ארכיון הקטגוריה: ברכות

ו – החובה מהתורה כששבע ומדברי חכמים בכזית

מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון. ואמרו חכמים (ברכות כ, ב), שטענו המלאכים לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יט): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ, והם מדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית".

כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל. אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים, לא יברך (שו"ע קפד, ד).

אם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו (מהרש"ם ד, כט). וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך (עפ"י הלק"ט ב, רעח, ועי' כה"ח קפד, כא).

לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור כ'זית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה.[4]

כמובן שגם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שהתעורר ספק האם חיובן מהתורה או מדברי חכמים, שאולי כמו בכמה דברים, יש הבדל בין גברים ונשים, שאצל הגברים הדגש יותר על החובה, ואילו אצל הנשים הדגש יותר על ההתנדבות. אמנם כל הספק הוא רק לגבי השאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, אבל מדברי חכמים ברור שנשים חייבות כגברים (שו"ע קפו, א, מ"ב קפז, ט).[5]


[4]. לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע חייב בברהמ"ז, שנאמר: "ושבעת", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על פחות, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכ"כ בה"ג, רש"י, רמב"ם, ר"ת, רי"ד, רא"ש, סמ"ג ועוד רבים, ופסקו כר' מאיר. וכן נפסק בשו"ע קפד, ו, ועי' באו"ה 'בכזית'.

לעומת זאת, י"א שהואיל ונאמר: "ואכלת", גם מי שלא שבע חייב בברהמ"ז מהתורה (והגמ' ברכות כ, ב, אינה להלכה). לדעת הרמב"ן והראב"ד, החיוב מהתורה כבר משאכל כ'זית' לחם, ולתר"י ורי"ו, האוכל כ'ביצה' חייב מהתורה. וראו להלן י, 1.

מהרבה פוסקים משמע ששיעור שביעה תלוי בהרגשת זה שאוכל, וכ"כ בספר החינוך. אמנם לדעת רבותיו של רש"י (ברכות מב, א), גם כשלא שבע, אם אכל שיעור שמקובל לשבוע ממנו – חייב מהתורה (מ"ב קפד, כב, שעה"צ כה).

בפשטות מצרפים את שאר המאכלים שאוכלים בסעודה לשיעור שביעה, שאם לא כן, פעמים רבות יצא שאדם ששבע לא יהיה חייב בברכה מהתורה. וכ"כ הלק"ט ב, רכז, שועה"ר קסח, ח, שאם אכל שיעור פת כ'זית' ועוד מאכלים ושבע מכולם יחד, חייב בברהמ"ז מהתורה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, מא. אמנם בפמ"ג קפד, א"א ח, נטה לבאר שרק אם שבע מהפת בלבד חייב מהתורה. וכ"כ צל"ח ופני יהושע. ועי' בסוף באו"ה קפד, ו, 'כזית', שאם המאכלים הנוספים נועדו ללפת את הפת בוודאי חייב מהתורה. למעשה, דעת הרבה אחרונים שאם אכל כ'זית' פת ושאר מאכלים ושבע – חייב מהתורה (עי' בחיי משה ח"ב עמ' שעח, ברכ"ה ח"ב ד, 23, יחו"ד ו, עמ' סא).

לדעת היראים ועוד כמה פוסקים, מי שצמא בסעודה ולא שתה, אינו חייב מהתורה, מפני שלדעת ר' מאיר פירוש המילה 'ואכלת' שיעור כ'זית', 'ושבעת' היא שתייה. ולכן טוב שהבא לברך ברהמ"ז לא יהיה צמא, כדי שיזכה במצווה מהתורה לכל הדעות. והרמ"א קצז, ג, חשש לדעתו, שלכתחילה לא יוציא מי שצמא בסעודה ולא שתה את מי ששתה. ועי' ברכ"ה ח"ב ד, 28, שעה"ב ו, ד. ויתכן שכוונת היראים למשקה משכר, שמי שרצה לשתות ממנו בסעודה ולא שתה, אינו שבע בשלימות, ואינו חייב בברהמ"ז מהתורה.

החוזר לברך מספק, לדעת רוה"פ יברך גם 'הטוב והמטיב' (מ"א קפד, ז, מ"ב יג).

[5]. בגמ' ברכות כ, ב, הועלתה שאלה האם נשים חייבות בברהמ"ז מהתורה כגברים או מדברי חכמים. והטעם שאולי חיובה מדברי חכמים בלבד, כי הארץ לא נתחלקה לנשים (רש"י), או מפני שהזכרת 'ברית' ו'תורה' מעכבת (ברכות מט, א), ונשים אינן מחויבות במצוות הברית ותלמוד תורה (תוס').

נחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. לדעת רי"ף, ראב"ד, רמב"ן ועוד, נשים חייבות מהתורה. ולדעת רמב"ם, רא"ש, תר"י, ועוד רבים, ישנו ספק. להלכה, כאשר אשה שבעה ומסופקת אם בירכה ברהמ"ז, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ולמעשה רשאית לברך (מ"ב קפו, ג).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ז – תוספות בשבתות וחגים

בימים קדושים שהיו מקריבים בהם קרבן מוסף, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים אלו כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה, וצריך לתת לכך ביטוי בברכה. בשבת אומרים: 'רצה והחליצנו'; וביום טוב, חולו של מועד וראש חודש אומרים: 'יעלה ויבוא'. תקנו לומר את ההוספה בברכת 'בונה ירושלים' מפני שיש בה בקשת רחמים, ואף ההזכרה שתקנו חכמים יש בה בקשת רחמים. ב'רצה והחליצנו' מבקשים שנזכה לקדושת יום השבת, לשבות ולנוח בו, ולראות בנחמת ציון וירושלים. וב'יעלה ויבוא' מבקשים שיזכרנו ה' לטובה וירחם עלינו ויושיענו (ברכות מט, א, שבת כד, א, תוס' שם).

כשחל יום טוב או ראש חודש בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו' כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג).

בחנוכה ופורים שתקנו חכמים להודות בהם על הנס, מוסיפים בברכת הארץ, שהיא ברכת הודאה, נוסח 'על הניסים'.

מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר בשבת התחייב בברכת המזון, וממילא התחייב להזכיר בה 'רצה והחליצנו'. וכן הדין בשאר ימים, שאם התחיל את הסעודה בזמן שהיה צריך להוסיף דבר בברכת המזון, למרות שסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף ולהזכיר את מה שכבר התחייב להוסיף בתחילת הסעודה. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בסעודתו אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, למשל, כיוון שהמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'. [6]

אם חל ראש חודש במוצאי שבת, והמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, נחלקו הפוסקים מה יאמר בברכת המזון, האם יזכיר רק את ראש חודש (מ"א קפג, יג), או רק את השבת (בא"ח, יחו"ד ג, נה), או שיזכיר את שניהם, כי זמן הסעודה מחבר את שני הזמנים (ט"ז ז, שועה"ר יז). ויש נוהגים לסיים את סעודתם לפני צאת הכוכבים כדי לצאת מהספק ולהזכיר 'רצה' בלבד. ולדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, אם ירצה להאריך בסעודתו אחר צאת הכוכבים, יאמר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' (עולת ראיה ח"א עמ' שסד).


[6]. לרא"ש הולכים לפי שעת הברכה בלבד, שאם למשל, בירך אחר צאת הכוכבים שבסיום השבת, לא יזכיר את השבת. לעומת זאת, להגה"מ בשם מהר"ם, מהרי"ל ואורחות חיים, הולכים אחר זמן האכילה, ולכן אם התחיל לאכול לפני השקיעה, מזכיר של שבת. וכ"כ שו"ע קפח, י, ואחרונים רבים. ומשמע מזה שגם אם סיים אכילתו ביום שיש בו תוספת, מזכיר את התוספת, וכ"כ במ"ב קפח, לג, וכ"כ בשו"ע רעא, ו, לעניין שבת. אמנם יש חולקים ולדעתם תמיד הולכים אחר תחילת האכילה, עי' פס"ת כג. ואם התפלל ערבית לפני ברהמ"ז, כיוון שכבר התחיל את היום החדש, אינו מזכיר את התוספת השייכת לזמן תחילת סעודתו (מהרי"ל מ"ב קפח, לב).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ח – שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא'

השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא', דינו תלוי בחובת הסעודה, שאם זו סעודה שחובה לאכול בה לחם, ממילא נמצא שהיה חייב לברך ברכת המזון ולהזכיר את היום, וכיוון ששכח, עליו לחזור ולברך ברכת המזון. ואם זו סעודה שאין חובה לאכול בה לחם, אינו חוזר. לפיכך, אם שכח לומר 'רצה' בשתי הסעודות הראשונות של השבת, הואיל והיה חייב לאכול בהן לחם, צריך לשוב ולברך את ברכת המזון. אבל אם שכח להזכיר 'רצה' בסעודה שלישית, שבדיעבד אפשר לקיימה בלא לחם, או ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש וחול המועד, שאין חובה לאכול בהם לחם, אינו צריך לחזור ולברך את ברכת המזון (ברכות מט, ב; שו"ע קפח ו-ח; פנה"ל שבת ז, ו; זמנים א, יא).

לגבי סעודות יום טוב, הכל מסכימים שאם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודת ליל ראשון של פסח וליל ראשון של סוכות, חייב לחזור, הואיל ולכל הדעות חייבים לאכול בהם מצה או לחם. אולם נחלקו לגבי שאר סעודות ימים טובים, שכן יש סוברים שאין חובה לאכול בהם לחם. למעשה, למנהג כל האשכנזים וחלק מהספרדים, אם לא הזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודות יום טוב חוזר, ולמנהג חלק מהספרדים, אינו חוזר.[7]

בסעודות שצריך לחזור, אפילו אם רק התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', עליו לחזור לתחילת ברכת המזון כדי לאומרה כהלכה. ואין להסתפק בחזרה לתחילת ברכת 'רחם', מפני שאחר שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב' נחשב כמי שסיים לגמרי את ברכות המזון מהתורה, ואם לא יצא ידי חובתו מפני ששכח להזכיר את מה שהיה חייב להזכיר, צריך לחזור לתחילתן (שו"ע קפח, ו, באו"ה 'לראש').

אם נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו לו חכמים נוסח ברכת השלמה שיאמר לפני שיתחיל בברכת 'הטוב והמטיב'. ואפילו במצב שהשוכח אינו חייב לחזור על ברכת המזון, תקנו חכמים לומר את ברכת ההשלמה. ומי שאינו יודע את נוסח ברכת ההשלמה, אינו יוצא באמירת 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני ברכת 'הטוב והמטיב', וכשההזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז מ"ב יז, ועי' בבאו"ה).[8]

כאשר שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' וכבר התחיל 'הטוב והמטיב', ומצד הדין אינו צריך לחזור על ברכת המזון, כתבו כמה פוסקים, שמוטב שיזכיר את מה ששכח בתוך אמירת 'הרחמן'. וכן מי ששכח לומר 'על הניסים', שאין אמירתו מעכבת, נכון שיאמרו בתוך אמירת "הרחמן", ששם יכול אדם להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד, פניני הלכה זמנים יא, 7).


[7]. לדעת רוב הראשונים, בכל יום טוב חובה לאכול פת בשתי סעודות, לפיכך, אם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' חוזר. וכך דעת רמב"ם, רא"ש, ריטב"א, מרדכי, ר"ן, ועוד רבים, וכ"כ בשו"ע קפח, ו, וכ"כ הרבה אחרונים. אולם לדעת רשב"א ותוס' סוכה כז, א, רק בסעודות ליל ראשון של פסח וסוכות חובה לאכול פת, ולכן רק בהם חוזר. וכתבו הרבה מגדולי אחרוני הספרדים, שלמרות שהשו"ע ושכנה"ג פסקו שחוזר, אין לחזור הואיל וזה ספק הנוגע לברכות, וחיוב הזכרת החג מדרבנן (בא"ח חקת כא, כה"ח כד, יחו"ד ה, לו). אמנם מנהג צפון אפריקה ותימן כשו"ע (ערך השלחן קפח, ג; שואל ונשאל ח"ה או"ח פג; שמש ומגן א, יג; עלי הדס  י, ח; פעולת צדיק ג, לה).

נחלקו הפוסקים בדין מי שהסתפק אם אמר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' בסעודות שהשוכח בהן צריך לחזור. המ"ב קפח, טז, הכריע שיחזור, שכן מן הסתם אמר כשגרת לשונו בלא ההזכרה. וכ"כ בברכ"ה ח"ב ה, יח. אולם ביבי"א ז, כח, כתב כדברי הפוסקים שמספק אינו חוזר, הואיל ועצם הזכרת היום היא מדרבנן, וספק דרבנן וספק ברכות להקל, ועוד, שאולי קדושת היום גרמה לו לזכור. וכן נראה למעשה.

לגבי נשים שמסופקות ביום טוב ראו פנה"ל מועדים ב, 5.

[8]. בשבת אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

בראש חודש אומר למנהג ספרדים: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", ולמנהג אשכנזים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון" (שו"ע קפח, ז, מ"ב כה, ובאו"ה שם). אם חל ר"ח בשבת ושכח שניהם, כולל ר"ח עם שבת, ואומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וראשי חודשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חודשים" (שו"ע קפח, ז, מ"ב ל, כה"ח לח).

ביום טוב אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג (פסח/שבועות/סוכות) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". בחול המועד, במקום "אשר נתן ימים טובים" אומר: "אשר נתן מועדים", ואינו חותם, כמו בר"ח (מ"ב קפח, כז). ולמנהג ספרדים אף אינו אומר שם ומלכות.

אם חל יום טוב בשבת ושכח לומר שניהם, אומר: "ברוך… שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג (פסח/שבועות/ סוכות) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים".

נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שאמר שם ה' בסיום 'בונה ירושלים', יחזור וישלים את מה שהחסיר. ואם אמר שם ה', לדעת רבים יסיים "למדני חוקיך", שאם לא כן יצטרך להוסיף את ברכת ההשלמה. ואם כבר אמר 'בונה', יסיים הברכה ויאמר את ברכת ההשלמה. התחיל 'ברוך' של 'הטוב והמטיב', לרוה"פ כבר הפסיד את האפשרות לומר את ברכת ההשלמה (מ"ב קפח, כג, שעה"צ יח, באו"ה 'עד'). וי"א שאם הוא במצב שאם לא כן יצטרך לברך שוב ברהמ"ז, כל זמן שהוא עדיין אומר את המילים שבפתיחת הברכה שהם זהות לברכת ההשלמה, ימשיך לברכת ההשלמה (ח"א, יבי"א ו, כח).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ט – מים אחרונים

אמרו חכמים שחובה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, ונטילה זו נקראת 'מים אחרונים'. וטעם הנטילה, מפני שהיו משתמשים במלח סדומית שעלול לסמא את העיניים (חולין קה, א-ב). ועוד אמרו, שישנה מצווה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, כדי להתקדש לקראת הברכה, שאין ראוי לומר את ברכת המזון כשהידיים מזוהמות משיירי המאכלים (תר"י ורא"ש עפ"י ברכות נג, ב). ואף שחובה ליטול 'מים אחרונים', אין מברכים על נטילה זו, כיוון שעיקר התקנה כדי למנוע סכנה, ואין מברכים על הסרת סכנה.

ולדעת בעלי התוספות, אין כיום חובה ליטול 'מים אחרונים', משום שאין אנו משתמשים במלח שמסכן את הראייה. ועוד כתבו כמה מגדולי האחרונים, שאפילו מצווה אין בכך, משום שכיום כשאנו אוכלים בסכו"ם, הידיים אינן מזדהמות מן האוכל, ולכן אין צורך לנקותן לקראת ברכת המזון.

למעשה, למרות שדעת רוב הפוסקים, שגם בזמננו צריך ליטול ידיים 'מים אחרונים', רבים נוהגים להקל, וביניהם תלמידי חכמים ונשים צדקניות. משום שדין 'מים אחרונים' מדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. אמנם מי שידיו מזוהמות והוא ממילא מתכוון לשוטפם, צריך שישטפם לפני ברכת המזון (שו"ע קפא, א, י).

המקובלים הוסיפו טעם על פי הסוד, שעל ידי 'מים אחרונים' מסירים את זוהמת האוכל שבמזון שדבקה בידיים והיא חלקו של הסטרא אחרא, ועל ידי הסרתה האדם מוגן מן הקיטרוג (זוהר ח"ב קנד, ב; זוה"ח רות קו, ב). ולכן הנוהגים על פי הקבלה מהדרים מאוד בנטילת 'מים אחרונים'. אלא שהואיל ומנהגם על פי הקבלה, לא החמירו על נשים בזה, ועל כן במשפחות רבות רק הגברים נוהגים ליטול 'מים אחרונים'.[9]


[9]. לתר"י ורא"ש, חובה ליטול מים אחרונים, משום סכנת מלח סדומית, כמובא בחולין קה, א: "מים ראשונים מצווה מים אחרונים חובה". בנוסף לכך, הואיל והידיים מזוהמות מהמאכלים, יש מצווה ליטול מים אחרונים לכבוד הברכה, וכמובא בברכות נג, ב: "תנא: והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים, כי קדוש אני – זה שמן הטוב (שהיו בו בשמים ומעכב את הברכה למי שרגיל בו – רש"י), אני ה' אלוהיכם – זו ברכה". ולרמב"ם (ברכות ו, ג), טעם הנטילה משום סכנה, וגם במלח אחר יש לחוש שאולי יזיק כמלח סדומית. לדעת רמ"ה מברכים על נטילתם, ולבה"ג אין מברכים כטעם המובא למעלה (טור קפא, ז).

אבל התוס' (חולין קה, א) כתבו, שאין נוהגים ליטול מים אחרונים, כי אין בינינו מלח סדומית, והפסוק שהובא בברכות אינו אלא אסמכתא, עובדה שאין נוהגים כיום בשמן. ע"כ. ואפילו אם נאמר שלכבוד הברכה צריך להסיר את הזוהמה מהידיים, אפשר לומר שכך היה כשנהגו לאכול בידיים בלא סכו"ם גם מאכלים רטובים ודביקים, ולכן גם נהגו לסוך את הידיים בשמן מבושם, כדי להסיר מהם את ריח התבשילים. אבל אנו שאוכלים בסכו"ם – איננו צריכים לא מים אחרונים ולא שמן טוב (וכיוצא בזה כתב במור וקציעה).

כתב בשו"ע קפא, א, שחובה ליטול מים אחרונים, ובסעיף י' הזכיר שיש נוהגים להקל. וכ"כ הרבה פוסקים שנכון להחמיר אף שהזכירו את דעת המקילים (שועה"ר ט). ויש שכתבו במפורש להחמיר (גר"א, ברכ"י, ערוה"ש ה, בא"ח שלח ו). ונשים חייבות בזה כגברים, וכ"כ בהליכות עולם ח"ב שלח לך א', ושו"ת מאמ"ר ח"ב או"ח יח. וכ"כ הליכות ביתה יב, ב, והליכות בת ישראל ג, ה, אלא שציינו שלמעשה נשים לא נהגו ליטול. ועוד ראו בדברי המקובלים בכה"ח קפא, א, וכז.

למעשה נראה שעל פי הדין רשאי כל אדם להקל בזה. שני נימוקים עיקריים לכך שהעיקר כמיקלים: א' הוא ספק בדברי חכמים, ואף שהמחמירים מרובים, מ"מ סברת המקילים חזקה. ב' כך המנהג הרווח, עובדה שבמשך דורות רבים רוב הנשים, גם היראות, לא נהגו ליטול מים אחרונים, ויש למנהג כוח גדול. כיוצא בזה כתב בשבט הלוי ד, כג, שנטילת מים אחרונים כיום היא חומרה, ונשים לא קיבלו זאת עליהן. ובפס"ת קפא, א, כתב שנהגו להחמיר ליטול מים אחרונים עפ"י הקבלה, ונשים אינן מקפידות במנהגי קבלה. לסיכום: העיקר להלכה שמים אחרונים כיום אינם חובה אלא מנהג טוב שהמחמיר לקיימו תבוא עליו ברכה, ועדיף שלא יקבל זאת על עצמו כמנהג מחייב ונדר.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

י – דיני מים אחרונים

לנוהגים ליטול מים אחרונים, צריך ליטול רק שני פרקים של האצבעות, ובבוהן די בפרק אחד, משום שלמעלה מזה אין מגיע לכלוך המאכל (שו"ע קפא, ד). ויש מהדרים ליטול את כל האצבעות (באו"ה 'עד', כה"ח טו"ב).

כל הדינים המעכבים את הנטילה שלפני הסעודה אינם שייכים לנטילת מים אחרונים, ולכן אין צורך ליטול את הידיים מתוך כלי אלא מלכתחילה אפשר לשפוך עליהם מים ישירות מהברז. ואין שיעור למים, אלא העיקר שינקו את הזוהמה משני הפרקים של האצבעות.[10]

אין נוטלים במים חמים מאוד, מפני שכשנוטלים במעט מים כפי שרגילים, הם מבליעים את הזוהמא בידיים (עי' שו"ע קפא, ג).

בעת הנטילה צריך להשפיל את האצבעות, כדי שהמים יזלו ויורידו את הזוהמא מהאצבעות (סוטה ד, ב; שו"ע קפא, ה). נכון לנגב את האצבעות לפני הברכה (שו"ע קפא, ח, מ"ב יט).

אין נוטלים מים אחרונים על גבי הקרקע, כי אמרו חכמים שיש בהם רוח רעה שעלולה להזיק, אלא צריך ליטלם לתוך כלי, ואח"כ לשפוך את המים לכיור או למקום שאין הולכים בו. ואפשר לכתחילה ליטול את הידיים מהברז לתוך הכיור, וכך נוהגים רבים. הנוהגים ליטול מים אחרונים לתוך כלי, נוהגים לכתחילה לסלק את הכלי מהשולחן או לכסותו לפני הברכה.[11]

אחר נטילת מים אחרונים יש להזדרז לברך ברכת המזון, שאמרו חכמים (ברכות מב, א): "תכף לנטילת ידיים ברכה". לכתחילה אין להפסיק בדיבור ואפילו בדברי תורה בין הנטילה לברכה. גם אין ללכת בחינם יותר ממהלך כ"ב אמה או להפסיק בשתיקה שיעור זמן של מהלך כ"ב אמה (עי' מ"ב קעט, א-ב, באו"ה שם, וקפא, טו, וכד).


[10]. כ"כ בב"י קפא, ומ"ב סעיפים: יט, כא, ושעה"צ לא, בשם א"ר ועוד אחרונים, ושלא כדעת שלטי גיבורים שמצריך כלי ושאר דברים המעכבים בנטילה שלפני הסעודה. אולם כתב במ"ב י, שאין להסתפק במעט טיפות כמו שיש נוהגים, אלא צריך שינקו את שני הפרקים הראשונים של האצבעות. אולם טעם המנהג ליטול במעט מים, משום שהאצבעות כיום נקיות, ורק עפ"י הקבלה מקיימים את הנטילה, וכדי שלא להגדיל את חלק הסטרא אחרא, מצמצמים במים שירטיבו את האצבעות אף שאין בכוחם לנקות את האצבעות מלכלוך. (ועי' בגר"א שכתב ליטול ברביעית כדין מים ראשונים, ולעומתו כתבו רבים למעט במים אחרונים וכ"כ בא"ח שלח ט, כה"ח ו, ועי' פס"ת ט).

[11]. ראו חולין קה, א, שו"ע קפא, ב. וביבי"א ה, ב, ביאר שמותר ליטול לתוך כיור. וראו בבאו"ה 'אלא בכלי' שיש דעות אם לאחר שנטלו לתוך כלי נותרה על המים רוח רעה, שבזה תלויה השאלה האם צריך להקפיד לשפוך את המים שבכלי לכיור וכיוצא בו. ור"ח פלאג'י כתב שטוב לסלק את הכלי מלפניו בעת הברכה (כה"ח ח). ובילקו"י קפא, ו, חיזק את דעת המקילים.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יא – מנהגים בברכת המזון

נכון שלא להסיר את המפה והלחם מהשולחן עד אחר ברכת המזון, כי בזה שנותר שם עוד לחם, ניכר שה' נתן להם מזון בשפע, ומתוך כך ההודאה והשבח שבברכה נאמרים בשלמות. בנוסף לכך, צריך אדם להשהות את סילוק הלחם, כדי שאם יזדמן לו עני יוכל לפרוס לו מלחמו. ואמרו חכמים, שכל מי שאינו משייר פת על שולחנו בעת הברכה, אינו רואה סימן ברכה. שעל ידי שהוא מכין עצמו לתת מלחמו לעני, גם ה' ימשיך להעניק לו מחסדו. בנוסף לכך, כאשר אדם מותיר מלחמו, הרי הוא מראה בעצמו שהוא שמח בחלקו, ואף מוכן להסתפק בפחות ממה שה' נתן לו, ולאדם כזה ראויה ברכה. אבל אם הוא מסיים הכל, משמע שאינו שמח בחלקו, וכל מה שיתנו לו יגמור ועוד ירצה לאכול עוד, ולאיש כזה אין ראויה ברכה.

אם סיימו בסעודה את כל הלחם, טוב להביא לחם שיהיה מונח על השולחן בעת הברכה. אבל אם נותר שם לחם, לא יביאו עוד לחם, מפני שכך נהגו הגויים להניח אחר סעודתם לחם לכבוד עבודה זרה שלהם. ועדיף שמלכתחלה יהיה על השולחן לחם רב, כדי שיישאר ממנו עד אחר הברכה (שו"ע קפ, א-ב, ט"ז א, מ"ב ה).

מי שאוכל מחוץ לביתו, ואם ישייר שיירים מן הלחם, יצטרך אח"כ לזורקם, ישייר רק פירורים קטנים, שנופלים ממילא תוך אכילתו, ואותם לא יאכל כדי שיראה בעצמו שאכל והותיר.[12]

בנוסף ללחם נוהגים להשאיר על השולחן בשעת הברכה גם את המלח, אולם לגבי שיירי המאכלים האחרים והכלים המלוכלכים, אין הלכה. ויש מהדרים להסירם מהשולחן, כדי שהשולחן יהיה נקי לכבוד ברכת המזון (לבוש, ועי' בא"ח שלח ב).

