אמרו חכמים, שהולכי מדבריות מברכים 'הגומל'. למנהג אשכנז, רק העובר בדרך שיש בה סכנה ממשית מברך 'הגומל'. וממילא לאחר נסיעה בכבישים סלולים במדינות מתוקנות, אין מברכים 'הגומל' (תר"י והרא"ש).
אולם למנהג ספרד, גם מי שהיה הולך מעיר לעיר בדרכים שלא היו כל כך מסוכנות, היה צריך לברך (רמב"ן ורד"א). אלא שבדורות האחרונים נחלקו לגבי נסיעה במכונית. יש אומרים, שגם הנוסע במכונית כשיעור מהלך 'פרסה', היינו 72 דקות, מברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל-אביב ושב לירושלים, אף שבכל פעם נסע פחות מ-72 דקות, הואיל וביחד נסע באותו יום יותר מ-72 דקות, יברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א א, יג; ו, מח, ט). ויש רבנים ספרדים שהורו, שרק לאחר דרך של 72 דקות שעוברת במקום שומם מאנשים כמו מדבר, מברכים 'הגומל', אבל על נסיעה בכבישי הארץ – אין לברך, הואיל ומכוניות נוספות נוסעות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות מ-72 דקות נסיעה, ולכן אין הנוסע בכבישי הארץ נחשב כהולך מדבריות (אול"צ ח"ב יד, מב; מקור חיים לרח"ד צד, ג; עולת יצחק ח"ב פ).
וכן נראה למעשה, שאין לברך 'הגומל' על נסיעה ארוכה בכבישים סלולים במדינות מתוקנות, ובכלל זה גם כבישי יהודה ושומרון. שכן ברכת 'הגומל' נתקנה למקרים יוצאי דופן, וכיום נסיעה בכבישים בין-עירוניים נחשבת אירוע שגרתי.[6]
מובן שגם לאחר נסיעה ברחבי יהודה ושומרון אין לברך 'הגומל', ואף שכל פיגוע כואב מאוד, ברכת 'הגומל' נקבעת על פי אחוזי הסכנה, וסכנת הפיגועים מועטת באופן ניכר מסכנת התאונות, שאף היא נמוכה מאוד. עובדה שעשרות אלפי כלי רכב נוסעים בכבישי יו"ש יום יום, ואחוז הנפגעים בנפש מזערי. אמנם מי שהיה במצב מסוכן כגון שיידו לעברו בקבוק תבערה או ירו עליו או זרקו עליו אבנים באופן שעלול לסכנו, יברך 'הגומל' (וכפי שמבואר להלן בהלכה ח, כך הדין לספרדים ואשכנזים כאחד).
