חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – היוצא מבית האסורים

אמרו חכמים שאחד מהארבעה שצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה האם גם לאחר מאסר בכלא במדינות מתוקנות צריך לברך 'הגומל'. למעשה, אסיר שישב בכלא, והמאסר זעזע את נפשו, צריך לברך 'הגומל'. ואף שלא היתה במאסרו סכנת נפשות, כיוון שהמאסר טלטל את נפשו ועורר בלבבו חששות גדולים, שמא יאבד את חירותו ושמא יתעללו בו וישפילו אותו, עליו להודות על שחרורו בברכת 'הגומל'. אבל אם המאסר לא זעזע את נפשו, ולא היתה בו שום סכנה, אין לברך.

מי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר.[8]


[8]. לגבי מאסר רגיל, אפשר לכאורה לומר שלפי מנהג אשכנז, כל זמן שלא היתה בו סכנת נפשות, אפילו נמשך שנים רבות – אין לברך 'הגומל'. ורק למנהג ספרד יברך. אולם למעשה, רוב גדול של הפוסקים, מיוצאי ספרד ואשכנז, כתבו שגם מי שנחבש על דבר ממון, צריך לברך כשישתחרר. וכפי שכתב רב האי גאון: "וחבוש, רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון, ואין סכנתו כל כך". וכ"כ ר"י מיגאש, תר"י, מלבושי יו"ט א; נתיב חיים; פעולת צדיק ג, רכט; א"ר ב; ברכ"י ד; מאמ"ר ב; חסד לאלפים ז; מג"ג אלף המגן ג; בא"ח עקב ט; ערוה"ש ה; מנחת פיתים; דעת תורה ועוד. ואף לקט יושר, מ"א א, וח"א סה, ו, שכתבו שמי שנאסר על עסקי ממון לא יברך, אפשר שהתכוונו למעצר של עשירים, שהכולאים אותם נתנו להם תנאים טובים עד שישלמו את חובם. אבל על ישיבה בכלא רגיל לזמן ממושך או לזמן לא ידוע, שיש בה גם צער גדול ביותר וגם שמץ סכנה – הן מצד פגיעתם של האסירים האחרים, שחלקם עבריינים אלימים, והן מצד הזעזוע הנפשי שעלול לסכן את חייו – ייתכן שיודו שיש לברך 'הגומל'.

כלומר רמת הסיכון אינה המדד היחיד לברכת 'הגומל', אלא כל שעבר אירוע מטלטל וטראומתי שהיה בו שמץ סכנה, מברך 'הגומל'. בדרך כלל אירוע טראומתי נמדד על פי הסכנה שבו (כפי שנחלקו על דרכים ומחלות שבעבר, כמבואר לעיל בהערה 3 ובהלכה ו), אולם מאסר,  אפילו אם הוא על עסקי ממון, שסכנת החיים שבו קלושה, יכול להיות מאוד טראומתי ומטלטל, עד שמתוך כך יכול אדם להסתכן. וכפי שכתב מהרי"ץ בפעולת צדיק ג, רכט: "הא מיהת סכנה מעט יש, שעומד בפחד עד שיֵצא מהצרה". וכעין זה כתב בנתיב חיים על שו"ע ריט, א. וכפי שכתבתי בסוף הלכה ז', שבמצבנו הנוכחי, שיש עדיין אנשים שאינם רגילים בטיסה, והיא מעוררת אצלם חשש שמא יפלו אל מותם, אפשר שיברכו אחריה 'הגומל', וכפי המנהג הרווח בדור הקודם.

מבאו"ה ריט, א, 'חבוש', משמע שעל פחות משלושה ימים בכלא אין לברך. אולם נראה שאם פחד מאוד, כי לא ידע מתי ייצא או שהחוקרים איימו עליו, יברך.

מי שבחר להיכנס למאסר, כגון שהציעו לו לשלם קנס או לשבת חודשיים במאסר; לברכ"י ובן איש חי, אף שהוא אשם בכך, מ"מ לא חילקו בזה חכמים ויברך. ולשע"ת ריט, ב, לא יברך בשם ומלכות. וכן ראוי לנהוג מספק.

שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם, וכך לעיתים במקום להודות לה' אנחנו מתלוננים שחם מדי או קר מדי, צפוף מדי או ריק מדי וכו'. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כתשתיות מים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא תמיד יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, פעמים רבות מדובר באדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו לפני כן – עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א עמ' שט-שיב).

תפריט