוי בנפח ולא במשקל. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשער לפי נפח, ולצרף גם את החרירים הקטנים לשיעור, ורק את החללים הגדולים, שאינם חלק מהמרקם של המאכל, לא צרפו לשיעור. וכך ההלכה.

למשל בלחם, את החללים הגדולים שלפעמים נוצרים בו, אין מצרפים לשיעור, אבל את החרירים הקטנים שמלווים את כולו – מצרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, במבה, קצפת (כדוגמת הקצפת שבקרמבו) וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו.

וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכדי להתרגל בכך, טוב להעמיד ביצה או חצי ביצה כנגד מאכלים שונים. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש בזה יותר מדי, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.^[7]

[7]. משנה עוקצין ב, ח: "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". הרי שהולכים אחר הנפח. והובאו לכך מקורות ב'מדות-ושיעורי-תורה' יא, א, וברכ"ה ח"ב א, ל, ופניני הלכה פסח טז, כג-כד. וגם כאשר יש במאכל חרירים קטנים, הם מצטרפים לשיעור הנפח, שכן בפת הספוגנית יש חרירים קטנים, ואע"פ כן אמרו במשנה: "משתערת כמות שהיא". ורק חללים גדולים אינם מצטרפים, וכפי שאמרו בהמשך המשנה: "ואם יש בה חלל – ממעך את חללה". וכ"כ גינת ורדים, עה"ש, מ"א תפו, א. אלא שכתב בשו"ת זרע אמת א, כט, שאין מצרפים חרירים קטנים. והסכימו עמו במחז"ב, שדי חמד וערוה"ש. ועפ"י זה יחד עם שאר הבעיות הקשורות למדידת נפח, כתבו חלק מפוסקי הספרדים, למדוד במשקל, כי כך ניתן לחשב בצורה הקרובה יותר לאמת. וכ"כ בא"ח מסעי ב. וכך הורו הגרע"י והגר"מ אליהו ששיעור כ'זית' כ-29 גרם. אולם מוסכם על כולם שהעיקר הוא הנפח, שאם לא כן נתבטלה המשנה בעוקצין "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". ורק מפני הקושי לחשב נפח בלי חללים נעזרו במשקל. וכ"כ הגרע"י לעניין חלה (יחו"ד א, טז; ד, נה). ודעת הרב אבא שאול (אול"צ ח"ב יד, יז) והרב שלום משאש (ילקוט שמ"ש קלז), שמחשבים בפועל לפי נפח ולא משקל, וכדעת רוב פוסקי הספרדים מהדורות הקודמים (כמובא במחזיק ברכה תפו, ב, וכ"כ בזבחי צדק ופרי תואר).

ונראה למעשה, שיש לילך תמיד לפי הנפח שלפנינו, ושלא כדברי הזרע אמת, שאם לא כן נתנו את דברינו לשיעורים וחכמים רצו לקבוע את דבריהם ולא להעמידם בספק תמידי. וכך המנהג, שאם לא כן אי אפשר היה לתת לאנשים לשער בכ'זית'. וכך נראה מדברי רב שרירא גאון (הובא באשכול הל' חלה): "המדה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו – באומד העין". וכן מובא בתשובות הגאונים (זכרון לראשונים הרכבי רסח): "כל אחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו". ורק החללים הגדולים שאינם חלק ממרקם המאכל אינם מצטרפים לשיעור. וכך דעת רוב פוסקי זמננו, וכן מובא בוזה"ב בירור א, שהגרע"י הסכים שהחרירים הקטנים מצטרפים לשיעור.

ויש לצרף לכך את הדעה ש'זית' הוא כזית שלנו, שכך נהגו כמה מגדולי האחרונים. וכן יש לצרף את הדעה ש'זית' הוא פחות משליש ביצה. ואף שאנו מחמירים לשער בחצי ביצה, אין להחמיר עוד ולחשב את מחצית הביצה במשקלה או בלא החרירים הקטנים. והרוצים להחמיר בכל דבר ולחשב לפי משקל, צריכים להקפיד שלא לאכול שיעור נפח חצי ביצה, שאין בו משקל חצי ביצה, שאם יאכלו, יצא שחומרתם מביאתם לקולא, שאכלו דבר שלכל הדעות חייב בברכה אחרונה ולא בירכו.

ז – שיעור אכילת פרס

אכל את שיעור ה'זית' בהפסקות גדולות, אם עברו מתחילת אכילתו ועד סופה פחות מכשיעור של 'אכילת פרס', שהוא שיעור הלחם שהיו רגילים לאכול בארוחה אחת, עדיין נחשבת אכילתו כאכילה אחת, ויברך אחריה ברכה אחרונה. אבל אם אכל את שיעור ה'זית' במשך זמן ארוך יותר – אין אכילתו נחשבת כאכילה אחת, ואינו מברך עליה ברכה אחרונה.

אלא שנתעורר ספק, כמה דקות בפועל לוקח לאדם ממוצע לאכול 'שיעור פרס'. לדעת המאריכים – תשע דקות, ולדעת המקצרים – שלוש דקות. למעשה, טוב לגמור את שיעור הכ'זית' בתוך ארבע דקות. ומכל מקום, ברור שמי שאכל כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בתוך שש דקות, חייב לברך. שכן שיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי רוב האנשים, וכיוון שבמדידות שונות יצאו שיעורים שונים, יש לילך אחר השיעור הממוצע שהוא כשש דקות.^[8]

[8]. 'פרס' הוא מחצית בלשון ארמית, ובזמן חז"ל היו רגילים לאכול שתי ארוחות ביום, והיו אופים לשם כך כיכר לחם שהספיק לשתי הסעודות. נמצא ששיעור 'פרס' הוא משך הזמן שלקח לאדם ממוצע לאכול מחצית מאותו הכיכר. במילים אחרות, הוא משך הזמן שאוכלים בו את הלחם שרגילים לאכול בסעודה אחת. אלא שנחלקו התנאים (עירובין פב, ב) והראשונים בשיעורו המדויק. לרש"י 'פרס' הוא כנפח ארבע ביצים, ולרמב"ם שלוש ביצים. להלכה נפסק שבדינים דאורייתא מחמירים ובדינים דרבנן מקילים (עי' שו"ע תט, ז, תריח, ז, מ"ב תריב, ח). ולעניין ברכה, כיוון שספק ברכות להקל, משערים בשלוש ביצים (מ"ב רי, א). בחשבון דקות: י"א 9 דקות (חת"ס ו, טז), י"א 8 (גר"ז, שדי חמד), י"א 7.5 (בכורי יעקב), י"א 7 (הרב פרנק בשם הגרי"א מקובנא), י"א 6-7 (צמח צדק), י"א 5 (אחרים בשם הגר"י מקובנא), י"א שצריך להחמיר עד 4 (הגר"ח נאה), י"א עד 3-4 (ערוה"ש רב, ח), י"א עד 3 (חזו"א ואג"מ או"ח ד, מא), וי"א אפילו עד 2 (שבט סופר). ואף שלכתחילה יש להחמיר לסיים הכ'זית' בארבע דקות, למעשה נראה שכל שאכל בתוך כשש דקות צריך לברך (וכ"כ אול"צ יב, יז, וראו פנה"ל פסח טז, 22). ואין לומר כאן ספק ברכות להקל, מפני ששיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי הממוצע שהוא כשש דקות. ואין לומר שהמנהג הוא 4 דקות, כי רק בספרי דורנו נהגו לכתוב כך (עי' וזה"ב עמ' 42, ופס"ת רי, 10-12), אבל לא שכך המציאות בפועל שאכילת פרס היא 4 דקות. ויש לצרף את הדעות המרובות ששיעור 'זית' קטן בהרבה ממחצית הביצה, ולכן אם אכל נפח מחצית ביצה בשש דקות – יברך. והרב ישראלי הורה בדיעבד עד 7; וביחו"ד א, יז, שנוטה לחשוש לספק ברכות, כתב שאפשר לברך עד 7.5 דקות, ואפשר בדיעבד לסמוך עליו. ויש לציין שלרוה"פ נוהגים למדוד 'אכילת פרס' לפי אכילת לחם רגיל, אמנם למנחת חינוך ותורת חסד או"ח לב, בכל מאכל ומאכל הולכים לפי קלות או קושי אכילתו, וממילא יוצא לדעתם, שברוב המאכלים השיעור ארוך יותר.

ח – הידורים בדין השיעורים (בריה וכזית)

יש אומרים, שהאוכל בריה שלימה, כגון ענב אחד, או גרעין רימון, חומוס ואפונה, צריך לברך ברכה אחרונה. ואף שאין בו שיעור 'זית', כיוון שיש לו חשיבות מיוחדת, שהוא בריה שלימה, יש לברך עליו ברכה אחרונה (עפ"י ירושלמי). ואמנם נפסק להלכה, שכל שלא אכל כשיעור 'זית' אינו מברך (רי"ף ורמב"ם), אולם לכתחילה, כדי שלא להיכנס לספק, ראוי שלא לאכול בריה בלי לאכול שיעור המחייב ברכה אחרונה (רא"ש, שו"ע רי, א). ואם ינגוס חתיכה מהבריה, ואח"כ יאכל את השאר, כיוון שלא הכניס לפיו את כל הבריה בפעם אחת, אינו נחשב כאוכל בריה (בא"ח מטות ה). וכן אם אינו בולע את הגרעין, כדוגמת הגרעין של תמר, זית ודובדבן, אינו נחשב כאוכל בריה (מ"ב רי, ז וט).^[9]

וכן ראוי למהדרים לאכול – או פחות משיעור זית שלנו, ואז לכל הדעות לא יברכו ברכה אחרונה; או כשיעור נפח חצי ביצה ומעלה, ואז לכל הדעות יברכו ברכה אחרונה. אבל אם יאכלו נפח של זית עד פחות מנפח חצי ביצה, לדעת חלק מהפוסקים יצטרכו לברך, אולם בפועל לא יברכו, שספק ברכות להקל (לעיל הלכה ה).

וכל זה הוא לרוצים להחמיר על עצמם, אבל על פי הדין אין בזה חובה, והרוצה לאכול כשיעור מסופק – רשאי, ואח"כ לא יברך ברכה אחרונה, כדין ספק ברכות להקל.

[9]. בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) מבואר שהאוכל בריה חייב לברך ברכה אחרונה. לדעת רי"ף ורמב"ם ועוד רבים, הבבלי (ברכות לט, א) חולק על הירושלמי, ואם כן רק האוכל כשיעור 'זית' מברך ברכה אחרונה. ומאידך, לדעת רא"ש, רשב"א ותר"י, יתכן שאין הבבלי חולק על הירושלמי, ואם כן גם על בריה שאינה כשיעור 'זית' מברכים ברכה אחרונה. וכתב בשו"ע רי, א, שנכון להיזהר שלא לאכול בריה פחות מכ'זית'.

ט – שיעור ברכה אחרונה בעוגה

האוכל כשיעור 'זית' עוגה, היינו נפח של חצי ביצה, מברך 'על המחיה'. ואף שבין מרכיבי העוגה יש ביצים, סוכר ושמן, כך שבקמח עצמו שאכל אין שיעור 'זית', כיוון ששאר המרכיבים טפלים לקמח ונועדו להטעימו, הם מצטרפים אליו לשיעור 'זית'. ובתנאי שהקמח יהיה לפחות שמינית משאר המרכיבים (שו"ע רח, ט, מ"ב: מג, מח). בפועל, כמעט בכל העוגות שלנו, כולל העוגות הבחושות, יש לפחות שמינית קמח.

ואם שיעור הקמח שבבצק פחות משמינית מכלל המרכיבים, אין מברכים אחר אכילת כ'זית' מהעוגה 'על המחיה' אלא 'בורא נפשות'. שהואיל והקמח שבעוגה זו מועט כל כך, אין הוא גורר אחריו את שאר המרכיבים אלא נגרר אחריהם. אבל לפני אכילתה צריך לברך 'מזונות', מפני שלעניין ברכה ראשונה אין צורך בשיעור מסוים, אלא כל זמן שגם הקמח נועד לתת טעם, הוא העיקר ועל פיו קובעים את הברכה (שו"ע רח, ב-ג, להלן יא, ד).^[10]

עוגה שיש בה מילוי פירות (שטרודל) או גבינה, כיוון שהמילוי עומד בפני עצמו ואינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח, ורק אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו כשיעור 'זית' מברך 'על המחיה'. ואם אין בבצק שיעור 'זית' אבל יחד עם המילוי יש שיעור 'זית', יברך 'בורא נפשות' (ראו להלן 14, ויא, ז).

[10]. בדין זה יש שלוש דעות: א) דין ברכה אחרונה כדין ברכה ראשונה, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ואפילו אם אין שם כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס' (כך משמע מרי"ף, רמב"ם, תוס' ורא"ש, עי' באו"ה רח, ט, 'ואחריו', ברכ"ה ח"ב ב, כ). ב) אם יש בתערובת כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס', גם אם יאכל כ'זית' בלבד, אף שלא אכל כ'זית' מהדגן, מברך 'על המחיה' (רא"ה וריטב"א). ג) רק אם יאכל בפועל כ'זית' דגן יברך 'על המחיה', ולכן אם הכ'זית' דגן מעורב ביותר מכדי 'אכילת פרס', גם אם יאכל אותו ברציפות, נמצא שלא אכל כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס', ולא יברך אחריו 'על המחיה' (הגר"א כפי שהסביר את תר"י ושו"ע, וכ"כ עוד אחרונים).

למעשה, המנהג לעניין עוגה כדעה השנייה (עפ"י מ"א, פמ"ג, ח"א, מ"ב רח, מח. וכ"כ אול"צ ח"ב יד, כג, גרע"י בקובץ בית הלל חכ"ז, פס"ת רח, יד, שעה"ב יד, יד, ברכ"ה ח"ב ב, כ). כ'זית' בכדי 'אכילת פרס' הוא לפי רמב"ם פחות מתשיעית. ולפי תוס' ורש"י שמינית, וכ"כ במ"ב רח, מג, שעה"צ רח, מה, וזבחי צדק. וזהו דווקא לעניין עוגה ועוגיות ששאר המרכיבים באים להטעים את הקמח ונגררים אחריו. אבל לעניין שאר תבשילים ופשטידות, רק אם אכל בפועל כ'זית' דגן בכדי א"פ יברך 'על המחיה'. וראו להלן יא, ד.

י – שיעור ברכה אחרונה בשתייה

השותה 'רביעית הלוג', שהיא כנפח ביצה ומחצה – חייב בברכה אחרונה. ואמנם יש אומרים שדין שתייה כדין אכילה, והשותה כנפח חצי ביצה, חייב בברכה אחרונה (תוספות). והמחמירים נוהגים לחוש לשיטתם ולא לשתות כשיעור של יותר מחצי ביצה ופחות מ'רביעית'. אולם למעשה אין חובה לחשוש לדעתם, וכל ששתה פחות מ'רביעית', כ-75 מיליליטר – לא יברך (שו"ע רי, א. בדורות האחרונים היה מקובל להורות שרביעית היא 86 מ"ל, אולם לפי חשבון מדויק רביעית היא 75 מ"ל, פחות מחצי כוס רגילה).^[11]

משך הזמן: יש אומרים, שדין שתייה כדין אכילה, ואם שתה 'רביעית' במשך זמן של 'אכילת-פרס' (6 דקות), חייב לברך ברכה אחרונה (ראב"ד). ויש אומרים, שדין שתייה שונה מדין אכילה, שהואיל ורגילים לשתות ברציפות, אם שתה את שיעור ה'רביעית' לאט מכפי שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך ברכה אחרונה (מ"א עפ"י הרמב"ם). וכיוון שכלל נקוט בידינו, ספק ברכות להקל, כל השותה 'רביעית' מעבר לזמן שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך. אבל אם שתה ברציפות תוך הפסקות קלות לגמיעה ונשימה – חייב לברך ברכה אחרונה.

לדעת כמה פוסקים, השותה משקה שרגילים לשתותו לאט, כדוגמת קפה חם או מרק, למרות שלא שתה אותו ברציפות, מברך אחריו ברכה אחרונה, מפני שכך היא דרך שתייתו (גינת ורדים). ויש שנהגו כך למעשה. אולם לדעת הרבה פוסקים, אין לחלק בין שתייה חמה לקרה, וכל ששתה את ה'רביעית' ביותר זמן ממה שרגילים לשתות 'רביעית' – אינו מברך ברכה אחרונה. ולכתחילה, כדי לצאת ידי כולם, טוב שיאכל או ישתה מאכל או משקה נוסף, כדי שיוכל לברך עליו 'בורא נפשות' בלא ספק.^[12]

[11]. כתב הרמב"ם (הל' ברכות א, ב) שהשותה 'רביעית' חייב בברכה אחרונה. וכך הסכימו רוב ככל הראשונים. אבל התוספות כתבו בברכות לט, א, ויומא עט, א, שאפשר שהשיעור הוא בכ'זית' או רוב 'רביעית' או כ'ביצה'. וכתב בשו"ע רי, א, שלכתחילה טוב לחוש לתוספות (וזית לתוס' חצי ביצה). וכתב במ"ב רי, יב, עפ"י מ"א וט"ז, שגם אם שתה כ'זית', עדיין טוב להיזהר שלא ישתה רוב 'רביעית' וכל שכן שלא ישתה כ'ביצה', מפני שככל שהוא עולה בשיעורים כך יש יותר חשש שהוא מתחייב בברכה אחרונה, אלא שלא יברך כדעת רוה"פ שסוברים שרק השותה 'רביעית' מברך ברכה אחרונה.

לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (צל"ח פסחים קטז, ב, ועי' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. והחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודם מדאורייתא, רבים מהאשכנזים נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א, וראו פנה"ל פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק תלמידי החזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על פחות מ-150 מ"ל (ועי' פס"ת רי, 15-16). ←

נחזור לבירור השיעור המקובל מתקופת הגאונים. שיערו אותו לפי משקל מים בנפח מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע זוזי ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וזהו שכתב הרמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 דרהם. ור' חיים נאה, חישב את משקל הדרהם ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו במשך כחמישים שנה. אלא שכתב הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו) שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן הרמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים והרמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (שם יג, א). ובאשכנז שיערו ביצה בכ-46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק לפי חשבון הרב בניש, למרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (עי' הליכות עולם ח"א עמ' רצא, ברכ"ה ח"ב א, 40). ויש לצרף את מנהג אשכנז לשער ביצה ב-46 סמ"ק, ואת הסוברים שכבר ב'כזית' חייבים בברכה אחרונה. (כפי שכתבתי לעיל הערה 7, גם בעניין זה מי שמתקשה להעריך אם שתה 'רביעית' יעריך לפי ראות עיניו אם שתה כנפח של ביצה ומחצה, למרות שהביצים המשווקות כיום גדולות יותר הואיל והן מתרנגולות שמפוטמות באופן מלאכותי).

