טז – ברכת הגומל

א – הקדמה כללית

אמרו חכמים: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות ששבו לישוב, חולים שנתרפאו ואסירים שהשתחררו מבית הכלא, וסמכו דבריהם על הפסוקים שבמזמור ההודאה בתהלים ק"ז (ברכות נד, ב). ותקנו ברכה להודאתם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב 'חייבים', בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים 'אמן', ומוסיפים: "מי [או הא-ל] שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (שו"ע או"ח ריט, א-ב).

שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם, וכך לעיתים במקום להודות לה' אנחנו מתלוננים שחם מדי או קר מדי, צפוף מדי או ריק מדי וכו'. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כתשתיות מים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא תמיד יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, פעמים רבות מדובר באדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו לפני כן – עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א עמ' שט-שיב).

ב – מניין

מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", 'בִּקְהַל עָם' אלו עשרה, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים' היינו שני תלמידי חכמים. כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, שגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיצאו משגרת החיים וסבלו והסתכנו, יכולים להבין היטב עד כמה החיים השגרתיים טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוּב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, יֵדעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם.

טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב"א), ויש אומרים שהואיל ולא הודה בפני ציבור – לא יצא (תר"י ומאירי). ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). ואם יוכל לשמוע אדם אחר שמברך 'הגומל', יבקש ממנו שיכוון להוציאו בברכתו.

לכתחילה צריך שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת 'הגומל', אבל אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין – אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין.^[1]

ג – זמן ברכת 'הגומל'

נכון לברך 'הגומל' בתוך שלושה ימים מהאירוע שעליו הוא מברך. אולם בדיעבד גם אם עבר זמן רב, לא הפסיד את הברכה, כי אין לה זמן מוגבל (שו"ע או"ח ריט, ו). אבל אם הדבר כבר נשכח מהלב, גם כשייזכר לא יברך (ערוה"ש ריט, ז).

נוהגים לברך 'הגומל' בעמידה (רמב"ם, ב"ח ריט, א). נוהגים לברך 'הגומל' בסמוך לקריאת התורה, וכשאפשר, נוהגים להעלות לתורה את מי שצריך לברך 'הגומל'. אבל אין להמתין יותר משלושה ימים כדי לברך סמוך לקריאת התורה. למשל מי שניצל מפיגוע ביום שני, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי שהוא היום השלישי לפיגוע. ולא ימתין עד לקריאת התורה ביום חמישי, שהוא היום הרביעי לפיגוע (מ"א, מ"ב ריט, כ).

זמן ברכת 'הגומל' הוא לאחר שהצרה הסתיימה לגמרי. לפיכך, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל עוד נמצא בתהליך החלמה, יברך לאחר גמר ההחלמה (מ"ב ריט, ב).^[2]

ד – חולה שהתרפא

נחלקו הפוסקים בדין חולה שהתרפא. לדעת בעל ה'שולחן ערוך' (ריט, ח), כל מי שהיה חולה ונצרך לשכב על מיטתו, כשיבריא יברך 'הגומל'. ולדעת הרמ"א, מברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת.

ונראה שכיום גם הנוהגים כ'שולחן ערוך' צריכים לברך 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת. משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, באנגינה או בחולה סכרתי שנמצא במצב מסוכן, ולכן רבים הורו, שכל שנפל למשכב, גם כשחשבו שאין במחלתו שום סכנה, כשיקום יברך 'הגומל', כי יתכן שהיתה במחלתו סכנה. אולם לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך 'הגומל' רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה שמצדיק חילול שבת. ואם מחמת הספק הסיעו חולה לבית החולים בשבת, והתברר שהחולה לא היה בסכנה, למרות שהסיעו אותו כהלכה, שגם ספק נפשות דוחה שבת, כיוון שבפועל לא היתה במחלתו סכנה, לא יברך 'הגומל'.^[3]

על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך 'הגומל', כי אין בו סכנה. ועל ניתוח בהרדמה כללית, לפי חומרת ההתייחסות הרפואית כיום להרדמה כללית, יש לברך.^[4]

ה – יולדת, נשים וקטנים בברכת הגומל

יולדת נחשבת חולה, ועליה לברך 'הגומל' לאחר שתתחזק מלידתה, שכן בכל לידה ישנה סכנה מסוימת, והראיה, שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת. בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר מתחזקת מלידתה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך 'הגומל' לאחר שלושים יום.

במקומות רבים נשים לא הקפידו לברך 'הגומל', מפני שמצד הצניעות חשו שלא בנוח לעמוד בפני עשרה גברים ולברך 'הגומל' (מ"ב ריט, ג). ויש שהציעו שהאשה תעמוד בעזרת נשים, ובעלה יברך עבורה 'הגומל', והיא תענה אחריו 'אמן' ותכוון לצאת ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). אולם יש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), ולכן אין להשתמש בעצה זו, אלא אשה שהתחייבה בברכת 'הגומל' צריכה לברך בעצמה 'הגומל' במניין.

