נחלקו הפוסקים בדין חולה שהתרפא. לדעת בעל ה’שולחן ערוך’ (ריט, ח), כל מי שהיה חולה ונצרך לשכב על מיטתו, כשיבריא יברך ‘הגומל’. ולדעת הרמ”א, מברכים ‘הגומל’ רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת.
ונראה שכיום גם הנוהגים כ’שולחן ערוך’ צריכים לברך ‘הגומל’ רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת. משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, באנגינה או בחולה סכרתי שנמצא במצב מסוכן, ולכן רבים הורו, שכל שנפל למשכב, גם כשחשבו שאין במחלתו שום סכנה, כשיקום יברך ‘הגומל’, כי יתכן שהיתה במחלתו סכנה. אולם לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך ‘הגומל’ רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה שמצדיק חילול שבת. ואם מחמת הספק הסיעו חולה לבית החולים בשבת, והתברר שהחולה לא היה בסכנה, למרות שהסיעו אותו כהלכה, שגם ספק נפשות דוחה שבת, כיוון שבפועל לא היתה במחלתו סכנה, לא יברך ‘הגומל’.[3]
על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך ‘הגומל’, כי אין בו סכנה. ועל ניתוח בהרדמה כללית, לפי חומרת ההתייחסות הרפואית כיום להרדמה כללית, יש לברך.[4]
יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך ‘הגומל’. אמנם רבים חלקו עליו וכתבו לברך עפ”י מנהג ספרדים גם אם שכב פחות משלושה ימים (כה”ח ריט, מו; חזו”ע עמ’ שעא; אול”צ ח”ב יד, מד). אלא שברור שגם לדעתם מדובר במחלה ממש.
[4]. נחלקו הפוסקים בדין מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים. יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון, ועוד שאיך יעז להודות לה’ בציבור על הצלה מחטאו, ואין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו”ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג). למעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו. וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.
