י – היוצא מבית האסורים

פורסם בקטגוריה טז - ברכת הגומל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/10-16-10/

אמרו חכמים שאחד מהארבעה שצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה האם גם לאחר מאסר בכלא במדינות מתוקנות צריך לברך 'הגומל'. יש אומרים שלפי מנהג אשכנז, כל זמן שלא היתה סכנת נפשות במאסר, אפילו נמשך שנים רבות, אין לברך 'הגומל'. ולמנהג ספרד, כל שהיה בכלא והשתחרר צריך לברך.

אולם למעשה לכל המנהגים אסיר שישב בכלא, והדבר זעזע את נפשו, צריך לברך 'הגומל'. מפני שלדעת רוב הפוסקים, גם למנהג אשכנז, על עצם זה שאדם היה חבוש בבית הסוהר ועבר זעזוע שטלטל את נפשו ועורר בלבבו חששות גדולים, שמא יאבד את חירותו ושמא יתעללו בו וישפילו אותו, כשישתחרר צריך להודות. ואף שלא היתה במאסרו סכנה משמעותית, הזעזוע שמלווה את המאסר, בתוספת הסכנה שהחוקרים או האסירים יתעללו בו, מחייבים להודות על השחרור בברכת 'הגומל'. אבל אם המאסר לא עורר זעזוע נפשי, ולא היתה בו שום סכנה, אין לברך.[8]

מי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר.


[8]. רוב גדול של הפוסקים, מיוצאי ספרד ואשכנז, כתבו שגם מי שנחבש על דבר ממון, צריך לברך כשישתחרר, וכפי שכתב רב האי גאון "וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך". וכ"כ ר"י מיגאש, תר"י, מלבושי יו"ט א; נתיב חיים; פעולת צדיק ג, רכט; א"ר ב; ברכ"י ד; מאמ"ר ב; חסד לאלפים ז; מג"ג אלף המגן ג; בא"ח עקב ט; ערוה"ש ה; מנחת פיתים; דעת תורה ועוד. ואף לקט יושר, מ"א א, וח"א סה, ו, שכתבו שמי שנאסר על עסקי ממון לא יברך, אפשר שהתכוונו למעצר של עשירים, שהכולאים אותם נתנו להם תנאים טובים עד שישלמו את חובם. אבל על ישיבה בכלא רגיל לזמן ממושך או לזמן לא ידוע, שיש בה גם צער גדול ביותר, וגם שמץ סכנה, הן מצד פגיעתם של האסירים האחרים, שחלקם עבריינים אלימים, והן מצד הזעזוע הנפשי של היושב בכלא, שעלול לסכן את חייו, ייתכן שיודו שיש לברך 'הגומל'.

כלומר רמת הסיכון אינה המדד היחיד לברכת 'הגומל', אלא כל שעבר אירוע מטלטל, טראומתי, שהיה בו שמץ סכנה, מברך 'הגומל'. בדרך כלל אירוע טראומתי נמדד על פי הסכנה שבו (כאשר לרמ"א דווקא סכנה ניכרת, ולשו"ע אפילו רחוקה, כמבואר לעיל בהלכה ד והערה 3), אולם כלא על ממון, למרות שסכנת החיים שבו קלושה, יכול להיות מאוד טראומתי ומטלטל, עד שמתוך כך יכול אדם להסתכן. וכפי שכתב מהרי"ץ בפעולת צדיק ג, רכט: "הא מיהת סכנה מעט יש שעומד בפחד עד שיצא מהצרה". וכעין זה כתב בנתיב חיים על שו"ע ריט, א. ולכן גם כתבתי בסוף הלכה ז' שבמצבנו הנוכחי שיש עדיין אנשים שאינם רגילים בטיסה והיא מעוררת אצלם חשש שמא יפלו אל מותם, אפשר שיברכו אחריה 'הגומל', וכפי המנהג הרווח בדור הקודם.

ספורט אתגרי: נראה שהבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל או לשחייה או לגלישה בעומק הים או לעשות פעילויות מסוכנות אחרות במסגרת 'ספורט אתגרי' שאנשים עושים להנאתם, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך, הואיל ומדובר באירוע שבחר לעשותו להנאתו, ומן הסתם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. ואם בחר לעשות פעילות מסוכנת, מצד המצווה לשמור את הנפש אסור לעשותה (ראו פנה"ל ליקוטים ב' ט, ז). ואם עבר ועשה, אין מקום שיברך על כך (כעין המבואר בהערה 4 לגבי מתאבד). אמנם נראה שאם באותה פעילות שאסור היה לו לעשותה מפני הסכנה, ארעה תקלה שהוסיפה סכנה משמעותית על מה שתכנן, יברך, שכן לסכנה זו לא נכנס מרצונו.

מבאו"ה ריט, א, 'חבוש', משמע שעל פחות משלושה ימים בכלא אין לברך. אולם נראה שאם זה ששהה בכלא פחות משלושה ימים פחד מאוד, כי לא ידע מתי יצא או שהחוקרים איימו עליו, יברך.

מי שבחר להיכנס למעצר, כגון שהציעו לו לשלם קנס או לשבת חודשיים במאסר. לדעת ברכ"י ובן איש חי, אף שהוא אשם בכך, מ"מ לא חילקו בזה חכמים ויברך. ולשע"ת ריט, ב, לא יברך בשם ומלכות. וכן ראוי לנהוג מספק.

פורסם בקטגוריה טז - ברכת הגומל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן