חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – מניין

מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", 'בִּקְהַל עָם' אלו עשרה, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים' היינו שני תלמידי חכמים. כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, שגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיצאו משגרת החיים וסבלו והסתכנו, יכולים להבין היטב עד כמה החיים השגרתיים טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוּב החיים, תקנו חכמים שאדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחייו הרגילים, יודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים על הטוב שגמל לו, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, יתעוררו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם.

טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב"א), ויש אומרים שלא יצא (תר"י ומאירי), ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). ואם יוכל לשמוע אדם אחר שמברך 'הגומל', יבקש ממנו שיכוון להוציאו בברכתו.

לכתחילה צריך שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת 'הגומל', אך אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין – אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין.[1]


[1]. נחלקו הראשונים אם המניין מעכב. לרא"ה, ריטב"א וטור – אינו מעכב. ולתר"י, מאירי, מכתם ומאורות – מעכב. בשו"ע ריט, ג, הזכיר את שתי הדעות, ובי"א השני, שעל פי כללי שו"ע הלכה כמותו, כתב שהמניין מעכב. יש מהאחרונים שנוטים לסמוך בדיעבד על הדעה שהמניין אינו מעכב (ב"ח, כנה"ג, עטרת צבי). וגם מ"ב ריט, ח, נוטה לדעתם, וכתב עפ"י רא"ה, שאם לא יוכל לברך במניין תוך שלושים יום, יברך בלא מניין. כיוצא בזה כתב כנה"ג שאשה יכולה לברך בפני נשים או גבר אחד. והביאוהו ברכ"י ב, ומ"ב ג. אבל דעת רוב האחרונים שהמניין מעכב (לבוש, א"ר, ח"א, מחה"ש, מג"ג, גר"ז, חסד לאלפים, בא"ח, ערוה"ש ועוד). לפיכך, אין לברך בלא מניין גברים. וכ"כ חזו"ע עמ' שמב, ובירור הלכה לרב זילבר קמא עמ' קפה, ופס"ת ריט, טו. לכתחילה טוב שיהיו עשרה בלי המברך, שכך דעת כמה פוסקים (מהראנ"ח, ח"א). ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את המברך, כדעת רוב הפוסקים (הלק"ט, חיד"א, גר"ז, מ"ב ו).

תפריט