כתבו כמה מן הראשונים, שנוהגים לכסות את הסכין החד או להסירו מהשולחן בשעת ברכת המזון. שכן השולחן דומה למזבח, וכפי שאמרו חכמים (חגיגה כז, א), שעתה שאין לאדם מזבח להקריב עליו קרבנות לכפר על נפשו, שולחנו, שעליו הוא מארח אורחים ועניים, מכפר עליו. וכמו שנצטווינו שלא להניף חרב על אבני המזבח (שמות כ, כב), משום שאין ראוי להניף את החרב שמקצרת ימיו של אדם על המזבח שמאריך ימיו של אדם, כך אין ראוי להניח על השולחן שנועד להוסיף חיים, שאוכלים ומברכים עליו, סכין חד שעלול לקצר ימיו של אדם. ונהגו בזה דווקא בשעת הברכה שהיא שעת החסד ואילו הסכין רומז לדין. אמנם בשבת ויום טוב, רבים אינם מקפידים בכך, מפני שהם ימים של קדושה וברכה, ואין לחוש בהם לסימן רע (עי' ב"י שו"ע קפ, ה, שועה"ר ו).


[12]. בסנהדרין צב, א, ובזוהר (ח"א פח; ח"ב פו, ב; קנז, ב), מובא עניין הברכה שבשיור הלחם. בפס"ת קפ, 4, הביא מרבבות אפרים שצריך להשאיר כזית, ומאז נדברו יא, מו, שמספיק בפירורים. ועי' בפס"ת קפ, 13, שהחת"ס היה אוכל את פירורי הלחם שנותרו מבציעת הפת ב'המוציא' כסגולה לזיכרון, וכתב בספר יסוד יוסף אות כב, בשם חכמי המקובלים, שהוא סגולה לתיקון חטא קרי. ונלענ"ד שכאשר אדם משייר ממאכלו פרוסות שלימות או לחם או לחמניה שלימה, אזי ישנו הידור באכילת הפירורים כדי שלא להשחיתם. וכאשר לא נותרה לו פרוסה או לחמניה, ישאיר את הפירורים, ובהם תתבטא הברכה שאכל והותיר, ואח"כ יפנה את הפירורים בדרך כבוד.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יב – דרך אמירת ברכת המזון וכבודה

צריך לשבת בשעת הברכה, שעל ידי כך נוח יותר לכוון. וגם מי שהיה אוכל בעמידה או תוך שהוא מהלך בביתו, צריך לשבת בברכת המזון. ולא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב בצורה מכובדת. בדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה (שו"ע קפג, ט).

יש מהדרים להתעטף בחליפה ולחבוש כובע לכבוד ברכת המזון (מ"ב קפג, יא). אבל מי שאינו רגיל ללכת בחליפה וכובע אין לו בזה הידור.

אסור לאדם לעשות מלאכה בשעת הברכה, ואפילו מעשה קל כסידור הצלחת שלפניו, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה. בנוסף לכך, המתעסק בידיו בעת הברכה, מראה שאינו מכוון ופוגע בכבוד שמיים ומבזה את הברכה (שו"ע קפג, יב; קצא, ג).

קל וחומר שאסור להפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון. ויש מי שאומר שהמפסיק לדבר במזיד באמצע ברכת המזון, הפסיד את כל מה שאמר ועליו להתחיל את ברכת המזון מתחילתה (מ"א). אמנם למעשה, בדיעבד, אם הפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון, ימשיך ממקום שהפסיק ויסיים את הברכה (מ"ב קפג, כה).

כמו כן אסור לאדם לרמוז דבר לחבירו בשעת הברכה, ואם יש שם דבר שמפריע לו לכוון, יפסיק לברך וירמוז לחבירו להסירו. ואם נכנס לשם תלמיד חכם, מותר לקום לכבודו.[13]

מי שהיה אוכל תוך כדי הליכתו, מפני שהיה ממהר לדרכו, גם את ברכת המזון יוכל לברך בהליכה, מפני שאם יעצור, יהיה טרוד מהפסד הזמן ולא יוכל לכוון כראוי (שו"ע קפג, יא, מ"ב לו). גם מי שנוהג במכונית, אם הוא נהג ותיק שאינו טרוד מן הדרך, בשעת הצורך יוכל לברך תוך כדי נהיגתו (עי' שע"ת סג, ד). ושאר הנוסעים ברכב יכולים לברך לכתחילה בזמן הנסיעה.


[13]. אף שהתירו להפסיק בקריאת שמע לומר שלום מפני היראה או הכבוד, בברכת המזון אין מפסיקים, שדינה לעניין זה כדין תפילת עמידה (שו"ע קפג, ח. ועי' שועה"ר יא, מ"ב ל). וגם לקדיש וקדושה אין להפסיק (כה"ח קפג, מה; יבי"א ח"א או"ח יא), וי"א שמותר להפסיק (חזו"א כח, ג). וי"א שיכול להפסיק בין הברכות. וכן נחלקו אם מותר לענות על זימון באמצע ברהמ"ז, לח"א מח, ג, וכה"ח קצב, יז, אסור; ולא"א בוטשאטש קצב, וקצה"ש, מפסיק, ועי' שעה"ב ה, הערה צט. וכל זה הוא עד סיום ברכה רביעית (ויש מקילים אף בברכה רביעית – ערוה"ש ח). אבל משהגיע ל'הרחמן' שאינו מעיקר ברכת המזון, מותר בשעת הצורך להפסיק בדיבור. וכן בשעת הדחק, מי שממהר וצריך לצאת לדרכו, רשאי להתחיל ללכת אחר סיום ברכה רביעית, וימשיך לומר מ'הרחמן' ואילך בהליכה (בא"ח חקת יח, ועי' ילקוט יוסף קפג, סוף הערות: א, ז, ופס"ת טז – יח).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יג – ברכה במקום אכילתו (איזה מאכלים טעונים ברכה במקומם)

מפני חשיבותה של ברכת המזון קבעו חכמים לאומרה במקום הסעודה. לכתחילה יברך במקום שבו ישב בעת אכילתו, ובשעת הצורך, כל עוד הוא באותו החדר הוא נחשב כמברך במקום אכילתו.[14] לכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו, אפילו אם הוא מתכוון לחזור, לפני שיברך ברכת המזון.

אם שכח לברך ויצא לדרכו או שטעה לחשוב שאפשר לברך במקום אחר, אפילו נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת המזון. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יוכל ליטול ידיים ולברך 'המוציא' ולאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן יברך ברכת המזון, שהואיל וגם שם אכל לחם, נמצא שבירך במקום אכילתו. בשעת הדחק כשאין לו שם לחם וקשה לו מאוד לחזור למקום סעודתו, מותר לברך שלא במקום האכילה (שו"ע קפד, א-ב).[15]

יש אומרים שרק לחם טעון ברכה במקומו (רשב"א). ולדעת רבים, כל חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומם, שכל המתחייב בברכת 'על המחיה' מתחייב לברך אותה במקום אכילתו (רי"ף, תוס' ורא"ש). ויש מחמירים בכל שבעת המינים, שכל המתחייב בברכת 'מעין שלוש' חייב לברך אותה במקום אכילתו (רמב"ם).

לכתחילה גם את ברכת 'בורא נפשות' צריך לברך במקום האכילה, שאם ילך יש חשש שישכח לברך (מ"ב קעח, לו). אבל אם הלך אינו צריך לחזור, וכן מי שנחפז ללכת יכול לברך במקום אחר 'בורא נפשות'. אבל בשבעת המינים ובמיוחד בחמשת מיני דגן, נכון כשאפשר להחמיר ולחזור, כדי לברך את הברכה האחרונה במקום שאכל.[16]


[14]. שועה"ר קעח, ד, וראו לעיל ג, יא, אימתי מותר לכתחילה להמשיך את הסעודה במקום אחר. ולעניין גדר מקום האכילה, רבים כתבו שכל שהוא באותו חדר יכול לברך לכתחילה (שועה"ר קפד סו"ס א, מ"ב א, שעה"צ ה, ערוה"ש א). אולם מח"א מז, ה-ו, משמע שזה רק כשיש צורך מסוים, וכ"כ כה"ח א, שאין לשנות המקום בלא סיבה. ולכל הדעות, בשעת הצורך אפשר לברך בחדר אחר שבאותו בית אם הוא רואה את מקום אכילתו או כשחשב מתחילה לברך בחדר אחר אף שאינו רואה את מקום אכילתו.

[15]. כשיש לו לחם במקום שאליו הגיע, אינו צריך לחזור למקום סעודתו אבל עליו לברך על הלחם הנוסף, מפני שהסיח דעתו מלהמשיך לאכול. ואם לא הסיח דעתו, יאכל בלא ברכה, ואח"כ יברך שם ברהמ"ז. יסוד הסוגיה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בברכות נג, ב, לדעת ב"ש היוצא בשגגה ממקום סעודתו בלא לברך חייב לחזור למקומו לברך, ולב"ה אינו חייב. לדעת רב עמרם גאון והרא"ש הלכה כב"ש. ולדעת רמב"ם ותר"י הלכה כב"ה, אלא שגם לב"ה אם יחזור לברך במקומו הרי זה משובח. ובשו"ע קפד, א, הזכיר את שתי הדעות בלא הכרעה ברורה, וכתבתי כדברי האחרונים (מ"ב ז), שהיא עמדה ממוצעת.

אם יצא במזיד, גם אם הדבר קשה עליו מאוד, לכל הדעות חייב לחזור למקומו ולברך. ומ"מ בדיעבד, אם בירך במקום אחר יצא (מ"ב ה, גם לרא"ש ושלא כטור). ואם יש לו שם מעט לחם, יכול לאוכלו, ויועיל לכתחילה גם למי שיצא במזיד (מ"ב ח). ואם אין לו שם לחם ועד שיחזור יתעכל המזון שבמעיו וכבר לא יוכל לברך ברהמ"ז, כדי שלא להפסיד את הברכה, יברך במקום שהוא נמצא (מ"א ב, מ"ב ג).

[16]. שלוש הדעות נזכרו בשו"ע קעח, ה; קפד, ג. למעשה בבא"ח בהעלותך ו, החמיר לגמרי, שגם אם יצא ממקומו בשגגה חייב לחזור בכל שבעת המינים. ולהליכות עולם (ח"ב בהעלותך ד, בהערה), אף במזונות אינו צריך לחזור למקומו כי הוא ספק ספיקא, אולי הלכה כב"ה שאין צריך לחזור, ואולי הלכה כרשב"א שרק פת טעונה ברכה במקומה. ובמ"ב קעח, מה, כתב דעה אמצעית, שלכתחילה נכון להחמיר במזונות ושבעת המינים לברך במקום האכילה.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יד – עד אימתי יכול לברך

מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב שלא יעברו 72 דקות שבהם לא יאכל ולא ישתה. ולאחר שיסיים את סעודתו, יזדרז לברך ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך.

בדיעבד, אם לא בירך מיד, יוכל לברך כל זמן שההנאה ממה שאכל נמשכת, כלומר כל זמן שהוא עוד מרגיש שובע ממה שאכל. ואם נעשה רעב עד שהתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת, הפסיד את הברכה. בדרך כלל, אין מרגישים רעב אחר סעודה במשך כמה שעות. אם אכל בסעודה מאכלים קלים, תחושת השובע נמשכת כשעתיים שלוש, ואם אכל מאכלים כבדים, ירגיש שובע עד שש שעות. ומי ששכח לברך אחר הסעודה ועברו עליו כמה שעות והוא מסתפק אם התחיל להיות רעב, יברך ברכת המזון, שהואיל ובתחילה שבע והתחייב בברכת המזון מן התורה, במצב של ספק חובה עליו לברך. וכשברור לו ששוב התחיל להיות רעב או שעברו עליו שש שעות – הפסיד את ברכת המזון.

אם אכל מעט פת ולא שבע, כל זמן שהוא עדיין נהנה ממה שאכל, כלומר שהוא עדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, עדיין הוא יכול לברך ברכת המזון. וקשה לשער דבר זה, ועל כן צריך אדם שאכל פחות מכדי שביעה להזדרז לברך מיד לאחר גמר אכילתו. בדיעבד, אם עברה עליו כשעה בלא שבירך, לכתחילה יאכל עוד כ'זית' וכך יוכל לברך ברכת המזון לכל הדעות. ואם אין לו שם עוד כ'זית', כל זמן שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו, עדיין הוא יכול לברך, ולאחר מכן – לא יברך. ורק אם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל – גם אחר 72 דקות יכול לברך.[17]


[17]. משנה ברכות נא, ב: "ועד אימתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו". ובגמרא נג, ב: "כמה שיעור עיכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב". וביארו תר"י, שהכוונה עד שיתחיל להיות רעב, אף שהמזון עדיין לא התעכל לגמרי. וכ"כ בשו"ע קפד, ה.

ואם אכל סעודה משביעה, הוא נשאר שבע מספר שעות, לפי סוג המאכלים והאדם. אולם לאחר שש שעות בכל אופן לא יברך (מ"א קפד, ט), כי וודאי עבר שיעור עיכול. ומזה ברור שאין מניעה לערוך סעודה שתימשך כמה שעות. וגם אם יעבור זמן עיכול משעת אכילת הפת, אלא שהואיל ואכל עוד מאכלים ושתה עוד משקים הוא נותר שבע ויכול עדיין לברך ברהמ"ז, שכל הסעודה על כל מרכיביה נחשבת כחטיבה אחת (מ"א קפד, ט, מ"ב יח, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים). ולכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בלא שיטעם דבר מה. (כה"ח כח-כט. ולקצוש"ע מד, ח, טוב לאכול דווקא פת כל פחות מ-72 דקות, שלכתחילה אין לסמוך על סברת המ"א).

אם אכל שיעור שאינו משביע, קשה לשער, שכן מיד לאחר שסיים לאכול נותר רעב, ולפעמים דווקא מתוך אכילה חשים יותר רעב. ודעת רוה"פ שמ"מ עד שיעור מהלך ד' מיל (72 דקות) בוודאי יוכל לברך, שאפילו ריש לקיש שחולק על ר' יוחנן ומקצר את הזמן שעוד ניתן לברך באכילה מרובה, מסכים שבאכילה מועטת יוכל לברך עד שיעור זה. וכ"כ הט"ז, א"ר, מג"ג, ומ"ב כ, ובאו"ה שם. אמנם לדעת מ"א ט, המדד היחיד הוא שירגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, וכיוון שקשה לשער שיעור זה, בכל מצב של ספק, יש לאכול עוד כזית לפני שיברך ברכה אחרונה או שיצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו. וכשאינו יכול להיעזר בעצות הללו – לדעת מ"א לא יברך. אלא שלדעת שאר הפוסקים בכל אופן יוכל לברך עד 72 דקות, וכך הלכה.

יש לציין כי באכילה מועטת השיעור הוא שעדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, ואילו באכילה מרובה, גם אם הוא מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני הסעודה, כל שהתחיל להיות רעב ולרצות שוב לאכול סעודה, הפסיד הברכה. ואולי אפשר לבאר, שבאכילה מועטת מדובר בזמן קצר, ולכן אפשר להעריך אם עדיין הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל. אבל באכילה משביעה, עובר זמן רב, והשובע והזמן משכיחים ממנו את תחושת הרעב שהיתה לפני הסעודה הקודמת, ולכן אם התחיל לרצות לאכול שוב, כבר לא יוכל לברך. ולהלן י, יב, 15, דין זה מובא לגבי שאר מאכלים.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

א – עניין הזימון

שלושה שאכלו לחם יחד, חייבים לזמן, היינו להוסיף ברכת הקדמה לברכת המזון. כדי להרחיב מעט במשמעות הזימון, צריך לבאר שלהתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכל היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד, מעבר לתועלת וההנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וגם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. ואכן מעלתה של ברכת המזון שנעשית בזימון גדולה ממעלתה שלא בזימון, שעל ידי ההתאחדות של שלושה לברך יחד, נעשה קידוש השם גדול וכבוד שמיים מתרבה. וכן נאמר (תהלים לד, ד): "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". הרי שיש מעלה בכך שאחד מזמן את חבריו לרומם ולגדל את שם ה' יחד עמו. וכן נאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות מה, א).

ישנן בעולם תפישות רוחניות, לפיהן האכילה היא הכרח מגונה, שיש להתבייש בו, וראוי לו לאדם לאכול לבדו כדי להסתיר את חרפתו. לדעתם, המנהג החברתי להתקבץ לאכול יחד הוא מנהג מגונה ומכוער, שמעניק חשיבות פולחנית לגוף ותאוותיו, והורס את היכולת של האדם להתנתק מעט מכבלי הגשמיות. אבל לפי התפישה התורנית, הגוף רע רק כאשר הוא מנותק מהערכים, אבל כאשר מגמת האכילה לקבל כוח, חיוניות ושמחה, לחיים טובים וערכיים, הרי שהאכילה היא טובה.

אלא שצריכים לשקוד על כך, כי כמו שאפשר לרומם את מגמת האכילה, כך תאוות האכילה יכולה לגרור את האדם אחריה, להשכיח ממנו את ייעודו ולהשפיל את חייו. לשם כך נועדו הברכות – להזכיר לאדם את מי שהמזון שלו, וממילא את מקומו ותפקידו של האדם בעולם.

כאשר אדם אוכל בחבורה, הסעודה מלווה בהרבה יותר רגשות. וכך אנו מוצאים שסעודה טובה מעצימה את רגשי הידידות שבין חברים ובני משפחה, ואף יכולה לשמש מקום מתאים ליצירת קירבה בין אנשים רחוקים. לעומת זאת, סעודה רעה ומתוחה יכולה לעורר רגשות שליליים ולהעצים מריבות. וכיוון שסעודה של חבורה היא בעלת משקל רב יותר, הברכות הרגילות שמספיקות לרומם את סעודתו של היחיד אינן מספיקות לחבורה, ועל כן צריכה החבורה להעצים את ברכת המזון על ידי ברכת הזימון.

ראוי להוסיף, כי תחושת הגיבוש החברתי שנוצרת בסעודה עלולה לשמש תחליף לערכים הקדושים, ולגרום בכך להדגשת יתר של הצד החומרני שבחיים. וזו הסיבה שכאשר שלושה אוכלים יחד, עליהם לומר דברי תורה. וכדברי רבי שמעון (אבות ג, ג): "שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".

ואם הם עשרה שאכלו יחד, נתווספה להם עוד מעלה, שהם מזכירים את שם ה' בזימון, כפי שיבואר להלן (הלכה ה).[1]


[1]. לדעת רוב ככל הראשונים הזימון מדברי חכמים, וכך דעת רב נטרונאי גאון, רי"ד, רא"ה, רשב"א, מאירי, ועוד רבים. וכ"כ רוב האחרונים וביניהם, ח"א ומ"ב קצב, א. אמנם לראב"ד, מצוות הזימון מהתורה, וכ"כ פתה"ד קצב, ד, חזו"א לא, א. וי"א שזימון בעשרה מהתורה, ובשלושה מדרבנן (המבי"ט). ועי' בברכ"ה ח"ב ו, 8.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ב – מצוות הזימון כשאכלו בצוותא

אימתי חייבים המסובים לזמן? כאשר קבעו עצמם לאכול בצוותא, כגון שאמרו זה לזה בואו נאכל יחד, או בואו ונאכל במקום מסוים. וגם אם לא אמרו זה לזה דבר, אלא שברור להם שהם אוכלים יחד, כמו למשל, בני משפחה שאוכלים ארוחת ערב יחד, או חברים טובים שאוכלים יחד, הרי הם כמי שקבעו עצמם לאכול יחד, וחובה עליהם לזמן. הסימן לכך שקבעו עצמם לאכול יחד, שאם אחד מהם יחליט ללכת באמצע הסעודה ללא סיבה מיוחדת, ייחשב הדבר כלא מנומס, שהרי קבעו עצמם לאכול יחד, והיאך הוא פורש מן החבורה.

אפילו היו רק שניים שהתחילו בסעודה, אם אח"כ הצטרף אליהם עוד אחד לאכול עמהם בצוותא, מתוך כוונה להישאר עמהם עד סוף הסעודה, התחייבו בזימון.

ויש מצב ביניים בו ישנה מצווה לזמן אבל אין חובה, והוא כשיש קשר בין הסועדים, שהם אוכלים יחד וקצת מדברים ביניהם, אבל לא קבעו עצמם לאכול יחד, ואם אחד מהם יפרוש באמצע לא יֵראה הדבר כלא מנומס. במצב זה הם אינם חייבים לזמן אבל אם יזמנו יקיימו מצווה. וכשאין שום קשר בין הסועדים, כמו למשל במסעדה, כאשר יושבים בשולחנות נפרדים, אין מצטרפים לזימון.

בישיבה, או מוסד ציבורי, שכולם באים לאכול בשעה קבועה בחדר האוכל. אם היו שם חברים שהקפידו לאכול יחד בשולחן אחד, עד שלא יהיה מנומס מצד אחד מהם לעזוב לפני חבריו, חובה עליהם לזמן. ואלה שאינם מקפידים לשבת דווקא עם חברים מסוימים ולהתחיל יחד את הסעודה, ואם אחד מהם יפרוש לפני חבריו, לא ייחשב הדבר כלא מנומס, נמצאים במצב ביניים – אין עליהם חובה לזמן אבל אם יזמנו יקיימו מצווה. ואם הם נוהגים תמיד לזמן, הרי שמנהגם לזמן יוצר ביניהם איזו צוותא וקרוב לומר שהם חייבים לזמן. אבל מי שמלכתחילה רצה להזדרז בלא להיות תלוי בשכניו לשולחן, כיוון שהסכים בדעתו שאינו מתוועד עמהם, רשאי לברך את ברכת המזון בלא זימון.

וכל זה לגבי היושבים בשולחן אחד, אבל בני שולחנות נפרדים, אינם מצטרפים לזימון, מפני שאין ביניהם קשר. אמנם במקום שבני השולחנות הסמוכים מדברים זה עם זה, מותר להם להצטרף יחד לזימון.

בסעודת שבת, שרגילים כל המסובים לשיר יחד ולשמוע דברי תורה יחד, למרות שהם יושבים בשולחנות נפרדים, כולם מצטרפים יחד. ואם היו עשרה, הרי שהם חייבים בזימון של עשרה. וכן בסעודת ברית מילה, שבע ברכות, חתונה וכיוצא בזה, כיוון שכולם באו להשתתף באותו אירוע, הרי שכולם נחשבים כאוכלים יחד. ואף שבכל שולחן יש פחות מעשרה, כיוון שביחד הם יותר מעשרה, כולם חייבים בזימון של עשרה (ראו להלן יא).

האוכלים תוך נסיעה בכלי רכב, אם הם נוסעים יחד ואוכלים בצוותא – חובה עליהם לזמן. ואם כל אחד אוכל לעצמו ורק במקרה יצא שאכלו באותו זמן – לא יזמנו. ואם נוצר ביניהם איזה קשר, מצווה שיזמנו אבל לא חובה (עי' שו"ע קצג, ג). [2]


[2]. העיקר תלוי בהתוועדות שלהם בצוותא (כ"כ בה"ג, סמ"ג וריב"א כמובא בב"י קצג, ב-ג, רא"ה וריטב"א ברכות מב, או"ז א, קנ). ונראה שכל המחלוקות בזה סובבות סביב ציר אחד, האם יש כאן התוועדות או לא (ושלא ככמה ספרי זמננו שתלו את הדין בגדרים חיצוניים). נפרט את המחלוקות המרכזיות: א) לתר"י רק אם התחילו בסעודה יחד התחייבו בזימון, אולם לדעת הרא"ש ורי"ו גם אם סיימו יחד התחייבו בזימון, וכ"כ בשו"ע קצג, ב. ב) אם התחילו יחד ואינם רוצים לסיים יחד, לב"ח ומ"א אינם חייבים בזימון, ולשו"ע ר, א, ולרוה"פ וביניהם ט"ז, מאמ"ר, א"ר ומ"ב ר, ה, כיוון שהתחילו יחד חייבים בזימון. ג) אם התחילו שניים ואח"כ הצטרף שלישי ואחד מהם רוצה לצאת לפני שהשניים האחרים סיימו, לרוה"פ וביניהם ט"ז, מאמ"ר, ח"א ומ"ב קצג, יט, אינם חייבים לזמן, כי מזה שאינם מתכוונים לסיים יחד מוכח שלא התוועדו יחד לסעודה. ולא"ר ונה"ש, גם אם קבעו לשבת יחד באמצע הסעודה בלי להתחיל ולסיים יחד – התחייבו (וכ"כ ערוה"ש קצג, טו, מהרי"ל דיסקין קונ"א ה, כ). אמנם נראה שגם רוה"פ יסכימו שאם השלישי שהצטרף התכוון להישאר עד הסוף ופתאום נאלץ לצאת, כיוון שהתכוונו להתוועד ביחד, למרות שלא התחילו ולא סיימו יחד, חייבים בזימון. וכל מה שכתבו שסיום הסעודה קובע הוא במצב שלא הסכימו לאכול יחד. ד) עוד נחלקו במצב שאין חיוב לזמן, שלדעת רמ"א קצג, ב, ורוה"פ (לבוש, ב"ח, פרישה, א"ר, מג"ג, ט"ז קצה, א, ערוה"ש קצג, יב, כה"ח טז), רשאים ואף מצווה שיזמנו. ולמ"א קצג, ח, ודעימיה, כל זמן שלא התחייבו בזימון, אינם רשאים לזמן, ולכך נוטה במ"ב כד. ומ"מ במקום שיש ספק אם חייבים בזימון, נכון שיזמנו (א"ר קצג, ז). וכ"כ ח"א, מ"ב קצג, כו, שבספק חיוב יזמנו, אבל אם הם עשרה, מחמת הספק לא יזכירו את השם.

