מיוחדת היא ברכת ‘הגומל’, שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): “וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ”, ‘בִּקְהַל עָם’ אלו עשרה, ‘וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים’ היינו שני תלמידי חכמים. כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, שגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיצאו משגרת החיים וסבלו והסתכנו, יכולים להבין היטב עד כמה החיים השגרתיים טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוּב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה’ בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, יֵדעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה’ בעולם.
טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב”א), ויש אומרים שהואיל ולא הודה בפני ציבור – לא יצא (תר”י ומאירי). ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו”ע ריט, ג). ואם יוכל לשמוע אדם אחר שמברך ‘הגומל’, יבקש ממנו שיכוון להוציאו בברכתו.
לכתחילה צריך שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת ‘הגומל’, אבל אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין – אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין.[1]