[12]. לדעת הרמב"ם, השותה משקים אסורים, נענש אם "שתה מעט מעט" במשך זמן של שתיית 'רביעית'. ולדעת הראב"ד גם אם שתה בכדי שיעור 'אכילת פרס' נענש (שביתת העשור ב, ד, מאכלות אסורות יד, ט, תרומות י, ג). בשו"ע תריב, י, נוטה לדעת הרמב"ם, והגר"א סבר כראב"ד. וכתב מ"א רי, א, שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם אם שתה ביותר משיעור שתיית 'רביעית' – אינו מברך, וכן דעת רוה"פ. אולם לדעת כנה"ג ובית יהודה, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא רק לגבי שתיית איסור, אימתי לוקה, אבל לגבי ברכה אחרונה, שניהם יסכימו שגם אם יאכל או ישתה ביותר משיעור 'אכילת פרס', צריך לברך, הואיל ובפועל נהנה, שהמשקה או המאכל בתוך מעיו. ולדעת גר"ז וחת"ס, דברי הרמב"ם לעניין איסור בלבד, אבל לגבי ברכה אחרונה יסכים לראב"ד, שאם שתה בכדי 'אכילת פרס', צריך לברך. ולדעת גינת ורדים ומהר"ם שיק, אכן דעת הרמב"ם שאם שתה משקה רגיל ביותר מכדי שתיית 'רביעית' אינו מברך, אבל כאשר מדובר במשקה חם או חריף או מרק, שדרך לשתותו לאט, מברך ברכה אחרונה אם שתה 'רביעית' בכדי 'אכילת פרס'. וכך נהגו בעל שואל ומשיב, מנחת חינוך וערוך לנר. והנוהגים כמותם, יש להם על מה לסמוך (שכן יש כאן צירוף של ארבעה ספקות לחייב בברכה אחרונה – א' דעת הראב"ד, ב' כנה"ג, ג' גר"ז, ד' גינת ורדים. ועי' יבי"א ח"ה יח, ב, ופס"ת רי, 23-25).

אולם מנגד, רוה"פ חששו אף בזה לספק ברכות, והורו שלא לברך. וכ"כ פר"ח, חיד"א, ח"א, בא"ח, ומ"ב רי, א. (וראו להלן יב, ג, 4, שנחלקו אם מצרפים ספק ספיקא לברך, והמנהג שלא לברך). ואם ישאיר מהקפה או התה כדי שיעור 'רביעית' שיתקרר וישתה אותו ברציפות, יוכל לברך לכל הדעות (וכ"כ מ"ב רי, א. ועי' יבי"א ח"ה יח, ה).

יא – גבינה, לבן וגלידה דינם כאוכל

למדנו שיש הבדל משמעותי בין מאכל למשקה, שמברכים ברכה אחרונה על מאכל בשיעור 'זית' (חצי ביצה) שנאכל במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות); ועל משקה בשיעור 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה) ששתו ברציפות כמקובל. שני סימנים עיקריים מבדילים בין מאכל למשקה. האחד, שהמשקה הוא נוזל, ואם יניחוהו בצלחת, יתפשט לכל הצדדים. וכאשר אינו מתפשט לצדדים, הרי הוא אוכל. והשני, שאת המאכל לועסים בשיניים או לכל הפחות לועטים מעט בלשון, ואילו את המשקה שותים.

לפיכך, לבן, גבינה, ג'לי, פודינג וגלידה, הואיל ואינם ראויים לשתייה ולועטים אותם מעט בלשון, דינם כאוכל, ועל אכילת כשיעור 'זית' (חצי ביצה) במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות), מברכים ברכה אחרונה. ואם ינערו את הלבן עד שיעשה נוזלי, יהיה דינו כמשקה. ומרק, אפילו אם הוא סמיך, כל זמן שהוא מתפשט כנוזל, דינו כמשקה.

קרטיב העשוי ממים עם סוכר שהוקפאו, המוצץ או מלקק אותו כשהוא מחוץ לפיו, דינו כשותה, וכיוון שלא יתכן שיספיק למצוץ 'רביעית' בזמן שרגילים לשתות 'רביעית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה. אבל אם ינגוס את הקרטיב, אפילו אם ימצוץ אותו אח"כ בתוך פיו, דינו כאוכל, ואם אכל כשיעור מחצית ביצה במשך 6 דקות – יברך ברכה אחרונה.^[13]

שתה שיעור 'רביעית' משני מיני משקים שונים שברכתם שווה, או אכל שיעור כ'זית' משני מאכלים שונים שברכתם שווה – מצטרפים יחד לחייב אותו בברכה אחרונה. אבל אם שתה חצי שיעור משקה ואכל חצי שיעור מאכל, אינו מברך ברכה אחרונה, ששיעורי מאכל ומשקה אינם מצטרפים (מ"ב רי, א).^[14]

[13]. בשו"ע רח, ו, לגבי דייסה שיש בה קמח, אם היא נוזלית וראויה לשתייה, ברכתה 'שהכל', ואם היא עבה וראויה לאכילה ולעיסה, ברכתה 'מזונות'. ומקורו ברמב"ם (ברכות ג, ג). וביארו התוס' (ברכות לח, א) ותר"י, שעבה אין עליו שם משקה אלא שם אוכל, והקמח עיקר, ורך שראוי לשתייה שם משקה עליו והמים שבו עיקר. ומה שכתבו לגבי אוכל 'לעיסה', אין הכוונה דווקא בשיניו אלא רק להוציא ממשקה ששותים (גר"א, מ"ב כב, ערוה"ש יא). ובשועה"ר קנח, ח, כתב: "ראוי לאכילה דהיינו… עבה קצת שאין דרך בני אדם לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל, שזו דרך שתיה היא, אלא דרכה להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה שזו היא דרך אכילה". ובספרים מדויקים ברמב"ם גורסים 'ללועטו', שגם זה נחשב אכילה.

וכן הדין לגבי גלידה, גבינה, לבן ופודינג שלועטים אותם. ואמנם יש מפקפקים בזה לגבי מוצרי חלב וקרטיב, או מצד שמקורם בנוזלים או מפני שאם יניחום בחוץ יפשירו, אבל דעת רוה"פ שדינם כאוכל (חת"ס, ערוה"ש רב, ט, אור שמח ועוד רבים), וכך לשון בני אדם. בנוסף לכך, למדנו שי"א שחיוב ברכה אחרונה גם לנוזלים בכ'זית' ובכדי 'אכילת פרס', ובמיוחד שכך דרך שתייתם (וכ"כ למעשה שדינם כאוכל בשעה"ב יד, ו, ברכ"ה ח"ב א, טז, פס"ת רי, ב). גם ביצה חיה לדעת רבים נחשבת כאוכל (שעה"ב יד, הערה יא).

[14]. אכל חצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', לדעת רוה"פ מברך את הברכה הבסיסית יותר, שהיא 'בורא נפשות' (כנה"ג, מ"א, מ"ב רי, א, בא"ח מסעי ה). ויש אומרים שאין מצרפים את השיעורים, ואינו מברך (כהונת עולם, בית מאיר). וספק ברכות להקל (וכ"כ ביבי"א ח, כג, כה). אבל כאשר מדובר במאכל אחד השיעורים מצטרפים. אלא שאם הם תערובת גמורה כמו פשטידה, הולכים אחר הרוב. ואם הם דבוקים כמאכל אחד ואינם מעורבים, מברך 'בורא נפשות' (כדוגמת עוגה עם מילוי לעיל ט, ובוטן אמריקאי להלן יא, ה). (וראו בהרחבות, ולהלן יא, ד, 5).

יב – עד אימתי יכול לברך

צריך לברך ברכה אחרונה מיד לאחר סיום האכילה או השתייה, ואין להתעסק בשום דבר לפני הברכה. שאין ראוי לאדם לעסוק בעסקיו קודם שיודה לה' על המזון שאכל, ועוד, שיש חשש שמא ישקע בענייניו וישכח לברך. בדיעבד, כל זמן שהוא עוד נהנה ומרגיש שובע ממה שאכל, כלומר, שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל, הוא יכול לברך ברכה אחרונה. ולפעמים קשה לשער דבר זה, כי דווקא האכילה מעוררת את התיאבון, ומכל מקום בתוך חצי שעה מסיום האכילה אפשר תמיד לברך בלא חשש. ואם עברה חצי שעה והוא מסופק אם עתה הוא שבע יותר ממה שהיה לפני שאכל, מוטב שיאכל עוד מאותו דבר, ויברך אח"כ ברכה אחרונה (ולגבי ברכה ראשונה, ראו לעיל ט, ה-ז). ואם אין לו אפשרות לאכול עוד, כל שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו או שתייתו, עדיין הוא יכול לברך. ולאחר מכן – לא יברך. ואם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל – גם אחר 72 דקות יוכל לברך. ^[15]

האוכל סעודה משביעה, למרות שלא אכל לחם, בדיעבד, גם אם עברו כמה שעות, כל עוד הוא מרגיש תחושת שובע חייב לברך. ומשעה שירגיש מעט רעב ויתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת – הפסיד את הברכה (ראו לעיל ד, יד, בביאור שיעור זה).

[15]. אם הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל, בכל אופן יכול לברך ברכה אחרונה, ואפילו אם עבר יותר מכשיעור מהלך ד' מיל, כ-72 דקות (כדעת ר' יוחנן בברכות נג, ב). ואם אינו שבע יותר ממה שהיה, לדעת רוב הפוסקים, עד שיעור מהלך ד' מיל תמיד אפשר לברך, גם אם באותה שעה הוא פחות שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול (שכן אפילו ריש לקיש שמחמיר כנגד ר' יוחנן, מודה בזה. אבודרהם, ד"מ קפד, א, באו"ה קפד, ה, 'אם אינו', וראו לעיל בהל' ברהמ"ז ד, יד). ויש חוששים, שאם אינו שבע יותר ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, לא יברך (שועה"ר קפד, ג, ועי' מ"א ט). וקשה לשער זאת, שכן לפעמים דווקא האכילה מעוררת יותר את התיאבון. מ"מ לכתחילה יש לחוש לדעתם, שאם אינו יודע שהוא שבע יותר, עדיף שיאכל עוד; ואם לא עברה חצי שעה, בכל אופן יוכל לברך, כי עדיין הוא סמוך לאכילה (ועי' כה"ח כט).

יג – הטועם ושותה בהפסקות אימתי יברך

לעיתים אדם מתכוון לאכול במשך השעות הקרובות כמה פירות או כמה מיני מזונות, או לשתות כמה כוסות, ועולה השאלה: האם נכון שיברך בתחילה ברכה אחת על כל מה שהוא מתכוון לאכול ולשתות, ובסוף ברכה אחרונה על כל מה שאכל ושתה; או נכון יותר שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל כוס וכוס ברכה לפניה וברכה לאחריה. הכלל הוא, שאם האכילות והשתיות נחשבות כהמשך אחד, עדיף שיברך על הכל ברכה אחת. ואם הן נחשבות כמחולקות, כגון שהוא מפסיק ביניהן לזמן רב, או שהוא אוכלן במקומות שונים, עדיף שיברך על כל אכילה ושתייה בנפרד. ופעמים שגורמים נוספים משפיעים על כך, כגון, הנחת המאכלים או הישיבה עם החברים. ונבאר את ההלכה:

היושב במקום אחד ומתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה פחות מחצי שעה, נכון שיצרף את כל האכילות או השתיות, ויברך בתחילה ברכה ראשונה על הכל, ובסוף ברכה אחרונה על הכל. ואם מסתבר שיפסיק יותר מחצי שעה, כיוון שההפסק ארוך יחסית, עדיף שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל שתייה ושתייה ברכה ראשונה ואחרונה. ומכל מקום בדיעבד, כל שהוא מפסיק פחות מ-72 דקות בין אכילה לאכילה ושתייה לשתייה, עדיין יוכל לברך על כל האכילות והשתיות ברכה אחת לפניהן וברכה אחת אחריהן.

ואם הניח לפניו צלחת פירות או צלחת עוגות או קנקן לשתייה, כיוון שהם לפניו והוא מתכוון להמשיך לאכול או לשתות מהם, הרי שכל מה שהוא אוכל ושותה מהם נחשב כהמשך אחד, ולכן גם אם לפעמים יפסיק יותר מחצי שעה, מוטב שיברך ברכה אחת בתחילה על הכל, וברכה אחת לאחר שיסיים את אכילתו או שתייתו. אבל אם הוא יודע שיפסיק יותר מ-72 דקות, יברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל אכילה וכל שתייה.

כאשר חבורה התאספה במסיבה ויש לפניהם מיני כיבוד ושתייה, ישיבתם המשותפת בנוסף לכיבוד שלפניהם מאגדת את כל מה שיאכלו וישתו לאכילה ושתייה אחת, ויברכו בתחילה על כל מה שיאכלו וישתו, ולאחר שיסיימו לאכול ולשתות יברכו ברכה אחרונה. למשל, אם היו לפניהם מזונות, פירות ומיץ, יברכו בתחילה 'מזונות', 'העץ' ו'שהכל', ובסוף 'על המחיה' ו'בורא נפשות'. וגם אם יעברו כמה שעות בין האכילה הראשונה לסיום המסיבה, כל זמן שהם קבועים שם, ומעת לעת הם טועמים מהמאכלים ושותים מן המשקים שלפניהם, לא הפסידו את הברכה על מה שאכלו ושתו בתחילה. ויש מהדרים להקפיד שלא יעברו 72 דקות בלא שיאכלו וישתו דבר מה. ומכל מקום, גם מי שהפסיק 72 דקות בלא שאכל ושתה, לא הפסיד את הברכה האחרונה, הואיל ולא נעשה רעב או צמא בינתיים, שאם היה רעב או צמא, מן הסתם היה אוכל ושותה עוד ממה שלפניו.^[16]

[16]. בדין זה יש הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה. לגבי ברכה ראשונה, כתב הרמב"ם (הל' ברכות ד, ז), שכל זמן שדעתו להמשיך לאכול, אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית. ואמנם למ"א קפד, ט, אם עבר שיעור עיכול בינתיים, הפסיד את הברכה הראשונה. אולם רוב ככל הפוסקים לא קיבלו את דעתו, כמובא במ"ב קפד, יז, ציץ אליעזר יב, א, יחו"ד ו, יא. אבל לגבי ברכה אחרונה, חששו הרבה אחרונים לדברי המ"א, שאם עבר שיעור עיכול, הפסיד את המצווה לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה. וגם אם אח"כ יאכל עוד מאכל או ישתה עוד משקה ויברך עליו ברכה אחרונה, ברכה זו כבר לא תחול על מה שאכל ושתה לפני ההפסק (באו"ה קצ, ב 'אחר').