לסיכום כך הוא הכלל: א) אם קבעו עצמם לאכול בצוותא עד שיציאתו של אחד מהם באמצע תיחשב כמעשה לא מנומס, חובה עליהם לזמן, וסימן לדבר, שהתחילו את הסעודה יחד או שהתכוונו לסיימה יחד. ב) אם יש קשר מסוים בין היושבים בלא מחויבות להישאר יחד עד הסוף, אם ירצו לזמן רשאים, אבל אינם חייבים, וכך הוא דין בני הישיבה היושבים סביב שולחן אחד. וזאת משום שלדעת רוה"פ הלכה כרמ"א שיש מצב ביניים שבו רשאים לזמן אף שאין חייבים. ובנוסף לכך, יתכן שגם למ"א ע"י רצונם לזמן נעשו אוכלים בצוותא ונתחייבו בו, וק"ו כאשר הם רגילים לזמן. ג) אם אין ביניהם שום קשר, לא יזמנו, שכן יסוד הזימון תלוי בצוותא, וכשאין שום קשר בין הסועדים אין זימון. וכך הוא דין בני שולחנות שונים במסעדה, ובני שולחנות שונים בישיבה, שהואיל ואין ביניהם קשר אינם מזמנים יחד.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ג – שלא לפרק חבורת זימון ולא להיפרד ממנה

היו שניים אוכלים יחד ויש להם אפשרות להזמין עוד אדם שיאכל עמהם, מצווה שיזמינוהו כדי שיוכלו לברך בזימון (שו"ע קצג, א, מ"ב ז, וראו בהלכה י באיזה מאכל ומשקה השלישי מצטרף לזימון).

הואיל ויש מצווה לזמן, אסור לשלושה או ארבעה או חמישה שהתחייבו בזימון להתחלק, שאם יתחלקו יפסידו את הזימון וימעטו בכבוד שמיים. ורק אם היו שם שישה, מותר להם להתחלק לשתי קבוצות של שלושה שבכל אחת יזמנו בנפרד. וכן אסור לעשרה שאכלו יחד להתחלק, כדי שלא יפסידו את הזכרת השם. ואם היו שם עשרים, מותר להם להתחלק לשתי קבוצות, שבשתיהן יזכירו את השם (ברכות נ, א; שו"ע קצג, א).

שלושה שאכלו לחם כאחד, וטעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את מצוות הזימון. ואפילו אם רק שניים מהם טעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את הזימון. אבל אם רק אחד מהם טעה ובירך, אף שהוא הפסיד את מצוותו, הואיל ונותרו שניים שעדיין חייבים בזימון, יכולים השניים לזמן עמו, שהואיל ואכל עמהם, יכול לענות "ברוך שאכלנו משלו" ולהצטרף לזימון (שו"ע קצד, א).[3]

שלושה שאכלו יחד ושניים מהם סיימו את סעודתם ורוצים לזמן ולברך, האחד שרוצה להמשיך לאכול חייב להפסיק ולהצטרף עמהם לזימון ואח"כ ימשיך לאכול, וכשיסיים יברך לעצמו את ברכת המזון. ואף שמלכתחילה מצווה שהזימון יהיה סמוך לברכת המזון, שאז הוא משמש הכנה לברכה, ואם יצטרף אליהם יאלץ לברך את ברכת המזון בנפרד מהזימון; מכל מקום כיוון שאת מצוות הזימון הוא מקיים גם כאשר הזימון אינו צמוד לברכת המזון, עליו להתחשב ברוב ולהצטרף לזימון. ואם הוא מתעקש שלא להצטרף עמהם, למרות זאת הם יכולים לזמן עליו, ואם לא יענה – יפסיד את מצוותו, אבל השניים יקיימו את המצווה, שהואיל והשלישי היה שם בעת הזימון, בעל כורחו הוא מצטרף עמהם לשלושה.

ואם אחד רוצה לסיים את סעודתו ולפרוש מהחבורה, והשניים רוצים להמשיך בסעודתם, אין היחיד יכול לכוף את חבריו לזמן לפני שיסיימו את הסעודה, ועליו להישאר עד שיסיימו את סעודתם ויזמנו ויברכו יחד. וכך הוא הכלל – הולכים תמיד אחר הרוב, שאם היו הסועדים חמישה, הולכים אחר השלושה. וכן אם היו יותר מעשרה, הרוב קובע אם לברך או להמשיך בסעודה (שו"ע ר, א).

ואם אותו יחיד שרוצה לזמן הוא אביהם או רבם של הסועדים, חובה עליהם לכבדו ולהצטרף אליו לזימון (ברכ"י ר, ב).

אף שלמדנו שהשניים אינם חייבים להתחשב ביחיד שרוצה לסיים את סעודתו ולזמן, מנהג חסידות שיתחשבו בו ויצטרפו אליו לזימון, ואח"כ ימשיכו בסעודתם. אבל אם יש חוצפה מסוימת בעזיבתו לפני סוף הסעודה, אינם צריכים להתחשב בו, ועליו להישאר עמהם עד סוף הסעודה כדי לברך בזימון. ואם השניים כבר סיימו את סעודתם, אף שחשבו להתעכב עוד, אינם רשאים לעכב יותר את היחיד, ועליהם להצטרף אליו לזימון (באו"ה ר, א, 'עד'. וראו בהלכה יא באיזה מצבים מותר לאדם לברך בלא זימון).[4]


[3]. וכן בזימון עשרה, אם שלושה בירכו, יכולים השבעה הנותרים לצרפם לזימון בהזכרת השם (באו"ה קצד, א, 'אחד'. וראו בהלכה י, שהאוכל מזונות ובירך, אינו מצטרף).

שלושה שאכלו כאחד, ויצא אחד מהם לשוק, כשירצו חבריו לברך יקראו לו, כדי שיצטרף עמהם לזימון. ואף אם אינו יושב עמהם, אלא רק עומד מול הפתח ומראה עצמו להם ושומע אותם, מצטרף לזימון עמהם. וכל זה בזימון של שלושה, אבל לזימון של עשרה, כיוון שהם צריכים להזכיר את השם, משום כבוד הזכרת השם אין לצרף את מי שלא יושב עמהם (שו"ע קצד, ב).

[4]. יש להוסיף שההפסקה באמצע הסעודה לזימון היא בדיעבד לא רק מחמת שנכון להצמיד את הזימון לברהמ"ז, אלא שלדעת כמה ראשונים, וביניהם רב האי גאון והראב"ד, אחר שמפסיקים לזימון, אם רוצים להמשיך בסעודה צריכים ליטול ידיים ולברך 'המוציא'. ואמנם למעשה פסק בשו"ע ר, א, כדעת בה"ג, הרא"ש ותר"י, שימשיכו לאכול בלא ברכה, אולם לכתחילה עדיף שלא להיכנס לספק זה.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ד – מי ראוי לזמן

מצווה גדולה להיות המזמן, וכך מסופר בתלמוד (ברכות נג, ב) שאמר רב הונא לבנו, אם יכבדו אותך לזמן על הכוס, חטוף את המצווה וברך. ובמיוחד אורח צריך להיזהר שאם מכבדים אותו לזמן על כוס יין שלא יסרב, הואיל ובתוך ברכתו הוא צריך לכלול ברכה לבעל הבית, ואם יסרב הרי שהוא מסרב לברך את בעל הבית. אמרו חכמים (ברכות נה, א), שהמסרב לברך על כוס של ברכה גורם לעצמו שיתקצרו ימיו ושנותיו. וגם כשהזימון בלי כוס יין, יש בו חשיבות מרובה, וצריך לְחַזֵר אחריו, וראוי לאורח שלא לסרב לזמן (שו"ע רא, ג). אמנם מנגד, אסור לאדם לרדוף אחר הכבוד, ולכן אם אין חבריו מכבדים אותו לזמן, לא ידחוף את עצמו לזמן בניגוד לרצון חבריו.

כשיש בין המסובים תלמיד חכם, מצווה לכבד אותו בזימון. וכן אם יש שם כהן, מצווה לכבדו בזימון, שלמדו חכמים (גיטין נט, ב) ממה שנאמר (ויקרא כא, ח): "וְקִדַּשְׁתּוֹ", שמצווה להקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה (מ"א רא, ד). ואם היו שם תלמיד חכם וכהן שאינו תלמיד חכם, התלמיד חכם קודם. ואסור לתלמיד חכם להשפיל את עצמו מול הכהן, מפני שכבוד התורה קודם לכבוד הכהונה (מגילה כח, א).

אבל אם ברור שהכבוד שייך לתלמיד חכם, מותר לתלמיד חכם לתת רשות לכהן לזמן. וגם כאשר הכהן תלמיד חכם אלא שהישראל תלמיד חכם גדול יותר, מעלת הגדול בתורה קודמת, אלא שבמקרה כזה, אם הגדול בתורה יכבד את הכהן לזמן, יש בזה מידת חסידות (תוס' שם, רמ"א קסז, יד, מ"ב עא). וכן מותר לחכם לומר שיכבדו בזימון אדם אחר, כדי לחנכו ולעודדו (שו"ע רא, א-ב).

עוד אמרו חכמים (סוטה לח, ב): "אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין", היינו למי שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו (רש"י). שהואיל ואינו קנאי ושמח בטובתם של הבריות, יכוון יותר לטובה בברכת המזון וביחוד בברכת האורח. ומן הסתם תלמיד חכם הוא גם טוב עין.

כאשר המסובים הם אורחים של בעל הבית, נוהגים לתת לאחד האורחים לזמן, וזאת גם כאשר בעל הבית הוא החכם שבהם. מפני שבעבר המזמן היה היחיד שבירך בקול ושאר המסובים היו מכוונים לצאת בברכתו, וכאשר האורח בירך, היה מוסיף בברכתו את 'ברכת האורח'. ואף היום שכל אחד מברך לעצמו, יש מקום לתת לאורח לזמן, כדי שיאמר את 'ברכת האורח' בקול, ושאר המסובים יענו אחריו אמן. אמנם אם בעל הבית ירצה, זכותו לקחת את מצוות הזימון לעצמו, וכן נהגו כמה גדולים. אבל אם אחד האורחים הוא תלמיד חכם, ובעל הבית אינו תלמיד חכם, נכון שיכבד את התלמיד חכם בזימון. בכל אופן, גם כאשר האורח אינו מזמן, טוב שהאורח יאמר את 'ברכת האורח' בקול, כדי ששאר המסובים יענו אחריו אמן.

ראוי להעיר שאורחים רבים מיוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בברכה קצרה: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". ורבים תמהו על כך, שמדוע לא יאמרו את נוסח הברכה המפורטת שתקנו חכמים (לחם חמודות, מ"ב רא, ה, כמובא לעיל ד, ב). ויותר נכון שגם אורחים יוצאי אשכנז יאמרו את נוסח 'ברכת האורח', וראוי להדפיס לשם כך את נוסח 'ברכת האורח' בכל הברכונים.[5]


[5]. בברכות מו, ב, מסופר שרבי כיבד את רב בהיותו צעיר בברכת הזימון למרות שהיה שם ר' חייא שהיה גדול ממנו. למדו מזה רוה"פ שזכות בעל הבית לכבד איזה אורח שירצה אפילו הוא פחות ת"ח מהאורח השני, וכ"כ רמ"א רא, א, פמ"ג, מאמ"ר, עי' מ"ב ד. וכתב בשו"ע רא, א, שבעל הבית רשאי לכבד עצמו בזימון. ואמרו בזוהר שמכבדים את מי שאמר דברי תורה בזימון (כה"ח ט). עוד על ערך כוס של ברכה למדנו בחולין פז, א, שהיא שווה ארבעים זהובים, שהמזמן מברך עליה ארבע ברכות ופוטר את שאר השומעים (וראו בהלכה ו). גם בעת ברכת האורח, צריך המזמן להגביה את הכוס (שע"ת סו"ס קצ).

יש אומרים שמה שאמרו (ברכות נה, א) שאורח שמסרב לזמן מקצר ימיו – הוא דווקא על כוס יין (מ"א ה). אבל בשו"ע (רא, ג) לא הזכיר כוס יין. וי"א שבמקום שממילא אין המזמן אומר את ברכת האורח אלא כולם אומרים "הרחמן" (כמו שנוהגים חלק מהאשכנזים), אין בזה קפידא (עי' שעה"צ יד). אמנם אפשר לומר שגם עצם הזימון הוא דבר גדול, ולכן עצם הסירוב לזמן לכבודו יתברך הוא חמור (עי' מ"ב יד, שעה"צ טז, בא"ח שלח כד). המשלם על סעודתו אינו חייב לברך את ברכת האורח (מ"ב רא, ז). בעל הסעודה הוא המארח ולא בעל הבית (מ"ב רא, ג), אמנם נראה שאם אין מי שהסעודה שלו, בעל הבית נחשב המארח (כך משמע בשעה"צ רא, ו).

הטור למד מהירושלמי שצריך להקדים לוי לישראל, ולמהר"ם מרוטנבורג ורוה"פ אין צריך להקדים, וכמה אחרונים כתבו שטוב להקדים (מ"ב יג עפ"י א"ר ושועה"ר). יש נוהגים לכבד אבל בתוך י"ב חודש בזימון, כשם שמכבדים אותו להיות חזן, כדי שיהא בכך עילוי נשמה לנפטר (מ"ב רא, א, כה"ח ב).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ה – נוסח הזימון

מצוות הזימון כך היא, המזמן פונה אל חבריו ואומר: "נברך שאכלנו משלו". והם עונים אחריו: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא אומר אחריהם: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ומתוך כך הם מתחילים בברכת המזון.

נוהגים שלפני עיקר הזימון, המזמן קורא למסובים להשתתף בברכה בלשון "הב לן ונברך" או "רבותי נברך". וכיוון שחכמים לא קבעו לכך נוסח, יש בזה הבדלים בין המנהגים (מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).[6]

עשרה שאכלו יחד, השכינה שורה ביניהם, שכל עשרה יהודים שהתאספו למטרה טובה, השכינה שורה ביניהם, ועל כן הם מזכירים בזימון את שם ה'. המזמן אומר: "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והם עונים: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא עונה אחריהם: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". אם המזמן והמסובים שכחו להזכיר את השם, יצאו ידי זימון אבל הפסידו את הזכרת השם (שו"ע קצב, א-ב).

רבים מהדרים להגביה עצמם מעט בעת שמזכירים את השם, אבל אין זו חובה.[7]

מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיהיה אדם שומע את חבריו מזמנים והוא עומד מנגד בלא להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן' (שו"ע קצח, א). וכן ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (מ"ב קצח, ד). שכן הזימון נחשב כברכה, וכל השומע ברכה מחבירו חייב לענות אחריו 'אמן'. אמנם אלה שעונים "ברוך ומבורך" וכו', אינם עונים 'אמן' אחר חבריהם ואחר המזמן, מפני שהם שותפים בברכה עצמה.

מי שאכל כ'זית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו" (מ"ב קצח, א).


[6]. כתבו האחרונים על פי הזוהר (ח"ג קפו, ב) שצריך להוסיף הקדמה לזימון, בה יקרא המזמן למסובים להשתתף בברכת הזימון. למנהג הרבה ספרדים אומר המזמן: "הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא". והם עונים: "שמיים", כלומר ברשות שמיים. ושוב המזמן אומר: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ובשבת מוסיף: וברשות שבת מלכתא) נברך שאכלנו משלו". ואשכנזים היו קוראים למסובים ביידיש. וכיום רבים פותחים בעברית: "רבותי נברך". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והמזמן חוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ברשות רבותי נברך שאכלנו משלו".

כשאביו נמצא שם, יאמר: "ברשות אבי מורי ורבותי", ובפני הרב יקדים: "ברשות הרב", ואם יש שם כהן יוסיף: "ברשות הכהן" או "הכהנים", ואם הוא אורח, יוסיף: "ברשות בעל הבית" (שו"ע קצב, א, מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).

יש מהאשכנזים שנוהגים שלאחר שהמזמן מסיים: "ובטובו חיינו", הוא מוסיף ואומר: "ברוך הוא וברוך שמו", כדי להבדיל בין הזימון לתחילת הברכה (ד"מ), וכדי להוסיף עוד שבח על העונים (מהר"ל ופרישה). אבל מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים שלא לומר תוספת זו שלא נזכרה בגמרא ובראשונים (דרכי משה קצ"ב, ב, מ"ב ד, כה"ח ח).

[7]. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מהדר לעמוד מלא קומתו בהזכרת השם שבזימון. אבל מהדין אין צריך להגביה עצמו אפילו מעט (א"א בוטשאטש קצב, חת"ס או"ח נא, ועי' פס"ת קצב, ד).

אם המזמן שכח להזכיר את השם, ונזכר שטעה לפני שהמסובים ענו אחריו, יכול לחזור ולתקן את עצמו (שו"ע קצב, ב). אם לא נזכר עד שהמסובים ענו, והמסובים זכרו לומר את השם, כאשר המזמן חוזר על דבריהם יזכיר את השם (מ"ב קצב, י). ונחלקו האחרונים במצב שהמזמן והמסובים טעו ולא הזכירו את השם, ואח"כ המזמן נזכר, האם יזכיר את השם כשיחזור אחריהם (מ"ב קצב, י). ושב ואל תעשה עדיף.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ו – המזמן והמסובים בברכת המזון

בימי חז"ל נהגו שהמזמן היה מברך את ברכת המזון בקול והמסובים היו מכוונים ליבם לברכתו ועונים אחריו אמן ויוצאים בשמיעתם ידי חובת ברכת המזון. לכתחילה כך עדיף, שבזה שכולם יוצאים יחד בברכה מתרבה כבוד שמיים. אלא שכתבו הראשונים, שהואיל ורבים מתקשים לכוון את דעתם למה שיאמר המברך, עדיף שכל אחד מהמסובים יאמר בפיו את כל ברכת המזון עם המזמן, שעל ידי כך יתרכזו יותר בברכה (שו"ע קפג, ז, מ"ב כז). וכיוון שממילא אין המזמן מוציא את המסובים ידי חובתם, רבים מעדיפים שכל אחד יברך לעצמו את ברכת המזון בקצב המתאים לו. ואע"פ כן, יש הידור בכך שהמזמן יברך את כל הברכות בקול רם, והמסובים יאמרו עמו את ברכת המזון מילה במילה, שעל ידי כך יש להם את המעלה של "ברוב עם הדרת מלך". ועוד, שבדרך כלל, באופן זה מכוונים יותר.[8]

נחלקו הפוסקים עד היכן מצוות הזימון, כלומר עד היכן צריכים המסובים לשמוע את המזמן כדי לצאת ידי חובת זימון. יש אומרים שברכת הזימון מסתיימת באמירת "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". וממילא לפי זה, אף שטוב שהמסובים ישמעו מהמזמן את ברכת 'הזן' ויאמרו אותה עמו בלחש, מכל מקום גם אם לא שמעו ממנו את הברכה יצאו ידי מצוות זימון. ומי שהפסיק באמצע סעודתו כדי להצטרף לזימון, רשאי מיד אחר שענה "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" להמשיך לאכול. וכך הוא מנהג ספרדים (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ר, ב).

ויש אומרים שמצוות הזימון נמשכת עד סוף ברכת 'הזן'. וכך הורו פוסקי אשכנז. לדעה זו, חובה על המשתתפים בזימון לשמוע את המזמן אומר את הברכה הראשונה, וכן מי שבאמצע הסעודה מפסיק כדי להצטרף לזימון, יכול לחזור לאכול רק לאחר סיום ברכת 'הזן'. ואם המזמן לא אמר את ברכת 'הזן' בקול, לא יצאו ידי מצוות זימון (תוס', רא"ש, רמ"א, מ"ב קפג, כח, בא"ח קרח ט).

למעשה, לכתחילה יש להקפיד שהמזמן יאמר בקול את כל ברכת 'הזן', וכאשר יש שם מסובים רבים, צריך שיהיה למזמן קול חזק כדי שכל המסובים ישמעוהו. ובדיעבד, אם המזמן אמר את הברכה הראשונה בלחש, יצאו ידי חובת זימון.[9]

כאשר הסעודה רבת משתתפים, וקשה למזמן להשמיע את קולו בלא רמקול, מוטב שייעזר בו כדי שהכל ישמעו אותו ויצטרפו לברכת המזון, ויתרבה על ידי כך כבוד שמיים. ואע"פ כן יזמן בקול רם כפי יכולתו, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע את קולו בלא הרמקול.[10]


[8]. כ"כ בב"י קפג, ז, עפ"י שבה"ל, או"ח, תשב"ץ (ועפ"י הרא"ש לעניין ברכות ק"ש), שכל אחד צריך לברך עם המזמן בלחש. ואמנם הב"ח חלק עליו, שעיקר ברכת הזימון שהמזמן יוציא את השומעים ידי חובתם. אולם רוב האחרונים כתבו כשו"ע, שהמזמן יברך בקול והמסובים יאמרו עמו את הברכה מילה במילה, וכ"כ בשועה"ר קפג, י, ח"א מח, א, מ"ב קפג, כז, ועי' בברכ"ה ח"ב ו, 21-24. ורק כאשר נמצא שם מי שאינו יודע לברך, יצא ידי חובתו בשמיעת המזמן.

למנהג אשכנז, נכון שהמסובים יקדימו מעט בסיום כל ברכה כדי שיענו אמן אחר המזמן (רמ"א קפג, ז). ולמנהג ספרד, לא יענו אחריו אמן, מפני שכל זמן שהם מברכים בעצמם, אסור להם להפסיק לעניית אמן, ולכן טוב שיסיימו את הברכה יחד עם המזמן, כדי שלא יהיה סיפק בידם לענות אחריו אמן (יבי"א ח"א או"ח יא ו; ברכת ה' ח"ב ו, 25).

[9]. נחלקו בברכות מו, א: "עד היכן ברכת הזימון? רב נחמן אמר עד 'נברך', רב ששת אמר עד 'הזן'". הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב נחמן, ולכן אין ברכת 'הזן' חלק מהזימון. ולדעת בה"ג, תוס', רא"ש, ראב"ד, הלכה כרב ששת. אלא שנחלקו בהסבר דעתו: לתוס', רא"ש ותר"י, רק מי שמצטרף לזימון ומתכוון להמשיך לאכול צריך לשמוע את 'הזן', שהואיל ואינו מברך, אין לזימון על מה לחול אם לא ישמע עד סוף 'הזן', וכ"כ הרמ"א ר, ב. ולרש"י, ר"ח, ראב"ד ותשב"ץ, לרב ששת ברכת 'הזן' היא חלק מהזימון, וכל שלא שמע מהמזמן את ברכת 'הזן', גם אם אמרה בעצמו, לא יצא ידי מצוות זימון. וכ"כ במ"ב קפג, כח, שצריכים כולם לשמוע את המזמן אומר ברכת 'הזן', וממילא יש להקפיד שקולו של המזמן יהיה חזק (מ"ב קצג, יז). אמנם שלושה שמצטרפים לעשרה כדי שיוכלו להזכיר השם, שמתכוונים אח"כ לזמן בעצמם (כדלהלן יב), גם למ"ב אינם צריכים לשמוע מהמזמן את ברכת 'הזן' (מ"ב ר, ט). ורבים מיוצאי אשכנז אינם מקפידים להקשיב לברכת 'הזן' מפי המזמן, וסומכים על הפוסקים כרב נחמן, ועל תוס', רא"ש ותר"י, שאף לרב ששת אם הם מברכים עתה, אינם צריכים לשמוע ברכת 'הזן' (ועי' חזו"א לא, ב, פס"ת קפג, טו).

[10]. ראו להלן יב, ט, שנחלקו האחרונים אם אפשר לצאת ידי חובה בשמיעת רמקול. ולגבי זימון יש סברה נוספת להקל (הובאה בשבט הלוי י, מ), שהזימון נועד לעורר את המסובים לקדש יחד את השם בברהמ"ז, ואינו מוציאם ידי חובת ברכה שהם חייבים בה, ולכן אין צריך שדווקא קולו המקורי של המזמן יישמע. ואמנם יש סוברים שגם זימון אסור ברמקול (עי' בסוף ספר 'כיצד מזמנין', ופס"ת קצג, ג). ולדעתם, כשאין שם מי שיכול להשמיע את קולו לכולם, עדיף שייפרדו לחבורות של עשרה. אולם למעשה נראה שעדיף לזמן ברמקול, מפני שסברת המקילים בזימון נראית, וכך הוא המנהג הרווח, ועל ידי זה מתרבה כבוד שמיים. ועוד, שיש לחשוש שאם יתחלקו לקבוצות, רבים יפסידו את הזימון. אלא שלכתחילה כדי לחוש לדעת המחמירים, טוב שהמזמן יגביה את קולו כפי יכולתו, וירחיק מעט את המיקרופון מפיו, כדי שרבים ככל האפשר יוכלו לשומעו גם אם לא היה מסתייע ברמקול.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ז – נשים בזימון

נשים אינן מצטרפות לגברים לזימון, שאם היו שם שני גברים ואשה – אינה מצטרפת עמהם ליצור חובת זימון. והטעם לכך משום צניעות, שהזימון נוצר על ידי האכילה יחד בדיבוק חברים, שכוחה של הסעודה גדול לקרב רחוקים זה לזה, ואין ראוי שיהיה דיבוק חברים בין גברים ונשים. לפיכך, לא תקנו חכמים זימון לגברים ונשים יחד, ולא חילקו בזה בין קרובים יותר לקרובים פחות, ולכן אפילו אב עם בתו וחתנו אינם מצטרפים לזימון.

אבל אם היו שם שלושה גברים, כיוון שכבר נוצרה על ידי שלושת הגברים חובת זימון, גם הנשים היושבות בסעודה חייבות לענות לזימון. ואין בזה פגם צניעות, משום שהנשים אינן שותפות עם הגברים ביצירת החיוב, אלא מצטרפות לענות על הזימון. וצריך להתחזק בקיום הלכה זו, כי פעמים רבות כשאוכלים בסעודה משפחתית שלושה גברים ועוד נשים, למרות שהנשים חייבות בזימון, שוכחים להקפיד שכל הנשים ישתתפו בזימון.[11]

שלוש נשים שאכלו יחד, לא הטילו עליהן חכמים חובה לזמן, וזאת משום שנשים רבות לא ידעו היטב את ברכת המזון, וחלקן היו מסתפקות בברכה קצרה בלשונן במקום לברך את נוסח ברכת המזון, ולכן לא רצו חכמים לקבוע להן את הזימון כחיוב נוסף. ואע"פ כן, כששלוש נשים יושבות יחד לאכול, מצווה שיברכו בזימון. ורק שוני אחד יש בדין נשים, שאפילו היו עשר, אינן מזמנות בהזכרת השם, כי הזכרת השם מבוססת על דין המניין, ולא תקנו חכמים דין מניין לנשים (שו"ע קצט, ו-ז).

