Search
Close this search box.

פניני הלכה

י – שיעור ברכה אחרונה בשתייה

השותה 'רביעית הלוג', שהיא כנפח ביצה ומחצה – חייב בברכה אחרונה. ואמנם יש אומרים שדין שתייה כדין אכילה, והשותה כנפח 'זית' – חצי ביצה, חייב בברכה אחרונה (תוספות). והמחמירים נוהגים לחוש לשיטתם ולא לשתות כשיעור של יותר מחצי ביצה ופחות מ'רביעית'. אולם למעשה אין חובה לחשוש לדעתם, וכל ששתה פחות מ'רביעית', כ-75 מיליליטר – לא יברך (שו"ע רי, א. שיעור זה הוא פחות מחצי כוס רגילה. בהערה מבואר שהשיעור 75 מ"ל ולא 86 מ"ל).[11]

משך הזמן: יש אומרים, שדין שתייה כדין אכילה, ואם שתה 'רביעית' במשך זמן של 'אכילת-פרס' (7 דקות), חייב לברך ברכה אחרונה (ראב"ד). ויש אומרים, שדין שתייה שונה מדין אכילה, שהואיל ורגילים לשתות ברציפות, אם שתה את שיעור ה'רביעית' לאט מכפי שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך ברכה אחרונה (מ"א עפ"י רמב"ם). וכיוון שכלל נקוט בידינו, ספק ברכות להקל, כל השותה 'רביעית' מעבר לזמן שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך. אבל אם שתה ברציפות תוך הפסקות קלות לגמיעה ונשימה – חייב לברך ברכה אחרונה.

לדעת כמה פוסקים, השותה משקה שרגילים לשתותו לאט, כדוגמת קפה חם או מרק, למרות שלא שתה אותו ברציפות, מברך אחריו ברכה אחרונה, מפני שכך היא דרך שתייתו (גינת ורדים). ויש שנהגו כך למעשה. אולם לדעת הרבה פוסקים, אין לחלק בין שתייה חמה לקרה, וכל ששתה את ה'רביעית' ביותר זמן ממה שרגילים לשתות 'רביעית' – אינו מברך ברכה אחרונה. ולכתחילה, כדי לצאת ידי כולם, טוב שיאכל או ישתה מאכל או משקה נוסף, כדי שיוכל לברך עליו 'בורא נפשות' בלא ספק.[12]


[11]. כתב רמב"ם (הל' ברכות א, ב) שהשותה 'רביעית' חייב בברכה אחרונה. וכך הסכימו רוב ככל הראשונים. אבל תוספות כתבו בברכות לט, א, ויומא עט, א, שאפשר שהשיעור הוא בכ'זית' או רוב 'רביעית' או כ'ביצה'. וכתב בשו"ע רי, א, שלכתחילה טוב לחוש לתוספות (וזית לתוס' חצי ביצה). וכתב במ"ב רי, יב, עפ"י מ"א וט"ז, שגם אם שתה כ'זית', עדיין טוב להיזהר שלא ישתה רוב 'רביעית' וכל שכן שלא ישתה כ'ביצה', מפני שככל שהוא עולה בשיעורים כך יש יותר חשש שהוא מתחייב בברכה אחרונה, אלא שלמעשה לא יברך, שכן הלכה כדעת רוה"פ שסוברים שרק השותה 'רביעית' מברך ברכה אחרונה.

לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (צל"ח פסחים קטז, ב, ועי' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. וחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודן מדאורייתא, רבים מיוצאי אשכנז נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א, וראו פנה"ל פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק תלמידי חזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על פחות מ-150 מ"ל (ועי' פס"ת רי, 15-16).

נחזור לבירור השיעור המקובל שעבר במסורת מתקופת הגאונים. שיערו אותו לפי משקל מים בנפח מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע זוזי ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וזהו שכתב רמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 דרהם. ור' חיים נאה, חישב את משקל הדרהם ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו במשך כחמישים שנה. אלא שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן רמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים ורמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (הרב בניש במדות ושיעורי תורה ל, ה; יג, א; טז, ו). ובאשכנז שיערו ביצה בכ-46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). לפי מחקרים ארכאולוגיים שכינס פרופ' זהר עמר, יצא שביצה בארץ ישראל היתה כ-42 – 43 סמ"ק. למעשה, יש ללכת לפי השיעור המדויק של הדרהם, למרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (עי' הליכות עולם ח"א עמ' רצא, ברכ"ה ח"ב א, 40). ויש לצרף לכך את מנהג אשכנז לשער ביצה ב-46 סמ"ק, וכן את המחקרים הארכאולוגים ואת הסוברים שכבר בכ'זית' חייבים בברכה אחרונה (כפי שכתבתי לעיל הערה 7, גם בעניין זה אין לחשוש מטעות, אלא הסמכות נתונה לכל אדם להעריך לפי ראות עיניו אם שתה כנפח 75 סמ"ק, קל וחומר כאשר הביצים המשווקות בדורנו גדולות ביותר מעשרים אחוז מהביצים שבעבר, הואיל והן מזני תרנגולות מושבחים, והתרנגולות מפוטמות במזון עשיר).

[12]. לרמב"ם, השותה משקים אסורים, נענש אם "שתה מעט מעט" במשך זמן של שתיית 'רביעית'. ולראב"ד גם אם שתה בכדי שיעור 'אכילת פרס' נענש (שביתת העשור ב, ד, מאכלות אסורות יד, ט, תרומות י, ג). בשו"ע תריב, י, נוטה לדעת רמב"ם, והגר"א סבר כראב"ד. וכתב מ"א רי, א, שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם אם שתה ביותר משיעור שתיית 'רביעית' – אינו מברך, וכן דעת רוה"פ. אולם לדעת כנה"ג ובית יהודה, מחלוקת רמב"ם וראב"ד היא רק לגבי שתיית איסור, אימתי לוקה, אבל לגבי ברכה אחרונה, שניהם יסכימו שגם אם יאכל או ישתה ביותר משיעור 'אכילת פרס', צריך לברך, הואיל ובפועל נהנה, שהמשקה או המאכל בתוך מעיו. ולדעת גר"ז וחת"ס, דברי רמב"ם לעניין איסור בלבד, אבל לגבי ברכה אחרונה יסכים לראב"ד, שאם שתה בכדי 'אכילת פרס', צריך לברך. ולדעת גינת ורדים ומהר"ם שיק, אכן דעת רמב"ם שאם שתה משקה רגיל ביותר מכדי שתיית 'רביעית' אינו מברך, אבל כאשר מדובר במשקה חם או חריף או מרק, שדרך לשתותו לאט, מברך ברכה אחרונה אם שתה 'רביעית' בכדי 'אכילת פרס'. וכך נהגו בעל שואל ומשיב, מנחת חינוך וערוך לנר. והנוהגים כמותם, יש להם על מה לסמוך (שכן יש כאן צירוף של ארבעה ספקות לחייב בברכה אחרונה – א' דעת ראב"ד, ב' כנה"ג, ג' גר"ז, ד' גינת ורדים. ועי' פס"ת רי, 23-25).

אולם מנגד, רוה"פ חששו אף בזה לספק ברכות, והורו שלא לברך. וכ"כ פר"ח, חיד"א, ח"א, בא"ח, ומ"ב רי, א. (וראו להלן יב, ג, 4, שנחלקו אם מצרפים ספק ספיקא לברך, והמנהג שלא לברך). ואם ישאיר מהקפה או התה כדי שיעור 'רביעית' שיתקרר וישתה אותו ברציפות, יוכל לברך לכל הדעות (וכ"כ מ"ב רי, א).

תפריט