לפיכך, אשה שצריכה לברך 'הגומל' תבוא לבית הכנסת לתפילה, ותודיע לגבאי שעליה לברך 'הגומל', ולאחר התפילה או לפניה, הגבאי יסמן לקהל שימתין בשתיקה, והאשה מעזרת נשים תברך 'הגומל' והקהל יענה אחריה. ואם נוח לה, עדיף שתבוא לתפילה שיש בה קריאת התורה ותברך אחר הקריאה בתורה. ואם הזדמנו לה עשרה במקום אחר, כמו יולדת זכר בברית המילה של בנה, תברך לפניהם ולא תצטרך לבוא לבית הכנסת.^[5]

לדעת רבים קטן שניצול מסכנה אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה: "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שזה שהיה בסכנה היה חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. ואילו הקטן עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם קרה לו אסון, הרי הוא בעוון אבותיו ואולי אף באשמה ישירה שלהם שלא שמרו עליו כראוי, ואין ראוי שיאמר על הוריו שהם 'חייבים' (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב).

ו – הולכי מדבריות והנוסעים בכבישים

אמרו חכמים, שהולכי מדבריות מברכים 'הגומל'. למנהג אשכנז, רק העובר בדרך שיש בה סכנה ממשית מברך 'הגומל'. וממילא לאחר נסיעה בכבישים סלולים במדינות מתוקנות, אין מברכים 'הגומל' (תר"י והרא"ש).

אולם למנהג ספרד, גם מי שהיה הולך מעיר לעיר בדרכים שלא היו כל כך מסוכנות, היה צריך לברך (רמב"ן ורד"א). אלא שבדורות האחרונים נחלקו לגבי נסיעה במכונית. יש אומרים, שגם הנוסע במכונית כשיעור מהלך 'פרסה', היינו 72 דקות, מברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל-אביב ושב לירושלים, אף שבכל פעם נסע פחות מ-72 דקות, הואיל וביחד נסע באותו יום יותר מ-72 דקות, יברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א א, יג; ו, מח, ט). ויש רבנים ספרדים שהורו, שרק לאחר דרך של 72 דקות שעוברת במקום שומם מאנשים כמו מדבר, מברכים 'הגומל', אבל על נסיעה בכבישי הארץ – אין לברך, הואיל ומכוניות נוספות נוסעות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות מ-72 דקות נסיעה, ולכן אין הנוסע בכבישי הארץ נחשב כהולך מדבריות (אול"צ ח"ב יד, מב; מקור חיים לרח"ד צד, ג; עולת יצחק ח"ב פ).

וכן נראה למעשה, שאין לברך 'הגומל' על נסיעה ארוכה בכבישים סלולים במדינות מתוקנות, ובכלל זה גם כבישי יהודה ושומרון. שכן ברכת 'הגומל' נתקנה למקרים יוצאי דופן, וכיום נסיעה בכבישים בין-עירוניים נחשבת אירוע שגרתי.^[6]

ז – טיסה במטוס והפלגה בספינה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה האם הטסים במטוס נחשבים כהולכי מדבריות שצריכים לברך 'הגומל'. יש אומרים, שאינם כהולכי מדבריות. בנוסף לכך, טיסה כיום אינה מסוכנת מנסיעה במכונית, וכשם שאין מברכים אחר נסיעה כך אין לברך אחר טיסה (חלקת יעקב ב, ט; דבר יהושע ברכות ט; בצל החכמה א, כ. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז). לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך 'הגומל' לאחר טיסה. וביאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט), שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאת האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, שאין זה טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה, יש לברך אחריה 'הגומל' (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם חזו"א). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות 72 דקות יש לברך (צי"א יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה, שנכון לכל מי שרגיל בטיסות שלא לברך, הואיל וברכת 'הגומל' נתקנה על מצב יוצא דופן. ואף מי שאינו רגיל בטיסות, עדיף שלא יברך, הואיל וכיום הטיסות הפכו לדבר שגרתי ואין הן מסוכנות מנסיעות ברכב. אבל אם זה שאינו רגיל בטיסות יחוש בטיסתו חרדה, וירצה לברך, יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך, כיוון שלגביו טיסה היא אירוע מיוחד שכרוך בחשש מסוים.

כיוצא בזה נחלקו הפוסקים לגבי הפלגה בספינות הבטוחות שבימינו. ולמעשה נראה, שאם לא עברו בעת ההפלגה אירוע מסוכן במיוחד, אין לברך על הפלגה רגילה 'הגומל'.^[7]

ח – הניצול מסכנה או מתאונה

חכמים הזכירו ארבעה שצריכים לברך 'הגומל': יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר (ברכות נד, ב). נחלקו הפוסקים בשאלה, האם גם מי שניצל מסכנות אחרות, כגון שתקפוהו שודדים או מחבלים בעיר, או שנפל עליו כותל, או שניצול משריפה, צריך לברך 'הגומל'.

