חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – נפח ולא משקל

השיעורים שדיברו בהם חכמים, הם שיעורי נפח ולא משקל. שכן ברור שיהודים לא הסתובבו עם משקל בכיסם, ולכן חכמים נתנו את שיעוריהם לפי דברים המצויים, כמו זית וביצה, שניתן לשערם בראיית העין. וכפי שלמדנו, ההוראה למעשה היא ששיעור זית כחצי ביצה. ואם יש במאכל חללים גדולים, אין מחשיבים אותם לשיעור הנפח, אבל חללים קטנים שאינם ניכרים כל כך אינם משנים את החשבון, וכל שנראה שנפחו של המאכל הוא כחצי ביצה כולל החרירים הקטנים, מברכים עליו ברכה אחרונה.

אמנם היו מפוסקי הספרדים שנהגו למדוד את השיעורים במשקל, וזאת מפני שקשה להעריך את הנפח, שלפעמים המאכל ארוך ולפעמים מרובע, ולפעמים יש בו חללים גדולים שאינם מצטרפים לנפח. בנוסף, יש סוברים שיש להפחית משיעור הנפח גם את החרירים הקטנים, וקשה מאוד לשער את נפחם, ועל כן נעזרו במשקל. אבל גם הם מסכימים שכעיקרון השיעור תלוי בנפח ולא במשקל. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשער לפי נפח, ולצרף את החרירים הקטנים לשיעור, ורק את החללים הגדולים, שאינם חלק מהמרקם של המאכל, לא צרפו לשיעור. וכך ההלכה.

לדוגמה בלחם, את החללים הגדולים שלפעמים נוצרים בו, אין מצרפים לשיעור, אבל את החרירים הקטנים שמלווים את כולו – מצרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, במבה, קצפת וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו.

וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש מטעות, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.[7]


[7]. משנה עוקצין ב, ח: "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". הרי שהולכים אחר הנפח. ואף החרירים שבמאכל מצטרפים לשיעור הנפח, שכן בפת הספוגנית יש חרירים, ואע"פ כן אמרו במשנה: "משתערת כמות שהיא". ורק חללים גדולים אינם מצטרפים, וכפי שאמרו בהמשך המשנה: "ואם יש בה חלל – ממעך את חללה". וכ"כ גינת ורדים, עה"ש, מ"א תפו, א, ערוה"ש תפו, ב, ועוד. אולם מנגד, כתב בשו"ת זרע אמת א, כט, שאין מצרפים חרירים קטנים. והסכימו עמו במחז"ב רי, ג, ועוד. ועפ"י זה, יחד עם שאר הבעיות הקשורות למדידת נפח, כתבו חלק מפוסקי הספרדים, למדוד במשקל, כי כך ניתן לחשב בצורה הקרובה יותר לאמת. וכ"כ בא"ח מסעי ב. וכך הורו הגרע"י והגר"מ אליהו, ששיעור כ'זית' כ-29 גרם. אולם כעיקרון מוסכם על כולם שהעיקר הוא הנפח, שאם לא כן בטלה המשנה בעוקצין "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". ורק מפני הקושי לחשב נפח בלי חללים נעזרו במשקל. וכ"כ הגרע"י לעניין חלה (יחו"ד א, טז; ד, נה). ודעת הרב אבא שאול (אול"צ ח"ב יד, יז) והרב שלום משאש (ילקוט שמ"ש קלז), שמחשבים בפועל לפי נפח ולא משקל, וכדעת רוב פוסקי הספרדים מהדורות הקודמים (כמובא במחזיק ברכה תפו, ב, וכ"כ בזבחי צדק ופרי תואר, ועי' פנה"ל פסח טז, כג-כד).

ונראה למעשה, שיש ללכת תמיד לפי הנפח שלפנינו, ושלא כדברי הזרע אמת, שאם לא כן נתנו את דברינו לשיעורים וחכמים רצו לקבוע את דבריהם ולא להעמידם בספק תמידי. וכך המנהג, שאם לא כן אי אפשר היה להדריך לאנשים לשער בכ'זית'. וכך נראה מדברי רב שרירא גאון (הובא באשכול הל' חלה): "המדה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו – באומד העין". וכן מובא בתשובות הגאונים (זכרון לראשונים הרכבי רסח): "כל אחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו". ורק החללים הגדולים שאינם חלק ממרקם המאכל אינם מצטרפים לשיעור. וכך דעת רוב פוסקי זמננו, וכן מובא בוזה"ב בירור א, שהגרע"י הסכים שהחרירים הקטנים מצטרפים לשיעור.

ויש לצרף לכך את הדעה ש'זית' הוא כזית שלנו, שכך נהגו כמה מגדולי האחרונים. וכן יש לצרף את הדעה ש'זית' הוא פחות משליש ביצה. ואף שאנו מחמירים לשער בחצי ביצה, אין להחמיר עוד ולחשב את מחצית הביצה במשקלה או בלא החרירים הקטנים. והרוצים להחמיר בכל דבר ולחשב לפי משקל, צריכים להקפיד שלא לאכול שיעור נפח חצי ביצה, שאין בו משקל חצי ביצה, שאם יאכלו, יצא שחומרתם מביאתם לקולא, שאכלו דבר שלכל הדעות חייב בברכה אחרונה ולא בירכו.

תפריט