ואף שבפועל נשים רבות לא נהגו לזמן, כתבו כמה מגדולי הפוסקים, שנכון לעודד את הנשים שיזמנו. ואף אם יש שם גבר או שניים, אינן צריכות להימנע מלזמן. והגברים שנמצאים שם, צריכים לענות אחר האשה המזמנת. אם אכלו כ'זית' או שתו 'רביעית' – יענו כנוסח הזימון. ואם לא – יענו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד" (ראו בהלכה ה).[12]


[11]. כאשר האשה טרודה בהכנת האוכל והגשתו, ולפעמים תוך כך גם בטיפול בילדים, אפשר לומר שאינה מתחייבת בזימון, מפני שאינה נחשבת כיושבת עמהם, וכפי שכתב באג"מ ח"ה ט, י. אבל בשבתות, וכן אשה שיושבת עמהם ואינה טרודה, יש להקפיד שתענה לזימון. ועי' בפס"ת קצט, ד.

נשים שהשתתפו בסעודה שיש בה שלושה גברים ונתחייבו בזימון, אם הן רוצות, מותר להן לזמן לעצמן ולצאת לפני שהגברים יסיימו (שועה"ר, מ"ב יח). אבל אם השתתפו בסעודה של עשרה, אינן יכולות לזמן לעצמן, כי כבר התחייבו בזימון בהזכרת השם (שועה"ר קצט, ו). בדיעבד, כשצריכות לצאת, דינן כמו גברים (להלן יא, 18), שבשעת הדחק יוכלו לברך בלי זימון, וכשאפשר – יזמנו לעצמן בשלוש.

[12]. במשנה ברכות מה, א, מבואר שנשים אינן מצטרפות לגברים לזימון. אבל שלוש נשים שאכלו לעצמן, לתר"י, רא"ש וגר"א, חייבות לזמן, וזו כוונת הגמ' (מה, ב): "נשים מזמנות לעצמן". וכך מבואר בערכין ג, א: "הכל חייבים בזימון", וביארה הגמ' שהכוונה לרבות נשים. וכך דעת הרמב"ם (ברכות ה, ז, עפ"י הנוסח המדויק).

לעומת זאת כתבו התוס' שם, שזו מצוות רשות לנשים, ואפשר שלא רצו חכמים להחמיר על הנשים, שגם את ברהמ"ז רבות מהן לא ידעו כראוי. וכיוון שזו מצוות רשות, נשים לא נהגו לזמן, ורק כשיש בסעודה שלושה גברים – הנשים חייבות לענות על הזימון שלהם, ועל זה דובר בערכין. וכ"כ רש"י וסמ"ג, וכן נפסק בשו"ע קצט, ו-ז. עוד הוזכר טעם לכך שהמצווה רשות, מפני שעיקרה על כוס יין, ולאשה שאינה רגילה בזה יש גנאי בשתיית כוס יין (שעה"צ ו). למעשה, יש לעודד נשים לקיים את המצווה ולזמן, שכן לדעת רבים הן חייבות בזימון ואף לחולקים יש להן בזה מצווה. וכ"כ בא"ח קורח יג.

כתבו הראשונים שהטעם לכך שנשים אינן מצטרפות לגברים לזימון – "משום פריצותא" (מאירי, ריטב"א ור"ן). וביאר הר"ן (מגילה ו, ב, 'מתני'), שכאשר הצירוף שלהם יוצר מציאות חדשה של חיוב זימון, יש צד של פריצת גדרי הצניעות, כי אז הם צריכים להתלכד יחד ליצירת החיוב. ולפי"ז מובן מדוע אחר שיש שלושה גברים ונוצר חיוב, גם הנשים שישבו שם חייבות לענות על הזימון שלהם (מ"ב יז).

אין מניעה לנשים לזמן במקום שיש גברים, וכ"כ בהליכות ביתה יב, ז, עפ"י רשז"א. וכמדומה שכך משמע משועה"ר קצט, ו, ומ"ב יח (ושלא כתשובות והנהגות ד, נא). וכן מובן שגברים עונים על זימון של נשים, כמו שעונים אמן אחר ברכות של אשה. (ועי' ריטב"א בהלכותיו פ"ז ה"ב, וחזו"א או"ח ל, ח).

דין צירוף קטנה לשתיים גדולות, כדין צירוף קטן לשניים גדולים (להלן הלכה ט).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ח – עם הארץ

אמרו חכמים בתחילה, שאין לבני תורה לצרף עמי הארץ לזימון, והיתה בזה מחאה כנגד עמי הארץ שלא למדו תורה ולא שימשו תלמידי חכמים, שעל כן אין ראוי לבני תורה להצטרף עמהם לסעודה. ואין הכוונה לגרום ח"ו לניתוק בין בני תורה לעמי הארץ, ואם ירצו עמי הארץ לבוא וללמוד תורה – ילמדום ברצון, ואם יבקשו עזרה – מצווה לגמול עמהם חסד. וכמובן הם מצטרפים למניין. אלא שקירוב הלבבות בסעודה עלול לטשטש את המחאה הנצרכת כלפי עמי הארץ. כי האווירה בסעודה משוחררת ופתוחה, ולפעמים כוללת גם שתיית משקה אלכוהולי, ואין ראוי לבני תורה להתחבר כל כך לאדם שאינו קשור לתורה. ולכן אף אם אכלו יחד, וביחד איתו הם שלושה, כיוון שאין ראוי שיצטרפו יחד לסעודה, אין מזמנים עליו (ברכות מז, ב). אמנם עמי הארץ עצמם, אם אכלו שלושה יחד, חייבים בזימון (מאירי, ריטב"א, באו"ה קצט, ג, 'מזמנין עליו').

אולם לאחר מכן, בימי הראשונים, יצאה הוראה שאין להרחיק את עמי הארץ, שאם ירחיקום יבנו במה לעצמם ויתרחקו יותר מדרך התורה והמצוות. לפיכך, אין לחלק בין דין הזימון לדין המניין, וכמו שלמניין עשרה לתפילה מצרפים כל יהודי שרוצה בכך, ואפילו אם הוא עובר עבירות חמורות בפרהסיא, כגון שהוא אוכל שרצים וחזיר, כך מצרפים כל יהודי המעוניין לברך ברכת המזון לזימון שלושה או עשרה. אמנם עם מי שעובר עבירות להכעיס, כדי להתריס נגד התורה ונושאיה, אין ראוי לשבת בסעודה, וממילא אין לצרפו לזימון (שו"ע קצט, ג).[13]


[13]. בברכות מז, ב, מבוארות הדעות השונות איזהו עם הארץ שאינו מצטרף לזימון, ואמר רב הונא שהלכה כאחרים, שאפילו אם לא שימש ת"ח נחשב עם הארץ ואינו מצטרף לזימון. ואף שלעניין מניין מצרפים גם רשע עובר עבירות, הואיל והזימון קשור לסעודה, אין ראוי שיצטרפו לשבת בסעודה אחת בני תורה עם עמי הארץ שמונעים עצמם מלימוד תורה וקיום מצוות, וממילא גם לא שייך לצרפם לזימון. מן הסתם רצו חכמים על ידי מחאה זו לעורר את עמי הארץ ללמוד תורה כראוי. אולם לאחר מכן, בתקופת הראשונים, כתבו התוס' (חגיגה כב, א, וברכות שם) שחוששים לדעת ר' יוסי שאמר על כיוצא בזה, שאין להרחיק עמי הארץ ולהחמיר עמהם כדי שלא יפרשו ויעשו במה לעצמם. וכן נפסק בשו"ע קצט, ג, שמצרפים עמי הארץ לזימון. אלא שכתבו מ"א קצט, ב, ומ"ב ב, ובאו"ה, שאין לצרף לזימון עוברי עבירות בפרהסיא. ורשז"א ועוד כמה מפוסקי זמננו הורו שחילוני שהוא בגדר 'תינוק שנשבה' מצרפים כיום לזימון, כמובא בוזאת הברכה עמ' 132, ובפס"ת קצט, ב. ויש שהחמירו בזה (בצל החכמה ה, עח, שעה"ב ה, יז). אמנם כל מה שהחמיר המ"א לגבי עוברי עבירות בפרהסיא הוא דווקא כאשר דובר ביחידים, שלא חששו שיתרחקו ויבנו במה לעצמם, ורק מטעם 'תינוק שנשבה' הקילו בהם. אבל כיום, כאשר למרבה הצער עוברי העבירות בפרהסיא מרובים, והחשש גדול שיתרחקו כחילוניים או שיעשו לעצמם במה כרפורמים, עפ"י סברת ר' יוסי והתוס' (וגם המ"א מסכים לזה), יש להורות למעשה שכל הרוצה להצטרף לקיום מצוות ברהמ"ז מצטרף לזימון. נמצא שלמעשה דין זימון כדין צירוף למניין, ובמניין אמרו שכל יהודי מצטרף. ואולי ישנו חילוק מסוים, שלעניין זימון גם אם עובר עבירה אחת להכעיס, אין ראוי לשבת עמו לסעודה, וממילא אין ראוי לצרפו לזימון (כדין המקורי של עם הארץ). אבל לעניין מניין, כל עוד הוא רוצה להשתתף במצוות ורוצה להתפלל, למרות שיש בידו עבירות שהוא עושה להכעיס, אולי אפשר לצרפו למניין (עי' באו"ה קצט, ג, וראו פניני הלכה תפילה ב, ח). וראו להלן יג, ז, לעניין ישיבה עם עמי הארץ בסעודה.

האוכל מאכלים שאינם כשרים, אינו רשאי לברך על אכילתו (ראו יב, י), וממילא גם אינו מצטרף לזימון, וכדברי חכמים במשנה (ברכות מה, א), שהאוכל טבל מדרבנן אינו מצטרף לזימון (שו"ע קצו, א).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

ט – צירוף קטן

מחלוקת גדולה נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה, האם קטן מצטרף לזימון (ב"י קצט, י).

למעשה, למנהג יוצאי אשכנז, לעולם אין מצרפים קטן לזימון, ורק משעה שהגיע הבן לגיל שלוש עשרה הרי הוא מצטרף לזימון (רמ"א קצט, י).

ולמנהג יוצאי ספרד, מצרפים קטן אחד לזימון, ובתנאי שהוא מבין למי מברכים, והוא לפחות בן שש. לפיכך, אם אכלו יחד שני גדולים וקטן שמבין למי מברכים, אחד מהגדולים יזמן. ואם אכלו תשעה גדולים וקטן שמבין למי מברכים, הגדול שמזמן מזכיר את השם (ריב"ש תנ"א כמובא בב"י, שו"ע קצט, י).[14]


[14]. יסוד הסוגיה בברכות מז, ב, ומח, א, שם מובאות דעות אימתי מצרפים קטן לזימון. ובסוף הסוגיא אמרו שהלכה כרב נחמן שאמר: "קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו". וכן פסקו רי"ף, רמב"ם, תר"י ועוד, וכן נפסק בשו"ע קצט, י. לעומת זאת דעת רב נטרונאי גאון ורב שר שלום גאון, ראבי"ה ומהרי"ל ועוד, שאין מצרפים קטן לזימון, וכן מנהג אשכנז (רמ"א). וראו בבירור הלכה ובברכ"ה ח"ב ו, כה.

ואף שלמנהג אשכנז אין מצרפים קטן, אם בן אשכנז אוכל עם בן ספרד שרוצה לצרף קטן, יכול בן אשכנז להצטרף עמהם ולהשלים להם לזימון שלושה. ואם רוצים בני ספרד לצרף שלושה אשכנזים וקטן לזימון עשרה, יצטרפו בני אשכנז, אלא שהם לא יזכירו שם השם בזימון, ושאר המזמנים שנוהגים כמנהג ספרד יזכירו את השם (רשז"א והרב אליהו כמובא בוזאת הברכה עמ' 132. פס"ת קצט, 24. ועי' יחו"ד ד, יג, לגבי גיל הקטן).

חרש שיכול לכוון ולענות לזימון מצטרף (רמ"א קצט, י). אילם שמבין את הזימון אבל אינו יכול לענות כלל, לבא"ח קורח יב, וערוה"ש קצט, ד, אינו מצטרף, ולשועה"ר קצט, י, מצטרף. חרש-אילם שאינו יודע לדבר כלל ואינו מבין במה מדובר – לכל הדעות אינו מצטרף (וראו פניני הלכה תפילה ב, ז, שם מבואר ששוטה גמור אינו מצטרף למניין וכן הדין לזימון). שיכור כלוט, שמתנהג כשוטה גמור, אינו מצטרף. שיכור שאינו יכול לדבר כראוי בפני המלך, מצטרף לשלושה ואינו מצטרף לעשרה, ואם יכול לדבר בפני המלך מצטרף לעשרה (מ"ב צט, יא). ישן אינו מצטרף לשלושה, ולעשרה מצרפים בשעת הדחק ישן אחד ולא שניים (מ"ב נה, לג-לד).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

י – דיני המצטרפים לזימון – באיזה אוכל ואימתי

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מכל משקה חוץ ממים, מצטרפים לזימון עשרה, שאף הם נכללים בקריאה "שאכלנו משלו", ובזכותם יזכירו את השם. ואם רק שישה אכלו לחם, כיוון שאין שם רוב ניכר שאכל לחם, יזמנו בלא הזכרת השם (שו"ע קצז, ב).[15]

לגבי זימון שלושה נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם, רק אם כל השלושה יאכלו לחם, מצטרפים לזימון. ולדעת הרי"ף, גם אם שניים יאכלו לחם והשלישי מזונות, השלישי מצטרף לזימון. ולדעת הרא"ש, גם אם השלישי יאכל פירות או ירקות או משקה שאינו מים, מצטרף לזימון. למעשה, אם היו שניים שאכלו לחם, לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד, גם אם אכל עמהם פירות או ירקות או שתה משקה מזין, יזמנו עמו (שו"ע קצז, ג).

על המצטרפים להקפיד לברך ברכה אחרונה לאחר הזימון, ואם טעו ובירכו לפני הזימון, כבר אינם יכולים להצטרף. וכמובן המזמן צריך להיות אחד מאלה שאכלו לחם.[16]

ועד אימתי יכולים השניים שאוכלים יחד לצרף עמהם שלישי? כל זמן שלא גמרו בדעתם לסיים את סעודתם, ועדיין הם במצב שאם יביאו לפניהם מאכל שהם אוהבים מאוד, יאכלו ממנו משהו. שהואיל ולא סיימו את סעודתם לגמרי, אם יבוא לשם אדם שלישי, והם לא ממהרים, מצווה שימתינו לו עד שיאכל כדי שיברכו בזימון. ואף שבפועל הם לא יאכלו עמו, כיוון שהיו יכולים לאכול עמו, והם ממתינים לו עד שיאכל, הרי שהם מצטרפים לזימון (שו"ע קצז, א).[17]


[15]. נחלקו הפוסקים בשאלה, איזה שיעור צריך המצטרף לאכול, לדעת רא"ה וגר"א, אין צורך לאכול כ'זית' ולשתות 'רביעית' כדי להצטרף לזימון. לעומת זאת, דעת מרדכי וראבי"ה, שצריך כ'זית' או 'רביעית', וכ"כ שו"ע קצז, ב ורוה"פ. אלא שנחלקו, האם שיעור כ'זית' ו'רביעית' הוא כדי שיצטרכו לברך ברכה אחרונה (רשב"א), או מפני שזה שיעור חשוב (פמ"ג). למעשה, אם יש דעה שסוברת שהיה צריך לברך על האכילה או על השתייה ברכה אחרונה, כגון ששתה רוב 'רביעית', או ששתה משקה חם בשיעור אכילת פרס, אף שבפועל אין מברכים מפני ספק ברכות, יש לצרף את השותה לזימון (ראו להלן י, ה; י, י). וכך משמע מבאו"ה. וכן נחלקו באיזה משקה מצטרף לזימון, למ"א ועוד, אפילו השותה מים מצטרף. אבל לשו"ע קצז, ב, ורוב האחרונים ומ"ב יב, השותה מים אינו מצטרף אלא רק השותה משקה מזין. ונסתפקו אחרוני זמננו לעניין מיץ ממותק, עי' וזאת הברכה עמ' 130. למעשה נראה, שהשותה מיץ מצטרף, הואיל ויש בו ערך קלורי או מרכיבים אחרים כויטמינים וקפאין. וכ"כ בערוה"ש ה, שכל שיש בו קצת חשיבות מצטרף.

[16]. למהר"ם, שו"ע קצז, ג, ועוד אחרונים, אין לשניים להציע לשלישי לאכול עמהם ירקות או פירות או משקה, כדי שלא להיכנס לספק. ולהרבה אחרונים, וכ"כ כנה"ג ומ"ב כב, אם השלישי אינו מעוניין לאכול מזונות, יציעו לו פירות או ירקות או משקה, כדי לזכות בזימון. כאשר שלושה אכלו לחם ואחד טעה ובירך, מצטרף עמהם לזימון, כמבואר לעיל הלכה ג. אבל כאשר מדובר בצירוף שלישי שאכל מזונות או פירות, אם אחד מהם טעה ובירך ברכה אחרונה או ברהמ"ז, כיוון שניתק עצמו מהאכילה עמהם, הפסידו את הזימון (באו"ה קצד, א, 'אחד', ומ"ב קצז, ט).

[17]. ראו לעיל ג, י. אם הם ממתינים לו עד שיסיים אכילתו, חייבים לזמן. ואם ממתינים עד שיאכל כ'זית', רשאים לזמן (וראו לעיל הערה 2 אות ד). וכן הדין לשבעה שאכלו לחם, שאם ימתינו לשלושה שיאכלו כ'זית' ירק, יוכלו לזמן עמהם בהזכרת השם.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

יא – הנצרך לצאת לפני הזימון כגון בסעודת חתונה

החיוב על היחיד להישאר עם חבריו עד הזימון הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. למשל, הנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון או לצורך מצווה, רשאי לברך בלא זימון. ובמצב כזה, מנהג חסידות לחבריו שיצטרפו עמו לזימון, ובמיוחד כאשר הם שניים, נכון שיצטרפו עמו לזימון, שאם לא כן, יפסידו את מצוות הזימון.

דין זה מצוי מאוד בסעודות חתונה, שהואיל והן ארוכות מאוד, לרבים יש קושי להישאר בהן עד סופן. יש שיתקשו עקב כך לקום למחרת לתפילה או יהיו עייפים בעבודתם, ויש שרגילים לקבוע בכל לילה זמן ללימוד, ואם ישארו עד הסוף יאבדו את קביעותם. ולכל אלה וכיוצא בהם מותר לברך בלא זימון. אמנם מי שאין לו צורך גדול, כיוון שהתוועד עם כולם בסעודה, חובה עליו להישאר עד לזימון ושבע הברכות.

ומכל מקום, מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמהם לגמרי, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון ויוכל לברך לעצמו גם שלא לצורך גדול. ואם ירצו שכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם, שהואיל ובפועל אכל עמהם, למרות שלא קבע עצמו לאכול עמהם בצוותא עד הסוף, רשאים לזמן עמו.[18]


[18]. כאשר היחיד חייב לצאת, נכון שיצטרפו אליו לזימון, כמובא במ"ב ר, ה, ושעה"צ ז, שלדעת בה"ג צריכים השניים לנהוג לפנים משורת הדין. וק"ו כאשר בלעדיו לא יהיה להם זימון (ראו לעיל בהלכה ג ובהערה 4). עצם ההיתר לצאת לצורך גדול, מובא בב"י ר, א. ומשמע ממ"ב ר, ה, וקצג, טז, לא, שההיתר דווקא למניעת הפסד או לצורך מצווה שתתבטל אם לא יצא. וביוסף אומץ קנט כתב, שגם איבוד זמן רב למי שהדבר קשה עליו מתיר לברך בלא זימון. ועל כן בחתונה, למרות שהצורך לצאת אינו הכרחי, אם מדובר בזמן רב, גם לצורך רגיל ניתן להקל. אמנם מנגד צריך לזכור, שיש מצווה להישאר עד סוף סעודת הנישואין, ומובא בשם הגר"ח מבריסק, שדברי חז"ל (ברכות ו, ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות", מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (נטעי גבריאל צח, א). ולכן אין להקל בזה בלא צורך ממשי (ועי' פס"ת קצג, ה, 29). והיודע שייאלץ לצאת, יקבע בדעתו מתחילה שאינו מתוועד עמהם בסעודה, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון (אג"מ או"ח א, נו, עפ"י רמ"א קצג, ג). יש שהציעו למתכוון לצאת לפני הסוף, שיקפיד להתחיל בסעודה אחר שחבריו יאכלו כ'זית' פת, שאז לתוס' מה, א, אינו נחשב מתוועד עמהם (ילקוט יוסף ר, ג; ברכ"ה ח"ב ו, יב). ויותר טוב שיאמר להם שייאלץ לצאת לפני הסוף, שעל ידי כך הוא אינו מתוועד עמהם (אג"מ שם).

כל שרשאי לפרוש מהזימון רשאי לפרוש לפני שבע ברכות, שאין החיוב בהן גדול מהחיוב בזימון (ראו אוצה"פ סב, כה, י). ואם יש שם שניים שמוכנים להצטרף אליו לזימון – יזמן בשקט בשלושה. ונראה שאם הם בחתונה יאמרו 'שהשמחה במעונו' (עי' שערי הברכה ה, הערה צו). אבל לא יברכו 'אשר ברא' הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמנו על כוס יין עלולה להיות פגיעה בחתן. וטוב שהמצטרפים לזימון יאכלו אח"כ עוד כ'זית', כדי שיהיו שותפים ממש בזימון עשרה (עי' מ"ב ר, סוס"ק ט, וכמובא בהלכה הבאה). ומ"מ אף שאכלו אח"כ כ'זית' לחם, לא יוכלו להיות המזמנים, אבל יוכלו לברך שבע ברכות.

גם אם יש שם עשרה שרוצים לברך, לא יזמנו בעשרה, מפני שיש בזה פגיעה בחתן, שקבוצה שלימה פורשת באמצע הסעודה (עי' שו"ע קצג, א). אבל אם מדובר באנשים נכבדים כרבנים שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, או שהחתן יודע שהסעודה ארוכה ומסכים שיפרשו באמצע, נכון שהיוצאים יזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות. ואם קשה להם לקבץ עשרה, יזמנו בשלושה על הכוס ויברכו 'אשר ברא'. ובכל אופן, בסוף הסעודה שאר המסובים יזמנו ויברכו שוב שבע ברכות. וכן מצינו כיוצא בזה שכתב בשו"ע אה"ע סב, יא, שאפשר שיהיו בסעודת החתונה כמה וכמה חבורות שמברכות שבע ברכות (וכמובא באוצה"פ סב, כב, י בשם חשב האפוד ט'). ומוכח משו"ע שם שאין צורך שהחתן ישב עמם, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתן גם כשאינו שומע את הברכות, וכ"כ ערוה"ש סב, לז.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

יב – האם מי שהשתתף בזימון יכול להצטרף לעוד זימון

שלושה שאכלו יחד ורצה אחד מהם לברך ולצאת והסכימו חבריו להצטרף עמו לזימון, אם יבוא אח"כ אדם נוסף ויאכל עמהם יחד וירצה לזמן, אינם רשאים לזמן עמו, שהרי כבר יצאו ידי חובת הזימון, ואין אפשרות לזמן פעמיים בסעודה אחת.

אבל אם אחד הצטרף אל חבריו שרצו לצאת וענה עמהם לזימון, ואח"כ באו ואכלו עמו עוד שניים, הרי הוא מצטרף עמהם לזימון. שהואיל ויש שם שניים שלא יצאו ידי חובת זימון, הם יכולים לצרף את השלישי שאכל עמהם לזימון. אבל הוא עצמו אינו יכול להיות המזמן, הואיל וכבר יצא ידי חובת זימון. וכך יכול אותו אדם שכבר יצא ידי חובת זימון להשלים זימון לעוד שניים ואח"כ לעוד שניים בלא גבול. שכל זמן שיש שם שניים שעוד לא יצאו ידי חובת זימון, והוא אוכל עמהם כ'זית', למרות שכבר יצא ידי זימון יכול להצטרף לזימון נוסף (מ"ב ר, ט).[19]

כאשר אכלו יחד עשרה, וחלקם סיימו את סעודתם וביקשו מהממשיכים לסעוד להצטרף אליהם לזימון בהזכרת השם. כפי שלמדנו (הלכה ג) אם המסיימים הם הרוב, המיעוט חייב להצטרף אליהם. ואם המסיימים הם מיעוט, אין השאר חייבים להצטרף אליהם, אבל מנהג חסידות שיצטרפו. ובכל אופן, כאשר אלה שנמצאים עדיין באמצע סעודתם מצטרפים לזימון עשרה וממשיכים לאכול עוד, יוכלו לזמן לעצמם בסיום סעודתם בלי הזכרת השם, שהואיל והצטרפו לעשרה כדי שיוכלו להזכיר את השם, לא אבדו את הזכות לזמן לעצמם סמוך לברכת המזון. ואפילו אם היו הנותרים עשרה, לא יזמנו בהזכרת השם, מפני שאת מצוות הזכרת השם שבזימון כבר קיימו, ואי אפשר לקיים מצווה זו פעמיים באותה סעודה.

ואם הצטרפו לשם חמישה שעוד לא זימנו כלל, ויחד עם אותם שכבר ענו לזימון בהזכרת השם הם עשרה, ואכלו יחד עוד כ'זית', יש לאותם חמישה חדשים מצווה לזמן בהזכרת השם. ואף שהם אינם רוב המניין, מכל מקום לעניין הזכרת השם בזימון אין צורך ברוב, אלא די שלא יהיו מיעוט. ובלבד שאחד מהחמישה החדשים יזמן (מ"ב ר, ט).[20]


[19]. הם צריכים לאכול עמו כזית לחם והוא מספיק שיאכל כזית ירק או ישתה משקה מזין, כמבואר לעיל הלכה י'. עוד נחלקו בעניין זה, לגבי קבוצה של חמישה, שאחד מהם הצטרף לשניים מהם לזימון, שלדעת מ"א, ח"א ומ"ב ר, ט, אותו אחד אינו יכול להצטרף אח"כ לשניים האחרים, שהואיל והם קבוצה אחת שאסור לה להתחלק, אם שלושה מהם עשו זימון, השניים הנותרים הפסידו את מצוותם. אבל לדעת אבן העוזר, שועה"ר ר, ב, ערוה"ש ה, ותהלה לדוד א, אותו אחד יכול להשלים זימון לשניים הנותרים. וכן הלכה, וכפי שלמדנו (הערה 2) שבספק זימון – מזמנים.

[20]. אם אלה שכבר זימנו הם שלושה, יכולים לזמן בעשרה אם השבעה אכלו כ'זית' פת, והשלושה שכבר זימנו יאכלו עמהם כ'זית' ירק וכיוצא בזה. ואם יש שם ארבעה או חמישה שכבר יצאו ידי זימון, מצטרפים רק אם כולם יאכלו יחד כזית פת (מ"ב ר, ט, פס"ת 41).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

יג – כוס של ברכה

תקנו חכמים לברך את ברכת המזון על כוס יין, כדי שתיאמר בחגיגיות ושמחה, וכוס זו נקראת 'כוס של ברכה'. המיוחד ביין שהוא גם מזין וגם משמח. וכאשר מברכים לה' על כוס יין, מראים בכך שהברכה שלימה, שאנו מודים לה' גם על המזון שנתן לנו, וגם על התוכן האלוקי שמעניק משמעות ושמחה לחיינו. ואכן בברכת המזון אנו מבטאים את התוכן האלוקי של קיומינו בעולם הזה, לגלות שכינה בארץ הטובה שנתן לנו, על ידי הברית והתורה, ירושלים, מלכות ישראל ובית המקדש. ויש שאינם עומדים על העניין הזה, ומתייחסים לברכת המזון כעול המוטל על האדם, שאחר שנהנה, חובה עליו לשלם 'מס' – ברכה לה'. אך האמת שברכת המזון היא שיאה של הסעודה כולה. שעל ידי ששבענו ואף נהנינו מן האוכל, אנו יכולים להגיע למדרגה הרוממה שבה אנו מודים ומברכים לה'. וכשאנו עושים זאת על כוס יין, הרי שהשמחה הרוחנית שבאה לידי ביטוי בברכת המזון מתגלה גם בשמחה גופנית, שאחר שזכינו לברך לה' אנו שותים מהיין ושמחים לפני ה'.

אמרו חכמים (ברכות נא, א): "כל המברך על כוס מלא – נותנים לו נחלה בלא מיצרים", ו"זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא". על ידי שילוב התוכן האלוקי שבברכת המזון, עם השמחה וההנאה שבעולם הזה, הברכה האלוקית מתגלה בשלמות, בעולם הזה ובעולם הבא. וכיוון שזו ברכה אלוקית, אין לה גבולות; וגם כשהיא מתגלה בעולם הזה המוגבל, היא מתפשטת בלא מיצרים.

נחלקו הפוסקים בשאלה, באיזה מצב ראוי לברך על כוס יין. יש אומרים שאפילו יחיד צריך לברך על כוס יין, ואם אין לו יין, והוא מצפה שעוד כמה שעות יהיה לו יין, לא יאכל בינתיים לחם, כדי שלא יברך ברכת המזון בלא כוס יין. ואם הם שניים שאוכלים, כל אחד צריך לברך על כוס יין, ואם הם שלושה, די להם בכוס אחת, שעליה יברך המזמן (רא"ש וטור).

ויש אומרים, שרק כאשר הם חייבים בזימון של שלושה או עשרה, אז ברכת המזון שלהם חשובה וטעונה כוס יין, אבל כשאינם מזמנים, אינם מברכים על הכוס (הגה"מ בשם ר"י). ואמרו המקובלים, שאף אם ירצה היחיד לברך על הכוס, אינו רשאי. ויש אומרים, שאפילו אם הם מזמנים בעשרה, אינם חייבים לברך על הכוס אלא שזו מצווה מן המובחר (רי"ף ורמב"ם).

למעשה, כאשר אין מזמנים, אין מברכים על כוס יין (מ"ב קפב, טז). וכאשר מברכים בזימון – מצווה לברך על כוס יין אך אין זו חובה. ולכן גם הנוהגים להדר במצוות, כאשר קשה להם להשיג יין, או שקשה להם לשתות יין, או שאינם רוצים לטרוח על כך, אינם מברכים על הכוס. ובשבתות וימים טובים נוהגים להדר בזה יותר. ובשמחות חשובות, כאשר מזמנים בעשרה, נוהגים להקפיד לזמן על הכוס.[21]


[21]. השו"ע קפב, א, הזכיר את שלוש הדעות בסדר שכתבתי, ועל פי כללי ההלכה, דעת היש אומרים האחרונה היא העיקר להלכה. וכך דעת רוב האחרונים, שאין הברכה על הכוס חובה אלא מצווה, וכן המנהג, וכפי שכתב במ"ב ד. ובלא זימון נוהגים שלא לברך על הכוס (מ"ב טז, כה"ח א, וטו). ובשבת ויו"ט מהדרים יותר לזמן על כוס, כמבואר בשל"ה ובערוה"ש קפב, א.

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

יד – דיני כוס של ברכה

כמה ברכות תקנו חכמים לומר על כוס יין, ברכת המזון, ברכות הקידושין והנישואין וקידוש. ובכל מקום שתקנו חכמים לברך על כוס, הכוונה לכוס שתכיל לכל הפחות כשיעור רביעית הלוג יין (שבת עו, ב), שהוא כשיעור נפח ביצה ומחצה (להלן י, י).

הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. כשאין שם כוס שלימה, אפשר בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. אבל אם יש בה סדק שדרכו היין נוזל עד שאינה מחזיקה 'רביעית' יין – פסולה (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד).

ראוי לבחור כוס יפה לברכה. וכשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה (צי"א יב, כג, פנה"ל שבת ו, ו, 7).

צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יכינו אותה לברכה על ידי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א).

למרות שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס שמילאו אותה בשפע. יש נוהגים להדר למלא את הכוס עד גדותיה, כך שברור שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, ולכך התכוונו חכמים כשאמרו 'כוס מלא' (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל).

אמרו חכמים שצריך למזוג את היין במים כדי שיהיה ערב לשתייה, שכן בזמנם היין היה חי, ובלא מזיגתו במים טעמו היה חזק מדי (ברכות נ, ב). ואמרו לסיים את מזיגתו בברכת הארץ, כדי להראות בכך את שבח הארץ שיינותיה חזקים (ברכות נא, א). אבל כיום, כאשר קונים יין מוכן, אין צורך למוזגו, שעוד לפני שהכניסוהו לבקבוק הטעימוהו באופן המשובח (רמ"א קפג, ב). והנוהגים על פי הקבלה, נוהגים בכל אופן למזוג את היין במעט מים בברכת 'הארץ' (כה"ח ו).

צריך למזוג את היין מהבקבוק לשם מצוות כוס של ברכה, וטוב לעשות זאת בסמוך לברכה (רמ"א קפג, ב, מ"א ג).

אמרו חכמים (ברכות נא, א), שייטול בתחילה את הכוס בשתי ידיו, כדי לבטא בכך את חביבותה, ואח"כ כשיזמן ויברך – יאחז אותה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה. ויאחז את הכוס בכל אצבעותיו, כדי שהאצבעות יעטרו את הכוס. ויגביה את הכוס טפח מעל השולחן, כדי שתראה לכל. ויתן את עיניו בכוס, כדי שלא יסיח את דעתו. ואם הוא צריך, יביט בסידור, וטוב שיקרב את הסידור לכוס כדי שיראה את שניהם. ולאחר שישתה מהיין, טוב שישלח לאשתו את הכוס, שתשתה אף היא מהיין, שעל ידי כך תתפשט הברכה אליה ואליו (שו"ע קפג, ד).[22]


[22]. ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא". הרמב"ם הזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר ר' יוחנן. אולם קשה, שר' יוחנן עצמו מביא את הספק אם אפשר שיד שמאל תסייע לימין. ואכן הגאונים כתבו שכל העשרה להלכה. והרא"ש כתב שרק עיטור ועיטוף אינם להלכה. ולתר"י חמישה להלכה, הארבעה הראשונים, וגם נותנו בימין, והשאר אינם חובה. והגר"א קפג, ז, ביאר, שהארבעה דברים הם לעיכובא והשאר למצווה.

נחלקו במשמעות חי (שהוא מארבעה דברים שנוהגים לכו"ע), ולמעשה, כל הפירושים נפסקו להלכה. יש שפירשו שהכוס תהיה שלימה (תוס', שו"ע קפג, ג). ויש שפירשו, שבזמנים שהיה להם יין חי, היינו שאינו מזוג במים, ימזוג את היין החי לכוס, ורק אח"כ ימזגנו במים כפי שאמרו חכמים (ברכות נ, ב), ועוד אמרו שימזגנו בברכת הארץ (שם נא, א). לר"ת הכוונה שיגמור למזוג בברכת הארץ, אבל יכול להתחיל לפני ברהמ"ז, ולרי"ף ימזוג במים רק בברכת הארץ (ועי' בב"י קפג, ב). ויש שפירשו שייתן את היין מהבקבוק לכוס לכבוד הברכה (רש"י, רמ"א קפג, ב, מ"ב ח).

איטר (שמאלי), לדעת המ"ב קפג, כ, יטול את הכוס בידו השמאלית, שהיא החזקה אצלו. והמקובלים וחלק מהפוסקים כתבו, שיאחז בימין כל אדם, וכך נוהגים רבים (כה"ח קפג, כט, פס"ת קפג, יג).

כפי שלמדנו, שני ההידורים שפחות מקפידים בהם הם "עיטור ועיטוף". נחלקו בגמ' (ברכות נא, א) מהו העיטור, לרב יהודה מעטרו בתלמידים שעומדים סביבו בעת הברכה, לרב חסדא מעטרו בכוסות נאים. ועי' במ"ב קפג, טו, וכה"ח כ, ופניני הלכה שבת ו, 9, בדעות השונות כיצד נכון לאחוז את הכוס באצבעות. ואפשר אולי לומר שעל ידי אחיזת הכוס בכל האצבעות ישנו עיטור. ומ"מ בכל אופן שנוטל את הכוס בכל אצבעותיו נוהג כראוי לאחת הדעות, וכך כתבתי למעלה. ויש שאמרו כי בזה שאין ממלאים את הכוס לגמרי, מקיימים את העיטור, שהנותר בראש הכוס הוא כעין עטרה (אמנם בט"ז ד, ומ"א ד, דחו סברתם). עיטוף, לבית יוסף ההידור הוא שיתעטף בטלית. וכיום, להולכים תמיד בכובע וחליפה, יתעטף בהם (מ"ב קפג, יא), וכפי שכתבתי לעיל ד, יב. וי"א שעצם זה שהוא מכסה ראשו בכיפה, ומכסה את גופו כמו בתפילה, הרי שהוא מקיים עיטוף (רי"ו, ד"מ קפג, א). ואכן לכתחילה צריכים האוכלים בים או בבריכה, לברך ברהמ"ז כשהם לבושים בחולצה ומכנסיים, כמו בתפילה (ראו פנה"ל תפילה ה, ד-ה). ←

כאשר היין יקר וקשה להשיגו, נהגו במקומות רבים לברך על 'חמר מדינה', היינו משקה חשוב שנוהגים לכבד בו אורחים (רמ"א קפב, ב). ולדעת רבים צריך שיהיה בו אלכוהול (ראו פניני הלכה שבת ח, ד). ולתהלה לדוד קפב, ב, מי שאוהב יותר 'חמר מדינה' רשאי לברך עליו גם כאשר יש שם יין. ועל פי הקבלה יש לברך דווקא על היין (כה"ח קפב, יד).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

טו – שתיית היין

לאחר סיום ברכת המזון המזמן מברך "בורא פרי הגפן" ושותה מהיין. מצד הדין, כדי לקיים את מצוות השתייה מכוס של ברכה, די שהמזמן ישתה כשיעור 'מלא-לוגמיו', היינו כשיעור הממלא את כל חלל פיו כשלחי אחת מלאה, שהוא שיעור של רוב 'רביעית'. אלא שהואיל ולא שתה 'רביעית', הפסיד את הברכה האחרונה על היין, ולכן טוב שישתה 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה, 75 סמ"ק), ויברך אחר שתייתו 'מעין שלוש' (עי' שו"ע קצ, ג).

אם המזמן מתקשה לשתות מהיין כשיעור 'מלא-לוגמיו', יכול המזמן לברך ולטעום מעט מן היין, ואחד מהמסובים ישתה במקומו שיעור 'מלא-לוגמיו' (שו"ע או"ח קצ, ד). ואם כמה מהמסובים ישתו יחד כשיעור 'מלא-לוגמיו', נחלקו הפוסקים אם קיימו מצוות כוס של ברכה, ובדיעבד סומכים על דעת המקילים (שו"ע או"ח רעא, יד, מ"ב עג; פניני הלכה שבת ו, ה, 6).

אף שמצד המצווה, די שאחד מהמסובים ישתה מן הכוס כשיעור 'מלא לוגמיו', מצווה מן המובחר שכולם ישתו מהיין, כפי שנוהגים בקידוש, כדי שכולם יהיו שותפים בכוס של ברכה. ובמיוחד ראוי לאדם לשלוח לאשתו את הכוס שבירך עליה, שיש בזה סגולה שעל ידי כך הברכה תימשך אליה ואליו (ברכות נא, ב).[23]

כמו בקידוש גם בכוס של ברכה צריכים להקפיד שהיין לא יהיה פגום. יין פגום הוא יין שכבר שתו ממנו. ורק לשתייה חדשה היין נחשב פגום, כגון שאם שתה מכוס הקידוש בליל שבת, היין הנותר בכוס נחשב פגום לקידוש של יום שבת. אבל בליל שבת, רשאים השומעים לשתות מכוס הקידוש, למרות שהמקדש כבר שתה ממנה. מפני ששתייתם נחשבת המשך לשתייתו, ואין היין שבכוס נחשב פגום לגביהם במשך כל שתיית אותה המצווה. וכך נוהגים רבים, שהאשה שותה מכוס הברכה והקידוש של בעלה. אולם לגבי שאר המסובים, במיוחד אלה שאינם מבני המשפחה הקרובים, אין זה דרך ארץ, שכן רבים אינם רוצים לשתות מכוסו של אדם אחר. וכן נפסק להלכה, שאין לאדם להגיש את הכוס ששתה ממנה לחבירו, שמא ייגעל מכך ויתבייש לומר לו זאת. ועוד, שאולי זה ששתה ראשון חולה, והשני שישתה מכוסו ידבק במחלתו (שו"ע או"ח קע, טז, מ"ב לז; ולהלן יב, ה).

לפיכך מעדיפים שהמברך ימזוג מכוסו לשאר הכוסות, אלא שאז שתייתם אינה המשך ישיר לשתייתו, וכיוון שהוא כבר שתה מהיין, היין שהוא מוזג לכוסותיהם נחשב פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. הפתרון לכך, שאחר שהמברך יסיים את שתייתו, יוסיף עוד יין לכוסו, והוספה זו מתקנת את הפגם, ואח"כ יוכל למזוג מכוסו לכוסות שלהם. פתרון טוב יותר, שאחר שהמזמן יברך על הגפן ועוד לפני שיתחיל לשתות – ימזוג מכוס הברכה לכוס אחרת וממנה הוא ישתה, וכך היין שיישאר בכוס הברכה לא ייפגם, ויוכל למזוג ממנו לכוסותיהם של שאר המסובים. ואם היין שבכוס אינו מספיק לכל הרוצים לשתות, יוסיף על היין שבכוס עוד יין מהבקבוק וימזוג לכוסותיהם.

הדרך המהודרת ביותר, שעוד לפני ברכת המזון ימזגו יין לכוסותיהם של כל המסובים הרוצים לטעום מהיין של הברכה. ואין צורך לשטוף את כוסותיהם תחילה וגם אין צורך שיהיה לכל אחד שיעור 'רביעית' יין בכוסו, אלא ימזגו כפי מה שירצו לשתות אחר הברכה, כי עיקר כוס הברכה היא כוסו של המברך, ורק לגביה צריך להקפיד שתהיה נקייה ושיהיה בה שיעור 'רביעית'. ואחר שיסיים המברך את ברכת המזון, יברך על היין, וכולם יענו אמן וישתו מן הכוסות שלפניהם. דרך זו נחשבת למהודרת ביותר, מפני שאין בה שום הפסק בין שמיעת ברכת 'הגפן' לשתיית היין, והיין שהם שותים לא נפגם כלל על ידי שתיית המברך. אמנם רבים אינם מדקדקים כל כך בהלכות דרך ארץ, ונותנים מן הכוס ששתה ממנה המברך לשאר המסובים, ומי שאינו נמאס מכך שותה, והאחרים שנמאסים מכך אינם שותים. אבל כאמור, המהודר ביותר, הן בברכת המזון והן בקידוש, לדאוג שלא יהיה שום פגם ושמץ מיאוס ביין של כוס הברכה, כדי שיוכלו הכל להדר במצווה ולשתות מהיין.[24]

חשוב לציין, שהמסובים יוצאים בברכת היין של המזמן רק אם כיוונו לצאת ידי חובתם. אבל אם חשבו שלא ימזגו להם יין ולבסוף הביאו להם את הכוס או שמזגו להם יין, עליהם לברך "בורא פרי הגפן" לפני שיישתו (שו"ע קצ, ה).


[23]. טעם שליחת היין לאשה מובא בברכות נא, ב: "אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש". ויש להוסיף, שמתוך כך שהאשה מתברכת גם האיש חוזר ומתברך, שאמרו (ב"מ נט, א): "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". ואמרו (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה".

[24]. בשועה"ר קצ, ה, בוארו הדברים בהרחבה. פרטי דין כוס של ברכה, ושלא יהיה פגום, וכיצד אפשר לתקנו, ושבשעת הדחק אפשר לברך על כוס פגומה, מבואר בשו"ע קפב, ג-ז; שו"ע רעא, טז-יז; פניני הלכה שבת ו, ו-ז, והערה 8. ועוד יעויין שם בהערה 10, בדין דיבור בין ברכת היין לשתייה לגבי השומעים שרוצים לשתות מכוס הברכה.

ויש להקשות על מנהג רבים ששותים מכוס של ברכה ואינם חוששים להידבק ממחלה (עי' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). ואכן כתב בבא"ח בהר יג, ששותים דווקא כאשר יודעים שזה ששתה לפניהם אינו חולה. ויש שכתבו שאולי זכות המצווה מועילה (שדי חמד).

פורסם בקטגוריה ה - זימון | כתיבת תגובה

א – ברכות חמשת מיני דגן

ברכות מיוחדות תקנו חכמים לחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.

ככלל, חמשת מיני דגן הם צמחים חד-עונתיים, ואם כן לכאורה ברכתם היתה צריכה להיות "בורא פרי האדמה", אלא שמפני חשיבותם, שמהם עושים את עיקר מאכלו של האדם – לחם ותבשילים, תקנו להם חכמים ברכה מיוחדת, כדי להודות לה' יתברך באופן מפורט על עיקר מזוננו. על לחם: "המוציא לחם מן הארץ", ועל עוגות ותבשילי מזונות: "בורא מיני מזונות".

ביתר פירוט, ניתן לאכול את חמשת מיני הדגן בחמישה מצבים, ובכל מצב ברכתם משתנה, ונמנה את חמשת המצבים:

א) האוכל גרעיני חיטים או שעורים חיים, כיוון שעדיין לא התעלו למצבם המשובח, מברך: "בורא פרי האדמה". ולגבי ברכה אחרונה יש ספק (כמבואר בהלכה יג).

ב) האוכל קמח ממיני דגן טחונים, כיוון שאכל מהם בצורתם הגרועה ביותר, ירדו ממעלתם הראשונה, ומברך עליהם את הברכה הפשוטה ביותר: "שהכל נהיה בדברו" (שו"ע רח, ה).

ג) בישל את גרגירי הדגן כדוגמת גריסים, בורגול וקווקר; או שעשה מהקמח שלהם מיני תבשיל כאטריות ופתיתים או פשטידות, הואיל והתעלו למדרגת תבשיל שסועד את הלב, מברך: "בורא מיני מזונות". ואחר שאכל מהם כשיעור 'זית' (כחצי ביצה) מברך: 'על המחיה', שהיא ברכה 'מעין שלוש' (שו"ע רח, ב).

ד) לש את הקמח ואפאו ועשה ממנו לחם, מברך בתחילה "המוציא לחם מן הארץ" ובסוף ברכת המזון (קסח, ט).

ה) עוד מין אחד ישנו שיש לו מעמד ביניים, בין תבשיל ממיני דגן ללחם, והוא 'פת-הבאה-בכיסנים'. היינו מיני מאפה כדוגמת עוגות וקרקרים, שמצד אחד הם מיני מאפה כלחם, ומאידך אין רגילים לקבוע עליהם סעודה כלחם אלא לאוכלם לקינוח. וקבעו חכמים, שאם אכל מהם כדרך שאוכלים בין הסעודות, לתענוג או להרגעת הרעב, כיוון שאין בכוונתו לשבוע כמו בסעודה רגילה, אין אכילתו כמעלת אכילת לחם, ולכן יברך לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה'. אבל אם קבע עליהם סעודה, דינם כדין לחם, וצריך ליטול לפניהם ידיים בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון. וכל זה מפני שהם מאפים, אבל אם יקבע את סעודתו על אטריות ופתיתים, כיוון שהם תבשילים ולא מאפים, לעולם יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה'.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | 2 תגובות

ב – מהי פת-הבאה-בכיסנים

שלושה פירושים נזכרו בדברי הראשונים למיני 'פת-הבאה-בכיסנים' (שדיניהם נתבארו בסוף ההלכה הקודמת). א) מיני מאפים ממולאים, כדוגמת אוזני המן ושטרודל. והם נקראים 'פת-הבאה-בכיסנים', כי הפת היא כיס שממלאים בה מיני מתיקה כפרג, קקאו ואגוזים (ר"ח). ב) מיני מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי ביניהם לבין לחם, למשל עוגות טורט או ביסקוויטים שיש בהם טעם מתיקות; או מלאווח, שמוסיפים לבצקו הרבה שמן (רמב"ם). ג) מיני מאפים קשים שאדם כוססם בשיניו, כדוגמת בייגלה, קרקרים ומציות (רב האי גאון).

למעשה, אנו נוהגים להחשיב את שלושת הסוגים האלה כ'פת-הבאה-בכיסנים', שהצד המשותף להם שמצד אחד הם מיני מאפים כלחם, ומאידך, רגילים לאוכלם דרך ארעי. לפיכך, כל זמן שאין קובעים עליהם סעודה, מברכים לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה', וכאשר קובעים עליהם סעודה, דינם כלחם לכל דבר (שו"ע קסח, ז).[1]

לפעמים אדם חושב לאכול מעט מאפה מזונות ('פת-הבאה-בכיסנים'), ולכן הוא מברך בתחילה 'מזונות', אך לאחר שהתחיל לאכול נגרר ואכל עוד ועוד עד שאכל כשיעור קביעות סעודה, ואזי למרות שבירך בתחילה 'מזונות', בסוף יברך ברכת המזון. ואם לאחר שטעם מן המזונות החליט לקבוע עליהם סעודה, אם במה שהוא מתכוון לאכול מכאן ואילך יש כשיעור קביעות סעודה, יטול ידיו ויברך 'המוציא'. ואם אין במה שהוא מתכוון לאכול אח"כ שיעור קביעות סעודה, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכת 'מזונות' שבירך בתחילה. ובסוף, כיוון שאכל שיעור קביעות סעודה, יברך ברכת המזון (שו"ע קסח, ו; מ"ב כו).


[1]. יש שביארו את שלושת הפירושים הללו כחולקים, כלומר אחד מהם הוא 'פת-הבאה-בכיסנים' (פהב"כ), ועל השניים האחרים מברכים 'המוציא', שכן הם מאפה ודינם כלחם. אלא שאין הכרעה כמי הלכה, ומספק פסק השו"ע קסח, ז, שעל כל אחד מהם, אם לא קבע סעודה, יברך 'מזונות'. וכ"כ ב"ח, מ"א יח, ט"ז ו, רע"א, דגול מרבבה, ועי' באו"ה קסח, ח, 'טעונים'. לעומת זאת, יש שביארו שאין בזה מחלוקת אלא שלוש דוגמאות לפהב"כ, שכולם מדברים על מאפים שבדרך כלל נאכלים כקינוח ולא כלחם שהוא עיקר הסעודה. וכך משמע מכמה ראשונים: רשב"א, מאירי, תר"י ואו"ז. וכ"כ במאמר מרדכי יד, שאפשר להסביר בדעת השו"ע. וכ"כ בדעת תורה בשם בית אפרים או"ח יב, וכ"כ בערוה"ש כג. אם נאמר שיש מחלוקת בין ג' הפירושים, לכאורה, אם יאכל משני מינים, מכל אחד כשיעור 'זית', גם אם לא יקבע עליהם סעודה, כיוון שאחד מהם הוא בוודאי לחם, יצטרך לברך בסוף ברכת המזון. אולם למעשה מורים כדעה הסוברת שאין מחלוקת בין ג' הפירושים, וכולם נחשבים מזונות כשלא קבע עליהם סעודה. ואף אם נאמר שיש בין ג' הפירושים מחלוקת כפי שמשמע מהב"י, מ"מ אחר שנפסק מספק שעל כל המינים הללו מברכים 'מזונות', הרי שבפועל אנו מחשיבים את כולם כפהב"כ ואבד מהם שם לחם. וכך משמע ממ"א כב, והלבוש ו.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ג – שיעור קביעות סעודה על מאפה מזונות

כפי שלמדנו, אדם שרוצה לאכול לחם, אפילו בכמות מעטה ביותר, צריך לברך 'המוציא', מפני שהלחם נועד לקביעות סעודה, ואפילו אם אוכלים ממנו מעט, מברכים עליו ברכה חשובה. אבל על שאר המאפים מחמשת מיני דגן, כעוגות וביסקוויטים, כיוון שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. ורק כאשר קובעים עליהם סעודה, הם מתעלים למדרגת לחם, ואז כדי לאוכלם צריך ליטול ידיים בברכה, ולברך בתחילה 'המוציא', ולבסוף ברכת המזון.

שיעור קביעות סעודה הוא שיעור שמקובל לאכול בארוחה רגילה, באופן שהסועד יוצא ממנה שבע ושוב אינו צריך לאכול עד הארוחה הבאה. ואי אפשר לקבוע בזה שיעור של נפח, מפני שיש מאפים אווריריים שמשביעים רק כשאוכלים מהם שיעור מרובה, ויש מאפים דחוסים שמשביעים בשיעור מועט יחסית. אלא הכל לפי מה שמקובל, שאם רגילים לשבוע ממה שהוא מתכוון לאכול, יברך עליו 'המוציא' וברכת המזון.

ואין לאדם לחוש שמא אינו יודע באיזו כמות רגילים לשבוע, מפני שכל שהוא אוכל שיעור שהוא שבע ממנו כמו שהוא שבע בארוחה רגילה, הרי שהוא קבע את סעודתו על אכילה זו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון. ורק מי שיודע שהוא שונה באופן ניכר משאר האנשים, כגון שהוא נעשה שבע בהרבה פחות או בהרבה יותר, צריך לשער לפי המקובל אצל רוב האנשים. וגם אז ישער לפי הנראה לו, ואינו צריך לערוך לשם כך מחקרים מעמיקים.

זקנים או ילדים שנעשים שבעים בשיעור קטן יותר, אינם צריכים לשער לפי רוב האנשים, אלא לפי המקובל אצל זקנים או ילדים.

ויש אומרים, ששיעור קביעות סעודה הוא נפח של ארבע ביצים ממאפה המזונות, ואף שבדרך כלל אין שבעים משיעור כזה, מכל מקום לדעתם, על שיעור זה כבר רגילים לקבוע סעודה. למעשה, אין פוסקים כשיטה זו, והאוכל ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים, כל זמן שלא אכל כשיעור שרגילים לשבוע ממנו בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. אולם לכתחילה, עדיף שלא לאכול שיעור של ארבע ביצים, כדי שלא להיכנס לספק. אלא או יאכל פחות מנפח ארבע ביצים, ואזי יברך 'מזונות'; או יאכל שיעור שרגילים לשבוע ממנו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון לכל הדעות.[2]


[2]. ברכות מב, א, לגבי מאפה מזונות, שהוא פהב"כ, אמרו: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך", היינו המוציא וברהמ"ז. שתי שיטות עיקריות בהגדרת "קובעים עליו סעודה": שיטה ראשונה, קביעות סעודה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. כ"כ הטור ושו"ע קסח, ו, ועוד רבים. ונחלקו הראשונים לפי מה משערים. לתר"י והרא"ש, לפי המקובל אצל רוב האנשים. ולראב"ד והרשב"א, אם זה שאוכל רגיל לקבוע על פחות משיעור שאחרים קובעים סעודה – יברך 'המוציא' וברהמ"ז על מה שהוא רגיל. ונפסק בשו"ע קסח, ו, כתר"י והרא"ש. אבל לגבי זקנים וילדים, כתב בבאו"ה קסח, ו, 'אע"פ', שכיוון שטבעם לשבוע משיעור קטן מהמקובל, הולכים אחר המקובל אצלם.

שיטה שנייה: שיעור 'פרס'. כ"כ הרמ"ע מפאנו, מהר"ם בן חביב, בית דוד או"ח פב, לפי המבואר בעירובין פב, ב, שזה שיעור הלחם שהיו אוכלים בסעודה בינונית. (לרש"י שיעור 'פרס' הוא ד' ביצים, ולרמב"ם ג' ביצים). ואף שרוב האנשים אינם שבעים משיעור זה כפי ששבעים בסעודה רגילה, לדעתם אין צריך להיות שבעים מפהב"כ כשביעה של סעודה רגילה, אלא רק שיאכלו ממנה כשיעור הלחם שאוכלים בסעודה רגילה, ויש מזה שביעה חלקית, וזו כוונת הגמרא: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה". וכדעה זו כתבו רבים מהפוסקים הספרדים האחרונים. ורבים מיוצאי ספרד בדורות האחרונים נהגו לחשב את שיעורי כזית וביצה לפי משקל מים (חיד"א במחזיק ברכה קסח, ו, כה"ח מה-מו). ולחשבונם על פי שיעור ר' חיים נאה משקל ד' ביצים 224 גרם, ולחישוב המדויק 200 גרם. במאפים יוצא שמשקל 200 גרם הוא בנפח של כתשע ביצים (תלוי בדחיסות המאפה). ובשיעור כזה כבר נעשים שבעים. הרי שבפועל על ידי חישוב המשקל השוו את שיעור ד' ביצים לשיעור שביעה. אולם מוסכם שהשיעורים הם לפי נפח (כמבואר להלן י, ו), ולבעלי השיטה השנייה שיעור קביעות הוא באכילת נפח של 'פרס'.

ויש לדעת שהטעות בדין זה אינה חמורה כל כך, שכן להרבה פוסקים אם בירך 'מזונות' ו'על המחיה' על לחם – יצא (שועה"ר קסח, ח, ח"א נח, א, יבי"א ח"ב או"ח יב). וכן אם בירך על פהב"כ 'המוציא' וברכת המזון – יצא (נשמת אדם לז, א, מ"ב רח, עה, כה"ח קסח, מג). וכך סיכם בברכ"ה ח"ב ג, 2, 69. וראו לעיל ד, 3.

אלא שבמקום של ספק, כאשר לשיטה השנייה קבע סעודה, שאכל פרס, ולשיטה הראשונה לא קבע, כי לא שבע, מברכים 'על המחיה', שספק ברכות להקל, ו'על המחיה' היא ברכה אחת לעומת ברהמ"ז שכוללת ארבע ברכות (דרישה). ולכתחילה טוב שלא לאכול שיעור שיש לגביו ספק. ואף שלרמב"ם ג' ביצים הוא שיעור 'פרס', מ"מ כיוון שלשיטה הראשונה (שהיא דעת רוה"פ) צריך גם לשבוע, יש לחוש לשיטה השנייה רק בד' ביצים כדעת רש"י. וכ"כ במ"ב קסח, כד. ומ"מ הרוצה לצאת ידי כולם, יזהר שלא לאכול נפח פהב"כ משיעור ג' ביצים ועד שיעור שרגילים לשבוע בו.

ואם הוא אוכל פהב"כ כנפח 'פרס' שמשביע אותו, אלא שספק לו אם גם אחרים רגילים לשבוע בשיעור כזה, יברך 'המוציא' וברהמ"ז. ראשית, יש צד לומר שהוא ספק דאורייתא ויש להחמיר (מ"א ודעימיה, כמובא להלן בהערה 9). שנית, יש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א (הובאו בשיטה הראשונה), הסוברים שהולכים אחר שביעתו של זה שאוכל.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ד – קביעות סעודה לאוכל מזונות עם עוד מאכלים

מי שמתכוון לאכול יחד עם מאפה המזונות מאכלים נוספים כסלטים וגבינה או בשר ודגים, ישער את הכל יחד. שאם יאכל מהכל יחד שיעור שמשביע כמו סעודה רגילה, דין מאפה המזונות כדין לחם. ובתנאי שמאפה המזונות יהיה מרכזי בסעודה, היינו שיאכל ממנו שיעור נפח של ארבע ביצים לפחות. ואין הבדל בין אם המאפה דחוס או אוורירי – אם יש בו שיעור נפח של ארבע ביצים הוא מרכזי בסעודה. ורק כאשר יש במאפה חללים ניכרים של אוויר, יש לשער את המאפה בלא אותם חללים.

הרי שיש בזה שני תנאים: א) שיאכל ממאפה המזונות לפחות שיעור נפח ארבע ביצים. ב) שישבע מכל מה שיאכל כדרך שרגילים לשבוע בארוחה רגילה. אם התקיימו שני התנאים, הרי שקבע סעודתו על מאפה מזונות, וייטול ידיו בברכה, ויברך על המאפה 'המוציא', ועל שאר המאכלים לא יברך, כי הם נפטרים בברכתו כשם שהלחם פוטר את שאר המאכלים שבסעודה. ובסוף הארוחה יברך ברכת המזון.

וכמו שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער שיעור שביעה, כך אין לאדם לחוש שמא הוא טועה בהערכת שיעור נפח ארבע ביצים. כי מזה שנתנו שיעור זה בידי אנשים בלא מכשירי מדידה, משמע שידעו שלפעמים יטעו כלפי מעלה ולפעמים כלפי מטה. אלא שהכל תלוי בדעתו של האדם האוכל, וכל שהוא משער שיש במאפה המזונות שהוא אוכל שיעור נפח של ארבע ביצים ויחד עם שאר המאכלים ישבע, הרי שהוא קובע את סעודתו על מאפה המזונות, ועליו לברך 'המוציא' וברכת המזון בלא חשש. (שיעור ביצה אחת כ-50 מ"ל, וגביע של לבן רגיל מכיל נפח ארבע ביצים).[3]


[3]. כבר למדנו בהערה הקודמת שיש שתי שיטות בהגדרת "קובעים עליו סעודה". לשיטה הראשונה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. וביאר מ"א יג, שאין הכוונה שהשביעה צריכה להיות מפהב"כ בלבד, אלא כפי שנוהגים לאכול בסעודה, לחם ועוד מאכלים, כך כאשר קבע את סעודתו על פהב"כ, אם שבע מפהב"כ ושאר מאכלים, מברך על פהב"כ 'המוציא' וברהמ"ז, ופוטר את שאר המאכלים. ואמנם לערוה"ש יז, ומג"ג ז, רק אם אכל שיעור שביעה מפהב"כ לבדה, מברך 'המוציא' וברהמ"ז. אולם כדעת המ"א כתבו רוב הפוסקים, וביניהם, גינת ורדים או"ח א, כד, שועה"ר ח, ח"א נד, ד, מ"ב כד. ולשיטה השנייה שיעור קביעות סעודה הוא פהב"כ בשיעור 'פרס'. ואין זה משנה אם אוכלים עם פהב"כ מאכלים אחרים או לא.

ויש לדעת שגם לפי השיטה הראשונה, ברור שפהב"כ צריכה להיות מרכזית בסעודה, ויש שלמדו מעירובין פב, ב, ששיעור הלחם בסעודה הוא 'פרס'. וכ"כ הגר"ז בסדבה"נ ב, ג, שכדי לקבוע סעודה צריך לאכול לפחות ד' ביצים מפהב"כ (ובהלכות קסח, ח, כתב ג' ביצים). אולם לדעת האג"מ או"ח ג, לב, כל זמן שבסך הכל שבע, ואכל מפהב"כ כשיעור לחם שרגילים לאכול בסעודה, אפילו הוא פחות משיעור 'פרס', הרי זו קביעות סעודה. וכך משמע ממ"א ומ"ב, ומכל הפוסקים שלא הזכירו שיעור נפח לפהב"כ. ומהם: גינת ורדים, ח"א וקצוש"ע. לפי"ז, כיום שנוהגים לאכול פחות לחם בסעודה, אף אם יאכל בסעודה פחות משיעור ג' ביצים פהב"כ, לדעתם יברך 'המוציא' וברהמ"ז.

למעשה, רק אם יהיה שיעור קביעות סעודה לשתי השיטות, נברך 'המוציא' וברהמ"ז. ולכן אם אכל מפהב"כ פחות מד' ביצים נפח עם עוד מאכלים, אף ששבע, ולדעת רוה"פ (בביאור השיטה הראשונה) זו קביעות, כיוון שלא אכל פהב"כ בשיעור 'פרס' לרש"י, אין כאן שיעור קביעות לשיטה השנייה, ויברך 'מזונות'. וכן להיפך, אין להחשיב כקביעות שיעור ד' ביצים מפהב"כ אם לא אכל בפועל כשיעור שמשביע כמו ארוחה רגילה.

אבל אין לחוש לשיטות יחידות שמגדילות את שיעור הקביעות יותר. ולכן אין לחוש לדעת ערוה"ש ומג"ג, שמצריכים שיהיה שבע מפהב"כ לבדה. וגם אין לחוש לחשב משקל ד' ביצים מפהב"כ, כי הסוברים שצריך שיעור ד' ביצים לקביעות סעודה מסכימים שמעיקר הדין מדובר בנפח (ראו להלן י, ו, 7. וכ"כ וזאת הברכה בירור א' 8 בשם הגרע"י, וברכ"ה ח"ב ב, יד). ולכן כתבתי כעיקר את חשבון הנפח, הן לספרדים והן לאשכנזים. ורק מי שיודע שמנהג אבותיו לחשב במשקל גם בדין זה, ימשיך במנהגו.

בנוסף למה שכתבתי למעלה, שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער נפח ד' ביצים, יש להוסיף שכבר למדנו שלדעת הרמב"ם שיעור אכילת 'פרס' הוא נפח ג' ביצים, ורבים פסקו כך להלכה, עי' בברכ"ה ח"ב ב, 67 ו 72. ולדעת אג"מ ודעימיה, אף אם יאכל מהמאפה פחות מנפח ג' ביצים, כיוון ששבע יברך 'המוציא'. ולכן גם אם יטעה בהערכת ד' ביצים, נמצא שאכל שיעור ג' ביצים, שהוא שיעור מספיק לרוב גדול של הפוסקים.

לגבי זקנים וילדים שרגילים לאכול פחות לשביעתם, יש מקום לומר שאכילת פהב"כ תהיה כשיעור ג' ביצים, ושישבעו עם שאר המאכלים.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ה – כיצד לצאת ממצבי ספק

לכתחילה, כדי לצאת מהספק, נכון לתכנן את האכילה מתחילה תוך התחשבות בשני התנאים: או שיאכל מהמזונות שיעור ארבע ביצים ויחד עם שאר המאכלים כשיעור שביעה, ואז לכל הדעות יברך 'המוציא' וברכת המזון. או שיאכל פחות מנפח ארבע ביצים מזונות ויחד עם שאר המאכלים פחות משיעור שביעה, ואז לכל הדעות יברך 'מזונות' ו'על המחיה', ועל שאר המאכלים יברך את ברכותיהם.

ואם הוא בכל זאת נמצא בספק, שאינו יכול להחליט האם יש במה שהוא מתכוון לאכול שיעור שביעה; או שהוא יודע שיחד עם שאר המאכלים הוא אוכל שיעור שביעה, אבל שיעור המזונות הוא בוודאי פחות מנפח ארבע ביצים. כיוון שהוא בספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה', וכן על שאר המאכלים יברך את ברכותיהם. וטוב יותר, שיסיים את אכילת המזונות לפני שיאכל שיעור שביעה, ויברך עליהם 'על המחיה', ועל ידי זה כל שאר המאכלים שיאכל אח"כ אינם מצטרפים למאפה המזונות, ולכל הדעות יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה', ועל שאר המאכלים יברך את ברכותיהם.

כאן המקום להעיר על טעות נפוצה: לעיתים אנשים מזמינים את קרוביהם וידידיהם למסיבת בר מצווה, או בת מצווה, או להבדיל אזכרה, ורוצים לכבדם בארוחה משביעה, אך כיוון שאינם רוצים להטריח אותם ליטול ידיים ולברך ברכת המזון, במקום לחם מביאים קרקרים ועוגות, ומגישים לפניהם גם בשר, דגים, נקניקים, סלטים, פשטידות ולפתן. אבל להלכה, הואיל ורגילים לאכול בסעודה זו ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים וגם שבעים, צריך ליטול ידיים ולברך על מאפה המזונות 'המוציא' וברכת המזון. וגם כשאין אוכלים נפח ארבע ביצים, כפי שלמדנו, כיוון ששבעים, נכנסים לספק. ולפעמים מגישים שם לחמניות מתוקות, וחושבים שברכתן 'מזונות'. ושתי טעויות בידם: א) בדרך כלל לחמניות אלה נחשבות כלחם, וגם האוכל מהן מעט צריך לברך 'המוציא' (כמבואר בהלכה הבאה). ב) בדרך כלל אוכלים מהן יותר מנפח ארבע ביצים. לפיכך, המעוניין לתת לאורחיו סעודה שתשביעם, נכון שיכין שם לחם, וכך יידעו כולם שעליהם ליטול ידיים ולברך 'המוציא', ועל ידי כך יזכו כולם לברך בסוף את ברכת המזון הארוכה, שהיא מצווה מהתורה ויש בה ארבע ברכות חשובות.[4]


[4]. רבים טועים בהערכת נפח ארבע ביצים, אולם באמת הוא אינו גדול כפי שחושבים. למשל, קרואסון גדול מכיל יותר מנפח ארבע ביצים. וכן בארבע פרוסות של עוגה יש נפח ד' ביצים. ואם כן בדרך כלל בסעודות אלו אוכלים מפהב"כ שיעור נפח ד' ביצים. וגם מי שאוכל מפהב"כ נפח שלוש ביצים, נכנס לספק גדול, שכן לדעת הרמב"ם והרבה פוסקים שיעור 'פרס' הוא ג' ביצים ועליו לברך על המזונות 'המוציא' וברכת המזון. וגם אם יאכל מפהב"כ שיעור שתי ביצים, לדעת אג"מ שהובא בהערה הקודמת, לשיטה הראשונה, כיוון ששבע צריך לברך 'המוציא' וברכת המזון. ולכן, כדי לצאת מן הספקות הללו, נכון להגיש שם לחם ממש. וגם אם לא הגישו לחם, נכון לברך על מאפה המזונות 'המוציא' ולאכול ממנו נפח ד' ביצים.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ו – חלה מתוקה

כפי שלמדנו, למאפה מזונות (פת-הבאה-בכיסנים) יש מעמד ביניים: אם אוכלים אותו בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', ואם קובעים עליו סעודה, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל על לחם, גם כשאוכלים מעט, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה היכן עובר הגבול בין לחם למאפה מזונות.

הכלל הוא, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה דינו כלחם, ולעומת זאת, כל שרגילים לאוכלו בין הארוחות, למתיקה או להרגעה מסוימת של הרעב, דינו כמאפה מזונות. לפי זה דין חלה מתוקה ולחמניות מתוקות כלחם, שכן רגילים לאוכלן בסעודות, ואין רגילים להגישן לטעימה בין הארוחות. וכן נוהגים לאוכלן עם סלטים שונים, או שעושים מהם כריך עם גבינה או טונה, הרי שנוהגים בהן כלחם. ולכן, גם כאשר אוכלים מהן מעט, צריכים לברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ובלשוננו, כל שקוראים לו לחם או חלה או לחמניה – רגילים לקבוע עליו סעודה. ולעומת זאת, אם קוראים למאפה 'עוגה' – אין רגילים לקבוע עליו סעודה. ועל מאפה שיש ספק אם הוא לחם או עוגה, מברכים 'מזונות'. והרוצה לצאת מהספק, יקבע עליו סעודה ויברך 'המוציא' (כמבואר לעיל ג-ד), או שיאכל אותו בתוך סעודת לחם לצורך שביעה, ואז ברכת 'המוציא' שיברך על הלחם תפטור אותו לכל הדעות.

ואמנם רבים מיוצאי ספרד נהגו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', מפני שבעבר לא היו רגילים להגישה בסעודה, אלא היו רגילים להגיש פרוסות מחלה מתוקה ככיבוד שבין הארוחות. אולם למעשה, יש לברך תמיד על חלה מתוקה ולחמניה מתוקה – 'המוציא' וברכת המזון, הואיל והן מיועדות לסעודות ולא לקינוח שבין הסעודות.[5]


[5]. לכאורה זו מחלוקת שו"ע ורמ"א (קסח, ז), שלשו"ע כל שיש טעם מתיקות בעיסה מברכים 'מזונות', ולרמ"א רק כשטעם המתיקות הוא העיקר מברכים 'מזונות'. וכ"כ בכמה מספרי זמננו (עי' פס"ת קסח, י). אולם בב"י כתב את טעמו במפורש: "כיוון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו". נמצא שלא נחלקו כלל, אלא שבמקומו של הב"י לא נהגו להגיש כלחם מאפה שיש בו מתיקות, ובמקום הרמ"א כן נהגו. ולכן מה שכתבתי היא דעת שניהם. וכך הוא הכלל הבסיסי, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה ברכותיו כלחם, וכ"כ ראשונים ואחרונים, ומהם: רב האי גאון, רש"י, רשב"א, ריטב"א, בית דוד, מ"א יט, פמ"ג, מ"ב לה-לו, ובאו"ה לסעיף יז, שדי חמד אס"ד מערכת ברכות א, י, ישכיל עבדי או"ח ח"א ט, ו. (ועי' בשעה"ב טז, הערה קי; וברכ"ה ח"ב ב, 53, 146, 153). וכיוון שזה הכלל הבסיסי, ממילא הכל לפי מה שנתפש בעיני האנשים, ולכן גם צורת המאפה משפיעה על ברכתו. וכך יתכן שבצק עם כמות מסוימת של סוכר, אם יאפו אותו בצורה של לחמניה – ייחשב כלחם, ואם יעשו אותו כצורת עוגה – ייחשב כעוגה.

לגבי מנהג ספרדים, אחר שכתב השו"ע את המנהג שהיה מקובל בארצות המזרח, לברך על מאפה שיש בו מתיקות 'מזונות', רבים המשיכו לנהוג כמותו גם כשברור שהמנהג השתנה, כדוגמת חלה מתוקה שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה (גינת ורדים). וכ"כ באול"צ ח"ב יב, ד, אלא שהוסיף שירא שמיים יאכלנה בסעודה בלבד, מפני שמעיקר הדין היה צריך לברך עליה 'המוציא'. ואם קבעו את סעודת השבת וכיוצא בה על חלה מתוקה, בכל אופן מברכים עליה 'המוציא', וכך הורה הרב אליהו (עי' וזאת הברכה עמ' 40). ואע"פ כן ישנם שעדיין נוהגים לברך על חלה מתוקה 'מזונות', ואין למחות בידם אם כך הוא המנהג המובהק של משפחתם. ולכתחילה עדיף שלא יאכלו חלה מתוקה מחוץ לסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. ←

נחלקו האחרונים בדין בצק שרוב הנוזל שבו ממי חלב או מי פירות אבל כמעט אין הבדל בין טעמו לטעם בצק רגיל. לט"ז ז, ומ"ב לג, כיוון שטעם המתיקות אינו מורגש יותר מטעם העיסה, ורגילים לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. ויש אומרים, שאם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב וגם הטעם ניכר קצת, ברכתו 'מזונות' (כ"כ כה"ח נח, בדעת הרמ"א, וכך משמע מהגר"ז בשועה"ר יא, וסדבה"נ ב, ז). ולמהרש"ם בדעת תורה קסח, ז, אם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב, אפילו שאין הטעם מורגש, ברכתו 'מזונות'. (ועי' פתחי הלכה ח, 22-22א). למעשה נראה, שעיקר הדין תלוי במגמת המאפה, כפי שנתבאר לעיל עפ"י רובם המכריע של הפוסקים. לפיכך, כאשר מדובר בחלה או לחמניה, גם אם רוב הנוזלים אינם מים, כיוון שמגמת אפייתן לקביעות סעודה, ברכתן 'המוציא'. ויתכן שגם למהרש"ם, אם אפו את הבצק שנילוש במי פירות כדי לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. וכך מפורש בדברי הגר"ז הנ"ל.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ז – מצה

כאשר קובעים סעודה על מצה, ברור שמברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה מה הדין כאשר אוכלים מצה שלא במסגרת קביעות סעודה.

יש אומרים שברכתה 'מזונות', משום שאחת ההגדרות ל'פת-הבאה-בכיסנים', שהיא מאפה קשה שאדם כוססו בשיניו, כדוגמת קרקרים ומציות. וכיוון שגם המצות שלנו קשות – ברכתן 'מזונות'. ואמנם בפסח, שהמצה משמשת כלחם, גם האוכל ממנה מעט מברך 'המוציא' וברכת המזון, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליה 'מזונות' (גינת ורדים).

לעומתם, הרבה פוסקים כתבו, שהואיל והמצה משמשת כלחם בפסח, במשך כל השנה דינה כלחם. ובנוסף לכך, יש שוני בין ייעודה של המצה לייעודם של קרקרים ומציות, שעל המצה רגילים לקבוע סעודה, ואילו מציות וקרקרים נאכלים לקינוח וטעימה. לפיכך, גם כאשר אוכלים מצה דרך ארעי, מברכים עליה 'המוציא' וברכת המזון. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

ומנהג יוצאי ספרד לחוש לדעה הסוברת, שבמשך כל השנה, דין המצה כדין קרקרים ומציות, שברכתם 'מזונות'. ואמנם לכתחילה, רצוי לצאת מהספק, ולאכול מצה בתוך סעודת לחם, ולהוציאה בברכת 'המוציא'. אבל מי שרוצה לאכול מצה שלא במסגרת סעודה, למנהג יוצאי ספרד, יברך 'מזונות' (יחו"ד ג, יב). ובמוצאי פסח ובאיסרו חג של פסח, כל זמן שלא יכלו לקנות לחם, גם למנהג יוצאי ספרד יברך על המצה 'המוציא', כי באותה שעה המצה נחשבת ללחם (אול"צ יב, ג).[6]


[6]. מנהג אשכנז ברור, וכן מובא בציץ אליעזר יא, יט. ומנהג ספרד נתבאר ביחו"ד ג, יב. ואמנם היו מהפוסקים הספרדים שהורו לברך תמיד על מצה 'המוציא', וכ"כ שכנה"ג ובית דוד. אבל המנהג לברך על מצות רקיקים 'מזונות' כמובא במחזיק ברכה קנח, ה. וכתב באול"צ ח"ב יב, ג, שאף שמעיקר הדין היה ראוי לברך 'המוציא' כי רגילים לאוכלה כלחם, מ"מ המנהג לברך 'מזונות', ולכתחילה עדיף שלא לאוכלה שלא במסגרת סעודה. ולדעת הרב אליהו, גם למנהג ספרדים, עד י"ד באייר, זמן פסח שני, מברכים על המצה 'המוציא' וברהמ"ז. ולגבי שיעור קביעות סעודה, אם נשער לפי משקל ד' ביצים – 200 גרם, יצא שיצטרכו לאכול כשבע מצות, שגם בסעודות גדולות אין רגילים לאכול. אולם כבר למדנו (הערה 3) שהעיקר לחשב לפי נפח, ובמעט פחות משלוש מצות רגילות יש נפח ארבע ביצים. ולכן כל שאכל כשלוש מצות ושׂבע, לכל הדעות צריך לברך 'המוציא' וברהמ"ז.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ח – מאפה ממולא בגבינה או בשר, בורקס

התעוררה שאלה לגבי דינם של מאפים, שבצקם כמו בצק של לחם, ויש בתוכם מילוי של גבינה או בשר.

יש אומרים שברכתם 'מזונות', שהרי אחת ההגדרות למאפים הנקראים 'פת-הבאה-בכיסנים' שהם ממולאים, וכיוון שהכניסו בתוך הלחם מילוי גבינה או בשר, אין רגילים לקבוע עליו סעודה וברכתו 'מזונות' (תניא, ט"ז קסח, כ).

ויש אומרים, שרק מיני מאפים שמילאום במיני מתיקה, כסוכר ופרג, נחשבים כ'פת-הבאה-בכיסנים' שברכתם מזונות. אבל אם המילוי הוא מהמינים שרגילים ללפת בהם את הפת, כדוגמת בשר או גבינה, רגילים לקבוע עליו סעודה, ודין המאפה כדין לחם וברכתו 'המוציא' (ריא"ז, של"ה, וכך משמע משו"ע קסח, יז).

למעשה, הדין תלוי בייעודו של המאפה. אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, דינו כלחם, וגם כשאוכלים ממנו מעט – מברכים 'המוציא' וברכת המזון. ואם הוא מאפה שרגילים לאוכלו כקינוח בין הארוחות, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ורק כשקובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון. בדרך כלל, מאפה גדול נועד לקביעות סעודה, וקטן נועד לקינוח. אבל על בורקס, גם כשהוא גדול, כל זמן שלא קבע סעודה, מברך 'מזונות', הואיל וגם בצקו שונה מאוד מלחם, שמערבים בו שמן.[7]


[7]. לדעת התניא והט"ז קסח, כ, כל ממולא ברכתו 'מזונות', ובכלל זה גם אם הוא ממולא בבשר או גבינה, וכ"כ א"ר ומג"ג. לעומת זאת, דעת רי"ד ונכדו ריא"ז, כיוון שרגילים ללפת את הפת בבשר וגבינה, גם אם אפאום במילוי של בשר או גבינה ברכתם 'המוציא'. וכך פשט דברי השו"ע קסח, יז, וכהסברו העיקרי של מ"א מד. וכ"כ של"ה, מאמ"ר, שועה"ר קסח, י, הליכות עולם (פנחס יב). ולבא"ח פנחס כ, וכה"ח קלז, מספק יש לפסוק כט"ז, שכן בספק 'מזונות' או 'המוציא', מברכים 'מזונות' (ראו הע' 2). ובבאו"ה ביאר שלא נחלקו, כי באמת אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, גם על מעט ממנו יברכו 'המוציא', ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, על מעט יברכו 'מזונות'. ואם כן למעשה, כאשר רגילים לקבוע סעודה על מאפה זה – ברכתו 'המוציא', שכך דעת רוה"פ, ואולי אף כולם כדברי באו"ה. ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, אזי לפי באו"ה לדעת רוה"פ ברכתו 'מזונות', וגם אם לשל"ה ודעימיה ברכתו 'המוציא', הרי שמספק יש לברך 'מזונות'.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

ט – פיצה

ברוב המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שבדרך כלל בצק של פיצה הוא כמו בצק של לחם. ואף שמניחים על הבצק גבינה צהובה ורסק עגבניות ומיני תבלינים, אין הם משנים את דינו של הבסיס שהוא לחם. והרי דינה של הפיצה כדין פרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים, שאפילו אם אכל ממנה מעט, מברך 'המוציא' וברכת המזון.

אבל אם לשו את הבצק בקמח עם מי ביצים או מי חלב, אם טעם המאפה שונה, דינה כדין 'פת-הבאה-בכיסנים', וכשאין קובעים עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' ו'על המחיה'. וכשקובעים עליה סעודה, ברכתה 'המוציא' וברכת המזון. כפי שלמדנו (בהלכה ג-ד), שני תנאים לקביעת סעודה: האחד, שיאכל ממאפה המזונות נפח של ארבע ביצים לפחות; והשני, שיהיה שבע כפי שרגילים בארוחה רגילה. בפועל, בדרך כלל במנה אחת רגילה אין מתקיימים שני התנאים, שאף אם לפעמים יש בה נפח ארבע ביצים, אין היא משביעה כארוחה רגילה. וזו בעצם הסיבה להכנת פיצה על בסיס של קמח עם מי חלב, כדי שיוכלו לאכול מנה אחת דרך ארעי ולברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'. אבל אם אוכלים שתי מנות רגילות, בוודאי אכלו יותר משיעור נפח ארבע ביצים מזונות, ובדרך כלל גם יש במנות אלו כשיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה, וצריכים ליטול עליהן ידיים ולברך 'המוציא' וברכת המזון.[8]


[8]. כשהבצק נילוש במים ברכתו 'המוציא', וכפי שכתבו השל"ה ורוה"פ. (ויתכן שאף הט"ז יודה לזה, שכאן לא מדובר בכיס אלא כפרוסה מרוחה, אול"צ ח"ב יד, ה). אמנם י"א, שמנה אחת של פיצה שנאכלת ברחוב לא נועדה לקביעות סעודה, ולמרות שבצקה כבצק לחם, כל זמן שהיא נאכלת לקינוח בין הארוחות, ברכתה 'מזונות' (עי' וזאת הברכה עמ' 217 בשם הרב פיינשטיין). ואף שלהלכה ההוראה לברך עליה 'המוציא', אין למחות ביד המברכים 'מזונות'. אך אם הבצק נילוש במי פירות, דינו כעוגה, ואף שטעמו אינו שונה באופן ניכר מלחם, מרכיביו אינם כמרכיבי לחם. (בנוסף לכך יתכן שלדעת הט"ז דינו ככיסנים למרות שאינו כיס, ואף אם לא נקבל את דבריו לגבי מאפה עם בשר וגבינה, אולי בפיצה אפשר לומר שנאכלת לקינוח). וראו לעיל הערה 5 שנחלקו בעניין בצק שהנוזלים שבו אינם מים, מתי ייחשב כמזונות. וכפי שכתבתי שם, נראה להלכה שעיקר הספק הוא כשאין ברור אם המאפה נועד לקביעות סעודה או לאכילת ארעי כעוגה, אבל כאשר הדבר ידוע, הרי שמנהג אכילתו הוא הקובע. ולגבי פיצה, רבים נוהגים לאוכלה שלא לשם קביעות סעודה, ולכן גם כשטעם הבצק שונה רק במקצת, אם לא קבע עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' (ועי' בס' ברכת הנהנין פ"ד עמ' קל"ב, ושעה"ב טז, סב).

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

י – על תבשיל לעולם מברכים מזונות

כל מה שלמדנו, שלעיתים מברכים על מאפה מזונות 'המוציא' הוא מפני שמדובר במאפה. אבל על תבשילים של מיני דגן, כגון אטריות ופתיתים, וכן דייסה ממיני דגן, אפילו אם יאכלו מהם כמות גדולה ויקבעו עליהם סעודה – לעולם יברכו 'מזונות' ו'על המחיה'. והטעם לכך שחילקו חכמים בין מיני אפיה לתבשיל, מפני שכל מיני המאפה דומים במידה מסוימת ללחם, הן בצורתם והן בהכנתם על ידי אפיה. לפיכך, כאשר אוכלים את מאפה המזונות בין הארוחות – מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', וכאשר קובעים עליו סעודה – מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל מיני תבשיל שונים בתכלית מלחם, ולכן גם כשקובעים עליהם סעודה, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.

וכן הדין לגבי ביסלי ושקדי מרק, שכיוון שהם נעשים על ידי טיגון בשמן עמוק, נחשבים כמבושלים, ואף אם יקבעו עליהם סעודה – ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. וכן הדין לגבי סופגניות, שכיוון שהן מתבשלות בשמן עמוק – דינן כתבשיל, ואף אם יקבעו עליהן סעודה ברכתן 'מזונות' ו'על המחיה' (ואם אלו סופגניות אפויות, דינן כפת הבאה בכיסנים).[9]

וכן הדין לגבי קוגל, שכיוון שהאטריות מתבשלות תחילה, אף שאח"כ הקוגל נאפה, כיוון שלא קיבל צורת לחם באפיה, וגם לפני כן האטריות היו ראויות לאכילה, נשאר דין הקוגל כתבשיל, שגם אם יקבעו עליו סעודה – ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'.

לדעת רבים גם הקובע סעודתו על ופלים לא יברך 'המוציא' וברכת המזון, שהואיל ומאפה הוופל דק מאוד אין עליו שם לחם כלל, וגם אם יאכל מהם הרבה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (כך משמע ממ"ב קסח, לח, פתחי הלכה פ"ח לג).


[9]. ראו פנה"ל כשרות יא, 12, שלדעת ר"ת, המגלגל עיסה עבה, גם אם אח"כ בישלה, כיוון שחיוב חלה בעת הלישה, התחייבה בחלה. ולרוה"פ כיוון שהתכוון לבשלה, פטורה מחלה. ולגבי ברכות, לר"ת תבשיל זה נחשב מאפה, ואם נילוש במים ברכתו 'המוציא', ואם יש בו טעם שמן או מתיקות עד שנחשב כפת הבאה בכיסנים, רק אם יקבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שהוא מבושל, לעולם ברכתו 'מזונות'. לפי זה גם הקובע סעודה על סופגניות, כיוון שהן מטוגנות בשמן עמוק, ברכתן 'מזונות'. ובשו"ע קסח, יג, כתב בסתם את דעת רוה"פ והזכיר את ר"ת כדעת 'יש חולקים', וכתב שכדי לצאת מהמחלוקת, הרוצה לקבוע סעודה על סופגניות יברך תחילה על לחם 'המוציא' ולבסוף ברהמ"ז. ע"כ. אבל אם לא אכל לחם, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואמנם לדעת מ"א קסח, לד, וא"ר, כיוון ששבע מהסופגניות, הוא ספיקא דאורייתא, ויש להחמיר כר"ת ולברך ברהמ"ז. אולם כתבו מג"ג ודגמ"ר, שגם בספק דאורייתא יברך 'מעין שלוש', מפני שמדאורייתא יוצאים ב'מעין שלוש'. עוד ביארו הבית מאיר ופמ"ג, שהב"י לא חשש כאן לספיקא דאורייתא, משום שרוה"פ חלקו על ר"ת, ולכן רק לירא שמיים כתב שטוב להחמיר. לפיכך, גם אם קבע סעודה על הסופגניות יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (אמנם גם הראשונים שחולקים על ר"ת מסכימים שאם בעת שלש את הבצק העבה התכוון לאפותו – התחייב בחלה. ולדעת רי"ד ורמב"ן ועוד, ממילא ברכתו 'המוציא' וברהמ"ז. ולדעת תר"י ורבנו ירוחם למרות שהתחייב בחלה לעניין ברכות הולכים אחר מה שבפועל, וכיוון שהתבשל ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'. ובמקרה זה פסק בבאו"ה 'ונהגו להקל' לברך 'המוציא' וברהמ"ז, שספק דאורייתא לחומרא).

לעיל ג, ח, מבואר שלכתחילה עדיף שלא לאכול סופגניות בסעודה, ואם אכלן בסעודה, לא יברך עליהן בנפרד שהן בכלל הסעודה.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

יא – מלאווח, כובאנה וג'חנון (מאכלים תימניים)

מלאווח הוא כמין בצק עלים, שעושים אותו שכבות שכבות, ובין שכבה לשכבה מורחים מרגרינה. לאחר מכן מטגנים את המלאווח או אופים אותו. וכיוון שיש בו הרבה מרגרינה, אף שהוא קצת דומה לפיתה, דינו כ'פת-הבאה-בכיסנים', שאם קובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון, ואם אכלו אותו כדרך ארעי בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'.

כפי שלמדנו ישנם שני כללים בהגדרת קביעות סעודה: האחד שיהיה בו נפח ארבע ביצים, והשני שהסועד ישבע, ואין זה משנה אם השביעה תהיה ממאפה המזונות בלבד או שתהיה מהמאפה ועוד מאכלים. במנה אחת של מלאווח יש קרוב לנפח ארבע ביצים, אבל אין שבעים ממנו כפי ששבעים בסעודה רגילה. לפיכך, המתכוון לאכול מנה אחת יברך 'מזונות' ו'על המחיה', והמתכוון לאכול שתי מנות או מנה אחת עם עוד מאכלים, כשיעור שרגילים לשבוע בארוחה רגילה, יטול ידיים ויברך 'המוציא' וברכת המזון.

והמתכוון לאכול מעט יותר ממנה אחת, ספק אם יאכל כשיעור קביעות סעודה, ולכן, מי שיודע שישבע בזה – יברך 'המוציא' וברכת המזון, ומי שמסופק – יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.

וכן הדין לגבי כובאנה וג'חנון, שהם מאפים מבצק, שנאפים בתוך סיר, שהואיל ויש בהם הרבה שמן, אינם נחשבים כלחם שכל ייעודו לקביעות סעודה, ולכן האוכל מהם בין הארוחות מברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואם קבע עליהם סעודה, מברך 'המוציא' וברכת המזון.[10]


[10]. כאשר הוא מסופק אם יאכל שיעור ששבעים בו – יברך 'מזונות'. ומי שיודע שהוא ישבע אבל ספק לו אם הוא שיעור שרוב העולם שבעים בו, יברך 'המוציא' וברהמ"ז (שיש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א, שהשביעה נקבעת לפי האדם שאוכל, ואת דעת רוה"פ שהואיל ושבע הוא ספק דאורייתא, ויש להחמיר, כמובא בסוף הערה 2. וכן את דעת המ"ב קסח, כד, עפ"י מ"א ודעימיה עי"ש). ואף שמטגנים את המלאווח במחבת, אין להחשיבו כמבושל שלעולם ברכתו 'מזונות', מפני שהטיגון הוא במעט שמן כדי שלא ידבק למחבת, ולכן אם קבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. וכן לגבי כובאנה וג'חנון, למרות שיש בהם הרבה שמן, אינם מתבשלים בו אלא נאפים בסיר. (ושלא כפי שכתב בשו"ע המקוצר ח"א לד, ט, שדינם כתבשיל, אלא כדברי הרב קאפח בסידורו שהחשיבם כמאפה). ורק אם נותרו בג'חנון נוזלים רבים והוא רך כתבשיל, דינו כתבשיל.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

יב – לחם מטוגן, קרוטונים, מצות מטוגנות

כידוע, מפני חשיבותו של הלחם, קבעו לו חכמים ברכות מיוחדות, 'המוציא' וברכת המזון. השאלה, מה מברכים על מיני לחמים שבישלום או טיגנום, האם עדיין מברכים עליהם 'המוציא', או שירדו ממעלתם ומברכים עליהם 'מזונות'.

הכלל הוא, שאם חתיכות הלחם שבושלו גדולות משיעור כ'זית' (נפח מחצית ביצה), אפילו אם נשתנתה צורתן, ואינן נראות כלחם, כיוון שהן גדולות מכ'זית', נשאר עליהן דין לחם וברכתן 'המוציא'. ואם חתיכות הלחם שבושלו קטנות מכ'זית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, ירדו ממעלתן, ואפילו אם יקבע עליהן סעודה, ברכתן 'מזונות'. ולכן על קרוטונים המיוצרים במפעלים מברכים 'מזונות', מפני שהן חתיכות לחם קטנות מכ'זית' שבושלו בשמן עמוק.

אבל מי שמכין קרוטונים מחתיכות לחם על ידי אפייתן בתנור, גם אם הן קטנות מכ'זית', כיוון שלא עברו בישול וצורתן נשארה כצורת לחם, אפילו על חתיכה אחת מברכים 'המוציא', ואם אכל מהן שיעור כ'זית' מברך בסוף ברכת המזון.

פירורי לחם קטנים מכ'זית' שגובשו והודקו או נאפו עם מרכיבים אחרים כדי ליצור עוגה או קציצה, כיוון שהם קטנים מכ'זית' ואין עליהם צורת לחם – ברכתם 'מזונות' ו'על המחייה'.

המטגן פרוסות לחם עם ביצה, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', לכל הדעות מברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ואם טיגן חתיכות קטנות מכ'זית' ונותרה עליהם צורת לחם, יש ספק בברכתן. לסוברים שטיגון במחבת נחשב כבישול (גר"ז סדה"נ ב, יב, ח"א נד, ו), ברכתן 'מזונות'. ולסוברים שטיגון במחבת נחשב כאפיה (מ"א קסח, לו, ערוה"ש מד), ברכתן 'המוציא'. כדי לצאת מהספק ראוי לברך תחילה 'המוציא' ולאכול כ'זית' לחם או חתיכה מטוגנת גדולה מכ'זית', ולפוטרן בכך. ואם אוכלן לעצמן, מחמת הספק יברך 'מזונות'.

גם לגבי שברי מצות מטוגנים (מצה-בריי) יש ספק, שכן נותרה עליהן צורת מצה. ואם הטיגון נחשב כאפיה, הרי שמברכים 'המוציא' וברכת המזון; ואם הטיגון נחשב כבישול, גם על שיעור קביעות סעודה מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. וכדי לצאת מן הספק, נכון לאכול תחילה כ'זית' לחם או מצה, ולברך 'המוציא' ולפטור בזה גם את המצה המטוגנת, ולבסוף לברך ברכת המזון. ומי שאינו רוצה לקבוע סעודה על המצה המטוגנת, אלא רק לטעום ממנה בין הארוחות, יברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'.[11]


[11]. עי' במ"ב קסח, נו, ושעה"צ נב, במחלוקת אם טיגון כבישול או אפיה, ובברכ"ה ח"ב ב, כו, פירט הדעות. וכמו בכל ספק, לכתחילה יצא מהספק ויאכלן בסעודה, ואם אכלן לעצמן מחמת הספק יברך 'מזונות'.

מצה-בריי (שברי מצות מטוגנים), דינה תלוי במחלוקת האם טיגון כבישול או אפיה. ואם לא אכל שיעור שביעה, כמו בכל ספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואף שמצד ההידור ודאי עדיף לאוכלה בסעודה, מ"מ הספק נוטה יותר לברכת 'מזונות', ולכן הרוצה רשאי לכתחילה לברך עליה 'מזונות'. והטעם, שכבר למדנו (הלכה ז) שלמנהג ספרדים ברכת המצה 'מזונות' בכל השנה, וק"ו שעל מצה מטוגנת (שהיא ספק מבושלת) יברכו 'מזונות'. ואף אשכנזים יכולים לצרף סברה זו. ואף בפסח, שגם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', נראה לנטות במצה מטוגנת לצד ברכת 'מזונות', שכיוון שטיגנה מסתבר שחזרה למצבה בכל השנה שי"א שברכתה 'מזונות'. ואם אכל ממנה שיעור שביעה, הספק גדול יותר, ראו בהערה 9, שנחלקו האחרונים אם אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא, ויברך ברהמ"ז (מ"א ורוה"פ), או שהואיל וכל היסודות שבברהמ"ז נזכרו ב'מעין שלוש', יברך 'מעין שלוש' (דגמ"ר). ולכן נכון לצאת מהספק על ידי אכילת לחם או מצה. וכשאין אפשרות כזו, אם שבע יברך ברהמ"ז, כדעת המ"א ורוה"פ.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

יג – גרגירי דגן חיים, שלווה, גרנולה ופריכיות חיטה

דרך חמשת מיני דגן לאוכלם כמאפה או תבשיל, ואזי ברכתם 'המוציא' או 'מזונות'. אבל האוכל גרגירים חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך 'האדמה', שהואיל ולא אכלם כפי מעלתם, הרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם 'האדמה'. ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך.[12]

אולם אם הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.[13]


[12]. אם אכלם לבדם, התעורר ספק לגבי הברכה שלאחריהם. לדעת רוה"פ יברך 'בורא נפשות', וכדעת ריטב"א, רא"ה, מאירי, תר"י, ראב"ד, וכך משמע מרמב"ם ושו"ע רח, ד. וכ"כ מ"א, מ"ב רח, יח, ערוה"ש ט, וכמה מאחרוני זמננו (וזה"ב עמ' 105). אולם בשו"ע שם הזכיר את דעת התוס' שהסתפקו אולי צריך לברך עליהם 'מעין שלוש', ולכן כתבו שנכון שלא לאוכלם לבדם. וכ"כ רא"ש ורשב"א. (עי' בברכ"ה ח"ב ב, 6-8. וכתבו ברכ"ה וילקוט יוסף רח, ז, שאם אכלם לבדם מפני הספק לא יברך כלל).

[13]. אמנם נפסק בשו"ע רח, ד, שדגן חי או עשוי קליות או שלוק, אם הגרעינים שלמים, מברכים 'האדמה'. ואם הסיר את קליפתם ונתרככו מעט בבישול, מהרמב"ם נראה שברכתם 'מזונות', ולתר"י ברכתם 'האדמה' (שעה"צ יט-כ). אולם כל זה הוא כאשר לא הגיעו למצב שבו רגילים לאוכלם. אבל כאשר הכינו את הדגן עד שהגיע למצב שרגילים לאוכלו כאכילה חשובה ומקובלת, כדוגמת שלווה, גרנולה ופריכיות, הרי דינם כדין דגן שנאכל כדרך חשיבותו שברכתו 'מזונות'. שכן נראה מהראשונים והפוסקים, שכל מיני דגן שנאכלים כדרך אכילה חשובה ומקובלת, ברכתם מזונות (תוס' ברכות לז, א' 'הכוסס'; רשב"א שם לו, א; טור רח, ד; ב"י רח, ז; ערוה"ש ט). וכ"כ שו"ת שואל ונשאל ג, קג-קד. ואמנם פוסקי זמנינו התלבטו בזה, מפני שהם דומים יותר לדגן קלוי ושלוק מעט (עי' וזאת הברכה עמ' 272-280 ושעה"ב פרק כג). ומחמת הספק בתחילה חששתי לדעתם. אולם למעשה אין מקום לחשוש, וברכתם 'מזונות' ו'על המחיה', שכן ברור שהם נחשבים כמאכל חשוב שהוכן כל צורכו, ואינם נחותים בשום צד משאר תבשילי מזונות, ויש שאף קובעים עליהם ארוחת בוקר. וכ"כ על הגרנולה באול"צ ח"ב מו, מג. וכך הורו בפריכיות חיטה הרב אליהו וריש"א (וזאת הברכה פי"ב עמ' 106). ובשלווה – קונטרס כיצד מברכין ועוד, כמובא בספר שעה"ב פרק כג. ובספר ההרחבות נרחיב בביאור הדין. ובכל אופן אין בזה חשש ברכה לבטלה, שכן בברכת 'מזונות' ודאי פוטרת כל דבר מזין על אחת כמה וכמה שהוא ממין דגן. וגם ברכת 'על המחיה' פוטרת לכל הפחות בדיעבד מאכלים העשויים ממיני דגן, כשם שפוטרת אורז הדומה לדגן, כמובא לקמן י, 4. וכ"כ בספר ברכת ה' ח"ב ג,יז.

כאשר אוכלים את השלווה והגרנולה עם מעט חלב, בברכת המזונות פוטרים את החלב, ואם מוסיפים חלב מעבר למה שצריך להטעמת השלווה והגרנולה, מברכים על השלווה והגרנולה 'מזונות', ועל החלב בנפרד 'שהכל'. ועל השקדים שבגרנולה לא צריך לברך כי הם מיעוט, ואם ירצה להדר ולברך עליהם, יפריד אחד מהם ויברך עליו ויאכלנו לבדו.

פורסם בקטגוריה ו - חמשת מיני דגן | כתיבת תגובה

א – משמעות היין

היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות, הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים, וכאשר דורכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, על ידי השמרים נוצרת תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול, כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, בלא צורך בידע מקצועי ומכשירים מיוחדים, אם ידרכוהו וישאירוהו לתסוס, יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הזכיר את היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

מקובל לחשוב בפשטנות, שראוי לצדיק הרוצה להתקדש להיות קודר ועצוב, להתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. אולם לפי הדרכת התורה, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בהנאה הרוחנית ובטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.

ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו וגופו, וכשהוא שמח על דבר חיובי שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה. וזהו שתקנו חכמים בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, לברך על כוס יין, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלווה בשמחה גשמית. וכך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה (לעיל ה, יג-טו).

זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב): "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז, א, ספרי דברים יא, כב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות וגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות, נמשלו לגפן (ישעיהו ה, א-ז; שמו"ר מד, א).

לכן יש בנדרו של נזיר, שלא לשתות יין, צד מסוים של חטא (תענית יא, א), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. ואמר רבא על עצמו, שבזכות היין ששתה והריח הטוב שהריח, נפתח שכלו לחידושי תורה (עי' יומא עו, ב).

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה

ב – הסכנה שבשכרות

כל דבר גשמי, כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, לא רק שאינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוי שלהם. אבל כאשר הגשמיות נעשית עיקר, היא דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים, ולכן סכנתו גדולה במיוחד. והמתמכר לתאוותו ושותה ממנו יתר על המידה, נעשה שיכור ובזוי, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. ולכן ישנן אזהרות רבות וחמורות, בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (ברא"ר לו, ד). ואף עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). ואף על בני אהרן הכהן אמרו, שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויק"ר יב, א).

ואף בספרי הנביאים למדנו תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בעוון היין (ברא"ר לו, ד). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו, ו-ז): "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיהו כח, ז): "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ".

וכן הוזהרנו במשלי (כג, כ-כא): "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ (יעשה עני ורש)…" ועוד נאמר (שם, כט-ל): "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (למי צעקה ויללה), לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם (למי קטטות פצעים ומכות)… – לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן (למרבים לשתות עד מאוחר) לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ" (למחפשים אחר יין טוב).

וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (עי' סנהדרין ע, א; ויק"ר יב, ה).

וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא, א), שכיום, לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח – ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שהערו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהאמונה בה' היא עיקר חייהם, ומסרו את נפשם עליה – אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במד"ר יג, ב).

ולכן עניינו של היין קשור לסוד (עי' עירובין סה, א), כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, אז היין מצטרף לקדושה, ומגלה את פנימיותו הטובה (פנה"ל זמנים טז, יב). ולעתיד לבוא יתגלו הסודות הטמונים בשמחה הגשמית בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם (ח"א קלה, ב): "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה

ג – ברכת היין

המשקה החשוב ביותר לאדם הוא היין, שהוא מזין ומשמח, ולכן תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן". שלא כמו מיץ תפוזים ואשכוליות ושאר מיצי הפירות, שכיוון שהפכו מפרי למשקה, איבדו את מעלתם כפרי, ומברכים עליהם את הברכה הכללית ביותר – 'שהכל'. ושלא כמו הענבים שמברכים עליהם 'העץ', שהיא הברכה הכללית שמברכים על כל פירות העץ. על היין, שנתעלה ממצבו הקודם, תקנו חכמים ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן", כדי להוסיף שבח והודאה לה' על היין המשמח.

השותה יין כשיעור 'רביעית' (75 מ"ל), כיוון שהוא משבעת המינים, מברך אחריו ברכה אחת מעין שלוש, אלא שהואיל והיין התעלה ממצבו כענבים, במקום לומר: "על העץ ועל פרי העץ" כפי שאומרים על פירות שבעת המינים ובכללם ענבים, על היין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".

עוד דין נובע מחשיבותו של היין, שברכת 'המוציא' על הלחם אינה פוטרתו, והרוצה לשתות יין בסעודה, מברך עליו 'הגפן'. וזה ההבדל בין יין לשאר משקים, שכל שאר המשקים שאדם שותה בתוך הסעודה נעשים טפלים ללחם ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל היין, גם כאשר שותים אותו בתוך הסעודה, מפני חשיבותו אינו נעשה טפל ללחם ואינו נפטר בברכת 'המוציא', ולכן צריך לברך עליו 'הגפן'.

אמנם ברכת המזון שאחר אכילת לחם פוטרת גם את היין ששותים בסעודה, מפני שעל היין הרי צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש, ואילו ברכת המזון כוללת בתוכה את שלוש הברכות עצמן באופן מלא (שו"ע קעד, סעיפים א, ו, ז).

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה

ד – ברכת היין פוטרת את שאר משקים

כשם שהלחם הוא ראש לכל המאכלים המשביעים, כך היין ראש לכל המשקים. ייחודו של היין שהוא גם מזין, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך הוא משמח, שהחיוניות שהוא נותן לאדם מלוּוה בשמחה שבגוף.

וכשם שברכת 'המוציא' שעל הלחם פוטרת את שאר המאכלים שבסעודה (לעיל ג, ו), כך ברכת 'הגפן' שעל היין פוטרת את כל המשקים. ובתנאי שאותם המשקים יהיו לפניו בעת שיברך על היין, או שיחשוב לשתותם בעת שיברך על היין, או שהוא רגיל לשתותם באותה שעה, שאז הוא פוטרם גם בלא שחשב עליהם במפורש (שו"ע קעד, ב).[1]

וכן המשתתפים בקידושא רבא, שעורכים בעלי שמחות אחר תפילת מוסף של שבת, ושמעו את הקידוש ושתו מהיין, אינם צריכים לברך על שאר המשקים, שכבר נפטרו בברכת היין.

ולכתחילה טוב שישתו מהיין כשיעור מלא לוגמיו (כ-50 מ"ל, כרבע כוס רגילה), מפני שיש סוברים, שרק אם ישתה כשיעור זה, ייחשב היין לעיקר וכל שאר המשקים שמתכוון לשתות יהיו טפלים לו וייפטרו בברכתו (באו"ה קעד, ב). אבל למעשה, גם אם לא שתה מלא לוגמיו, יכול לשתות משקאות אחרים בלא ברכה, שכך היא דעת רוב הפוסקים.[2]

מי ששמע את הקידוש ולא שתה כלל מהיין, אף שיצא בשמיעתו ידי קידוש, המשקאות שישתה אינם נעשים טפלים ליין, וצריך לברך לפניהם 'שהכל' ואחריהם 'בורא נפשות'.

השותה מהיין כשיעור המחייב ברכה אחרונה (להלן י, י), בברכת 'מעין שלוש' שמברך על היין פוטר את שאר המשקים (שו"ע רח, טז). אבל אם לא שתה מהיין שיעור המחייב ברכה אחרונה, ואילו משאר המשקים שתה שיעור המחייב ברכה אחרונה, יברך עליהם 'בורא נפשות' (סבה"נ לגר"ז, א, כא).[3]


[1]. ברכות מא, ב: "אמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים". והתוס' כתבו, שאין הלכה כר' חייא (שהרי הלחם אינו פוטר את כל המאכלים אלא רק את הבאים מחמת הסעודה), וכן היין אינו פוטר את שאר המשקים. אולם לדעת הרא"ש ותר"י ועוד, היין פוטר את שאר משקים, וכן נפסק בשו"ע קעד, ב.

אלא שנחלקו אם צריך שיהיו המשקים לפניו בעת שיברך על היין, עי' מ"ב קעד, ג, ובאו"ה. למעשה, כל שהיתה אפשרות סבירה שישתה את המשקים הללו אחר שתיית היין, ברכת היין פוטרתם, וכ"כ במקו"ח (לחו"י), והגר"ז סדבה"נ א, כא. אמנם לכתחילה כדי שיהיה ברור שכוונתו גם על המשקים הנוספים, טוב להניחם לפניו בעת הברכה על היין (ועי' פס"ת קעד, 4, 14).

כל מה שראוי לשתייה בכלל משקים, ולכן אם ניערו לבן עד שנעשה כמשקה, הרי הוא נפטר בברכת היין. אבל גבינה ולבן שאינם נוזליים, אף שנוצרו מחלב שהוא נוזלי, נחשבים כמאכל, ואין ברכת היין פוטרתם. ואף שיש חולקים על כך, העיקר להלכה שמה שראוי לשתייה נחשב כמשקה ונפטר בברכת היין (ראו להלן י, יא).

[2]. לדעת ח"א נה, ה, רק כשקובע עצמו לשתות יין, ושותה כמה כוסות, נעשו שאר המשקים טפלים ליין וברכת היין פוטרתם. ובבאו"ה קעד, ב, 'יין', אינו מקבל את דבריו, ומפני הספק סובר שצריך לשתות כמלא לוגמיו יין כדי לפטור את שאר המשקים. אמנם דעת רוה"פ שגם שתייה מועטה של יין מועילה, וכ"כ מ"א, פמ"ג, דה"ח, שועה"ר ד, ערוה"ש ג (לעניין קידוש), וכ"כ ביחו"ד ה, כ, ואול"צ ח"ב כ, ט.

והעצה למהדרים, שרוצים לחוש לדעה שצריך לשתות מהיין רביעית או מלא לוגמיו ושתו פחות, שאם יש שם מאכל שברכתו 'שהכל', יברכו עליו ויפטרו בברכתו את שאר המשקים מהספק. וטוב שבעלי השמחות יקנו לשם כך מאכל שברכתו 'שהכל'. ועוד עצה, שאם יש שם אדם שלא שתה מהיין ומתכוון לשתות מיץ, שיברך בקול ואלה ששתו מעט יין יתכוונו לצאת בברכתו מספק, ומיד אחר שיענו אמן ישתו אף הם מהמיץ.

[3]. נכון שהשותה יין ושאר משקים, יכוון דעתו לכך מתחילה. ואם התחיל לשתות שאר משקים ואח"כ שתה יין, או שהתחיל לשתות יין וחשב שלא ישתה משקים אחרים ונמלך בדעתו לשתות מהם, כיוון שבשני המקרים הללו בירך על שאר המשקים 'שהכל', נחלקו אם ברכת 'מעין שלוש' תפטרם. וכיוון שספק ברכות להקל, לא יברך עליהם 'בורא נפשות' בנפרד. ולכתחילה טוב שיאכל מאכל שיחייב אותו ב'בורא נפשות' (עי' יבי"א ח"ה יז, ז; פס"ת קעד, ה).

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה

ה – יין שעירבו בו מים

בעבר היו היינות חזקים ולא היו ראויים לשתייה בלא מזיגה במים. והרכב המזיגה המקובל היה – רבע יין ושלושה רבעים מים (ב"ב צו, ב). ואף אם היין היה רק שישית מהתערובת, כל זמן שטעמו היה כטעם יין, היו מברכים עליו 'הגפן', ולאחר שתיית 'רביעית' 'מעין שלוש'. אבל אם שיעור היין היה רק שביעית – בירכו עליו 'שהכל' (רמ"א או"ח רד, ה, יו"ד קלד, ה). ויש שנוהגים כך עד היום.

אבל לדעת הרבה פוסקים, היינות שלנו חלשים יותר, ורק כשהיין הוא רוב כנגד המים מברכים עליו 'הגפן', ואז גם המים מצטרפים לשיעור 'רביעית' לברך 'מעין שלוש'.[4]

וכיוון שיש יקבים שבהם מערבים מים ביינות המתוקים והזולים, יש להיזהר שלא להוסיף ביינות המתוקים הפשוטים מים רבים, שמא על ידי תוספת המים יהיו המים רוב כנגד היין ולדעת פוסקים רבים לא יוכלו לברך עליו 'הגפן'. אבל מעט מים שכמעט ואינם משנים את טעם היין – אפשר להוסיף גם בהם.


[4]. על שמרי יין (של פעם שהיו חזקים), כתב בשו"ע רד, ה, שאם השמרים היו רבע מכלל המזיגה, הרי זה יין. והרמ"א הוסיף שביין רגיל אם הוא שישית מהמזיגה נחשב יין, ואם הוא שביעית כבר אינו יין. וביאר במ"ב כט, שיש הבדל בין שמרים ליין. אבל בכה"ח לא, מבאר שלשו"ע גם ביין צריך שיהיה לפחות רבע מהמזיגה.

ובמ"ב לא התייחס לכך שהיין שלנו נחלש, ומשמע שגם כיום אפשר שהיין יהיה שישית מהמזיגה, וכך נהגו כמה בד"צים. אולם כבר בראשונים (רשב"ם ותוס' פסחים קח, ב) מבואר, שהיין שלנו נחלש, וכ"כ בשו"ע רד, ה. וכתב הפמ"ג רד, א"א טז, שרק כאשר היין הוא יותר ממחצית המזיגה יש לו עדיין דין יין. והא"ר וערוה"ש מחמירים יותר, וסוברים שהיין נחלש כל כך עד שאפילו מעט מים יבטלוהו. אבל להלכה, דעת רוה"פ שכל שהיין הוא יותר ממחצית אפשר לברך עליו 'הגפן'. וכ"כ כה"ח לב, שו"ת חזו"ע ו, ב, ברכ"ה ח"ג ז, מט. ועי' ב'וזאת הברכה' עמ' 115, ופס"ת רד, ח. פרופ' זֹהר עמר ביאר שאכן היין היוצא מהענבים באירופה פחות חזק מארץ ישראל, מפני שבזכות השמש החזקה בארץ ישראל, אחוז הסוכר בענבים עולה וממילא אחוז האלכוהול שנוצר בעת הכנת היין. בכל אופן אחר שראשוני אשכנז העלו סברה שהיין שלנו פחות חזק, וסברתם התקבלה על ידי רבים להלכה ולמעשה, היין צריך להיות רוב לעומת המים כדי שברכתו תישאר 'הגפן'. ואף שביין של ארץ ישראל לכאורה היה אפשר לברך גם כאשר אחוז היין נמוך יותר, כיוון שכבר נהגו להצריך מעל חמישים אחוז יין, זהו היין מבחינתנו.

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה

ו – יין מבושל ומיץ ענבים

גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו.

וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' (שו"ע רב, א). וכן על וורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו (באו"ה שם).[5]

וכן על מיץ ענבים, אע"פ שאינו משכר ומשמח – הואיל ונוצר מפרי הגפן כמו היין, גם הוא זוכה למעלת היין, ומברכים עליו 'הגפן' (שו"ע רב, א), ובברכתו נפטרים כל שאר המשקים. ואם הוסיפו במיץ הענבים קצת מים, כל זמן שטעמו לא השתנה, עדיין ברכתו 'הגפן' (אול"צ ח"ב כ, יח).[6]


[5]. אמנם דעת כמה גאונים והרמב"ם, שאין מקדשים על יין מבושל וברכתו 'שהכל', וכן כתב הרי"ף בתשובה. מ"מ דעת רוב הראשונים שדינו כיין, וכן נפסק בשו"ע רב, א. ועי' ביחו"ד ב, לה, שאף לסוברים שברכתו 'שהכל', אם בירך עליו 'הגפן' יצא, הואיל ולא שיקר. ועוד שלדעת התשב"ץ א, פה, אפשר שלדעת הגאונים, דווקא על יין שנתבשל הרבה עד שנעשה כעין דבש מברכים 'שהכל', אבל אם נתבשל מעט, גם לגאונים מברכים עליו 'הגפן'. וראו פנה"ל שבת ו, ד.

[6]. גם כאשר מיץ הענבים עבר פסטור עד שאינו יכול יותר לתסוס, הואיל ובא מפרי הגפן יש לו חשיבות ודינו כיין. ועוד, שכבר חלה עליו הברכה בשלב שהיה יכול לתסוס, וכ"כ במנחת שלמה א, ד, ועוד אחרונים. אמנם יש מי שפקפק בכך (עי' ב'וזאת הברכה' בירורים: כו-ב, לד).

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה

ז – ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף

תקנו חכמים ברכה על שתיית יין נוסף, שאם היו שותים יין, ואח"כ באו לשתות יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון 'הגפן', יברכו לפני שתיית היין הנוסף 'הטוב והמטיב'. וכן אם הביאו להם יין שלישי, יוסיפו ויברכו עליו 'הטוב והמטיב', וכך יברכו על כל יין ויין נוסף שישתו. הכוונה בברכה זו להודות לה' על ריבוי היין.

דין זה מיוחד ליין, שאם היו אוכלים לחם, ואח"כ באו לאכול סוג אחר של לחם, אין מברכים עליו ברכה מיוחדת אלא בברכה שבירכו על הלחם הראשון פטרו גם את השני. וכן הדין בסוגים שונים של בשר, שבברכה אחת כולם נפטרים. ורק על יין תקנו ברכה על ריבוי סוגיו, משום שיש בו סגולה מיוחדת, שבנוסף לכך שהוא משביע הוא גם משמח, ולכל יין ויין אופי משלו, וכששותים עוד סוג של יין בצוותא, השמחה מתרבה, ועל כן תקנו לברך על ריבוי היין (ברכות נט, ב, תוס' ורא"ש שם).

אין צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהוא גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, ומברכים עליו 'הטוב והמטיב'. לפיכך, אם היו לפניהם כמה בקבוקים של יינות שונים, יברכו על הראשון 'הגפן', ועל כל יין נוסף יברכו 'הטוב והמטיב'. ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם נעשו באופן שונה או שהם מבציר שונה, עד שיש ביניהם שוני שניכר בטעמו לשותים, יברכו על הראשון 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, יברכו עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ב; ו).

היו לפניהם שני יינות, האחד טוב והשני פחות טוב באופן מובהק, הדין הוא שצריך לברך 'הגפן' על היין הטוב יותר, כפי שתמיד צריך לומר את הברכה על המין המשובח יותר. וכיוון שהשני גרוע ממנו לגמרי, כבר לא יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ג, ועי' מ"ב יד).[7]


[7]. בגמרא ברכות נט, ב: "אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך (שוב 'הגפן'), אבל אומר ברוך הטוב והמטיב". ומבארת הגמרא: "דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה". לר"ת ורשב"א, גם אם היין השני גרוע מהראשון, מברכים על השינוי והגיוון שבו 'הטוב והמטיב'. ולדעת רש"י ורשב"ם, צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון. ובתוס' הקשו עליהם מירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח): "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה. ומה היה אומר? רבי יצחק רובה בשם רבי: ברוך הטוב והמטיב". ומכאן שכל שיש שוני מסוים בין היינות, אפילו אם רק תססו בחביות שונות, כל שאין יודעים שהשני גרוע מהראשון, מברכים עליו 'הטוב והמטיב', למרות שאין ידוע שהוא יותר טוב. וכך דעת הרא"ש והטור, וכן נפסק בשו"ע קעה, סע' ב, ו. וגם כאשר טעמו של היין השני ידוע, אם בצד מסוים הוא טוב מהראשון, מברכים עליו, כמבואר במרדכי שהובא ברמ"א קעה, ב. (לפי הסבר זה אפשר אולי להעמיד את כל הראשונים בדעה אחת, לר"ת ורשב"א מברכים גם כאשר היין השני גרוע מהראשון, כי לא יתכן שלא יהיה צד שבו הוא יותר טוב. וזה מה שביאר הרא"ש, שכל שיש בו צד שהוא יותר טוב מברכים. ואולי גם רש"י ורשב"ם יסכימו כעקרון לדעת הרא"ש, ובתנאי שאותו הצד שבו היין השני יותר טוב יהיה ברור). אם יש לפניהם יין טוב ופחות טוב ממנו באופן מובהק, והם חפצים להתחיל את הסעודה בשתיית היין הפחות טוב, כגון שהוא מתוק, ובו הם רוצים לפתוח, על פי דיני הקדימה יוכלו לברך עליו 'הגפן' וממילא יברכו על השני 'הטוב והמטיב' (ראו להלן ט, ח).

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | תגובה אחת

ח – תנאים בברכה

אין מברכים ברכת 'הטוב והמטיב' אלא כששותים את היין השני לכל הפחות שני אנשים יחד, מפני שאין שמחה אמיתית בשתייה שאדם שותה לבדו. וכך משמע מלשון הברכה – 'הטוב והמטיב' – הטוב לו והמטיב לחבירו. גם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, נחשבים כשניים ששותים יחד (שו"ע קעה, ד).

ככלל, עדיף שאחד יברך 'הטוב והמטיב' עבור שאר המסובים, שעל ידי כך הברכה נאמרת יותר בכבוד. אבל אם הם טרודים באכילתם ואינם מפסיקים לשתות יחד, עדיף שכל אחד יברך לעצמו (עי' שו"ע קעה, ה, ו; ריג, א; ולהלן יב, ז; יג, ח).

אם נגמר להם היין הראשון והביאו יין אחר, אין מברכים על השני 'הטוב והמטיב', כי אין בו כל כך שמחה של ריבוי יין, שהרי הביאו אותו מפני שנגמר להם היין הראשון (מ"ב קעה, ג). אמנם נראה שאם יש להם בבית עוד בקבוק סגור מאותו סוג, אם יפתחו יין מסוג אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'.

היה להם שם יין שלישי, שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, גם עליו יברכו 'הטוב והמטיב', וכן על יין רביעי והלאה. אולם נכון שבעת שמברכים על היין השני 'הטוב והמטיב', לא יהיו על השולחן יינות נוספים שרוצים לברך עליהם אח"כ 'הטוב והמטיב'. מפני שיש סוברים, שאם היו על השולחן, ברכת 'הטוב והמטיב' שבירכו על היין השני חלה גם עליהם.

קידשו על מיץ ענבים, ואח"כ בסעודה שתו יין ממש, אין מברכים עליו 'הטוב והמטיב', מפני שלדעת כמה פוסקים אין מחשיבים את מיץ הענבים ליין ראשון, מכיוון שאינו משמח. ואם עירבו בו יין, והרגישו בטעמו, יברכו על היין השני 'הטוב והמטיב', ובתנאי שיהיה שונה מהיין שעירבו עם מיץ הענבים.

יש מחמירים מאוד בדין זה, וחוששים לכל השיטות, וכך יוצא להם שכמעט ואינם מברכים 'הטוב והמטיב' על יין, וראוי להם שלכל הפחות יהרהרו בליבם את ברכת 'הטוב והמטיב'. אולם להלכה, כמעט כל האחרונים הורו למעשה, שמברכים 'הטוב והמטיב' על יין נוסף.[8]


[8]. בכה"ח חשש מאוד לברך 'הטוב והמטיב', ובכל מחלוקת וספק החמיר, עד שבפועל הנוהגים כמותו כמעט שאינם מברכים ברכה זו, אבל טוב שיהרהרו את הברכה בליבם (עי' קעה, יב). ולכך נטה במנח"י ט, יד, ופס"ת. שני ספקות מרכזיים העלו: האחד, חששו לדעת המחמירים שרק על יין משובח יותר באופן מובהק מברכים (ראו בהערה הקודמת). השני, שלדעת הלבוש, אם יש על השולחן כמה יינות, ובירכו 'הגפן' על אחד מהם, פטרו את שאר היינות מברכה, ושוב אינם יכולים לברך עליהם 'הטוב והמטיב', ורק אם יביאו יין שלא היה על השולחן, יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב'. והדברי חמודות (על הרא"ש ברכות פ"ט, מז) מחמיר יותר, שברכת 'הגפן' פוטרת את כל היינות שבבית, ורק אם יביאו יין מהמרתף או מבית אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'. למעשה, נפסק בשו"ע וכך דעת רוב ככל האחרונים, שאף אם היו שני היינות על השולחן, כל שאין ידוע שאחד טוב באופן מובהק מחבירו, יברכו על האחד 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו להדר, יסירו את היינות האחרים מהשולחן, וכך גם לדעת הלבוש יוכלו לברך על השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו לדקדק ולהדר גם לפי הדברי חמודות, יוציאו את היינות האחרים מהבית, ויניחום, למשל, במרפסת, ואף שהם יודעים שאח"כ יביאום לשתות, לכל הדעות יוכלו לברך על היין השני 'הטוב והמטיב', וכן על השלישי וכו'.

ואם יביאו להם יין שלא חשבו עליו כלל בעת שבירכו 'הגפן', עד שכדי לשתותו צריך לברך שוב 'הגפן', באנו לספק נוסף, שלדעת רבים אם צריך לברך 'הגפן', כבר לא מברכים 'הטוב והמטיב'. ואמנם לדעת מ"א וגר"ז, יברך על השני 'הגפן' ו'הטוב והמטיב' (עי' מ"ב קעה, ב, שעה"צ ב-ג), אולם לדעת רוב הפוסקים, ומהם: העיטור, בית יהודה א, מט, ברכ"י, ערוה"ש ח, כיוון שמברך על השני 'הגפן' אינו מברך 'הטוב והמטיב'.

מהירושלמי שהוזכר בהערה 7 ברור שמברכים 'הטוב והמטיב' על כל יין נוסף, ומשמע מהירושלמי ומהראשונים שאין בזה שום תנאי, וכ"כ דעת תורה וכך משמע משכנה"ג. אמנם כתב בא"ר ו, שטוב שיסיר את היין השלישי בעת שהוא מברך על השני. וכתב בפמ"ג מש"ז ג, שמסתבר שצריך להסיר את היין השלישי, שאם לא כן, ברכת 'הטוב והמטיב' שעל היין השני תפטור גם את השלישי. וכך כתב במ"ב יד. והגר"ז סדבה"נ יב, יז, מחמיר יותר. ומ"מ בדיעבד אם לא הסירו, אפשר לברך על היין השלישי 'הטוב והמטיב', שכן הראשונים והאחרונים לא הזכירו כלל שצריך להסירו מהשולחן.

לדעת מ"א ומ"ב טו, ברכת 'הטוב והמטיב' היא רק כאשר שני השותים שותפים ביין, ולכן כאשר אדם מארח את חבירו, מוטב שיתן לו רשות למזוג מהבקבוק כפי שירצה; או שיחשוב בליבו, שגם לאחר שימזוג לכוסו של האורח, עדיין הוא שותף עם האורח ביין שבכוסו, וכך לכל הדעות יוכלו לברך 'הטוב והמטיב' (שעה"צ טו). אולם למעשה גם אם לא חשב על כך, נראה שיוכלו לברך 'הטוב והמטיב', כי עיקר הברכה על השמחה שבשתייה המשותפת, כפי שכתב הב"י וכך משמע מסתימת דברי הראשונים, וכך דעת רבים מהאחרונים (פרח שושן א, יב, נהר שלום רכא, סדבה"נ יב, יג), וכך משמע מדברי מרן הרב קוק במשפט כהן קכד עמ' רעד.

ויש שהחמירו שישתו 'כמלא לוגמיו' מכל יין (א"א בוטשאטש, אול"צ ח"ב יב, ח). ויש שהחמירו שצריך לשתות מכל יין שיעור 'רביעית' לפחות (דעת תורה, כה"ח י), אולם כל הראשונים לא כתבו בזה שיעור, ומשמע שגם על טעימה מברכים. וכן כתבו רוב האחרונים (מהר"י הלוי, חסד לאברהם, קצוה"ש, ברכת יוסף ידיד). וכ"כ ביבי"א ח, כג, טז, ושמש ומגן ג, פח, ג. וכך הלכה. והרוצה להדר ישתה 'כמלא לוגמיו', ואם ישתה רביעית ברציפות, יוכל לברך ברכה אחרונה בלא ספק (ראו להלן י, י).

לגבי מיץ ענבים, נחלקו אם נחשב יין, עי' ב'וזאת הברכה' עמ' 172. ומסתבר שאין להחשיבו לברכה זו, כי אינו משמח. בנוסף לכך, מספק יש לחוש לדעת המחמירים.

אם כבר שתה מהיין השני בלא שבירך 'הטוב והמטיב', אם הוא מתכוון להמשיך לשתות ממנו – יברך (מ"ב קעה, טו).

פורסם בקטגוריה ז - ברכת היין | כתיבת תגובה