יש אומרים, שאינו מברך 'הגומל' הואיל וברכה זו נתקנה רק לארבעת סוגי הסכנות שנזכרו (רד"א בשם רבי גרשון). ודעת רוב הפוסקים, שכל הניצול מסכנה, צריך להודות לה' בברכת 'הגומל' (רמב"ן, מאירי, ריא"ז, ריב"ש, תשב"ץ ועוד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד והמזרח (מ"ב ריט, לב; מתימן, שתילי זיתים טז; מאלג'יר, שו"ת בית יהודה עייאש ו; מטורקיה, אמת ליעקב ושו"ת לב חיים פלאג'י ג, נג; ממרוקו שמ"ש ומגן ח"ג או"ח סג, י).

ולמנהג חלק מיוצאי ספרד, הואיל והדבר שנוי במחלוקת, כל הניצול מסכנה שאינה כלולה בארבעת סוגי הסכנות שהזכירו חכמים, יאמר 'הגומל' ללא שם ומלכות (שו"ע ריט, ט, כה"ח נב; ילקוט יוסף כט). ונראה שנוסע שעבר תאונה או פיגוע מסוכנים וניצל, גם למנהג זה יברך 'הגומל', שהואיל והסכנה ארעה בדרך, הרי שאותה דרך הפכה למסוכנת עבורו, והולכי דרכים מסוכנות הם מהארבעה שתקנו חכמים שיברכו. וכן מי שהוכש מנחש מסוכן, נחשב כחולה מסוכן שהתרפא, ולכל הדעות יברך על הצלתו.

הקביעה אם היתה בתאונה או באירוע החבלה סכנה, תלויה בדעת אנשים סבירים, שאם לדעתם היתה בכך סכנה, יש לברך. ואם לא היתה סכנה – אין לברך, למרות שהאדם חש פחד גדול. לכן למשל, מי שעבר ליד נחש, או שלא שם לב וכמעט נדרס, כיוון שבפועל לא נכנס לסכנה – לא יברך. וכאשר המצב מסופק, כגון שעבר תאונה בינונית, תחושת האדם שהיה באירוע קובעת, שאם חש סכנה – יברך, ואם לא חש סכנה – לא יברך.

ט – חיילים בברכת 'הגומל'

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית שיש בה סיכון, מאחר שהם נחשבים כהולכי דרכים שיש בפעילותם סכנה, עליהם לברך 'הגומל'. אלא שיברכו לאחר סיום הפעילות המסוכנת, מפני שרק לאחר שניצולים לגמרי מן הסכנה מברכים. כמו הולכי מדבריות שדרכם נמשכה חודשים, שהיו מברכים לאחר סיום דרכם.

לפיכך, חייל קרבי בסדיר יברך בסיום שנות שירותו, וברכתו תעלה על כל הסיכונים שעבר במשך הפעילות הביטחונית והאימונים. וחייל קרבי במילואים שהיה סיכון בשירותו, יברך בסוף שירות המילואים. חיילים שבתוך שגרת פעילותם הביטחונית השתתפו בקרב או בפעולה מסוכנת, מיד לאחר שיחזרו לשלום, יברכו 'הגומל'. ובסיום שירותם הצבאי, יחזרו לברך 'הגומל' על כל פעילותם הביטחונית שנמשכה לאחר מכן (עי' משיב מלחמה ח"ב קלד).

י – היוצא מבית האסורים

אמרו חכמים שאחד מהארבעה שצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה האם גם לאחר מאסר בכלא במדינות מתוקנות צריך לברך 'הגומל'. יש אומרים שלפי מנהג אשכנז, כל זמן שלא היתה סכנת נפשות במאסר, אפילו נמשך שנים רבות, אין לברך 'הגומל'. ולמנהג ספרד, כל שהיה בכלא והשתחרר צריך לברך.

אולם למעשה לכל המנהגים אסיר שישב בכלא, והדבר זעזע את נפשו, צריך לברך 'הגומל'. מפני שלדעת רוב הפוסקים, גם למנהג אשכנז, על עצם זה שאדם היה חבוש בבית הסוהר ועבר זעזוע שטלטל את נפשו ועורר בלבבו חששות גדולים, שמא יאבד את חירותו ושמא יתעללו בו וישפילו אותו, כשישתחרר צריך להודות. ואף שלא היתה במאסרו סכנה משמעותית, הזעזוע שמלווה את המאסר, בתוספת הסכנה שהחוקרים או האסירים יתעללו בו, מחייבים להודות על השחרור בברכת 'הגומל'. אבל אם המאסר לא עורר זעזוע נפשי, ולא היתה בו שום סכנה, אין לברך.^[8]

מי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר.