ארכיון הקטגוריה: ברכות

א – פירות העץ והאדמה

על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות הארץ מברכים "בורא פרי האדמה". לדוגמא, על ענבים, רימונים, תפוחים, אגסים, אגוזים ושקדים – מברכים 'העץ'; ועל תירס, עדשים, אפונה, עגבניות ומלפפונים – מברכים 'האדמה'.

פרי האדמה גדל במהירות. תוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו פרי העץ עובר תהליך מורכב, בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, אח"כ בתהליך ארוך יחסית יקלוט מזון מהאדמה, יעכל אותו ויצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר.

העץ דומה לאדם, שניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אח"כ פירותיהם משובחים יותר. וכמו העץ, שפירות שלוש השנים הראשונות שלו אסורים באכילה מדין ערלה, כך גם האדם, צריך ללמוד תורה ולהתחנך למצוות לפני שיתחיל לפעול בעולם.

מתחילה ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ואף הדגן שהוא עיקר מאכלו של אדם, היה צומח על עץ, ולדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. ואחר החטא, נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב. ועל האדם הוטל לטרוח ולהתייגע כדי להפיק את מזונו מן האדמה, לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". ביגיעה זו האדם מתקן את מידותיו הרעות, ובתהליך ארוך וממושך מכין את עצמו ואת העולם לגאולה.

ואף שעיקר מזונו של האדם עתה מפירות האדמה, עדיין יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו אל מדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, ולא יהיה בו טורח לזורעו כל שנה, וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חטה שתתמר כדקל… שמא תאמר יש צער לקוצרה (מפני גובהו של הדקל)… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)". (עי' פרי צדיק ט"ו בשבט א).

הרי שיש מעלה מיוחדת לפרי העץ, וגם לפרי האדמה חשיבות משלו, ועל כל אחד מהם צריך להודות לה' בנוסח הברכה המיוחד לו. ועל ידי הברכה, מעלתו הפנימית של הפרי יוצאת אל הפועל, והניצוץ הקדוש שבו מתגלה ומוסיף ברכה לחייו של האדם.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ב – בין פרי אדמה לפרי עץ

טעה ובירך על פרי אילן 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה, מפני שגם האילן גדל מן האדמה ונמצא שלא שיקר בברכתו. אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא, מפני שפרי האדמה לא גדל על העץ, ונמצא שלא אמר ברכה ראויה, ועליו לחזור ולברך 'האדמה'. ולכן על כל פרי שישנו ספק אם הוא פרי אדמה או עץ, מברכים 'האדמה' (שו"ע רו, א).

לעץ יש גזע שמתקיים שנים רבות, וממנו צומחים ענפים ועליהם פירות. ואפילו אם הוא נמוך ונקרא בפינו שיח, כיוון שגזעו מתקיים משנה לשנה הוא נחשב כעץ. למשל, על אוכמניות מברכים 'העץ' הואיל והם גדלים על שיחים שגזעם וענפיהם מתקיימים במשך שנים. וצמח שצריכים לזורעו או לשותלו בכל שנה, ברור שעל פירותיו מברכים 'האדמה'.

לגבי צמחים רב-שנתיים כדוגמת בננות ואננס, נתעורר ספק. מצד אחד בסוף כל עונה גזעם נובל לחלוטין כפירות האדמה, ומצד שני, אין צריכים לזורעם בכל שנה כי הם צומחים מחדש מתוך שורשיהם, והם גם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים כעצים גדולים. לדעת הרא"ש, כיוון ששורשיהם מתקיימים משנה לשנה, ברכתם 'העץ'. ולדעת הגאונים, כיוון שגזעם אינו מתקיים, ברכתם 'האדמה', וכן נפסק להלכה (שו"ע רג, ב-ג). ואפילו לגבי פפאיה התעורר ספק, שאמנם גזע הפפאיה מתקיים כמה שנים, אבל הוא חלול כדוגמת גבעול עבה, וכבר בשנתו הראשונה הוא נותן פרי כמו ירק. וכיוון שיש בזה ספק, גם על פרי הפפאיה מברכים 'האדמה'. וכן על פירות פטל ואסנה מברכים 'האדמה', מפני שבכל שנה הם מוציאים מהאדמה ענפים חדשים, שנותנים פרי בשנתם השנייה ואח"כ נובלים. ולכן גם אין בהם איסור ערלה.[1]


[1]. ברכות מ, ב: "היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק (כאשר קוטפים ממנו פירות אין גווזא שאח"כ חוזר להוציא פירות) – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה". בפנה"ל כשרות ב, ח, 12-13, מובא שאמנם יש סוברים שנחלקו הראשונים בהגדרת גווזא, וממילא יצא לדעתם מחלוקת לעניין ערלה וברכות בכמה מינים. אולם להלכה ולמעשה נראה שהכל מסכימים שעץ הוא צמח שיש לו גזע ושורשים שמתקיימים ומתעצמים משנה לשנה, ומכוח זה פירותיהם מתרבים משנה לשנה, ולכן על צלף מברכים 'העץ' למרות שלעיתים כל ענפיו נובלים משנה לשנה, הואיל והגזע שלו מתעצם משנה לשנה. ומנגד מובן מדוע מברכים 'אדמה' על בננות, חצילים, פלפלים, פפאיה ופסיפלורה, וכן אין להם דין ערלה, הואיל והגזע שלהם אינו מתעצם משנה לשנה אלא או נוצר מחדש או נחלש. לגבי פטל ואסנה רבים טעו, אולם ברור שהוא מין שגדל לכל היותר שנתיים, ולכן דינו כפרי אדמה, כמבואר שם בהערה 13.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ג – על מה מברכים 'שהכל'

על מאכלים שאין גידולם מן הארץ, כגון בשר בהמה, חיה, עוף ודגים, וכן על ביצים, חלב וגבינה, תקנו חכמים לברך "שהכל נהיה בדברו". וכן השותה מים לצמאו מברך 'שהכל'. וכן על פטריות מברכים 'שהכל', ואף שהן נראות כפירות האדמה, כיוון שאינן יונקות את מזונן מן האדמה, ברכתן 'שהכל' (שו"ע רד, א).

וכן על פירות בר ועלים שראויים לאכילה בשעת הדחק מברכים 'שהכל', ואף שגדלו על עץ או מהאדמה, כיוון שאין נוטעים מינים אלו כדי לאוכלם, אין להם חשיבות של פרי, וברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה ו).

וכן על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ותפוחים, מברכים 'שהכל', ואף שהמיץ יצא מהפרי, כיוון שנשתנה כל כך עד שהמאכל הפך למשקה, ברכתו 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה טו). וכן על שֵׁכר הנעשה משעורים, או קפה ותה שטעמם נוצר מצמחים או פירות, הואיל ונעשו משקים, ברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן יז).

וכן האוכל מאכלים שנתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בשעת הדחק, כמו למשל פת שהתעפשה, ותבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל, מברך 'שהכל'. אבל אם התקלקלו לגמרי עד שאינם ראויים למאכל אדם, אין מברכים עליהם (שו"ע רד, א; מ"ב א-ב).

וכן פירות שרגילים לאוכלם כשהם מבושלים, כגון דלעת ותפוחי אדמה, אם אכלם חיים – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א, להלן יד).

ככלל אפשר לומר שברכת 'שהכל' נתקנה לשני סוגי מאכלים, האחד, מאכלים חשובים שמקורם מן החי – בשר, מוצרי חלב וביצים, וכן פטריות שיניקתם מהאוויר. השני, מאכלים שהשתנו מטבעם עד שאבדו את ברכתם המקורית. כגון מאכלים שהפכו למשקה, ומאכלים שהתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בדוחק. וכן גידולים שלא הגיעו לחשיבות פרי, כמו פירות בר. חלק נכבד מהדיונים ההלכתיים בפרק זה עוסק בשאלה, אימתי השלב שבו מאכל משתנה ומאבד את ברכתו המקורית לברכת 'שהכל'.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ד – משמעות ברכת 'שהכל' ודין ספק

כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין – יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א).

כאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי.

כל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד).

ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. ומנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מצד שני היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה – כך עומדים יותר על השורש הרוחני שלו.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ה – קליפות וגרעיני הפירות

מפני חשיבותם של פירות העץ ופירות האדמה תקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, אבל על שאר הדברים הגדלים על העצים והשיחים לא תקנו ברכה מיוחדת, וממילא אם הם ראויים לאכילה ברכתם 'שהכל'. לפיכך הרוצה לאכול עלים וגבעולים של עץ או שיח חד שנתי, כמו גבעולים רכים שבגפן או בתבואה – מברך 'שהכל' (שו"ע רד, א).[2]

קליפות פרי שרגילים לאכול עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (מ"ב רב, לט).

האוכל שרביטים לחים של קטניות, כמו תרמילי שעועית ירוקה. אם אוכלם עם השעועית, מברך על השעועית 'האדמה' ופוטר את התרמיל. ואם אוכל את התרמיל לבדו – יברך 'שהכל' (מ"ב רד, ט).

על גרעיני פירות שראויים לאכילה מברכים 'שהכל', מפני שאין הם עיקר הפרי. אבל כאשר הם נאכלים יחד עם הפרי, הרי הם טפלים לפרי וברכת הפרי פוטרתם.

אבל על גרעינים שחורים של חמניות מברכים 'האדמה', מפני שהם עיקר הפרי. וכן על גרעיני דלעת (לבנים), ועל גרעיני אבטיח – מברכים 'האדמה', מפני שמגדלים אותם מזנים מיוחדים שבשרם מועט וגרעיניהם מרובים, ועיקר שתילתם לצורך הגרעינים, וכיוון שהם עיקר הפרי, ברכתם 'האדמה' (עי' שו"ע רב, ג, ומ"ב שם).


[2]. כל מה שרגילים לאוכלו ונוטעים את העץ גם למענו, אבל אינו שייך לעיקר הפרי, ירד ממדרגת ברכת העץ לברכת האדמה, וכפי שלמדנו לגבי התמרות והקליפות של הצלף (ברכות לו, א, שו"ע רב, ו). ואם הוא דבר שלא חושבים עליו בעת הנטיעה, למרות שניתן לאוכלו, ברכתו 'שהכל'. ולגבי אגוז קשיו שגדל על עץ, רצו לומר בתחילה שברכתו 'האדמה', מפני שאגוז הקשיו גדל בקצה הפרי של אותו העץ, וכיוון שאינו עיקר הפרי, ברכתו 'האדמה'. אלא שבאמת עיקר גידולו של העץ הוא בשביל אגוז הקשיו, ולכן מברכים עליו 'העץ', וכ"כ באול"צ ח"ב מו, לו.

על קורא, שנקרא כיום לבבות דקל, שגדל בראש דקלים שנקראים פלמיטו, מברכים 'שהכל', מפני שאין האילן ניטע עבורו. ולהיפך, כשחותכים אותו גורמים לפגיעה בצמיחתו (שו"ע רד, א, מ"ב ט). אולם ב'וזאת הברכה' בירור לו, הביא תשובה שכיום נוטעים את הפלמיטו בשביל הקורא, ומחירו גבוה, והוא יותר חשוב מהאגוזים שגדלים עליו. ואע"פ שבשבילו נוטעים את העץ, אין ברכתו 'העץ', מפני שאינו פרי, וכשחותכים אותו הצמח מת. ולכן ברכתו 'האדמה'. ולמעשה, הבוחר יבחר, שבשני הנוסחים יוצאים.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ו – פירות בוסר ובר וקנה סוכר

פירות שטעמם חמוץ אך אפשר לאוכלם בשעת הדחק – אם גדלו והבשילו כדרכם – מברכים עליהם את ברכתם. ואם טעמם חמוץ כי הם עדיין בוסר – נחלקו הפוסקים אם אפשר לברך עליהם את ברכתם, ולכן מוטב לברך עליהם 'שהכל'.

על פירות הגדלים בעצי סרק שאינם טעימים כל כך, כמו תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדלים על עצי בר, אע"פ שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כיוון שלא ניטעו לשם כך, אין להם חשיבות והאוכלם מברך 'שהכל'. ואף אם בישלם ונעשו טעימים, כיוון שלא ניטעו כדי לגדל פירות, אין לפירותיהם חשיבות, וברכתם 'שהכל' (שו"ע רג, ד-ה). וכן על גבעולים שיש להם טעם מסוים והם גדלים בר, מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א). אבל על פירות טעימים, אפילו שגדלו על עצי בר, מברכים 'העץ' (מ"ב רג, ה; רד, יח-יט). לפיכך, על פרי הצבר (סברס) שהוא טעים, מברכים 'העץ' (כה"ח רב, ו). וכן על אגוזים טעימים שגדלים על עצי בר, מברכים 'העץ'.

על מציצת קנה סוכר מברכים 'שהכל', ואף שהקנים גדלים מהאדמה, ולכן יש סוברים שברכתם 'האדמה', כיוון שאין אוכלים את הקנים עצמם אלא רק מוצצים מהם טעם, ברכתם 'שהכל' (שו"ע רב, טו, מ"ב עו).

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ז – ירקות ופירות הגדלים בעציץ ובמים

על פרי אדמה שגדל בעציץ שאינו נקוב, מברכים 'אדמה', למרות ששורשיו אינם מתחברים לאדמה, הואיל והגדל שם הוא מין אדמה, בנוסף לכך, גם בעציץ עצמו יש אדמה.

יש מסתפקים לגבי עלים ופירות אדמה שגדלו במים בלא אדמה, שאולי כיוון ששורשיהם אינם מחלחלים באדמה, אין נכון לברך עליהם 'אדמה', ולכן הורו שעדיף לברך עליהם 'שהכל' (רשז"א). אולם למעשה, הואיל והם צמחים שרגילים לגדל באדמה, ואף מקורם של הצמחים והפירות הללו בצמחים ופירות שגדלו באדמה, ברכתם 'האדמה' (אול"צ ח"ב יד, יג; הרב אליהו; שבט הלוי א, רה).

אבל על נבטים, שידוע שגדלים על מים, התעורר ספק, שאולי ברכתם 'אדמה' הואיל והם דומים בגידולם לפירות אדמה, ואולי ברכתם 'שהכל' הואיל ואין רגילים לגדלם באדמה. ומחמת הספק נכון לברך עליהם 'שהכל'.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ח – פירות חתוכים ומרוסקים

פירות שנחתכו או נתמעכו, ברכתם נשארה כבראשונה. למשל, החותך ירקות לסלט, מברך 'האדמה', ואף המרסק גזר בפומפיה, מברך 'האדמה'. ואם עשה כן בתפוחי עץ, מברך 'העץ'. וכן הממעך בננה – מברך עליה 'האדמה'.

ואם הפרי רוסק לגמרי, נחלקו הפוסקים אם נשתנתה ברכתו. יש אומרים, שלמרות שצורת הפרי נשתנתה לגמרי, כיוון שבפועל הפרי שהיה הוא שנשאר, נשארה לו ברכתו הראשונה (רמב"ם). ויש אומרים, שכיוון שהשתנה מאוד עד שצורתו הראשונה כבר אינה ניכרת עליו, איבד את ברכתו, ומברכים עליו 'שהכל' (תרומת הדשן). וכך נוהגים למעשה.

לסיכום, אם הפרי רוסק לגמרי ברכתו 'שהכל', ואם לא רוסק לגמרי ברכתו כבראשונה. אלא שהואיל והדין תלוי בדעתם של בני אדם, יש יוצאים מהכלל, כי לפעמים למרות שנתרסק לגמרי, כיוון שהוא פרי שרגילים תמיד לרסקו, גם אחר ריסוקו הוא עדיין נחשב כפרי בעיני האנשים, וממילא מברכים עליו את ברכת הפרי. ופעמים שהפרי לא נתרסק לגמרי, אבל בעיני האנשים נשתנה מאוד, ולכן אף שלא נתרסק לגמרי – ברכתו 'שהכל'.[3]

בהלכות הבאות נמשיך לברר דין זה, אולם תחילה נקדים כי למעשה, אין בזה כל כך חשש טעות, מפני שאם בירך על פירות שנתרסקו לגמרי 'העץ' – יצא, שלא שיקר בברכתו, כי אכן רסק זה הוא תוצר של פרי העץ. וכן אם בירך על פירות שלא נתרסקו לגמרי 'שהכל' – יצא, שכן להלכה אפילו אם בירך על פרי שלם 'שהכל' – יצא (שו"ע רו, א; מ"ב ג). לפיכך, אין לחשוש כל כך בשאלות אלה, ובמקום של ספק יכול המברך לבחון בעצמו, אם ניכר עדיין על הרסק שם הפרי הראשון, יברך כברכתו הראשונה, ואם נשתנה מאוד – יברך 'שהכל'.[4]


[3]. יסוד הסוגיה בברכות לח, א, בדין טרימא – תמרים שנמעכו שברכתם 'העץ' (ועי' בבירור הלכה שם). לדעת תה"ד כט ועוד ראשונים, אם נתרסקו ברכתם 'שהכל', ולדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, גם כשנתרסקו לגמרי ברכתם 'העץ', ורק כשנעשו כנוזלים, ששותים אותם מרוב ריסוק, ברכתם 'שהכל'. ויש בזה עוד גווני דעות בהגדרת ריסוק גמור ולא גמור, וי"א שאין כאן מחלוקת (ט"ז, ערוה"ש), וכתבתי את הדעות העיקריות. דין ירקות חתוכים מבואר בברכות לט, א, שעדיין ברכתם 'האדמה'. ולכאורה יש סיוע לרמב"ם מברכות לו, ב, מדין הומלתא, שהוא בשמים כתושים בדבש, שברכתו כבראשונה 'האדמה' (וכ"כ בשו"ע רג, ז). אולם תה"ד ודעימיה מבארים, שהואיל ודרך אכילתם בריסוק, הריסוק אינו משנה את ברכתם. וכ"כ מ"ב רב, מד, ובאו"ה רג, ו. ←

ונראה לענ"ד ששורש מחלוקתם הוא, שלדעת הרמב"ם, בכל מקרה, ריסוק אינו משנה את מהות הפרי, וברכתו נשארת כבראשונה. אולם לתה"ד ודעימיה, הכל תלוי בדעת בני אדם, ובדרך כלל, לאחר ריסוק גמור הרסק כבר אינו נחשב פרי אלא מאכל חדש, ולכן ברכתו 'שהכל'. אבל אם הוא פרי שדרך אכילתו בריסוק, וגם אחר שנתרסק לגמרי ונשתנתה צורתו מחשיבים אותו כפרי – ברכתו כבראשונה, כי לא הריסוק קובע אלא דעתם של בני אדם. (ועי' בבאו"ה רב, טו, שברכת הסוכר עפ"י מה שניכר לעין).

ואף שהשו"ע רב, ז, פסק כרמב"ם, שבכל ריסוק הברכה נשארת כבראשונה, ונראה שכך דעת רוב הראשונים. מ"מ נהגו ישראל כדעת תה"ד, שאם הריסוק שינה את צורת הפרי, מברכים עליו 'שהכל', שכך היא דעתם של בני אדם. ואולי גם חששו לטעות בברכה, שאם המאכל השתנה מאוד, אין ידיעה ודאית ממה הוא מורכב, ולכן נהגו לברך עליו 'שהכל'. וכ"כ הרמ"א רב, ז, שטוב לחשוש לדעת תה"ד. וכ"כ למעשה רוב האחרונים. ונחלקו עד היכן ראוי לחשוש בריסוק: למ"א ועוד אחרונים, רק בריסוק גמור שמשנה את צורתו לגמרי מברכים 'שהכל', ולכנה"ג ועוד אחרונים, גם בריסוק גמור שאינו משנה את צורתו לגמרי מברכים 'שהכל'. והכריע במ"ב רב, מב, ובאו"ה 'תמרים' כדעת המ"א. מפני שיש לצרף את דעת הרמב"ם שמעיקר הדין אפשר היה לפסוק כמותו, ולכן כשלא נשתנתה כל כך צורתו מברכים עליו כבראשונה 'העץ' או 'האדמה'. וכן המנהג לספרדים ואשכנזים. ואמנם ביבי"א ז, כט, פסק כשו"ע. אבל הרבה מגדולי הפוסקים הספרדים הורו כתה"ד והרמ"א, וכ"כ ברב פעלים ב, כח; כה"ח רב, נז; אול"צ יד, ב.

בפס"ת רב, טו, סיכם מדברי האחרונים כמה כללים: א' שאם נתבשל ונתרסק ברכתו 'שהכל' (ממ"א). ב' שאם עירב בהם עוד מין ברכתם 'שהכל' (מפמ"ג). ג' שאם נתרסק בכלי מיוחד לריסוק ברכתו 'שהכל' (מנהר שלום). עוד הוסיף שם כמה כללים. אבל כפי שכתבתי שיטת תה"ד (שכך מנהגנו), לילך אחר דעת בני אדם, שאם הרסק הזה נתפס כאותו הפרי, ברכתו כבראשונה, ואם כבר לא נתפס כפרי, כי השתנה מאוד, ברכתו 'שהכל'. וכל הגדרים והכללים שקבעו האחרונים נועדו לסייע להכרעה, אבל אינם משנים את היסוד, שהכל תלוי בדעת בני אדם. וכיוון שהדבר תלוי בדעת בני אדם רבו בזה הדעות, כי יש מצבים גבוליים. ואם נבדוק את מנהגנו בכל הברכות על פירות מרוסקים, נמצא ששום כלל אינו עומד לבדו במבחן הברכות שאנו נוהגים לברך. ולעיתים נראה שישנה מחלוקת בין האחרונים, ובאמת דיברו על מקומות שונים והרגלי אכילה שונים. לפיכך עלינו ללכת לפי המקובל על דעת רוב בני האדם וכך בפועל פסקו רוה"פ.

[4]. למדנו בשו"ע רו, א, שעל כל המינים אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם בירך על פרי שנתרסק מאוד עד שנשתנתה צורתו לגמרי 'העץ' – יצא, מפני שאין בדבריו שקר, וכפי שכתב בדומה לזה המ"א רו, א, והסכימו עמו רוב ככל האחרונים, ומהם ברכ"י רו, ב, ח"א נא, יב, מ"ב רו, ג. והרחיב בזה ביבי"א ח"ז כט, ט, ושארית יוסף ח"ג עמ' שכא. ואף שיש שחלקו על זה, הלכה כרוב. מה עוד שלדעת הרמב"ם ודעימיה, בכל עניין ברכתו כבראשונה. לפיכך, במקום שהדין אינו ידוע, יכול המברך להכריע על פי הנראה לעיניו.

ובמקום שהאדם נותר בספק שקול – יברך 'שהכל', וכפי שכתב הרמ"א רב, ז, וכ"כ הב"י רב, טו, לגבי ברכת הסוכר, וכן דעת רוב האחרונים. והטעם, מפני שברכת 'שהכל' לפי פשטה יכולה לחול על כל המינים, ואילו ברכת 'העץ' רק לפי הדרש תחול על מין שהשתנה. (ושלא כפי שכתב ביבי"א, שהלכה כרמב"ם ועדיף לברך ברכה מבוררת). והרוצים להדר ולהימנע מהספק, יברכו על פרי בלא ספקות, ויכוונו לפטור בברכתו את הרסק, וכ"כ רב פעלים ב, כח, ועי' בפס"ת רב, 85 (ויש מדקדקים לברך תחילה גם על פרי וגם על מאכל שברכתו 'שהכל' ומתכוונים בברכת שניהם לפטור את הרסק).

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

ט – פירות שלא התרסקו לגמרי ונשארה ברכתם

על תמרים שנמעכו ונעשו כעיסה, מברכים 'העץ', ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. שהואיל ולא נתרסקו לגמרי, לא איבדו את צורתם ותוארם לגמרי, ולכן נשארה ברכתם כבראשונה.[5]

על אבוקדו שנמעך, הואיל ולא התרסק לגמרי והמרקם המיוחד שלו נשאר, מברכים 'העץ'. ואפילו אם הוסיפו לו בצל ולימון לטעם, הואיל ולא נשתנה כל כך, והכל מתייחסים אליו כאל אבוקדו, ברכתו 'העץ'.

על סלט חצילים העשוי מחצילים מעוכים עם מיונז, כיוון שאין מרסקים אותו לגמרי, אם רצה לאכול ממנו לבדו, מברך 'האדמה'.

על לביבות (לאטקעס) מתפוח אדמה מגורד (במגרדת), כיוון שתפוח האדמה לא רוסק לגמרי, מברכים 'האדמה'. אבל על לביבות מקמח תפוחי אדמה, כיוון שרוסק לגמרי, ולא ידוע כל כך ממה נעשה, מברכים 'שהכל'. וכן על קוגל מתפוחי אדמה, אם ניכרות בו חתיכות תפוחי אדמה, מברכים 'האדמה', ואם אינן ניכרות – 'שהכל'.

לעיתים מחתכים פרי לפרוסות ומשנים את צורתו על ידי ייבוש או טיגון, כגון פרוסות דקות של תפוח עץ מיובש, וכיוון שהפרי לא עבר ריסוק, אין ברכתו משתנה.[6]


[5]. כ"כ במ"ב רב, מב, ויבי"א ח"ז כ, אותיות ד, י, יד. ואם הריסוק שינה לגמרי את תוארו וצורתו של פרי משבעת המינים, עד שלא ניכר איזה פרי הוא, אף שבתחילה נפסק שיברך 'שהכל', מ"מ אם אכל ממנו כשיעור 'זית' מתעורר ספק לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם ברכתו 'מעין שלוש' – 'על העץ', ולתה"ד ברכתו 'בורא נפשות'. ולהלכה כתב במ"ב רב, מב, שיברך 'על העץ', מפני שכדעת הרמב"ם סוברים רוב הראשונים, ורק מחמת הספק כתבו רוב האחרונים כתה"ד. ואמנם כתב בכה"ח נז, שיברך 'בורא נפשות', אולם כיוון שלרוה"פ אם יברך 'בורא נפשות' יברך לבטלה, יש לילך אחר הרוב, וכדברי המ"ב (ראו להלן י, ד, 5). וכ"כ באג"מ יו"ד ח"ב כה, שאף שבתחילה בירך 'שהכל' בסוף יברך 'על העץ'. ונ"ל שאין בזה סתירה, שכן דין ברכה ראשונה תלוי יותר בדעת בני אדם, ואילו ברכה אחרונה תלויה יותר במציאות, שאנו מודים על מה שכבר אכלנו ונמצא במעיים. וכן מצינו כיוצא בזה באורז, שבתחילה מברכים 'מזונות' ובסוף 'בורא נפשות'.

[6]. על 'לדר' העשוי ממשמש שנמעך ורוסק לגמרי, ובנוסף לכך עירבו בו טעמים נוספים ששינו את טעמו, מברכים 'שהכל' (רב פעלים ב, כח). וכ"כ בילקוט יוסף ח"ג רג, טו, אבל הוסיף שהמברך 'העץ' לא הפסיד. עי"ש.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

י – פירות שנתרסקו לגמרי וברכתם 'שהכל'

על מְחִית פירות שרוסקו במכונה (שרגילים להאכיל לתינוקות), מברכים 'שהכל', שהואיל ועברו ריסוק גמור ששינה את צורתם, נשתנתה ברכתם. ואם נותרו בתוך הרסק חתיכות פרי, הרי שלא נתרסק לגמרי, ומברכים על חתיכות הפרי 'העץ' ופוטרים בכך את כל הרסק (בא"ח פנחס יב).

על ריבה רגילה שאין בה חתיכות פרי, אף שידוע שנעשתה מפירות, מברכים 'שהכל'. ואם נותרו בה חתיכות פרי (קונפיטורה), מברכים על חתיכות הפרי 'העץ' ופוטרים את השאר.

על רסק עגבניות מברכים 'שהכל', הואיל והתרסקו לגמרי. ואף שכיום הרבה מאוד עגבניות מיועדות לרסק, כיוון שעיקר ייעודו של רסק העגבניות להטעמת תבשילים, אין לו חשיבות עצמית, וכיוון שהשתנה לגמרי, האוכלו מברך 'שהכל'.

על במבה מברכים 'שהכל', ואף שנעשית מקמח תירס וחמאת בוטנים, כיוון שרוסקו לגמרי, ברכתו 'שהכל'. וכן על מרציפן העשוי משקדים מרוסקים מברכים 'שהכל'.

על חלווה או טחינה מברכים 'שהכל', שהואיל וגרעיני השומשום נטחנו לגמרי ואיבדו את צורתם הראשונה ואת שמם, איבדו גם את ברכתם.[7]

אבל על ממתק העשוי משומשום וסוכר ודבש, מברכים 'האדמה', הואיל ורובו משומשום שלא רוסק ולא השתנה.


[7]. כאשר פרי נטחן ואח"כ יצרו ממנו מאכל אחר, דוגמת קטניות שנטחנו ונאפו לפת, אפילו לשו"ע רח, ח, שפוסק כרמב"ם, מברכים 'שהכל'. וכן הדין לגבי במבה וחלווה שנטחנו בתחילה ונתגבשו שוב כמאכל חדש (ברכ"ה ח"ג ז, לב. שעה"ב כג, 221, 523).

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

יא – סוכר, מוצרי סויה ושוקולד – 'שהכל'

על סוכר, בין אם נעשה מקני סוכר ובין אם נעשה מסלק סוכר, נוהגים לברך 'שהכל'. ואמנם נחלקו בזה גדולי הראשונים, ולדעת רבים, כיוון שעיקר ייעודם של קני הסוכר וסלק הסוכר לעשיית סוכר, ברכת הסוכר 'האדמה'. אולם למעשה נוהגים לברך עליו 'שהכל', וזאת משום שהסוכר נשתנה כל כך, עד שאין ניכר כלל שנוצר מפרי אדמה או מקני סוכר. וכבר למדנו שבדיני ברכות הולכים אחר דעתם של בני אדם (שו"ע רב, טו, מ"ב עו, באו"ה שם).

וכן על שניצלים וקציצות ונקניקים שנוצרו מסויה נוהגים לברך 'שהכל'. ולכאורה היה ראוי לברך עליהם 'האדמה', שכן הם נעשים מפולי סויה שרוב גידולם לשם טחינה ועשיית מאכלים. אלא שהואיל ונטחנו ולא ניכר עליהם כלל שבאו מן הצומח, והם נראים יותר כמוצרי בשר, לפיכך נוהגים לברך עליהם 'שהכל'. ומאותה סיבה מברכים על גבינת סויה 'שהכל'.

וכן על שוקולד נוהגים לברך 'שהכל'. ואמנם יש סוברים שעל שוקולד חום מברכים 'העץ', הואיל ונעשה מפולי קקאו הגדלים על עץ, וכך היא דרך אכילתם, ואף ניכר שהשוקולד נוצר מהם, שצבעו כצבע הקקאו. אבל כאמור, המנהג לברך על שוקולד 'שהכל', מפני שנשתנה מאוד מצורתו הראשונה, עד שלא ניכר עליו שבא מפרי. בנוסף לכך, בדרך כלל, מערבים בשוקולד סוכר ועוד מרכיבים, עד שהקקאו הוא רק ארבעים אחוז מהשוקולד.

שינה ובירך על סוכר וסויה 'האדמה', ועל שוקולד 'העץ', יצא ידי חובתו (מ"ב רב, עו).[8]


[8]. יסוד השאלה בשלושת המינים הללו הוא, שלמדנו בשו"ע רג, ז; רד, יא, שפרי שרגילים לאוכלו אחר טחינה, למרות שרוסק לגמרי ברכתו כבראשונה. ואכן הגאונים פסקו לברך על סוכר שהופק מקנים 'האדמה' או 'העץ'. אבל המנהג כרמב"ם לברך עליו 'שהכל'. ובבאו"ה רב, טו, ביאר את הדין לגבי סלק סוכר, שכל שלא ניכר עליו כלל שמוצאו מפרי, ברכתו 'שהכל'. (לגבי סוכר שמופק מקנים, יש עוד סברה, שבתחילתו הוא מי פירות, כמבואר להלן הלכה טו שברכתם 'שהכל'). וכן הדין במוצרי סויה שאין ניכר עליהם כלל שמוצאם מפרי. ולגבי שוקולד רבו יותר הפקפוקים, הואיל וצבעו כצבע פרי הקקאו שממנו נוצר, וכן הקשה במנחת שלמה צא, ב. אלא שגם הוא מודה שהמנהג לברך עליו 'שהכל'. והטעם לכך, שמערבים בו סוכר ועוד מרכיבים, וכבר למדנו בדין הריבה, שלדעת הפמ"ג (רב, משב"ז ד) ועוד אחרונים, שברכתו של פרי שגם רוסק וגם עירבו בו מרכיבים נוספים שיש בהם חשיבות – 'שהכל'. וכן מסקנת האחרונים שהמנהג לברך על שוקולד 'שהכל', כמובא באול"צ (ח"ב יד, ה), ילקוט יוסף ח"ג רג, ו, ושעה"ב כג, 699.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

יב – קורנפלקס, צ'יפס, כדורי פלאפל, ממתק קוקוס

על קורנפלקס העשוי מפתיתי תירס, כיוון שהתירס רוסק ומראהו השתנה מאוד, מברכים 'שהכל'.

על צ'יפס ופירה העשויים מתפוחי אדמה, מברכים 'האדמה'.[9]

על כדורי פלאפל נוהגים לברך 'שהכל'. ואף שעיקרו מחומוס, ולא נתרסק לגמרי, כיוון שמערבים בו מרכיבים נוספים ולא ניכר על מראהו וטעמו שהוא חומוס, ברכתו 'שהכל'. והמברך עליו 'האדמה' יצא. האוכל סלט חומוס, אף שנטחן לגמרי, כיוון שהכל יודעים שהוא חומוס, מברך 'האדמה'.[10]

על ממתק קוקוס, שיש בו הרבה סוכר, נוהגים לברך 'שהכל'. ואף שריסוקו אינו גמור, כיוון שהוסיפו בו הרבה סוכר, וגם נתרסק הרבה, אין הוא נתפס כפרי הקוקוס, ומברכים עליו 'שהכל'. וקל וחומר שעל עוגיות קוקוס מברכים 'שהכל'.


[9]. גם אם מרסקים את הפירה מאוד, כיוון שרגילים לעשות מתפוחי אדמה פירה, ושמו ומרקמו נותר כבראשונה, ברכתו 'האדמה' (כדין הומלתא, ראו לעיל הערה 3).

פירה מקמח תפוחי אדמה, כיוון שנתרסק לגמרי, וגם טעמו השתנה מעט, נוהגים להורות שברכתו 'שהכל'. וכן נוהגים להורות לגבי חטיף צ'יפס העשוי מקמח תפוחי אדמה (פרינגלס), שברכתו 'שהכל'. אמנם הרוצה רשאי לברך עליהם 'האדמה', שכן לשו"ע אליבא דהרמב"ם, בכל מקרה ברכתם 'האדמה'. וגם אליבא דתה"ד, כיוון שידוע וניכר עליהם שהם באים מתפוח אדמה, יתכן שברכתם 'האדמה'. גם בשם רשז"א מסרו שברכת שניהם 'האדמה'.

[10]. גם לרמב"ם ושו"ע ברכת הפלאפל 'שהכל' כמבואר בשארית יוסף ח"ג עמ' שכד. הרוצה לאכול כפית מסלט חומוס, למרות שריסקוהו לגמרי, הואיל וידוע לכל שהוא מחומוס, ועיקר גידולו לשם כך, ואף שמו נשאר עליו – יברך 'האדמה'. וכפי שנתבאר בהע' 3, שהולכים אחר דעת בני אדם, ובוודאי שכך הדין לרמב"ם ושו"ע. וכ"כ בשעה"ב כג, 196.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

יג – אורז, פריכיות אורז ופופקורן

על האורז, אף שהוא מין קיטניות שאינו מחמשת מיני דגן, קבעו חכמים לברך 'מזונות', משום שהוא מזין כמותם. אבל כיוון שאינו משבעת המינים, אין מברכים לאחר אכילתו ברכה 'מעין שלוש' אלא 'בורא נפשות' בלבד (שו"ע רח, ז).

דין זה שייך באורז בלבד, מפני שהוא הדומה ביותר למיני דגן. אבל על תירס ודוחן, אף שגם הם מזינים, ויש שמכינים מהם לחם, לא תקנו חכמים לברך 'מזונות'. וכשלא נתרסקו ברכתם 'האדמה', וכשנטחנו ועשו מהם פת ברכתם 'שהכל'. ובארצות דרום אמריקה שהכל רגילים לאכול פת תירס, הרי שזו דרך אכילת התירס, וברכת לחם התירס – 'האדמה' (עי' מ"ב רח, לג). גם על אורז, רק אם נתבשל או נילוש ונאפה מברכים 'מזונות', אבל אחר קליה או בישול מועט, מברכים 'האדמה' (שו"ע רח, ז-ח).

על פריכיות אורז נתעורר ספק, משום שדרך הכנתן אינה בבישול אלא על ידי ניפוח גרגירי אורז בחום והדבקתם זה לזה על ידי לחץ וחום. יש אומרים שברכתן 'האדמה', ויש אומרים 'שהכל', וכמדומה שהמנהג הרווח לברך עליהן 'שהכל'. ולאחריהן, לכל הדעות מברכים 'בורא נפשות'.[11]

על פופקורן העשוי מגרגירי תירס שהתנפחו בחום, רבים כתבו לברך 'האדמה', הואיל ולא השתנו מחמת ריסוק אלא רק התנפחו. ויש אומרים לברך 'שהכל', וכך הוא המנהג הרווח.


[11]. לרשז"א, אול"צ יד, כא; חזו"ע (ט"ו בשבט ברכות עמ' קפד), 'האדמה'. לרב אלישיב ופתחי הלכה לד – 'מזונות' (שעה"ב כג, 582). לרב אליהו ולרב פישר 'שהכל' (וזה"ב עמ' 108-109). והבוחר יבחר. והמנהג לברך 'שהכל'. על פריכיות חיטה ראו ו, יד.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

יד – פירות חיים ומבושלים

האוכל פרי כדרך שמקובל לאוכלו, בין חי בין מבושל, מברך עליו כברכתו, אם הוא פרי אדמה – 'האדמה', ואם פרי עץ – 'העץ'. ואם אכלו שלא כדרכו, איבד את מעלתו, אבל כיוון שעדיין הוא ראוי לאכילה בשעת הדחק, מברך עליו את הברכה הכללית – 'שהכל' (שו"ע רה, א; רב, יב).

למשל, תפוח אדמה ודלעת, רגילים לאכול מבושלים ולא חיים. לפיכך, האוכלם מבושלים מברך 'האדמה', והאוכלם חיים, אם הם ראויים לאכילה בשעת הדחק – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א). אבל אם אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק, כגון פלפל חריף ושאר תבלינים, אין מברכים עליהם כלל (שו"ע רב, טז).

פירות העץ, כמו תפוחים ואגסים, רגילים לאכול גם חיים וגם מבושלים, לפיכך, בשני המצבים ברכתם 'העץ'.

יש פירות, כדוגמת שום, שאין רגילים לאוכלם בפני עצמם, אלא תמיד הם טפלים למאכל אחר ותפקידם לתת בו טעם, וכיוון שאין רגילים לאוכלם בפני עצמם אבדו את מעלתם הייחודית כפרי, והרוצה לאוכלם בפני עצמם מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ה).[12]

והכל תלוי במנהג המקום, למשל, לפני כמאה שנה היה מקובל באירופה לאכול כרוב רק כשהוא מבושל או כבוש, ומי שהיה אוכלו חי, היה מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ד). ואילו במזרח התיכון היה מקובל לאוכלו גם כשהוא חי, וממילא היו מברכים עליו 'האדמה' (כה"ח רה, ח). וכיום בארץ ישראל גם האשכנזים התרגלו לאכול כרוב חי, ולכן השתנה הדין לגביהם, שאף הם מברכים עליו 'האדמה'.[13]

בדינים אלו גם אם טעה יצא בדיעבד ידי חובה. למשל, אם היה צריך לברך על פרי מבושל 'העץ', וטעה וחשב שאין זה דרך אכילתו ובירך 'שהכל' – יצא, שעל הכל אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם אכל תפוח אדמה חי, שהיה צריך לברך עליו 'שהכל', כי אין דרך לאוכלו חי, וטעה ובירך עליו 'האדמה' – יצא, מפני שאכן הוא פרי אדמה (שו"ע רו, א, מ"ב ג).[14]


[12]. על בצל מברכים 'שהכל', מפני שהוא חריף ואין רגילים לאוכלו בפני עצמו. ואף שכשהוא מבושל אפשר לאוכלו, מ"מ לא בישלוהו כדי לאוכלו אלא כדי שיטעים את התבשיל, ולכן ברכתו 'שהכל'. אבל המבשל בצלים כדי לאוכלם מבושלים, כמו במרק בצל, או כדי לאכול את הבצלים בפני עצמם – מברך 'האדמה'. וכן הצולה בצל על אש, כגון בתוך נייר כסף, כדי למתקו, מברך 'האדמה' (עפ"י מ"ב רה, ה-ז, אג"מ או"ח א, סד).

[13]. דרך אכילה נקבעת לפי הנהוג ולא לפי האפשרות לאכול, עובדה שאפשר לאכול כרוב חי, ואע"פ כן בשעה שנהגו באירופה לאוכלו כשהוא מבושל או כבוש, על אכילתו חי בירכו 'שהכל' (וכ"כ במ"ב רה, ג). ובשעה שהחלו לאוכלו חי נשתנה דינו. ואע"פ שעדיין הרוב אכלוהו מבושל, מ"מ גם חי התחיל להיחשב כדרך מקובלת (באו"ה רב, י, 'על'). וכן פטרוזיליה, מקובל במקומות מסוימים לאוכלה לעצמה בלא בישול, וממילא ברכתה 'האדמה', ובאשכנז אין רגילים לאוכלה כך, ולכן יברכו עליה 'שהכל' (זו אחת הסיבות שהאשכנזים אינם אוכלים פטרוזיליה לכרפס בפסח. עי' בפנה"ל פסח טז, טו).

[14]. כתב בשע"ת רו, א, שבמקרה של ספק, עדיף לברך את הברכה המבוררת יותר, 'העץ' או 'האדמה'. ועי' בעוד מקורות המוזכרים בשארית יוסף ח"ג רה, ב. אולם למעשה, במקום של ספק, ההוראה לברך את הברכה הבטוחה יותר: אם הספק בין 'האדמה' ל'העץ' – 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' – 'שהכל', כמבואר בשו"ע רו, א, שעה"צ רה, ז, וכפי שכתבתי בהערה 9.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

טו – מיץ פירות

על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ומיץ גזר, מברכים 'שהכל'. ואפילו אם הם טהורים ללא תערובת מים, ואפילו אם נותרו בהם חלקיקי פירות, הואיל ונשתנו כל כך, עד שממאכל הפכו למשקה, איבדו את ברכתם המקורית וקיבלו את הברכה הכללית – 'שהכל'. הפרי היחיד שלא ירד ממדרגתו לאחר שנסחט הוא הענב, שלאחר הסחיטה נתעלה למדרגת יין ותקנו לו ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן" (כמבואר לעיל ז, ג).

גם כאשר המיץ יצא מהפרי באופן טבעי, כמו למשל דבש שזב מן התמרים, או מיץ שנתקבץ בתוך מלון, או חלב קוקוס, כיוון שהוא משקה – מברכים עליו 'שהכל' (שו"ע רב, ח; בא"ח פנחס ט).

וכל זה דווקא במצב שהמשקה הופרד מהפרי, אבל האוכל את הפרי ותוך כדי אכילתו או בסוף אכילתו רוצה לשתות את המיץ שיצא ממנו, כיוון שהמשקה טפל לפרי, נפטר בברכתו. ולכן האוכל אשכולית ובירך עליה 'העץ', יכול לשתות אח"כ מהמיץ שנתקבץ בתחתית הצלחת, מפני שהוא טפל לפרי, ונפטר בברכת 'העץ' שבירך על האשכולית (בא"ח שם).[15]


[15]. חוץ משמן ויין, כל המשקים היוצאים מהפירות דינם שונה מדין הפירות, הן לעניין תרומה, שאסור לעשות מפירות תרומה משקים, והן לעניין ברכה, שמשקים היוצאים מפירות ברכתם 'שהכל', כמבואר בברכות לח, א (ועי' ביבי"א ח"ז כט, ג-ד). וביאר בשעה"צ רב, נד, שנחלקו הראשונים בדין פרי שרוב גידולו לסחיטה, לרשב"א ברכת המיץ שלו 'העץ', ולרא"ש 'שהכל', ומחמת הספק הלכה כרא"ש. וכן נפסק בשו"ע רה, ג, ועי' בשעה"צ רה, כא; ורב, לו. לפיכך, גם אם יתברר שרוב התפוזים גדלים לצורך סחיטה, מברכים על מיץ תפוזים 'שהכל'. בנוסף לכך, יתכן שכל דברי הרשב"א שהולכים אחר הרוב הוא רק כשאוכלים אותו כמרק בכף, אבל אם רגילים לשתותו, ברכתו 'שהכל'. וכ"כ תוס' ברכות לח, א, 'האי' בסופו, והגר"א רב, ד, ואג"מ יו"ד ח"ב סו"ס כה, שעל שתייה מברכים תמיד 'שהכל'. וכ"כ לגבי מיץ תפוזים באול"צ יד, ו; חזו"ע (ט"ו בשבט ברכות עמ' קכה), שבט הלוי ד, יט (ודחו פקפוק החזו"א או"ח לב, ה). ועי' פס"ת רב, כג-כד.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

טז – מרק ירקות (בלא מיני דגן)

האוכל מרק ירקות, שעיקר טעמו בא מן הירקות שבתוכו, מברך על הירקות 'האדמה' ופוטר את שאר המרק. ואפילו אם הנוזלים הם רובו המוחלט של המרק ורק מעט ירקות נותרו בו, כיוון שטעם המרק בא מהירקות, הם העיקר, ומברך עליהם 'האדמה' ופוטר את הנוזלים.[16] ואם טעמו של המרק נוצר על ידי אבקת מרק ולא מהירקות עצמם, אין המים שבמרק נקראים מרק ירקות, וממילא הם אינם טפלים לירקות, ויברך על הירקות 'האדמה' ועל המים 'שהכל' (ראו להלן יא, ט, בדין עיקר וטפל במרק).

ועל מרק צלול, בכל אופן מברכים 'שהכל'. ואפילו אם כל טעמו בא מהירקות ועוד נותרו בו חלקיקי ירקות, כל זמן שאין בו חתיכות ירק שצריך ללועסם – ברכתו 'שהכל'. ואמנם לדעת רוב הראשונים, כיוון שטעמו בא מירקות שרגילים לבשלם, ברכתו 'האדמה'. מכל מקום למעשה, כיוון שהדין שנוי במחלוקת, מחמת הספק נוהגים לברך על מרק צלול 'שהכל'.

אבל על מרק אפונים או עדשים מברכים 'האדמה'. ואף שהאפונים והעדשים נתמעכו עד שאינם ניכרים בו, כיוון שממשותם בתוך המרק והוא נעשה סמיך על ידם, ברכתו 'האדמה'.[17]


[16]. גם אם הטעים את מרק הירקות במלח ופלפל, עדיין הוא נחשב למרק שעיקר טעמו בא מהירקות. אבל אם הטעימוהו באבקת מרק, וגם בלי הירקות היה מקבל טעם של מרק, אין מרק זה נחשב כמרק ירקות, וברכת הנוזלים שבו 'שהכל' (עי' בפס"ת רה, ו).

[17]. המברך על מים 'האדמה' ברכתו לבטלה, אמנם על מרק ירקות בתנאים מסוימים מברכים 'האדמה'. יסוד הסוגיה בברכות לט, א: "מיא דכולהו שלקי – ככולהו שלקי", ועי' בבירור הלכה שם. ובקצרה: לדעת הרא"ש, העיקר תלוי בטעם, וכיוון שבבישול נכנס טעם הירק בנוזלים, ברכת הנוזלים כברכת הירק, ובתנאי שכוונתו לבשל את הירקות כדי לאוכלם. ולדעת הרשב"א, הדין תלוי במנהג הרווח, שאם מקובל לבשל את אותם הירקות, גם הנוזלים שבתבשיל נחשבים חלק מדרך אכילתם וברכתם 'האדמה', ונסתפקו אם צריך בזה רוב גמור או די במנהג רווח (עי' בפס"ת רב, כה, 140). והרמב"ם סובר כרשב"א אלא שמוסיף שמגמת הבישול צריכה להיות גם בשביל המרק (כס"מ), וי"א שצריך שמגמת הבישול תהיה רק לצורך המרק (ערוה"ש). ולכל הדעות שהזכרנו בתנאים האמורים גם אם יאכל את הנוזלים לבדם יברך 'האדמה'. וכן פסק שו"ע רה, ב.

אלא שלדעת הרא"ה, הריטב"א והמאירי, רק כאשר יאכל ירקות עם מרק שטעמו בא מן הירקות, יברך על הירקות ויפטור את המרק אע"פ שהנוזלים עיקר, אבל אם יאכל את הנוזלים לבדם – יברך 'שהכל'. ולמהר"ם, רק אם המרק נעשה סמיך ברכתו 'האדמה'. בנוסף לכך, דעת ערוה"ש רב, לו, עפ"י הרמב"ם, שברכת הנוזלים 'האדמה' רק אם מגמת הבישול היתה כדי לשתות את הנוזלים, אבל אם כיוון גם לאכילת הירקות, ברכת הנוזלים 'שהכל'. ועוד כתב שם לג, שאם גורם נוסף השפיע על טעם הנוזלים, ברכתם 'שהכל'. ולרשב"א רק כאשר עיקר שימוש סוג הירקות הללו לבישול ברכתם 'האדמה'. וכמה מאחרוני זמננו הוסיפו שמברכים 'האדמה' רק כאשר המרק קיבל טעם חזק מהירקות וזה אינו מצוי כל כך (עי' בפס"ת רב, כה, וזה"ב עמ' 120, ובירורים כא ונג). וכתבו רבים מפוסקי הספרדים האחרונים, שיש לחוש לשיטת הרא"ה והריטב"א, שרק אם יאכל גם את הירקות יפטור בברכתם את המרק (כה"ח רה, יא; אול"צ ח"ב יד, לא; חזון עובדיה טו בשבט ברכות עמ' קסד). לפיכך, על מרק צלול שקיבל טעמו מירקות מברכים 'שהכל'. והרוצים להדר ולצאת מהספק, יקחו מאכל שברכתו 'האדמה' ומאכל שברכתו 'שהכל', ובברכותיהם יפטרו בוודאי את מרק הירקות. ובדיעבד, אם בירך על הנוזלים של מרק הירקות 'האדמה' יצא, שנהג כדעת רוב הראשונים ושו"ע, ואינו צריך לברך שוב 'שהכל'. ואם יהיה לו שם מין מאכל שברכתו 'שהכל', מוטב שיברך עליו ויכוון גם על המרק, ויצא בזה ידי כולם.

מרק עדשים ואפונים: כאשר על ידי הבישול נתמעכו ועשו את המרק סמיך, גם הרא"ה והריטב"א מודים שברכתו 'האדמה'. וכ"כ ילקוט יוסף רה, ג, ושלא כמובא בשעה"ב יז הערה צה (ואם נאמר כדבריו עקרנו דין שלקות). ואין לומר שהואיל ונתרסקו לגמרי ברכתם 'שהכל', שכן לרמב"ם והרבה פוסקים גם בנתרסקו לגמרי ברכתם 'האדמה', ובנוסף לכך כאן שמם נותר עליהם, והרי הם כהומלתא וכמובא בהערה 3. ונלענ"ד שגם מרק בטטות שרוסקו לגמרי לפני הבישול, כיוון ששמם עליהם, ברכתו 'האדמה'.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

יז – מרק פירות, קפה ותה

דין מרק פירות (קומפוט) שיש בו פירות ומשקים שנתבשלו עם הפירות כדין מרק ירקות. אם יאכל את הפירות עם המים, יברך על הפירות 'העץ' ויפטור בכך את המים, ואף אם ישארו לו בסוף מים בלא פירות, ימשיך לאוכלם בלא לברך עליהם 'שהכל', שהם נגררים אחר הפירות וטפלים להם.

אבל אם יאכל את מי המרק לבדם, נחלקו בזה גדולי הראשונים, האם ברכתם 'העץ' או 'שהכל'. וכיוון שיש בזה ספק, מברכים עליהם 'שהכל'.[18]

אלא שאם עשה מיץ מתבשיל של פירות שבעת המינים, אזי מתעוררת בעיה גדולה לגבי ברכה אחרונה. לדעת הסוברים שצריך לברך עליהם בתחילה 'העץ', דינם כדין פירות שבעת המינים ובסוף יצטרך לברך עליהם ברכה אחת מעין שלוש – 'על העץ'. ולדעת הסוברים שצריך לברך עליהם בתחילה 'שהכל', בסוף צריך לברך עליהם 'בורא נפשות'. ובמקרה זה אין מוצא, מפני שכל ברכה שיברך בסוף תהיה לפי אחת השיטות ברכה לבטלה, ונמצא שאינו יכול לברך על מיץ זה ברכה אחרונה. והרוצה לצאת מהספק, לא ישתה מרק זה אלא בתוך הסעודה, שברכת המזון פוטרת את הכל. או שיאכל מאכל שברכתו 'בורא נפשות', ופרי משבעת המינים שברכתו 'על העץ', ובברכותיהם יפטור את מי המרק של פירות שבעת המינים (שו"ע רב, יא).

על קפה ותה מברכים 'שהכל', ואף שטעמם בא מפרי או עלים על ידי בישול, כיוון שדרכם בשתייה, מברכים עליהם 'שהכל'.[19]


[18]. כמבואר בהערה 17, ועי' שו"ע רב, י-יא. וק"ו שאם מתכוון לשתותם בכוס שברכתם 'שהכל', כדברי התוס' ברכות לח, א. וכן המנהג. והמהדרים משתדלים למצוא פרי כדי לברך עליו 'העץ' ועוד מאכל לברך עליו 'שהכל', ומתכוונים לפטור בברכותיהם את המים של מרק הפירות. ועי' בפס"ת רב, כו, ובהערות. (וכדין מרק ירקות, שהמלח והפלפל מסייעים לטעם הירקות, לעיל הערה 16, כך במרק פירות הסוכר מסייע לטעם הפירות, כי הוא רק ממתיק ואינו נותן טעם נוסף. ולכן בברכת הפירות פוטר גם את המרק).

[19]. ראו בהערה 17, ולכאורה היה מקום לטעון, שלדעת הרא"ש, כיוון שטעמם בא על ידי בישול מפולי הקפה ועלי התה, הרי הם מי שלקות. וגם לרשב"א, כיוון שרובם הולכים לעשיית משקה הקפה והתה, דינם כמי שלקות. אלא שכבר למדנו שלרא"ש יש עוד תנאי, שעיקר הבישול צריך להיות בשביל הפרי, ובתה וקפה אין אוכלים את הפרי. וגם בקפה נמס אין המטרה לאכול את הפרי אלא רק להטעים את המשקה. והטעם העיקרי לכך שמברכים עליהם 'שהכל', מפני שהכלל המקובל להלכה, שעל שתייה לעולם מברכים 'שהכל'. וכך דעת תוס' ברכות לח, א, ותר"י שם, והגר"א רב, ד, ועי' ברכ"ה ח"ג ז, נב. וראו לעיל סוף הערה 15. וע"ע בשו"ע רד, א, ומ"ב טז, שעל שכר שעורים מברכים 'שהכל' הואיל והוא עומד לשתייה. ועי' במ"ב רב, לד, ושעה"צ לו, על אניגרון.

פורסם בקטגוריה ח - ברכת הפירות ושהכל | כתיבת תגובה

א – הברכה על ההנאה

תקנו חכמים לברך את ברכות הנהנין על ההנאה שאדם נהנה מאכילתו ושתייתו, ואפילו אם הוא אוכל או שותה כלשהו, אם הוא נהנה, עליו לברך, ש"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה – אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו – יברך (מ"ב קצז, כח).

וכן הדין לגבי מים, שהואיל ואין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה בחיכו, לפיכך אמרו חכמים: שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. למשל, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, כיוון שיש למיץ טעם שהוא נהנה ממנו – עליו לברך (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב).

וכן השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או הסובל מעצירות ושותה מים כדי שיוכל להתפנות, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה – לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים – יברכו.

האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך. אבל אם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט – מברך. אבל המוצץ גלולה שיש לה טעם מסוים, רק אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך 'שהכל', ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול למצוץ את הגלולה בלא תחושת גועל – לא יברך (שו"ע רד, ח, מ"ב מג).

הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח"כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע"פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך 'שהכל', מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק.[1]


[1]. לרי"ף ורמב"ם, הטועם תבשיל, גם אם יבלע עד 'רביעית' משקה או כ'זית' מאכל, לא יברך, כי אין כוונתו לאכול או לשתות ואף אין כוונתו ליהנות מטעמו, מפני שהוא טרוד בטעימתו. ולר"ח, רא"ש ורוה"פ, הבולע מהאוכל או המשקה צריך לברך, הואיל והוא ניזון מזה, אבל הטועם ופולט – אינו מברך. למעשה, מוטב שלא לבלוע תבשיל כדי לבדוק את טעמו, אבל אם יעשה כן, מספק לא יברך (שו"ע ורמ"א רי, ב). וכדי לצאת מהספק, הנצרך לבלוע תבשיל כדי להרגיש במלא טעמו, יתכוון גם ליהנות מהאכילה, ויברך (מ"ב רי, יט).

לגבי מסטיק, דינו כדין מוצץ קני סוכר שמברך 'שהכל' (שו"ע רב, טו). וכ"כ במפורש בח"א נא, טו, והביאו מ"ב רב, עו. וכ"כ רבים מפוסקי דורנו (יבי"א ז, לג, אול"צ ח"ב יד, ח, פס"ת רב, לד). ואף שיש חולקים (ברכ"ה ח"ב א, יב), ונסתייעו מדברי הרמ"א תקסז, ג, שהתיר ללעוס עצי קינמון וכיוצא בהם בתענית, הרי שעל רוק מוטעם אין מברכים. אלא שיש לחלק, מפני שטעם המסטיק טוב מאוד, וזו דרך מקובלת להנאת לעיסת טעם אוכל ובליעתו. בנוסף לכך, למסטיק יש גם ערך תזונתי, שיש בו ערך קלורי וחומרים נוספים. ואין לומר בזה ספק ברכות להקל, הואיל ונוהגים לברך, וכך מסתבר.

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ב – דרך הנאה

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי, שמעניק לאדם כוח וחיוניות. ויש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין הוא, שאם אכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו.

למשל, חולה שאינו מסוגל להרגיש בטעם האוכל, כיוון שהאוכל מזין אותו – עליו לברך. וכן כשאדם בולע את מזונו בלי להרגיש את טעמו, כיוון שהוא מזין אותו – עליו לברך. אבל חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שיש לו מזה תועלת מרובה, שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לקיומו, מכל מקום כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות. ואם ירצה להדר, יוכל לומר תודה לה' בנוסח שימציא לעצמו או בפסוקים שיש בהם הודאה לה'.

האוכל מאכל מר או חמוץ שטעמו דוחה, למרות שהוא מזין, לא יברך, מפני שאין דרך לאכול דברים שטעמם דוחה. ולכן השותה שמן זית או חומץ, שטעמם מעורר דחייה, אינו מברך. וכן האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס.[2]

אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. למשל, חולה סכרת שאוכל שוקולד, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל האוכל מאכל שממש מסכן את נפשו, לא יברך, הואיל ואסור לו לאוכלו.[3]


[2]. מבואר בברכות לה, ב, שהשותה שמן זית אינו מברך, מפני שמזיקו, וכן נפסק בשו"ע רב, ד. ומבואר ברא"ה, ריטב"א, מ"א ח, וערוה"ש כ, שהכוונה ב'מזיקו' שהוא מעורר דחייה בגרונו. וכן מסתבר שמבחינה תזונתית אין בו פגם, וההיזק הוא שהוא גורם לתחושת גועל. וכן פסק בשו"ע רד, ב, שעל חומץ חזק אינו מברך כלום מפני שמזיקו. וכן פסק בשו"ע רב, טז, שאינו מברך על פלפל חריף וזנגביל יבש, מפני שאין הנאה באכילתם. ומי שבאופן אישי נהנה, יברך (פס"ת רב, 56, 197).

אם נהנה רק במעיו ולא בגרונו (אבל גם לא סבל בגרונו), י"א שצריך לברך (אגלי טל טוחן סב, מחב"ר רד, א), לפי"ז יתכן שהמקבל מזון בזונדה צריך לברך. וי"א שגם אם נהנה בגרונו ולא במעיו – מברך (אוהל מועד עפ"י ב"י רי, ב, תה"ד קנח בדעת ר"ח, לכן לדעתם אם טעם 'רביעית' אף שלא בלע אותה צריך לברך). ודעת רוה"פ שחכמים תקנו ברכה רק כשנהנה בגרונו ובמעיו. וכשאין הנאת גרון ומעיים, הרי שאין זו דרך אכילה. ולכן אין מברכים על מאכל שנכנס בזונדה (עי' שערים המצוינים בהלכה נ, ח, פס"ת רד, יג, וזה"ב עמ' 112-113). ובצי"א (יב, א; יג, לה, ג) כתב, שאם קיבל מזון בזונדה, ויש שם אדם אחר שצריך לברך ברכה אחרונה, טוב שישמע ממנו ברכה ויכוון לצאת. אבל אם קיבל מים באינפוזיה – אין צורך להדר בזה.

אמנם כאשר בלע מאכל טוב, אף שהוא עצמו לא נהנה, מ"מ כיוון שבדרך כלל נהנים ממנו, נחשב שיש בו הנאת גרון ומעיים. ורק אם יסבול בגרונו מהטעם הדוחה – לא יברך (שועה"ר תעה, כה). וכן קטן שהוריו חייבוהו לאכול, וחולה שהרופאים ציווהו לאכול, הואיל וחייבוהו לטובתו, צריך לברך, כל עוד האוכל אינו מעורר אצלו גועל (פס"ת רד, 79-80, ועי"ש רד, יט).

[3]. בברכות לו, א, מבואר שעל קמח שעורים מברך 'שהכל' למרות שקשה לקוקיאני, היינו לתולעים שבמעיים (וכ"כ שו"ע רד, א). מכאן שגם כאשר יש נזק בריאותי באכילה, כל שיש ממנה הנאה – מברך. וכעין מה שאמרו שמי שיש לו בשורה טובה ורעה כאחד, מברך על הטובה ועל הרעה (ברכות נט, ב: "מת אביו והוא יורשו", שו"ע רכג, ב, ועי' גם רכב, ד), ואף כאן, כיוון שיש גם טובה בהנאה, עליו לברך עליה. אבל אם יש בו סכנה קרובה ומוחשית, הרי הוא כדבר איסור שאינו מברך עליו, כמבואר בשו"ע קצו, א, ולהלן יב, י.

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ג – שלא להפסיק בין הברכה לאכילה

הברכות שתקנו חכמים לומר לפני שאדם נהנה מאכילתו, צריכות להיאמר בצמוד לאכילה. ואין להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לאכילה או השתייה, אבל הפסקה למשך זמן שאין בו שהות לומר שלוש מילים, כמו: "שלום עליך רבי", אינה נחשבת הפסקה. כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, יש להכין תחילה את המאכל והמשקה ורק אח"כ לברך עליו. למשל, הרוצה לאכול תפוז, יקלפנו תחילה וכשיהיה מוכן לאכילה יברך עליו. והרוצה לאכול שקדים או גרעינים, יפצח תחילה את הקליפה ורק אח"כ יברך. וכן צריך להיזהר שלא לברך על תה שחומו גבוה עד שאינו יכול לשתותו מיד ויצטרך לשהות בין הברכה לשתייה.

וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אם בירך והמתין בשתיקה בין הברכה לאכילה יותר משיעור אמירת "שלום עליך רבי", ואפילו אם באותו זמן זמזם או השמיע קולות שונים לרמוז דבר לחבירו, כל זמן שלא הסיח את דעתו מכך שהוא נמצא בין הברכה לאכילה, לא הפסיד את הברכה. אבל אם אמר אפילו מילה אחת שאינה קשורה לברכה ולאכילה, כיוון שהפסיק בדיבור – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך בשנית כדי לאכול (שו"ע רו, ג, מ"ב יב).

ואם יש לו צורך לומר דבר דחוף, ימתין עד שיבלע מעט מהמאכל או המשקה, ורק אח"כ ידבר. ואם טעה ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אבל עדיין לא בלע ממנו כלום, יש ספק אם יצא ידי חובת הברכה. ולמעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. אבל לכתחילה יש להיזהר שלא לדבר כלל לפני בליעת משהו מהמאכל או המשקה.[4]

אם טעה ודיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, אינו חוזר לברך. למשל, אם בירך על תפוח וביקש סכין או שאל אם שטפו אותו, למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבורו חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו. וראו לעיל ג, ג).


[4]. למהר"ם חביב וא"ר, אם דיבר לפני שבלע כלשהו, הפסיד הברכה. ולח"א ובאו"ה קסז, ו, 'ולא', אם בלע קצת מהטעם, לא הפסיד הברכה. ולשל"ה, בגדי ישע, מג"ג ורוה"פ, אם התחיל ללעוס מן הסתם הרגיש טעם ואף אם דיבר לא הפסיד הברכה. ולדעת המאירי ולקט יושר, אפילו אם רק הכניס את המאכל לפיו, אף שלא הרגיש טעם כלל, אם דיבר לא הפסיד הברכה. ובסוכריה ומסטיק, כבר כשהתחיל לבלוע את הטעם, יכול להפסיק בדיבור לכתחילה, כי זו האכילה בהם (יבי"א ה, טז, ה).

שמע ברכה או קדיש, אם התחיל ללעוס והרגיש מעט טעם יענה אמן, ואם לא התחיל ללעוס לא יענה. ואם טעה וענה לפני שהרגיש טעם, נחלקו האחרונים אם הפסיד את ברכתו, וספק ברכות להקל (עי' הלכה ברורה קסז, כא-כב, ברכ"ה ח"א ג, יז).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ד – אופן אמירת הברכה

המברך על מאכל או משקה, ראוי שיאחוז אותו בידו בשעת הברכה, שעל ידי כך יכוון ליבו יותר. וראוי לאחוז את המאכל ביד ימין, מפני שהיא חשובה יותר (שו"ע רו, ד). אדם שהוא שמאלי, יש אומרים שהואיל וידו החזקה היא שמאל, היא המכובדת אצלו ולכן יאחז את המאכל ביד שמאלו (מ"ב רו, יח). ולמנהג המקובלים, גם שמאלי יאחז את המאכל ביד ימין, שהיא רומזת לחסד ויש לכבדה יותר (בא"ח שלח יט). ורשאי אדם לבחור בזה את מנהגו, אבל נראה שכאשר אדם מברך לציבור, כמו בקידוש או שבע ברכות, נכון יותר שגם שמאלי יאחז את הכוס ביד ימין.

אין לברך על מאכל שאינו נמצא לפניו. ואם בירך על דבר שאינו לפניו, אם ישנה ודאות שיאכל ממנו, למרות שאינו לפניו, ברכתו ברכה. אבל אם יש חשש כלשהו שאולי לא יטעם מהמאכל, ברכתו בטילה. למשל, אדם שיודע בוודאות על מאכל שנמצא בתוך הארון, ובירך עליו, בדיעבד יצא. אבל אם בירך על מאכל שחבירו עומד להביא לו, כיוון שהוא תלוי בחבירו ואין בזה ודאות גמורה – לא יצא.

הרוצה לשתות מים מן הברז, יכול לברך ואח"כ לפתוח את זרם המים, ואף שהמים שישתה אינם נמצאים לפניו, כיוון שברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הרי הם נחשבים כנמצאים לפניו (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט).

בשעה שאדם מברך, צריך שפיו יהיה ריק ממאכל, שאם למשל, אכל פרי עץ וברצונו לאכול פרי אדמה, יסיים תחילה לבלוע את כל הפרי שבפיו, ורק אח"כ יברך על פרי האדמה. שאין מכבודה של הברכה שתיאמר בפה שיש בו אוכל, שנאמר (תהלים עא, ח): "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ" (ברכות נא, א). ולכן גם לא יברך בשפה רפה, אלא יוציא כל מילה מפיו בצורה ברורה (מ"ב קעב, ז).

טעה והכניס אוכל לפיו בלא ברכה, אם יכול להוציאו בלא שיימאס, יוציאו מפיו ויברך. ואם יימאס כשיוציאנו מפיו, יסלק את האוכל לצד אחד של פיו ויברך, ואח"כ ימשיך לאוכלו. ואם הכניס לפיו משקים רבים, באופן שאינו יכול להוציא את הברכה מפיו, מוטב שיפלטם, כדי שלא ליהנות מהם בלא ברכה. ורק אם הוא נצרך להם מאוד, שאין לו עוד הרבה משקים, יוכל לשתותם בלא ברכה. וכן אם כשיפלטם יעורר גועל אצל חבריו, יבלעם בלא ברכה. ואם הכניס לפיו מעט משקים, כך שיכול לסלקם לצד פיו ולברך בדוחק, יסלקם לצד פיו ויברך (שו"ע קעב, א-ב, מ"ב א-ב).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ה – עד כמה ברכה פוטרת

בירך על פרי "בורא פרי העץ" מתוך מחשבה שיתכן שירצה לאכול עוד פירות ממה שנמצא בביתו, פטר את כל הפירות שבביתו, ואף שאינם לפניו על השולחן, ואף שלא ידע במדויק אילו פירות נמצאים אצלו. וכן אם בירך 'שהכל' על דג, והתכוון לפטור בברכתו את כל מה שאולי ירצה לאכול או לשתות שברכתו 'שהכל', פטר את כל המאכלים והמשקים שיש בביתו. וכן מי שרגיל תמיד אחר שהוא אוכל פרי אחד ליטול עוד פירות ממינים שונים, גם אם לא חשב על כך במפורש בעת שבירך על הפרי הראשון, פטר את כל הפירות שהוא רגיל לאכול.

אבל אם כיוון לאכול רק פרי אחד ולא יותר, פטר אותו בלבד, ואם ירצה לאכול פירות נוספים, יצטרך לברך שוב. וכן אם בירך סתם, והביאו לו פרי שלא היה צפוי כלל שיביאו לו, כגון שהביאו אותו מבית אחר, צריך לברך עליו (שו"ע קעז, ה; רו, ה, מ"ב רו, כ).

בירך סתם, היינו בלא שהתכוון לפטור את כל סוגי המאכלים שנפטרים באותה ברכה, וגם בלא שהתכוון לאכול רק את המאכל שעליו בירך, ורצה אח"כ לאכול עוד מאכלים שנמצאים על שולחנו – אינו צריך לברך עליהם, שהואיל והם לפניו על שולחנו, נפטרו בברכה שבירך. ואפילו אם מדובר במינים שונים לגמרי, כגון שבירך 'שהכל' על דג ורוצה אח"כ לאכול מן השוקולד שלפניו (מ"ב רו, כא).[5]

אבל לגבי מאכלים שבביתו ולא על שולחנו, נחלקו הפוסקים, יש אומרים שברכה סתמית חלה על כל המאכלים שבביתו, ויש אומרים שחלה רק על המאכלים שלפניו. וכיוון שספק ברכות להקל, לא יברך על המאכלים הנוספים שבביתו שברכתם זהה, ובתנאי שהם דומים, כגון ששניהם פירות. אבל אם בירך 'שהכל' על מאכל, גם לדעת המקילים, לא פטר משקה שאינו לפניו. וכן אם בירך 'שהכל' על דג לא פטר שוקולד שאינו לפניו.

מלכתחילה נכון לכוון תמיד בכל ברכה שמברכים, לפטור את כל המאכלים והמשקים שנמצאים בבית וברכתם זהה. ומי שהתרגל לחשוב כך, גם בפעמים ששכח לכוון זאת במפורש, פטר את שאר המאכלים והמשקים שבבית שברכתם זהה, שמן הסתם לכך הוא מתכוון.[6]


[5]. ובתנאי שאין המאכל השני חשוב באופן משמעותי מהראשון, שאם השני חשוב יותר, אפילו היו שניהם לפניו בעת הברכה, אין הפחות חשוב יכול לפטור את היותר חשוב בלא כוונה מפורשת לכך (רשב"א, הובא בב"י רו, ורמ"א ריא, ה, ומ"ב לב, בא"ח בלק ט, ושלא ככה"ח רו, לט). ו'חשוב' הכוונה שהוא חביב מכל הבחינות, ולכל הדעות ראוי להקדימו לברכה. אבל אם יש ספק אם הפרי השני יותר חשוב, כגון שהוא אמנם משבעת המינים אבל פחות חביב, ולרמב"ם החביב עדיף, אזי מספק השני נפטר בברכת הראשון (ראו להלן הלכות ט-י). ואורח סומך דעתו על בעל הבית, ולכן גם כאשר בירך על הפחות חשוב כאילו כיוון במפורש לפטור את היותר חשוב אם בעל הבית יביאו (באו"ה ריא, ה).

[6]. ראו בהרחבות בפרטי הספקות בזה. והעצה להימלט מהספק למי שלא כיוון לפטור הכל, לצאת מהבית לטיול קצרצר, וכיוון שיעקור ממקומו, כשיחזור יתחייב לכל הדעות לברך ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול, וכמבואר בהלכה ז (עי' פס"ת רו, יט).

אם קבע עצמו לאכול פירות, אף שלא חשב במפורש על הפירות שנמצאים בארון, פטר בברכתו את כל הפירות שבביתו (מ"ב רו, כב, שעה"צ כה. ואמנם בשועה"ר רו, ט, הזכיר דעה שסוברת שאין קביעות לפירות, אלא שכתב למעשה, שספק ברכות להקל). וכן אם התכוון לאכול ארוחה, ובירך על דג, פטר את כל המאכלים והמשקים שבביתו שברכתם 'שהכל' (שעה"ב יג, לח). ומי שרגיל תמיד כשהוא אוכל פרי מסוים להמשיך אח"כ בעוד פירות, גם אם לא חשב על כך במפורש, פטר את כל מה שהוא רגיל (ערוה"ש רו, טו).

בירך על פרי ונפל מידו ונמאס עד שאינו ראוי לאכילה, יאכל מפירות אחרים שנמצאים לפניו, או פירות שנמצאים בארון וכיוון עליהם במפורש בברכתו (ואף שבשו"ע רו, ו, פסק כמחמירים, כ"כ למעשה בבאו"ה רו, ו, ועי' ילקו"י רו, טז).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ו – היסח הדעת

בירך על מאכל מתוך מחשבה שאולי ירצה להמשיך לאכול ממנו וממאכלים הנפטרים בברכתו, כל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך לאכול, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר, הסיח דעתו מהאכילה, ואם אח"כ יחזור בו וירצה להמשיך לאכול, צריך לברך שוב ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול. וכדין אכילה כך דין שתייה (רמב"ם ברכות ד, ז).

אורח שחשב שלא יביאו לו עוד דברי מאכל, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, יכול להמשיך לאכול בלא לברך. ואפילו אם גם בעל הבית גמר בליבו שלא לאכול עוד ונמלך והביא עוד מאכלים, למרות שבעל הבית צריך לברך על אכילתו החדשה, האורח אינו צריך לברך, שהואיל והוא אורח, אינו מחליט באופן סופי לסיים את הסעודה. ורק אם האורח הסכים בדעתו שגם אם יפצירו בו להמשיך לאכול לא יאכל, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך שוב ברכה ראשונה (שו"ע קעט, ב וה).

לפעמים אדם נמצא במצב של ספק 'היסח-דעת', כגון מי שמכיר בעצמו, שגם לאחר שיחליט שלא לאכול יותר, הוא עלול לחזור בו. וכן מי שקבע סעודתו על מיני מאכל שונים שאינם לחם, שגם אם החליט לסיים סעודתו, הואיל ואנשים שקובעים סעודה נוטים להיגרר לאכול עוד, יש ספק אם הסיח דעתו לגמרי. במצב כזה של ספק 'היסח-דעת', אם יתעקש להמשיך לאכול, יאכל בלא ברכה, כי אולי הברכה שבירך בתחילה עדיין מועילה לו. אבל לכתחילה עדיף שלא יאכל עוד, כדי לצאת מן הספק. ואם בכל זאת ירצה לאכול ולברך בלא ספקות, עדיף שיברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואח"כ יצא מביתו לטיול קצרצר, וכשיחזור, אם ירצה להמשיך לאכול, יברך ויאכל.[7]

מי שהפסיק באמצע אכילתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). וכן מי שהתנמנם, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך לברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח).


[7]. רוב ההלכות כאן מופיעות גם לעיל ג, י, 11, ונשנו כאן מפני הבדל עקרוני, שבאכילת ארעי, אם החליט לסיים וחזר בו, עליו לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל לגבי אכילת פת המבוארת שם, נחלקו הראשונים אם החלטה לסיים נחשבת כהיסח דעת גמור. וכדין סעודת פת, כך דין הקובע סעודה על מינים שאינם לחם, וכפי שכתב הפמ"ג והובא בבאו"ה קעט, א, 'אם'. והיודע בעצמו שהוא נוטה להימלך בהחלטתו, גם באכילת ארעי הוא בספק 'היסח-דעת'. (ושלא כזה"ב עמ' 189, שכתב שכולם כיום נוטים להימלך). וראו בהרחבות סוף פרק י, שמותר לבלוע פירורים שנותרו בפה אחר ברכה אחרונה.

עסקנו כאן בדין ברכה ראשונה, שיכולה להועיל לכל היום, אמנם מצד ברכה אחרונה אם יפסיק יותר מדי, ברכתו לא תחול על מה שאכל, כמבואר להלן י, יב, 15-16.

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ז – איזה שינוי מקום מחייב ברכה חדשה

כפי שלמדנו, המברך על מאכל, כל זמן שהוא עדיין מתכוון לאכול ממנו, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם שינה את מקומו, מתעוררת שאלה גדולה, האם עליו לברך שוב במקומו החדש. ובדין זה ישנו הבדל בין סוגי המאכלים.

לגבי מאכלים שמברכים עליהם ברכת המזון או 'מעין שלוש', כיוון שהם מאכלים חשובים, יש ספק אם שינוי מקום מפקיע את כוחה של הברכה הראשונה. ולכן לכתחילה, המעוניין להמשיך לאכול מהם לא ישנה את מקומו, ואם שינה, עדיף שלא ימשיך לאכול. אבל אם הוא מתעקש להמשיך לאכול, לא יברך, שספק ברכות להקל (ומהו שינוי מקום יבואר בהמשך לגבי סוג המאכלים השני).[8]

אבל לגבי מאכלים שמברכים עליהם 'בורא נפשות', לכל הדעות, אם שינה את מקומו פקע כוחה של הברכה הראשונה, ואם ירצה להמשיך לאכול, יהיה חייב לברך שוב ברכה ראשונה. וכיוון שאין בדין זה ספק, כל שיש לו צורך לשנות את מקומו, רשאי לעשות זאת ולברך שוב ברכה ראשונה. אלא שיש לבאר מהו שינוי מקום המחייב ברכה חדשה:

האוכל בתוך ביתו בחדר אחד ורצה ללכת לחדר אחר, אם תכנן מתחילה לעבור לחדר השני, או שזה חדר שהוא רגיל ללכת אליו תוך אכילתו, רשאי לכתחילה ללכת אליו ולהמשיך לאכול בלא ברכה, מפני שאין זה נחשב אצלו שינוי מקום. אבל אם הוא חדר שאינו רגיל ללכת אליו בזמן שהוא אוכל או שותה, לכתחילה לא ילך אליו, ואם הלך, כיוון שהוא בתוך ביתו, אינו צריך לברך מחדש (באו"ה קעח, א, 'בבית אחד').

וכן הדין לגבי חדר מדרגות או מרפסת ביתו, לכתחילה לא ילך לשם באמצע אכילתו או שתייתו, ואם הלך, יכול להמשיך לאכול ולשתות בלא ברכה.

אם יצא לחצרו או לרחוב או לבית אחר, כיוון ששינה את מקומו, אם ירצה להמשיך לאכול – עליו לברך. ואם בכל משך יציאתו יכל לראות את המקום שהתחיל לאכול בו – בדיעבד לא יברך. אבל אם היתה רשות הרבים מפסיקה בין המקום שהתחיל לאכול בו לבין המקום שיצא אליו, עליו לברך על המשך אכילתו (מ"ב קעח, יב).

אם כשיצא, נשאר חבירו שאכל עמו במקום אכילתם או שתייתם, הרי שחבירו שמר על זיקתו למקום האכילה ולברכה הראשונה, וכשיחזור יוכל לאכול ולשתות בלא ברכה. ובשעת הצורך אפשר לנהוג כך לכתחילה (שו"ע קעח, ב).

מי שאכל בחוץ, כל זמן שהוא רואה את המקום שבו בירך בתחילה, עדיין נחשב שלא שינה את מקומו. ואם היה מהלך בדרך ובירך על אכילה או שתייה, אין שינוי מקום נחשב הפסק לגביו, שכל הדרך היא מקומו (שו"ע קעח, ד, מ"ב מב).


[8]. למדנו לעיל ג, יא, שנחלקו אמוראים וראשונים, אם יציאה ממקומו במאכלים הטעונים ברכה אחרונה במקומם נחשבת הפסק (עי' שו"ע רמ"א קעח, א-ב). וכן נחלקו לגבי מזונות ופירות שבעת המינים אם טעונים ברכה במקומם (לעיל ד, יג). ומחמת ספק ברכות, היוצא ממקומו בכל המאכלים שמברך עליהם ברהמ"ז או 'מעין שלוש' ורצה להמשיך לאכול – לא יברך. ולכתחילה אין לשנות מקום בעת אכילת מאכלים אלו. ואם יצא ממקומו וחזר, נכון שיברך ברכה אחרונה, ואם ירצה אח"כ לאכול, ימתין כרבע שעה או יצא לטיול קצרצר, ואח"כ יברך ברכה ראשונה לכל הדעות. ומי שמתכוון לצאת ממקומו, מוטב שיברך ברכה אחרונה לפני שיצא, ואח"כ כשירצה להמשיך לאכול במקום החדש, יברך ברכה ראשונה. ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, הואיל ומלכתחילה נכון לברך ברכה אחרונה במקום אכילתו, ועוד שהוא עושה זאת כדי לצאת מהספק (ועי' שערי הברכה פ"ט הערה ט, ופס"ת קעח, יח).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ח – סדר הקדימה בברכות השונות

כשיש לפני האדם כמה מאכלים שברכותיהם שונות, נכון להדר ולברך עליהם לפי סדר החשיבות שאמרו חכמים. שכשם שאדם העומד לדבר לפני שר חשוב, מתכנן היטב את דבריו, במה יפתח ובמה ימשיך, כך העומד לברך לפני מלך מלכי המלכים ראוי לו לומר את ברכותיו לפי הסדר המושלם. שני כללים נאמרו לגבי סדר הברכות: האחד, שיש לברך תחילה על המאכל החשוב יותר. והשני, שיש לברך תחילה את הברכה המבוררת יותר, היינו את הברכה המכוונת לסוג מיוחד ומבורר של מאכל.

לפי זה ברור שברכת הלחם היא הקודמת לכל, הואיל והלחם הוא המאכל החשוב ביותר. וכאשר אין כוונה לאכול לחם, אזי סדר החשיבות בברכות הוא: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ונתנו בזה סימן: ראשי תיבות – מג"ע א"ש. ונפרט יותר:

ברכת 'מזונות' חשובה משאר הברכות, מפני שמאכלי המזונות הם המשביעים ביותר, ולכן הם חשובים משאר המאכלים (ולכן בעת הקידוש מכסים את החלה והמזונות, שלא יראה כמקדים את היין ללחם ולמזונות, ראו פנה"ל שבת ו, ח).

לאחר מכן, ברכת היין היא החשובה, שהואיל והיין מזין ומשביע, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת (רמ"א ריא, ד-ה).

לאחר מכן, ברכות הפירות – 'העץ' ו'האדמה' קודמות לברכת 'שהכל', הואיל והן מבוררות יותר, שהן נועדו לפירות בלבד, ואילו ברכת 'שהכל' היא ברכה כוללת לכל שאר המאכלים.

בתוך ברכות הפירות, ברכת 'העץ' קודמת לברכת 'האדמה', הואיל וברכת 'העץ' מבוררת יותר, שכן בדיעבד אם בירך 'האדמה' על פרי עץ יצא, ואם בירך 'העץ' על פרי אדמה לא יצא. אמנם יש לגבי ברכת הפירות עוד כמה כללים, שיש להעדיף את החביב, ואת פירות שבעת המינים, ונפרטם בהלכה י'.

וכל זה שצריך להקדים ברכה אחת לחברתה, הוא בתנאי ששני מיני המאכלים מונחים לפניו והוא רוצה לאכול עתה את שניהם. אבל אם אחד נמצא לפניו והשני בארון, כגון שיש לפניו פירות, ואח"כ הוא מתכוון להביא מזונות ויין, כיוון שלעת עתה הוא לא מעוניין לאכול משניהם, יכול לכתחילה לברך תחילה על הפירות, ואח"כ כשיביא את המזונות והיין יברך עליהם. וכן מי שהגישו לפניו מרק ירקות ופתיתים, ולפי סדר האכילה שלו, הוא רוצה להתחיל לאכול את מרק הירקות, כיוון שעתה הוא אינו מעוניין לאכול משניהם, יכול לברך תחילה 'האדמה' על מרק הירקות, ואח"כ יברך 'מזונות' על הפתיתים (ריטב"א, שועה"ר רמט, קונ"א ד).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

ט – סדר הקדימה בברכות שוות

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים שברכתם שווה, נכון שיאמר את הברכה על המאכל החשוב יותר, שכך הוא כבודה של הברכה שתיאמר על המאכל החשוב, ותפטור בכך את שאר המאכלים שברכתם שווה.

כמה כללי חשיבות ישנם: א) המאכל השלם קודם לחתוך, לפיכך המברך על עוגיות, ויש שם עוגיה שלימה ושבורה, יברך על השלימה. ב) החביב קודם, שאם היו שם שתי עוגיות מסוגים שונים, יברך על העוגיה החביבה עליו יותר. ג) הגדול קודם לקטן, שאם היו לו שתי עוגיות, שתיהן שלימות וחביבות בשווה, ואחת גדולה יותר, יברך על הגדולה.

וכן במיני בשר ודגים שברכתם 'שהכל', השלם קודם לחתוך, והחביב קודם לפחות חביב, והגדול קודם לקטן.

כאשר ישנה התנגשות בין הכללים הללו, הראשון קודם לשני, והשני לשלישי. למשל, אם יש לו עוגיה שלימה שפחות חביבה, ומנגד עוגיה שבורה וחביבה, עדיף שיברך על השלימה.[9]


[9]. לגבי סדר הקדימה במיני פת שונים, ראו לעיל ג, ב. ושם בהערה 1 מקורות לדינים שכאן. ושם בהערה נזכר עוד כלל, שהנקי קודם, כלומר פת מקמח מנופה קודמת לפת קיבר. וכלל זה נמצא בחשיבותו אחר כלל החביב, ובעצם הוא התפרטות שלו. ובלחם זהו מדד מרכזי לחביבותו, ולכן נקבע ככלל בפני עצמו. אבל בשאר מאכלים, יש מספר מדדים לחביבות, כגון בדגים, סוג הדג, איכותו, יוקרתו וצורת הכנתו, ולכן לא פירטתי את כלל החביב. נחלקו הראשונים בהגדרת החביב, לרמב"ם ואו"ז, היינו החביב עליו עתה, ולתר"י והרא"ש, החביב עליו בדרך כלל למרות שעתה השני חביב עליו יותר, ולכך נוטה שו"ע ריא, א. וכתב הגר"ז סדבה"נ י, טו, שרשאי האדם לבחור כמי לנהוג.

כשיש מאפה מזונות ותבשיל מזונות, עדיף לברך על המאפה, מפני שהוא דומה יותר ללחם (גר"ז סדבה"נ ט, ז). וכמובן חיטה קודמת לשעורה, ואח"כ כוסמין, שיפון ושבולת שועל. ואח"כ אורז קודם ליין, ולמרות שאינו משבעת המינים, יש לו חשיבות שהוא מזין וברכתו מבוררת (אהע"ז, אמנם הפמ"ג כתב להקדים את שבעת המינים). ובין יין למיץ ענבים, יין קודם, שהוא חשוב יותר.

אם לפי הכללים עליו לברך על המאכל החשוב והחביב, ואילו הוא מעוניין לאכול בתחילה מהפחות חשוב וחביב, יברך על החשוב, ואח"כ יאכל כפי שיחפוץ (מ"ב ריא, י).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

י – סדר הקדימה בברכת הפירות ושבח ארץ ישראל

שבעה מינים הזכירה התורה בשבח ארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, ז-ח): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". וכיוון שמינים אלו נזכרו לשבח, הרי שכאשר אדם עומד לאכול שני מיני פירות, מצווה שיברך על הפרי שנשתבחה בו ארץ ישראל, ובברכתו יפטור את המין השני. למשל, אם הביאו לפניו ענבים ותפוחים, יברך על הענבים ויפטור בברכתם את התפוחים.

ואם באו לפניו שני מינים משבעת המינים, יברך על הקרוב יותר למילה 'ארץ', שכל הקרוב יותר ל'ארץ' חשוב יותר. לפיכך סדר הקדימה הוא כדלהלן: זית, תמר, ענבים, תאנה ורמון.

ואם יש לפניו שני מיני פירות, האחד משבעת המינים והשני אינו משבעת המינים אבל הוא חביב עליו יותר. לדעת הרמב"ם, מוטב שיברך על הפרי החביב עליו, שכיוון שהוא חביב עליו, ההודאה עליו חשובה יותר מבחינתו. אולם לדעת רוב הפוסקים, מוטב לברך על הפרי שנשתבחה בו ארץ ישראל. וכך ראוי לנהוג (שו"ע ריא, א-ב, מ"ב ריא, לג).[10]

אם יש לפניו פירות אדמה ופירות עץ – אם שניהם חביבים עליו במידה שווה, כבר למדנו (בהלכה ח) שעדיף לברך על פרי העץ תחילה, כי ברכתו מבוררת יותר. וקל וחומר שאם אחד הפירות הוא משבעת המינים, אם הם חביבים בשווה, יקדים לברך על הפרי שמשבעת המינים. אבל אם פרי האדמה חביב עליו יותר, למרות שפרי העץ הוא משבעת המינים, עדיף לברך תחילה על פרי האדמה, שהואיל והוא אינו פוטר את פרי העץ בברכתו, מוטב שיקדים לברך על מה שחביב עליו יותר.[11]


[10]. נחלקו במשנה (ברכות מ, ב), לר' יהודה מין שבעה קודם, ולחכמים חביב קודם. לרוה"פ הלכה כר' יהודה, וכ"כ בה"ג, תר"י, תוס', רא"ש, סמ"ג, ראב"ד, מרדכי, מהר"ם ועוד. ולרב האי גאון, ר"ח, רמב"ם, ראבי"ה ועוד, הלכה כחכמים. וכאשר אין ביניהם מין חביב, לכל הדעות שבעת המינים קודמים. אמרו בגמרא (מא, א), שכל הקודם בפסוק קודם לברכה. ולכאורה רימון קודם לתמר, שכן הרימון הוא חמישי והתמר שביעי, אלא שאמר רב המנונא (ברכות מא, ב), שהחשיבות תלויה בסמיכות למילה 'ארץ', ואם כן רימון הוא חמישי ל'ארץ' הראשונה, ואילו תמר שני בסמיכותו ל'ארץ' השנייה, ולכן התמר קודם. שנאמר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה (1) וּשְׂעֹרָה (2) וְגֶפֶן (3) וּתְאֵנָה (4) וְרִמּוֹן (5), אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן (1) וּדְבָשׁ (2)" (דבש הוא תמר). ועי' בדברי מרן הראי"ה (עין איה שם), שביאר ששתי פעמים נזכר 'ארץ' כנגד שני סוגי קרבה לארץ: א) רוחנית, ב) טבעית-לאומית. הסוג הראשון קודם וחשוב מהשני, וגם השפעתו ארוכה יותר עד חמישה מינים. מ"מ הקרוב יותר לארץ השנייה, קודם למי ששייך לארץ הראשונה, אבל קרבתו אליה פחותה. ולכן זית ותמר קודמים לגפן, תאנה ורימון.

לגבי חיטה ושעורה, ממילא למדנו, ש'המוציא' ו'מזונות' קודמים לברכת הפירות. וכן כוסמין, שיפון ושיבולת שועל, שמברכים עליהם 'המוציא' ו'מזונות' קודמים לפירות שבעת המינים (שמינים אלו נגררים בדיניהם אחר חיטה ושעורה, מ"ב ריא, כד-כה).

[11]. בין מיני 'העץ' ו'האדמה', לדעת הרא"ש אין שום עדיפות, ששתיהן ברכות מבוררות. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד רבים, יש להקדים את החביב, ואפילו כנגד מין שבעה. ולבה"ג ועוד רבים, פרי עץ קודם לאדמה, שברכתו מבוררת יותר, וכן דעת א"ר, בא"ח מטות ג, וכה"ח ריא, ו ויד. ולבאו"ה (ריא, א, 'וי"א'), ככלל יש להקדים 'העץ' ל'האדמה', ורק כאשר מין האדמה נחשב חביב לכל הדעות, היינו תמיד נחשב כחביב יותר, וגם עתה הוא רוצה בו יותר, יקדים לברך על פרי האדמה (וראו בהערה 9).

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה | כתיבת תגובה

א – ברכה אחרונה

כשם שתקנו חכמים שיברך אדם לפני שיאכל, כך תקנו שיברך אחר שיאכל. אלא שיש שוני בין הברכה הראשונה לברכה האחרונה, הברכה הראשונה נועדה להודות לה' על ההנאה שיש לאדם מהאוכל, ואמרו חכמים (ברכות לה, א) שהואיל וסברה ברורה היא שאסור לאדם ליהנות מדבר בעולמו של הקב"ה בלא ברכה, לא היה צורך שהתורה תצווה אותנו על זה.

אבל אחר האכילה, מצד הסברה לא היינו יודעים שצריך לברך, מפני שאחר שהודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך לחזור ולברך אחר האכילה. ולכן הוצרכה התורה לצוותינו באופן מיוחד, שאחר שנאכל ונשבע, נברך לה' ברכה כללית, לא רק על המזון שאכלנו אלא על כלל הטובה שנתן ה' לישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". וכפי שלמדנו בהרחבה בעניין ברכת המזון (ד, א-ד), לאחר שאדם אכל ושבע, הוא עלול להתגאות ולהיסחף אחר התאווה והחומרנות. ומנגד, מתוך הטעם הטוב שבמאכלים והחיוניות שהוא שואב מהם, הוא יכול להתעלות למבט רחב על כל הטוב שנתן ה' לישראל. ועל כן בברכת המזון איננו מודים לה' על המזון בלבד, אלא מתוך כך הננו מתעלים לברכה והודאה כללית על הארץ הטובה, ועל כל מה שקשור אליה – הברית, התורה, ירושלים, מלכות דוד ובית המקדש. ועל ידי כך גם האוכל שאכלנו מתעלה ומתרומם ומתווספת בו חיוניות לטובה. ומי שאינו מברך אחר שאכל, אינו מעלה את הצד הרוחני שבאוכל, ואינו מתרומם על ידו, וממילא האוכל שבתוך מעיו נעשה מגושם ומושך אותו כלפי מטה (ראו לעיל א, ה).

כהמשך למצווה מהתורה, תקנו חכמים שגם מי שלא שבע, אם אכל כשיעור נפח של 'זית', יברך ברכה אחרונה. אם אכל כ'זית' פת יברך ברכת המזון; אכל כ'זית' משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל – יברך 'מעין שלוש', אכל כ'זית' משאר מאכלים – יברך 'בורא נפשות'.

ומדוע תקנו לברך על שיעור כ'זית'? מפני שיש בו חשיבות ותועלת מסוימת, ונותרת ממנו איזו תחושה של נחת, שמתוכה אפשר להתרומם להתבוננות בטובה שהשפיע ה' לעולמו ולומר ברכה. ואמנם ברכה ראשונה מברכים על כלשהו, מפני שהיא על עצם ההנאה שבאכילה, וכל שנהנה אפילו מעט – צריך לברך. אבל ברכה אחרונה היא כללית יותר, ורק אם נותר איזה רושם של נחת מהאכילה, אפשר מתוך כך להתבונן בטובה שהשפיע ה' לעולם ולברך. ולכן מי שלא אכל כשיעור 'זית' או שתה כשיעור 'רביעית' – אינו מברך (שיעורים אלה יבוארו להלן הלכות ה-י).

כיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה, יש להצמידה לתחילת האכילה, ואסור להפסיק בין הברכה לאכילה (לעיל ג, א). אבל ברכה אחרונה אינה על הנאת האכילה בלבד, אלא על התועלת והנחת שיש לאדם ממה שאכל, ולכן אפשר לברך אותה גם לאחר זמן, כל עוד מרגישים איזה שובע מהאכילה (להלן הלכה יב).

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ב – ברכת מעין שלוש

על שבעת המינים מברכים ברכת 'מעין שלוש', שנקראת 'מעין שלוש' כי יש בה תמצית שלוש הברכות שבברכת המזון. כנגד ברכת 'הזן' מזכירים את המזון שאכלו. כנגד ברכת הארץ מזכירים את שבחה שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה". כנגד הברכה על ירושלים מזכירים את ירושלים והמקדש. וכיוון שלאחר החורבן הוסיפו חכמים ברכה רביעית – 'הטוב והמטיב', גם כנגדה תקנו לומר – "כי אתה טוב ומטיב לכל", ועדיין שמה 'מעין שלוש', כנגד שלוש הברכות שצריך לומר מהתורה בברכת המזון (ברכות מד, א, מ"ב רח, נ, לעיל ד, א-ב). שבעת המינים הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. יחד עם חיטה ושעורה נכללים עוד שלושה מינים ממשפחת הדגן: כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, שיחד עם חיטה ושעורה הם חמשת מיני דגן. אם עשה מהם לחם מברכים ברכת המזון, ואם מזונות – 'מעין שלוש'.

נחלקו הראשונים במעמדה של ברכת 'מעין שלוש'. יש אומרים שמצוותה מהתורה, מפני ששני פסוקים לפני הפסוק שהתורה מצווה אותנו לברך ברכת המזון, נזכרו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומשמע שגם אחר אכילתם צריך לברך לה'. שנאמר (דברים ח, ח-י): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אלא שהואיל ויש הבדל בין אכילת לחם שהוא עיקר מזונו של אדם לאכילת פירות שבעת מינים, תקנו אחר אכילת לחם להודות ולשבח לה' בנוסח מפורט של שלוש ברכות, ואילו אחר אכילת פירות משבעת המינים תקנו ברכה אחת 'מעין שלוש' (בה"ג, רא"ש ורשב"א). ויש אומרים, שמהתורה חייבים לברך אחר אכילת לחם בלבד, כי רק הלחם נזכר בפסוק הסמוך לציווי. וחכמים תקנו כהמשך לכך לברך 'מעין שלוש' אחר אכילת שבעת המינים, שהואיל ונשתבחה בהם ארץ ישראל, ראוי מתוך אכילתם לומר ברכה חשובה (רמב"ם וסמ"ג).[1]

מיוחדת היא ברכת 'מעין שלוש', שהואיל ונתקנה על המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, תקנו חכמים לציין במפורש את סוג המזון. על מאפים או תבשילים ממיני דגן, אומרים: "על המחיה ועל הכלכלה". על פירות שבעת המינים, שהם: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון, אומרים: "על העץ ועל פרי העץ". ועל יין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".

כיוון שיסוד המצווה להודות לה' על המזון קשור עם שבח ארץ ישראל, אם הפרי גדל בארץ ישראל, מדקדקים לציין זאת בחתימת הברכה: "על הארץ ועל פירותיה". ואם הפרי גדל בחוץ לארץ, חותמים "על הארץ ועל הפירות". וכן לגבי יין אם ענביו גדלו בארץ, חותמים: "ועל פרי גפנה", בחוץ לארץ: "ועל פרי הגפן". כשיש ספק אם הפירות והענבים גדלו בארץ, אומרים כנוסח סתמי של חוץ לארץ (ברכות מד, א; מ"ב רח, נד).[2]

בשבת, מועד וראש חודש, מזכירים בברכה את היום המיוחד, שאינה דומה אכילתו של אדם ביום חול לאכילתו ביום מקודש. ואם שכח ולא הזכיר, יצא ידי חובה. ובחנוכה ופורים אין מזכירים את היום (שו"ע רח, יב).


[1]. ראו לעיל ד, ו, 4, שלדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע חייב בברהמ"ז, שנאמר: "וְשָׂבָעְתָּ", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על אכילה מועטת, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכן נפסק בשו"ע קפו, ב. ויש אומרים שגם בכ'ביצה' או 'זית' חייב מהתורה, עי"ש. ונראה שלדעת הסוברים שהברכה על שבעת המינים מהתורה, גם אם לא שבע מברך ברכה אחרונה, וכפי שכתב רש"י (לט, א): "וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה, ואכילה בכזית". וכך משמע מהחינוך תל. וכך מסתבר, שכן בדרך כלל אין פירות שבעת המינים משביעים (חוץ ממזונות, ומבחינה מסוימת גם יין ותמרים, כמובא בשו"ע רח, יז). וכעין זה כתב החזו"א לד, ה, שהחיוב מהתורה בפירות שבעת המינים הוא כאשר אכל כדרך האוכלים מפירות. וצריך לומר לפי"ז, שכוונת התורה ב"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", אכילה לפירות ושביעה ללחם. למעשה, משמע משו"ע רט, ג, ש'מעין שלוש' מדרבנן, וממילא אם נסתפק אם בירך אותה, אינו מברך. אבל כתב במ"ב רט, י, בשם אחרונים, שהואיל וי"א שהיא מהתורה, אם שבע מפירות שבעת המינים והסתפק אם בירך ברכה אחרונה, נכון שיאכל עוד מאותו המין שיעור כ'זית', ויברך לפניו ולאחריו ויצא מהספק. ולפי מה שכתבתי, אפילו אם לא שבע, נכון שיאכל עוד כ'זית' כדי לצאת מהספק.

[2]. לגבי דגן, למנהג אשכנז אומרים תמיד, בין בארץ בין בחו"ל: "על המחיה". ולמנהג ספרדים חותמים בארץ: "על מחייתה" ובחו"ל "על המחיה". כיום רוב הדגן מיובא מחו"ל, וגם כשיש ספק אומרים: "על המחיה".

בברכה על מזונות לטור ומ"א גם בחתימה יש לומר: "על המחיה ועל הכלכלה". אבל הב"י כתב שבה"ג, רמב"ם וסמ"ג, כתבו רק "על המחיה". וכתב בשעה"צ רח, נב, שכך ראוי לנהוג, שכן דעת הרבה ראשונים ואחרונים.

בטור רח, י, לבה"ג אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ואילו לסמ"ג אין אומרים, "שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה", וכך נהג הרא"ש. והב"ח פסק שאומרים, ופירש שאנו מבקשים שתתגלה הקדושה בפירות שבארץ, "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ג – מדיני ברכה 'מעין שלוש'

נכון להקפיד לברך את ברכת 'מעין שלוש' במקום שבו אכלו ובישיבה, שיש סוברים שדיני ברכת 'מעין שלוש' כדיני ברכת המזון (שו"ע קפג, י; קפד, ג. וראו לעיל ד, יג-יד).

אכל מזונות, שתה יין, ואכל פירות משבעת המינים, מזכיר בברכה את שלושתם לפי סדר חשיבותם: מזונות, יין ופירות (שו"ע רח, יב). שכח להזכיר אחד מהם, לפעמים מה שהזכיר כולל את מה ששכח ופוטרו בדיעבד, ולפעמים אינו כולל, ועליו לחזור ולברך.[3]

אכל מזונות כשיעור המחייב ברכה אחרונה, ופרי משבעת המינים או יין בשיעור שיש ספק אם התחייב בברכה אחרונה. כיוון שממילא הוא צריך לברך 'מעין שלוש' עבור המזונות, טוב שיזכיר בברכה גם את הפירות והיין כדי לצאת מספק (ט"ז רח, יט).

אכל מזונות וחבירו אכל מזונות ופירות משבעת המינים, אם זה שאכל מזונות אינו זוכר היטב את הברכה, יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה מחבירו, למרות שחבירו מזכיר גם את הפירות, שהזכרת הפירות אינה נחשבת הפסק לגביו (ברכ"י ריג, א).

האוכל כשיעור כ'זית' פרי משבעת המינים ופירות עץ נוספים שאינם משבעת המינים, מברך 'מעין שלוש' ופוטר גם את שאר הפירות, שהואיל והוא מודה בברכת 'מעין שלוש' על הפירות, פוטר את כל פירות העץ שאכל. אבל אם אכל פרי משבעת המינים ופרי אדמה, מברך 'מעין שלוש' על פרי העץ ו'בורא נפשות' על פרי האדמה.[4]

שתה יין ושאר משקים, כשם שלפני השתייה ברכת 'הגפן' פוטרת את שאר המשקים (לעיל ז, ד), כך לאחר השתייה ברכת 'מעין שלוש' שעל היין פוטרת את שאר המשקים (שו"ע רח, טו).


[3]. הזכיר בחתימה רק 'על המחיה', פטר בדיעבד גם יין ותמרים (כי גם הם נחשבים כמזינים וקצת סועדים), ולא פירות אחרים (ברכ"י רח, ז ויד). לפיכך אם אכל למשל גם ענבים, צריך לחזור ולברך עבורם. הזכיר 'על הגפן' פטר בדיעבד גם ענבים, אבל לא מזונות ופירות (שו"ע רח, טו). הזכיר 'על העץ', פטר בדיעבד גם יין, ולא מזונות (באו"ה רח, יח, ציץ אליעזר יט, ח, ב). טעה ובירך על כל המאכלים, חוץ ממים ומלח, ברכת 'הזן' שבברהמ"ז – יצא בדיעבד (עי' שו"ע רח, יז, ברכ"ה ח"ב ג, כב; ח"ג ח, טז).

[4]. כ"כ בשו"ע רח, יג. ואמנם י"א שברכת הפירות פוטרת גם פירות אדמה, וכ"כ רשב"ץ וח"א. וחשש לדעתם בהליכות עולם ח"ב עמ' קח. אבל המנהג הרווח כשו"ע, שצריך לברך 'בורא נפשות' על פירות האדמה, וכ"כ בשעה"צ סד, וכה"ח עג. ואף שככלל, מקדימים 'מעין שלוש' ל'בורא נפשות', שהיא ברכה חשובה יותר. מ"מ כאשר יש דעה שברכת 'מעין שלוש' פוטרת את המאכל שצריך לברך עליו 'בורא נפשות', ונפסק להלכה שאינה פוטרת, כמו במקרה שלנו, עדיף להקדים ולברך 'בורא נפשות' (מ"ב רח, סד).  ←

טעה ובירך על אורז 'על המחיה', יצא ידי חובה. ואם אכל מזונות ואורז, נחלקו הפוסקים אם ברכת 'על המחיה' תפטור את האורז. ולכתחילה עדיף לאכול עוד דבר שברכתו 'בורא נפשות', ואם לא אכל, יפטור בברכת 'על המחיה' גם את האורז (בא"ח פנחס יח).

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ד – בורא נפשות

מתחילה היתה ברכת 'בורא נפשות' רשות, והאמורא הגדול רב היה מברך אותה רק אחר אכילת מאכלים חשובים כבשר וביצה. במשך הזמן התקבל המנהג כחובה, לברך אחר כל אכילה או שתייה 'בורא נפשות' (עי' ברכות מד, ב).

וכיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה עצמה, תקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת לכל סוג מאכל, כדי שנודה לה' על כל מאכל באופן מפורט. אבל הברכה שאחר האוכל היא על התועלת הכללית היוצאת לאדם מהאכילה, ולכן תקנו ברכה אחת לכמה סוגים. למשל, אם אכל אורז, פרי עץ, פרי אדמה ובשר, ושתה מיץ, יברך בתחילה ארבע ברכות – 'מזונות' על האורז, 'העץ' על פרי העץ, 'האדמה' על פרי האדמה, ו'שהכל' על הבשר והמיץ. אבל אחר אכילתם יברך 'בורא נפשות' על כולם. שברכה זו פוטרת את כל סוגי המאכלים והמשקים חוץ משבעת המינים (שו"ע רז, א).

בברכת 'בורא נפשות' אנו מודים ומשבחים לה' שברא נפשות רבות, וברא את כל המאכלים ההכרחיים להשלמת חסרונן כדי שיוכלו להתקיים, ועוד הוסיף וברא מאכלים נוספים כדי שיוכלו להתענג בהם ולהחיות בהם נפש כל חי. שגם התענוג שבמאכלים הנוספים מוסיף חיות לאדם ומעשיר את דעתו ורגשותיו.

שלא כמו ברכת 'שהכל' ברכת 'בורא נפשות'. שברכת 'שהכל' היא ברכה כללית, ובדיעבד פוטרת את כל המאכלים, ולכן מי שאינו יודע מה מברכים על מאכל מסוים, 'מזונות' או 'שהכל' למשל, יכול לברך עליו 'שהכל'. לעומת זאת, בברכה האחרונה, אין ברכה אחת פוטרת חברתה, שאם חייב לברך 'מעין שלוש', אינו יכול לברך במקום זאת 'בורא נפשות', וכן להיפך (מ"ב רב, נה).[5]


[5]. אמנם לכנה"ג, מהרי"ץ, גינת ורדים, כה"ח רב, עט, ארץ צבי א, כט, ואג"מ או"ח א, עד, בדיעבד 'בורא נפשות' פוטרת 'מעין שלוש', כמו ש'שהכל' פוטרת את הכל. ולכן במקרה של ספק, אפשר לברך 'בורא נפשות'. וכן כאשר אינו זוכר את נוסח 'מעין שלוש' יכול לברך 'בורא נפשות'. אלא שלדעת רוה"פ 'בורא נפשות' אינה פוטרת 'מעין שלוש', וכפי שעולה משו"ע רב, יא, וכ"כ מ"א רח, כו, מ"ב רב, נה, באו"ה 'ובורא נפשות', ברכ"ה ח"ב ב, 6-8; ב, ז-ח. ולכן במקום ספק או כשאינו יודע לברך 'מעין שלוש', אין לברך כלל. אלא שאם בירך 'בורא נפשות', לא יברך שוב 'מעין שלוש', לחוש לסוברים שכבר יצא בברכת 'בורא נפשות' (יבי"א ח"א יב, ז). וראו להלן הערה 14, אם האוכל חצי שיעור ממין שבעה וחצי שיעור ממין אחר חייב בברכה אחרונה.

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ה – שיעור כזית לברכה אחרונה

האוכל אפילו כלשהו, כיוון שנהנה, חייב לברך עליו בתחילה. אבל ברכה אחרונה מברך רק מי שאכל לכל הפחות כשיעור 'זית', שכן אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית". כלומר, אכילה של פחות מכ'זית' מעטה כל כך עד שלא נותר ממנה רושם של נחת שניתן לברך עליה.

בעקבות הגלויות נתעורר ספק בשיעור נפח הזית. יש אומרים שהזית שמצוי אצלנו קטן מהזית שדיברו בו חכמים, שהוא מעט פחות משליש ביצה. ויש אומרים שהוא כמחצית הביצה. ואף שנראה מהרבה ראשונים, שהזית שדיברו בו חכמים הוא הזית המצוי אצלנו, כיוון שכלל נקוט בידינו: "ספק ברכות להקל", נפסק להלכה שאין לברך ברכה אחרונה על פחות משיעור נפח של מחצית ביצה בינונית של ימינו. ואפשר להסביר, שהואיל וכך נהגו ישראל, הרי שכיום לפי תפישתנו, האוכל פחות משיעור 'חצי ביצה' נחשב כאוכל שיעור שאין בו חשיבות כדי לברך עליו. וכיוון שכל יסוד קביעת שיעור כ'זית' לחייב ברכה אחרונה מדברי חכמים, למנהג ישראל תוקף כשיעור שקבעו חכמים.

אולם אין לחשוש בהערכת שיעור נפח 'חצי ביצה', שכן כאשר נותנים לאנשים לשער דבר, ללא ספק יהיו שיטעו כלפי מעלה ויהיו שיטעו כלפי מטה, ואע"פ כן מסרו חכמים שיעורים אלה לכל אדם ואדם. בנוסף לכך, למדנו שלדעת רוב הראשונים, שיעור זית קטן בהרבה משיעור 'חצי ביצה', וכבר עליו היה ראוי לברך לפי עיקר תקנת חכמים. לפיכך, כל שנראה לאדם שאכל כשיעור נפח חצי ביצה – מצווה עליו לברך.[6]


[6]. אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית" (תו"כ יב, ב, ועוד מקומות). כך הדין הן לעניין עונש על אכילת מאכלים אסורים, והן לעניין מצווה, כאכילת מצה. וכן למדנו בברכות מט, ב, שאכילה נקראת אכילה בכ'זית', ואכילה שיש בה קצת שביעה היא כשיעור 'ביצה'. ושם לט, א, מבואר ששיעור ברכה אחרונה הוא על מאכל בנפח זית בינוני.

מגאונים וראשונים רבים משמע שכ'זית' הוא כמו הזית הרווח, ועל כן לא חישבו את נפחו, מפני שהזית הרווח הוא עצמו השיעור. וחשיבות שיעור זה שהוא כבר לא פירור בעלמא אלא יש בו איזו חשיבות של אכילת אוכל. בפועל נפח הזית הרווח בארץ ישראל הוא עד 7.5 סמ"ק. וכן מעידים בשם ר"ח מוולאז'ין והאבני נזר, שנהגו למעשה בשיעור הדומה לזית שלנו. והנוהגים כמותם יש להם על מה לסמוך, וכך מורה הרב ליאור. והמ"א תפו, א, למד מדברי הרמב"ם ששיעור זית קטן מעט משליש ביצה, וכך אפשר ללמוד מעוד ראשונים. ומהרשב"א יוצא שזית הוא מעט פחות מרבע ביצה. והר"י בתוספות הוכיח מכמה גמרות שזית הוא כחצי ביצה. וכ"כ עוד כמה מראשוני אשכנז (אגודה, מהרי"ו ומהרי"ל). ויש סוברים שבמקומם של גדולי אשכנז לא היו הזיתים מצויים, ועל כן דנו על פי מה שדייקו בגמרא, ואם היו רואים את הזיתים המצויים בארץ ישראל היו חוזרים בהם. מ"מ למעשה, אף שדעת בעלי התוס' היא דעת מיעוט הראשונים, מחמת הספק כתב בשו"ע תפו, א, לעניין מצוות אכילת מצה, שכ'זית' הוא מחצית הביצה. וכן הדין לעניין ברכה אחרונה (מ"ב תפו, א). ובמ"א תפו, א, כתב שהכוונה למעט פחות מחצי ביצה. בפועל, ר' חיים נאה שיער שביצה היא כ-57 סמ"ק, וחצי ביצה בלי קליפתה כ-27 סמ"ק. ולמ"ב מחשבים עם הקליפה, וזה יוצא כ-29 סמ"ק. וכיוון שלרבים אין מחשבים את הקליפה, ולמ"א הכוונה למעט פחות מחצי ביצה, נהגו לחשב כ-27 סמ"ק (עי' וזה"ב בירור א' ושם בקונטרס שיעורי אכילה עמ' 344 הערה 4). אמנם לפי חישובים מדויקים על פי מידת הדרהם, יוצא שביצה היא כ-50 סמ"ק, וחציה עם קליפתה כ-25 סמ"ק, ובלי קליפתה 22.5 סמ"ק (עי' בס' מדות ושיעורי תורה לרב בניש טו, טז, ומאמר 'שיעור כזית' עמודים תקכא-תקלב. וראו להלן בהערה 11).

ויש מאחרוני אשכנז שסברו, שהביצים של ימינו התקטנו לכחצי, ולדעתם שיעור חצי ביצה הוא כשיעור ביצה שלימה – כ-50 סמ"ק, ושליש ביצה הוא שני שליש ביצה, כ-33 סמ"ק. (להרחבה יעויין להלן הערה 11). ומנהג הספרדים שלא לחוש כלל לשיטה זו בשום עניין. ואף החזו"א, שחיזק שיטה זו עד שהיא נקראת על שמו, הסכים שלעניין כ'זית' זו חומרה, כי שיעור ברכה אחרונה הוא על כזית המצוי באותו דור, להבדיל מביצה שהיא שיעור מדויק, שעל פיו מחשבים מקוואות וכל שיעורי הנפח (וזה"ב עמ' 345-6).

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ו – נפח ולא משקל

השיעורים שדיברו בהם חכמים, הם שיעורי נפח ולא משקל. שכן ברור שיהודים לא הסתובבו עם משקל בכיסם, ולכן חכמים נתנו את שיעוריהם לפי דברים המצויים, כזית וכביצה. וכפי שלמדנו, ההוראה למעשה היא ששיעור זית כחצי ביצה. ואם יש במאכל חללים גדולים, אין מחשיבים אותם לשיעור הנפח, אבל חללים קטנים שאינם ניכרים כל כך אינם משנים את החשבון, וכל שנראה שנפחו של המאכל הוא כחצי ביצה כולל החרירים הקטנים, מברכים עליו ברכה אחרונה.

אמנם היו מפוסקי הספרדים שנהגו למדוד את השיעורים במשקל, וזאת מפני שקשה להעריך את הנפח, שלפעמים המאכל ארוך ולפעמים מרובע, ולפעמים יש בו חללים גדולים שאינם מצטרפים לנפח. בנוסף לכך, יש סוברים שיש להפחית משיעור הנפח גם את החרירים הקטנים, וקשה מאוד לשער את נפחם, ועל כן נעזרו במשקל. אבל גם הם מסכימים שכעיקרון השיעור תלוי בנפח ולא במשקל. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשער לפי נפח, ולצרף גם את החרירים הקטנים לשיעור, ורק את החללים הגדולים, שאינם חלק מהמרקם של המאכל, לא צרפו לשיעור. וכך ההלכה.

למשל בלחם, את החללים הגדולים שלפעמים נוצרים בו, אין מצרפים לשיעור, אבל את החרירים הקטנים שמלווים את כולו – מצרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, במבה, קצפת (כדוגמת הקצפת שבקרמבו) וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו.

וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכדי להתרגל בכך, טוב להעמיד ביצה או חצי ביצה כנגד מאכלים שונים. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש בזה יותר מדי, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.[7]


[7]. משנה עוקצין ב, ח: "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". הרי שהולכים אחר הנפח. והובאו לכך מקורות ב'מדות-ושיעורי-תורה' יא, א, וברכ"ה ח"ב א, ל, ופניני הלכה פסח טז, כג-כד. וגם כאשר יש במאכל חרירים קטנים, הם מצטרפים לשיעור הנפח, שכן בפת הספוגנית יש חרירים קטנים, ואע"פ כן אמרו במשנה: "משתערת כמות שהיא". ורק חללים גדולים אינם מצטרפים, וכפי שאמרו בהמשך המשנה: "ואם יש בה חלל – ממעך את חללה". וכ"כ גינת ורדים, עה"ש, מ"א תפו, א. אלא שכתב בשו"ת זרע אמת א, כט, שאין מצרפים חרירים קטנים. והסכימו עמו במחז"ב, שדי חמד וערוה"ש. ועפ"י זה יחד עם שאר הבעיות הקשורות למדידת נפח, כתבו חלק מפוסקי הספרדים, למדוד במשקל, כי כך ניתן לחשב בצורה הקרובה יותר לאמת. וכ"כ בא"ח מסעי ב. וכך הורו הגרע"י והגר"מ אליהו ששיעור כ'זית' כ-29 גרם. אולם מוסכם על כולם שהעיקר הוא הנפח, שאם לא כן נתבטלה המשנה בעוקצין "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". ורק מפני הקושי לחשב נפח בלי חללים נעזרו במשקל. וכ"כ הגרע"י לעניין חלה (יחו"ד א, טז; ד, נה). ודעת הרב אבא שאול (אול"צ ח"ב יד, יז) והרב שלום משאש (ילקוט שמ"ש קלז), שמחשבים בפועל לפי נפח ולא משקל, וכדעת רוב פוסקי הספרדים מהדורות הקודמים (כמובא במחזיק ברכה תפו, ב, וכ"כ בזבחי צדק ופרי תואר).

ונראה למעשה, שיש לילך תמיד לפי הנפח שלפנינו, ושלא כדברי הזרע אמת, שאם לא כן נתנו את דברינו לשיעורים וחכמים רצו לקבוע את דבריהם ולא להעמידם בספק תמידי. וכך המנהג, שאם לא כן אי אפשר היה לתת לאנשים לשער בכ'זית'. וכך נראה מדברי רב שרירא גאון (הובא באשכול הל' חלה): "המדה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו – באומד העין". וכן מובא בתשובות הגאונים (זכרון לראשונים הרכבי רסח): "כל אחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו". ורק החללים הגדולים שאינם חלק ממרקם המאכל אינם מצטרפים לשיעור. וכך דעת רוב פוסקי זמננו, וכן מובא בוזה"ב בירור א, שהגרע"י הסכים שהחרירים הקטנים מצטרפים לשיעור.

ויש לצרף לכך את הדעה ש'זית' הוא כזית שלנו, שכך נהגו כמה מגדולי האחרונים. וכן יש לצרף את הדעה ש'זית' הוא פחות משליש ביצה. ואף שאנו מחמירים לשער בחצי ביצה, אין להחמיר עוד ולחשב את מחצית הביצה במשקלה או בלא החרירים הקטנים. והרוצים להחמיר בכל דבר ולחשב לפי משקל, צריכים להקפיד שלא לאכול שיעור נפח חצי ביצה, שאין בו משקל חצי ביצה, שאם יאכלו, יצא שחומרתם מביאתם לקולא, שאכלו דבר שלכל הדעות חייב בברכה אחרונה ולא בירכו.

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ז – שיעור אכילת פרס

אכל את שיעור ה'זית' בהפסקות גדולות, אם עברו מתחילת אכילתו ועד סופה פחות מכשיעור של 'אכילת פרס', שהוא שיעור הלחם שהיו רגילים לאכול בארוחה אחת, עדיין נחשבת אכילתו כאכילה אחת, ויברך אחריה ברכה אחרונה. אבל אם אכל את שיעור ה'זית' במשך זמן ארוך יותר – אין אכילתו נחשבת כאכילה אחת, ואינו מברך עליה ברכה אחרונה.

אלא שנתעורר ספק, כמה דקות בפועל לוקח לאדם ממוצע לאכול 'שיעור פרס'. לדעת המאריכים – תשע דקות, ולדעת המקצרים – שלוש דקות. למעשה, טוב לגמור את שיעור הכ'זית' בתוך ארבע דקות. ומכל מקום, ברור שמי שאכל כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בתוך שש דקות, חייב לברך. שכן שיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי רוב האנשים, וכיוון שבמדידות שונות יצאו שיעורים שונים, יש לילך אחר השיעור הממוצע שהוא כשש דקות.[8]


[8]. 'פרס' הוא מחצית בלשון ארמית, ובזמן חז"ל היו רגילים לאכול שתי ארוחות ביום, והיו אופים לשם כך כיכר לחם שהספיק לשתי הסעודות. נמצא ששיעור 'פרס' הוא משך הזמן שלקח לאדם ממוצע לאכול מחצית מאותו הכיכר. במילים אחרות, הוא משך הזמן שאוכלים בו את הלחם שרגילים לאכול בסעודה אחת. אלא שנחלקו התנאים (עירובין פב, ב) והראשונים בשיעורו המדויק. לרש"י 'פרס' הוא כנפח ארבע ביצים, ולרמב"ם שלוש ביצים. להלכה נפסק שבדינים דאורייתא מחמירים ובדינים דרבנן מקילים (עי' שו"ע תט, ז, תריח, ז, מ"ב תריב, ח). ולעניין ברכה, כיוון שספק ברכות להקל, משערים בשלוש ביצים (מ"ב רי, א). בחשבון דקות: י"א 9 דקות (חת"ס ו, טז), י"א 8 (גר"ז, שדי חמד), י"א 7.5 (בכורי יעקב), י"א 7 (הרב פרנק בשם הגרי"א מקובנא), י"א 6-7 (צמח צדק), י"א 5 (אחרים בשם הגר"י מקובנא), י"א שצריך להחמיר עד 4 (הגר"ח נאה), י"א עד 3-4 (ערוה"ש רב, ח), י"א עד 3 (חזו"א ואג"מ או"ח ד, מא), וי"א אפילו עד 2 (שבט סופר). ואף שלכתחילה יש להחמיר לסיים הכ'זית' בארבע דקות, למעשה נראה שכל שאכל בתוך כשש דקות צריך לברך (וכ"כ אול"צ יב, יז, וראו פנה"ל פסח טז, 22). ואין לומר כאן ספק ברכות להקל, מפני ששיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי הממוצע שהוא כשש דקות. ואין לומר שהמנהג הוא 4 דקות, כי רק בספרי דורנו נהגו לכתוב כך (עי' וזה"ב עמ' 42, ופס"ת רי, 10-12), אבל לא שכך המציאות בפועל שאכילת פרס היא 4 דקות. ויש לצרף את הדעות המרובות ששיעור 'זית' קטן בהרבה ממחצית הביצה, ולכן אם אכל נפח מחצית ביצה בשש דקות – יברך. והרב ישראלי הורה בדיעבד עד 7; וביחו"ד א, יז, שנוטה לחשוש לספק ברכות, כתב שאפשר לברך עד 7.5 דקות, ואפשר בדיעבד לסמוך עליו. ויש לציין שלרוה"פ נוהגים למדוד 'אכילת פרס' לפי אכילת לחם רגיל, אמנם למנחת חינוך ותורת חסד או"ח לב, בכל מאכל ומאכל הולכים לפי קלות או קושי אכילתו, וממילא יוצא לדעתם, שברוב המאכלים השיעור ארוך יותר.

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ח – הידורים בדין השיעורים (בריה וכזית)

יש אומרים, שהאוכל בריה שלימה, כגון ענב אחד, או גרעין רימון, חומוס ואפונה, צריך לברך ברכה אחרונה. ואף שאין בו שיעור 'זית', כיוון שיש לו חשיבות מיוחדת, שהוא בריה שלימה, יש לברך עליו ברכה אחרונה (עפ"י ירושלמי). ואמנם נפסק להלכה, שכל שלא אכל כשיעור 'זית' אינו מברך (רי"ף ורמב"ם), אולם לכתחילה, כדי שלא להיכנס לספק, ראוי שלא לאכול בריה בלי לאכול שיעור המחייב ברכה אחרונה (רא"ש, שו"ע רי, א). ואם ינגוס חתיכה מהבריה, ואח"כ יאכל את השאר, כיוון שלא הכניס לפיו את כל הבריה בפעם אחת, אינו נחשב כאוכל בריה (בא"ח מטות ה). וכן אם אינו בולע את הגרעין, כדוגמת הגרעין של תמר, זית ודובדבן, אינו נחשב כאוכל בריה (מ"ב רי, ז וט).[9]

וכן ראוי למהדרים לאכול – או פחות משיעור זית שלנו, ואז לכל הדעות לא יברכו ברכה אחרונה; או כשיעור נפח חצי ביצה ומעלה, ואז לכל הדעות יברכו ברכה אחרונה. אבל אם יאכלו נפח של זית עד פחות מנפח חצי ביצה, לדעת חלק מהפוסקים יצטרכו לברך, אולם בפועל לא יברכו, שספק ברכות להקל (לעיל הלכה ה).

וכל זה הוא לרוצים להחמיר על עצמם, אבל על פי הדין אין בזה חובה, והרוצה לאכול כשיעור מסופק – רשאי, ואח"כ לא יברך ברכה אחרונה, כדין ספק ברכות להקל.


[9]. בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) מבואר שהאוכל בריה חייב לברך ברכה אחרונה. לדעת רי"ף ורמב"ם ועוד רבים, הבבלי (ברכות לט, א) חולק על הירושלמי, ואם כן רק האוכל כשיעור 'זית' מברך ברכה אחרונה. ומאידך, לדעת רא"ש, רשב"א ותר"י, יתכן שאין הבבלי חולק על הירושלמי, ואם כן גם על בריה שאינה כשיעור 'זית' מברכים ברכה אחרונה. וכתב בשו"ע רי, א, שנכון להיזהר שלא לאכול בריה פחות מכ'זית'.

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

ט – שיעור ברכה אחרונה בעוגה

האוכל כשיעור 'זית' עוגה, היינו נפח של חצי ביצה, מברך 'על המחיה'. ואף שבין מרכיבי העוגה יש ביצים, סוכר ושמן, כך שבקמח עצמו שאכל אין שיעור 'זית', כיוון ששאר המרכיבים טפלים לקמח ונועדו להטעימו, הם מצטרפים אליו לשיעור 'זית'. ובתנאי שהקמח יהיה לפחות שמינית משאר המרכיבים (שו"ע רח, ט, מ"ב: מג, מח). בפועל, כמעט בכל העוגות שלנו, כולל העוגות הבחושות, יש לפחות שמינית קמח.

ואם שיעור הקמח שבבצק פחות משמינית מכלל המרכיבים, אין מברכים אחר אכילת כ'זית' מהעוגה 'על המחיה' אלא 'בורא נפשות'. שהואיל והקמח שבעוגה זו מועט כל כך, אין הוא גורר אחריו את שאר המרכיבים אלא נגרר אחריהם. אבל לפני אכילתה צריך לברך 'מזונות', מפני שלעניין ברכה ראשונה אין צורך בשיעור מסוים, אלא כל זמן שגם הקמח נועד לתת טעם, הוא העיקר ועל פיו קובעים את הברכה (שו"ע רח, ב-ג, להלן יא, ד).[10]

עוגה שיש בה מילוי פירות (שטרודל) או גבינה, כיוון שהמילוי עומד בפני עצמו ואינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח, ורק אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו כשיעור 'זית' מברך 'על המחיה'. ואם אין בבצק שיעור 'זית' אבל יחד עם המילוי יש שיעור 'זית', יברך 'בורא נפשות' (ראו להלן 14, ויא, ז).


[10]. בדין זה יש שלוש דעות: א) דין ברכה אחרונה כדין ברכה ראשונה, וכל שיש בו מחמשת מיני דגן, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ואפילו אם אין שם כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס' (כך משמע מרי"ף, רמב"ם, תוס' ורא"ש, עי' באו"ה רח, ט, 'ואחריו', ברכ"ה ח"ב ב, כ). ב) אם יש בתערובת כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס', גם אם יאכל כ'זית' בלבד, אף שלא אכל כ'זית' מהדגן, מברך 'על המחיה' (רא"ה וריטב"א). ג) רק אם יאכל בפועל כ'זית' דגן יברך 'על המחיה', ולכן אם הכ'זית' דגן מעורב ביותר מכדי 'אכילת פרס', גם אם יאכל אותו ברציפות, נמצא שלא אכל כ'זית' דגן בכדי 'אכילת פרס', ולא יברך אחריו 'על המחיה' (הגר"א כפי שהסביר את תר"י ושו"ע, וכ"כ עוד אחרונים).

למעשה, המנהג לעניין עוגה כדעה השנייה (עפ"י מ"א, פמ"ג, ח"א, מ"ב רח, מח. וכ"כ אול"צ ח"ב יד, כג, גרע"י בקובץ בית הלל חכ"ז, פס"ת רח, יד, שעה"ב יד, יד, ברכ"ה ח"ב ב, כ). כ'זית' בכדי 'אכילת פרס' הוא לפי רמב"ם פחות מתשיעית. ולפי תוס' ורש"י שמינית, וכ"כ במ"ב רח, מג, שעה"צ רח, מה, וזבחי צדק. וזהו דווקא לעניין עוגה ועוגיות ששאר המרכיבים באים להטעים את הקמח ונגררים אחריו. אבל לעניין שאר תבשילים ופשטידות, רק אם אכל בפועל כ'זית' דגן בכדי א"פ יברך 'על המחיה'. וראו להלן יא, ד.

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

י – שיעור ברכה אחרונה בשתייה

השותה 'רביעית הלוג', שהיא כנפח ביצה ומחצה – חייב בברכה אחרונה. ואמנם יש אומרים שדין שתייה כדין אכילה, והשותה כנפח חצי ביצה, חייב בברכה אחרונה (תוספות). והמחמירים נוהגים לחוש לשיטתם ולא לשתות כשיעור של יותר מחצי ביצה ופחות מ'רביעית'. אולם למעשה אין חובה לחשוש לדעתם, וכל ששתה פחות מ'רביעית', כ-75 מיליליטר – לא יברך (שו"ע רי, א. בדורות האחרונים היה מקובל להורות שרביעית היא 86 מ"ל, אולם לפי חשבון מדויק רביעית היא 75 מ"ל, פחות מחצי כוס רגילה).[11]

משך הזמן: יש אומרים, שדין שתייה כדין אכילה, ואם שתה 'רביעית' במשך זמן של 'אכילת-פרס' (6 דקות), חייב לברך ברכה אחרונה (ראב"ד). ויש אומרים, שדין שתייה שונה מדין אכילה, שהואיל ורגילים לשתות ברציפות, אם שתה את שיעור ה'רביעית' לאט מכפי שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך ברכה אחרונה (מ"א עפ"י הרמב"ם). וכיוון שכלל נקוט בידינו, ספק ברכות להקל, כל השותה 'רביעית' מעבר לזמן שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך. אבל אם שתה ברציפות תוך הפסקות קלות לגמיעה ונשימה – חייב לברך ברכה אחרונה.

לדעת כמה פוסקים, השותה משקה שרגילים לשתותו לאט, כדוגמת קפה חם או מרק, למרות שלא שתה אותו ברציפות, מברך אחריו ברכה אחרונה, מפני שכך היא דרך שתייתו (גינת ורדים). ויש שנהגו כך למעשה. אולם לדעת הרבה פוסקים, אין לחלק בין שתייה חמה לקרה, וכל ששתה את ה'רביעית' ביותר זמן ממה שרגילים לשתות 'רביעית' – אינו מברך ברכה אחרונה. ולכתחילה, כדי לצאת ידי כולם, טוב שיאכל או ישתה מאכל או משקה נוסף, כדי שיוכל לברך עליו 'בורא נפשות' בלא ספק.[12]


[11]. כתב הרמב"ם (הל' ברכות א, ב) שהשותה 'רביעית' חייב בברכה אחרונה. וכך הסכימו רוב ככל הראשונים. אבל התוספות כתבו בברכות לט, א, ויומא עט, א, שאפשר שהשיעור הוא בכ'זית' או רוב 'רביעית' או כ'ביצה'. וכתב בשו"ע רי, א, שלכתחילה טוב לחוש לתוספות (וזית לתוס' חצי ביצה). וכתב במ"ב רי, יב, עפ"י מ"א וט"ז, שגם אם שתה כ'זית', עדיין טוב להיזהר שלא ישתה רוב 'רביעית' וכל שכן שלא ישתה כ'ביצה', מפני שככל שהוא עולה בשיעורים כך יש יותר חשש שהוא מתחייב בברכה אחרונה, אלא שלא יברך כדעת רוה"פ שסוברים שרק השותה 'רביעית' מברך ברכה אחרונה.

לרוב ככל הראשונים והאחרונים, שיעור ביצה הוא כשיעור ביצה של ימינו. אמנם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, רבי יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה', מתוך חשבונות שחישב (צל"ח פסחים קטז, ב, ועי' בבאו"ה רעא, יג), הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחן כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל. וכ"כ חת"ס או"ח קכז. והחזו"א ביסס שיעור זה וחישב שנפח ביצה כ-100 סמ"ק, ו'רביעית הלוג' כ-150 סמ"ק. למעשה, הלכה כשיעור המקובל, שכך הורו רוב ככל הפוסקים. אמנם במצוות שיסודם מדאורייתא, רבים מהאשכנזים נוהגים לחוש לכתחילה לשיטת הנודע ביהודה, אבל במצוות דרבנן ואפילו לגבי שיעור ברכה אחרונה, אין חוששים לשיטתו (מ"ב רעא, סח; תפו, א, וראו פנה"ל פסח טז, ח; טז, כג, 20). ורק תלמידי החזו"א אינם מברכים ברכה אחרונה על פחות מ-150 מ"ל (ועי' פס"ת רי, 15-16). ←

נחזור לבירור השיעור המקובל מתקופת הגאונים. שיערו אותו לפי משקל מים בנפח מטבע שהיה נפוץ בארצות המזרח מתקופת הגאונים ועד סוף ימי השלטון הטורקי. בתחילה נקרא המטבע זוזי ואח"כ נקרא בערבית 'דרהם'. וזהו שכתב הרמב"ם ששיעור רביעית קרוב ל-27 דרהם. ור' חיים נאה, חישב את משקל הדרהם ויצא שהוא 3.205 גרם, ולפי"ז רביעית כ-86 סמ"ק (מניין 'כוס'), וביצה- כ-57 סמ"ק. וכך כתבו והורו במשך כחמישים שנה. אלא שכתב הרב בניש (מדות ושיעורי תורה ל, ה; טז, ו) שהתברר בוודאות ששיעורו אינו מדויק, כי הוא מדד לפי ה'דרהם' שהיה מקובל בזמנו תחת שלטון הטורקים. אבל במשך מאות שנים ובזמן הרמב"ם, ה'דרהם' שקל 2.83 גרם בלבד, נמצא ששיעור רביעית לפי מה שקבעו הגאונים והרמב"ם הוא 75 סמ"ק, וביצה 50 סמ"ק (שם יג, א). ובאשכנז שיערו ביצה בכ-46 סמ"ק (שם יג, ה, עפ"י אבי השל"ה, ט"ז, ש"ך ומ"א). למעשה, יש לילך לפי השיעור המדויק לפי חשבון הרב בניש, למרות שעדיין רבים רגילים לכתוב כר' חיים נאה (עי' הליכות עולם ח"א עמ' רצא, ברכ"ה ח"ב א, 40). ויש לצרף את מנהג אשכנז לשער ביצה ב-46 סמ"ק, ואת הסוברים שכבר ב'כזית' חייבים בברכה אחרונה. (כפי שכתבתי לעיל הערה 7, גם בעניין זה מי שמתקשה להעריך אם שתה 'רביעית' יעריך לפי ראות עיניו אם שתה כנפח של ביצה ומחצה, למרות שהביצים המשווקות כיום גדולות יותר הואיל והן מתרנגולות שמפוטמות באופן מלאכותי).