וכיוון שלרוה"פ ומ"ב, שיעור עיכול באכילה מועטת הוא כ-72 דקות, המתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה 72 דקות, צריך לברך על כל אכילה וכל שתייה ברכה אחרונה בנפרד. וממילא גם יברך ברכה ראשונה על כל אכילה ועל כל שתייה. אבל אם קנקן השתייה לפניו, וכן צלחת הפירות או העוגות לפניו, וכל אימת שהוא רעב מעט או צמא מעט הוא שותה וטועם ממה שלפניו, אין לחוש שעבר שיעור עיכול, שאם היה קצת רעב או צמא, היה טועם ושותה ממה שלפניו, ואע"פ כן, לכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה.

ולעצם העניין מה עדיף, האם לברך על כל אכילה וכל שתייה בנפרד או על הכל יחד, ישנם דיונים רבים (עי' מנח"י ה, קב, ציץ אליעזר יב, א, יבי"א ו, כז, פס"ת קפד, יא). ונלענ"ד שפעמים נראה שיש מחלוקת בין האחרונים, אבל באמת דיברו במצבים שונים. והכלל שכולם מסכימים לו הוא, שאם כל האכילות והשתיות נחשבות בעיניהם כהמשך אחד, יצאו בברכה אחת על הכל, ואם למרות זאת יפצלו את האכילות ייחשבו כמי שגורמים לברכה שאינה צריכה. אבל אם הם מחשיבים כל אכילה ושתייה כעומדת לעצמה, יברכו על כל אכילה ושתייה (ועי' שו"ע קסט, ג, בדין השמש). עפ"י זה, אם ההפסק פחות מחצי שעה, הרי שאין כמעט הפסק, שזמן של חצי שעה נחשב סמוך וצמוד, וממילא הכל נחשב להמשך אחד. יותר מחצי שעה – יש הפסק וכל אכילה ושתייה עומדת לעצמה. ואם האוכל והקנקן לפניו, הם מחברים את האכילות והשתיות. ומ"מ המתכוון לשהות יותר
מ-72 דקות, הרי שיש בזה הפסק ונכון לברך על כל אכילה ושתייה בנפרד, למרות שלא נעשה רעב או צמא אחר האכילה או השתייה הקודמת. ועוד, שיש לחוש שאולי נעשה רעב או צמא מעט ושכח לאכול או לשתות, וכיוון שעבר זמן עיכול הפסיד את הברכה האחרונה על מה שאכל או שתה בתחילה. ואם הם חבורה, חבורתם מחברתם (וכן למדנו מליל הסדר, עי' בא"א בוטשאטש תעד, שמבאר שאפילו אם עובר זמן עיכול, יש כוח בחבורה לחבר הכל).

ולעניין מסיבה שנמשכת שעות, כל אכילה יוצרת רצף לחברתה, ולכן גם אם בתחילה אכל מזונות ואח"כ פירות, ועברו יותר מ-72 דקות מסיום אכילת המזונות, כל שלא נעשה רעב, האכילות יוצרות רצף עד לברכה האחרונה (עפ"י מ"א קפד, ט, ופמ"ג א"א ט. וכך דעת שועה"ר תעג, י, ועוד אחרונים). ואמנם יש שרצו לדייק ממ"ב קפד, יח, שיש חילוק בין סעודת פת לאכילת שאר מאכלים, שבהם אין אכילת המאכלים השונים יוצרת רצף (שבה"ל ח"ז כז, עי' פס"ת קפד, יב, ושעה"ב יד, נו ונח). אבל נראה שכוונת המ"ב שרק אם לא קבע עצמו למסיבה, אלא אכל פירות והסיח דעתו מלהמשיך לאכול פירות, ואכל בתוך כך מזונות, שלדעת המ"א ודעימיה הפסיד את הברכה האחרונה על הפירות. אבל כשקבעו עצמם למסיבה, התוועדותם מצרפת את כל אכילתם לאכילה אחת, שכל זמן שלא הסירו את ידם מהמאכלים והמשקים שלפניהם, יכולים לברך על כל מה שאכלו מתחילה ועד הסוף. והרוצה להדר, יאכל כל פחות מ-72 דקות מכל סוג מאכל שקובע לעצמו ברכה אחרונה. (יש ארבעה סוגי ברכה אחרונה: מעין שלוש על מזונות, על יין, על פירות, ו'בורא נפשות').

פניני הלכה

הצטרפו למרתון לימוד הלכות פסח >>

י – ברכה אחרונה