[12]. לדעת הרמב"ם, השותה משקים אסורים, נענש אם "שתה מעט מעט" במשך זמן של שתיית 'רביעית'. ולדעת הראב"ד גם אם שתה בכדי שיעור 'אכילת פרס' נענש (שביתת העשור ב, ד, מאכלות אסורות יד, ט, תרומות י, ג). בשו"ע תריב, י, נוטה לדעת הרמב"ם, והגר"א סבר כראב"ד. וכתב מ"א רי, א, שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם אם שתה ביותר משיעור שתיית 'רביעית' – אינו מברך, וכן דעת רוה"פ. אולם לדעת כנה"ג ובית יהודה, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא רק לגבי שתיית איסור, אימתי לוקה, אבל לגבי ברכה אחרונה, שניהם יסכימו שגם אם יאכל או ישתה ביותר משיעור 'אכילת פרס', צריך לברך, הואיל ובפועל נהנה, שהמשקה או המאכל בתוך מעיו. ולדעת גר"ז וחת"ס, דברי הרמב"ם לעניין איסור בלבד, אבל לגבי ברכה אחרונה יסכים לראב"ד, שאם שתה בכדי 'אכילת פרס', צריך לברך. ולדעת גינת ורדים ומהר"ם שיק, אכן דעת הרמב"ם שאם שתה משקה רגיל ביותר מכדי שתיית 'רביעית' אינו מברך, אבל כאשר מדובר במשקה חם או חריף או מרק, שדרך לשתותו לאט, מברך ברכה אחרונה אם שתה 'רביעית' בכדי 'אכילת פרס'. וכך נהגו בעל שואל ומשיב, מנחת חינוך וערוך לנר. והנוהגים כמותם, יש להם על מה לסמוך (שכן יש כאן צירוף של ארבעה ספקות לחייב בברכה אחרונה – א' דעת הראב"ד, ב' כנה"ג, ג' גר"ז, ד' גינת ורדים. ועי' יבי"א ח"ה יח, ב, ופס"ת רי, 23-25).

אולם מנגד, רוה"פ חששו אף בזה לספק ברכות, והורו שלא לברך. וכ"כ פר"ח, חיד"א, ח"א, בא"ח, ומ"ב רי, א. (וראו להלן יב, ג, 4, שנחלקו אם מצרפים ספק ספיקא לברך, והמנהג שלא לברך). ואם ישאיר מהקפה או התה כדי שיעור 'רביעית' שיתקרר וישתה אותו ברציפות, יוכל לברך לכל הדעות (וכ"כ מ"ב רי, א. ועי' יבי"א ח"ה יח, ה).

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

יא – גבינה, לבן וגלידה דינם כאוכל

למדנו שיש הבדל משמעותי בין מאכל למשקה, שמברכים ברכה אחרונה על מאכל בשיעור 'זית' (חצי ביצה) שנאכל במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות); ועל משקה בשיעור 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה) ששתו ברציפות כמקובל. שני סימנים עיקריים מבדילים בין מאכל למשקה. האחד, שהמשקה הוא נוזל, ואם יניחוהו בצלחת, יתפשט לכל הצדדים. וכאשר אינו מתפשט לצדדים, הרי הוא אוכל. והשני, שאת המאכל לועסים בשיניים או לכל הפחות לועטים מעט בלשון, ואילו את המשקה שותים.

לפיכך, לבן, גבינה, ג'לי, פודינג וגלידה, הואיל ואינם ראויים לשתייה ולועטים אותם מעט בלשון, דינם כאוכל, ועל אכילת כשיעור 'זית' (חצי ביצה) במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות), מברכים ברכה אחרונה. ואם ינערו את הלבן עד שיעשה נוזלי, יהיה דינו כמשקה. ומרק, אפילו אם הוא סמיך, כל זמן שהוא מתפשט כנוזל, דינו כמשקה.

קרטיב העשוי ממים עם סוכר שהוקפאו, המוצץ או מלקק אותו כשהוא מחוץ לפיו, דינו כשותה, וכיוון שלא יתכן שיספיק למצוץ 'רביעית' בזמן שרגילים לשתות 'רביעית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה. אבל אם ינגוס את הקרטיב, אפילו אם ימצוץ אותו אח"כ בתוך פיו, דינו כאוכל, ואם אכל כשיעור מחצית ביצה במשך 6 דקות – יברך ברכה אחרונה.[13]

שתה שיעור 'רביעית' משני מיני משקים שונים שברכתם שווה, או אכל שיעור כ'זית' משני מאכלים שונים שברכתם שווה – מצטרפים יחד לחייב אותו בברכה אחרונה. אבל אם שתה חצי שיעור משקה ואכל חצי שיעור מאכל, אינו מברך ברכה אחרונה, ששיעורי מאכל ומשקה אינם מצטרפים (מ"ב רי, א).[14]


[13]. בשו"ע רח, ו, לגבי דייסה שיש בה קמח, אם היא נוזלית וראויה לשתייה, ברכתה 'שהכל', ואם היא עבה וראויה לאכילה ולעיסה, ברכתה 'מזונות'. ומקורו ברמב"ם (ברכות ג, ג). וביארו התוס' (ברכות לח, א) ותר"י, שעבה אין עליו שם משקה אלא שם אוכל, והקמח עיקר, ורך שראוי לשתייה שם משקה עליו והמים שבו עיקר. ומה שכתבו לגבי אוכל 'לעיסה', אין הכוונה דווקא בשיניו אלא רק להוציא ממשקה ששותים (גר"א, מ"ב כב, ערוה"ש יא). ובשועה"ר קנח, ח, כתב: "ראוי לאכילה דהיינו… עבה קצת שאין דרך בני אדם לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל, שזו דרך שתיה היא, אלא דרכה להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה שזו היא דרך אכילה". ובספרים מדויקים ברמב"ם גורסים 'ללועטו', שגם זה נחשב אכילה.

וכן הדין לגבי גלידה, גבינה, לבן ופודינג שלועטים אותם. ואמנם יש מפקפקים בזה לגבי מוצרי חלב וקרטיב, או מצד שמקורם בנוזלים או מפני שאם יניחום בחוץ יפשירו, אבל דעת רוה"פ שדינם כאוכל (חת"ס, ערוה"ש רב, ט, אור שמח ועוד רבים), וכך לשון בני אדם. בנוסף לכך, למדנו שי"א שחיוב ברכה אחרונה גם לנוזלים בכ'זית' ובכדי 'אכילת פרס', ובמיוחד שכך דרך שתייתם (וכ"כ למעשה שדינם כאוכל בשעה"ב יד, ו, ברכ"ה ח"ב א, טז, פס"ת רי, ב). גם ביצה חיה לדעת רבים נחשבת כאוכל (שעה"ב יד, הערה יא).

[14]. אכל חצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', לדעת רוה"פ מברך את הברכה הבסיסית יותר, שהיא 'בורא נפשות' (כנה"ג, מ"א, מ"ב רי, א, בא"ח מסעי ה). ויש אומרים שאין מצרפים את השיעורים, ואינו מברך (כהונת עולם, בית מאיר). וספק ברכות להקל (וכ"כ ביבי"א ח, כג, כה). אבל כאשר מדובר במאכל אחד השיעורים מצטרפים. אלא שאם הם תערובת גמורה כמו פשטידה, הולכים אחר הרוב. ואם הם דבוקים כמאכל אחד ואינם מעורבים, מברך 'בורא נפשות' (כדוגמת עוגה עם מילוי לעיל ט, ובוטן אמריקאי להלן יא, ה). (וראו בהרחבות, ולהלן יא, ד, 5).

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

יב – עד אימתי יכול לברך

צריך לברך ברכה אחרונה מיד לאחר סיום האכילה או השתייה, ואין להתעסק בשום דבר לפני הברכה. שאין ראוי לאדם לעסוק בעסקיו קודם שיודה לה' על המזון שאכל, ועוד, שיש חשש שמא ישקע בענייניו וישכח לברך. בדיעבד, כל זמן שהוא עוד נהנה ומרגיש שובע ממה שאכל, כלומר, שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל, הוא יכול לברך ברכה אחרונה. ולפעמים קשה לשער דבר זה, כי דווקא האכילה מעוררת את התיאבון, ומכל מקום בתוך חצי שעה מסיום האכילה אפשר תמיד לברך בלא חשש. ואם עברה חצי שעה והוא מסופק אם עתה הוא שבע יותר ממה שהיה לפני שאכל, מוטב שיאכל עוד מאותו דבר, ויברך אח"כ ברכה אחרונה (ולגבי ברכה ראשונה, ראו לעיל ט, ה-ז). ואם אין לו אפשרות לאכול עוד, כל שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו או שתייתו, עדיין הוא יכול לברך. ולאחר מכן – לא יברך. ואם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל – גם אחר 72 דקות יוכל לברך. [15]

האוכל סעודה משביעה, למרות שלא אכל לחם, בדיעבד, גם אם עברו כמה שעות, כל עוד הוא מרגיש תחושת שובע חייב לברך. ומשעה שירגיש מעט רעב ויתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת – הפסיד את הברכה (ראו לעיל ד, יד, בביאור שיעור זה).


[15]. אם הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל, בכל אופן יכול לברך ברכה אחרונה, ואפילו אם עבר יותר מכשיעור מהלך ד' מיל, כ-72 דקות (כדעת ר' יוחנן בברכות נג, ב). ואם אינו שבע יותר ממה שהיה, לדעת רוב הפוסקים, עד שיעור מהלך ד' מיל תמיד אפשר לברך, גם אם באותה שעה הוא פחות שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול (שכן אפילו ריש לקיש שמחמיר כנגד ר' יוחנן, מודה בזה. אבודרהם, ד"מ קפד, א, באו"ה קפד, ה, 'אם אינו', וראו לעיל בהל' ברהמ"ז ד, יד). ויש חוששים, שאם אינו שבע יותר ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, לא יברך (שועה"ר קפד, ג, ועי' מ"א ט). וקשה לשער זאת, שכן לפעמים דווקא האכילה מעוררת יותר את התיאבון. מ"מ לכתחילה יש לחוש לדעתם, שאם אינו יודע שהוא שבע יותר, עדיף שיאכל עוד; ואם לא עברה חצי שעה, בכל אופן יוכל לברך, כי עדיין הוא סמוך לאכילה (ועי' כה"ח כט).

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

יג – הטועם ושותה בהפסקות אימתי יברך

לעיתים אדם מתכוון לאכול במשך השעות הקרובות כמה פירות או כמה מיני מזונות, או לשתות כמה כוסות, ועולה השאלה: האם נכון שיברך בתחילה ברכה אחת על כל מה שהוא מתכוון לאכול ולשתות, ובסוף ברכה אחרונה על כל מה שאכל ושתה; או נכון יותר שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל כוס וכוס ברכה לפניה וברכה לאחריה. הכלל הוא, שאם האכילות והשתיות נחשבות כהמשך אחד, עדיף שיברך על הכל ברכה אחת. ואם הן נחשבות כמחולקות, כגון שהוא מפסיק ביניהן לזמן רב, או שהוא אוכלן במקומות שונים, עדיף שיברך על כל אכילה ושתייה בנפרד. ופעמים שגורמים נוספים משפיעים על כך, כגון, הנחת המאכלים או הישיבה עם החברים. ונבאר את ההלכה:

היושב במקום אחד ומתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה פחות מחצי שעה, נכון שיצרף את כל האכילות או השתיות, ויברך בתחילה ברכה ראשונה על הכל, ובסוף ברכה אחרונה על הכל. ואם מסתבר שיפסיק יותר מחצי שעה, כיוון שההפסק ארוך יחסית, עדיף שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל שתייה ושתייה ברכה ראשונה ואחרונה. ומכל מקום בדיעבד, כל שהוא מפסיק פחות מ-72 דקות בין אכילה לאכילה ושתייה לשתייה, עדיין יוכל לברך על כל האכילות והשתיות ברכה אחת לפניהן וברכה אחת אחריהן.

ואם הניח לפניו צלחת פירות או צלחת עוגות או קנקן לשתייה, כיוון שהם לפניו והוא מתכוון להמשיך לאכול או לשתות מהם, הרי שכל מה שהוא אוכל ושותה מהם נחשב כהמשך אחד, ולכן גם אם לפעמים יפסיק יותר מחצי שעה, מוטב שיברך ברכה אחת בתחילה על הכל, וברכה אחת לאחר שיסיים את אכילתו או שתייתו. אבל אם הוא יודע שיפסיק יותר מ-72 דקות, יברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל אכילה וכל שתייה.

כאשר חבורה התאספה במסיבה ויש לפניהם מיני כיבוד ושתייה, ישיבתם המשותפת בנוסף לכיבוד שלפניהם מאגדת את כל מה שיאכלו וישתו לאכילה ושתייה אחת, ויברכו בתחילה על כל מה שיאכלו וישתו, ולאחר שיסיימו לאכול ולשתות יברכו ברכה אחרונה. למשל, אם היו לפניהם מזונות, פירות ומיץ, יברכו בתחילה 'מזונות', 'העץ' ו'שהכל', ובסוף 'על המחיה' ו'בורא נפשות'. וגם אם יעברו כמה שעות בין האכילה הראשונה לסיום המסיבה, כל זמן שהם קבועים שם, ומעת לעת הם טועמים מהמאכלים ושותים מן המשקים שלפניהם, לא הפסידו את הברכה על מה שאכלו ושתו בתחילה. ויש מהדרים להקפיד שלא יעברו 72 דקות בלא שיאכלו וישתו דבר מה. ומכל מקום, גם מי שהפסיק 72 דקות בלא שאכל ושתה, לא הפסיד את הברכה האחרונה, הואיל ולא נעשה רעב או צמא בינתיים, שאם היה רעב או צמא, מן הסתם היה אוכל ושותה עוד ממה שלפניו.[16]


[16]. בדין זה יש הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה. לגבי ברכה ראשונה, כתב הרמב"ם (הל' ברכות ד, ז), שכל זמן שדעתו להמשיך לאכול, אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית. ואמנם למ"א קפד, ט, אם עבר שיעור עיכול בינתיים, הפסיד את הברכה הראשונה. אולם רוב ככל הפוסקים לא קיבלו את דעתו, כמובא במ"ב קפד, יז, ציץ אליעזר יב, א, יחו"ד ו, יא. אבל לגבי ברכה אחרונה, חששו הרבה אחרונים לדברי המ"א, שאם עבר שיעור עיכול, הפסיד את המצווה לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה. וגם אם אח"כ יאכל עוד מאכל או ישתה עוד משקה ויברך עליו ברכה אחרונה, ברכה זו כבר לא תחול על מה שאכל ושתה לפני ההפסק (באו"ה קצ, ב 'אחר').

וכיוון שלרוה"פ ומ"ב, שיעור עיכול באכילה מועטת הוא כ-72 דקות, המתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה 72 דקות, צריך לברך על כל אכילה וכל שתייה ברכה אחרונה בנפרד. וממילא גם יברך ברכה ראשונה על כל אכילה ועל כל שתייה. אבל אם קנקן השתייה לפניו, וכן צלחת הפירות או העוגות לפניו, וכל אימת שהוא רעב מעט או צמא מעט הוא שותה וטועם ממה שלפניו, אין לחוש שעבר שיעור עיכול, שאם היה קצת רעב או צמא, היה טועם ושותה ממה שלפניו, ואע"פ כן, לכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה.

ולעצם העניין מה עדיף, האם לברך על כל אכילה וכל שתייה בנפרד או על הכל יחד, ישנם דיונים רבים (עי' מנח"י ה, קב, ציץ אליעזר יב, א, יבי"א ו, כז, פס"ת קפד, יא). ונלענ"ד שפעמים נראה שיש מחלוקת בין האחרונים, אבל באמת דיברו במצבים שונים. והכלל שכולם מסכימים לו הוא, שאם כל האכילות והשתיות נחשבות בעיניהם כהמשך אחד, יצאו בברכה אחת על הכל, ואם למרות זאת יפצלו את האכילות ייחשבו כמי שגורמים לברכה שאינה צריכה. אבל אם הם מחשיבים כל אכילה ושתייה כעומדת לעצמה, יברכו על כל אכילה ושתייה (ועי' שו"ע קסט, ג, בדין השמש). עפ"י זה, אם ההפסק פחות מחצי שעה, הרי שאין כמעט הפסק, שזמן של חצי שעה נחשב סמוך וצמוד, וממילא הכל נחשב להמשך אחד. יותר מחצי שעה – יש הפסק וכל אכילה ושתייה עומדת לעצמה. ואם האוכל והקנקן לפניו, הם מחברים את האכילות והשתיות. ומ"מ המתכוון לשהות יותר
מ-72 דקות, הרי שיש בזה הפסק ונכון לברך על כל אכילה ושתייה בנפרד, למרות שלא נעשה רעב או צמא אחר האכילה או השתייה הקודמת. ועוד, שיש לחוש שאולי נעשה רעב או צמא מעט ושכח לאכול או לשתות, וכיוון שעבר זמן עיכול הפסיד את הברכה האחרונה על מה שאכל או שתה בתחילה. ואם הם חבורה, חבורתם מחברתם (וכן למדנו מליל הסדר, עי' בא"א בוטשאטש תעד, שמבאר שאפילו אם עובר זמן עיכול, יש כוח בחבורה לחבר הכל).

ולעניין מסיבה שנמשכת שעות, כל אכילה יוצרת רצף לחברתה, ולכן גם אם בתחילה אכל מזונות ואח"כ פירות, ועברו יותר מ-72 דקות מסיום אכילת המזונות, כל שלא נעשה רעב, האכילות יוצרות רצף עד לברכה האחרונה (עפ"י מ"א קפד, ט, ופמ"ג א"א ט. וכך דעת שועה"ר תעג, י, ועוד אחרונים). ואמנם יש שרצו לדייק ממ"ב קפד, יח, שיש חילוק בין סעודת פת לאכילת שאר מאכלים, שבהם אין אכילת המאכלים השונים יוצרת רצף (שבה"ל ח"ז כז, עי' פס"ת קפד, יב, ושעה"ב יד, נו ונח). אבל נראה שכוונת המ"ב שרק אם לא קבע עצמו למסיבה, אלא אכל פירות והסיח דעתו מלהמשיך לאכול פירות, ואכל בתוך כך מזונות, שלדעת המ"א ודעימיה הפסיד את הברכה האחרונה על הפירות. אבל כשקבעו עצמם למסיבה, התוועדותם מצרפת את כל אכילתם לאכילה אחת, שכל זמן שלא הסירו את ידם מהמאכלים והמשקים שלפניהם, יכולים לברך על כל מה שאכלו מתחילה ועד הסוף. והרוצה להדר, יאכל כל פחות מ-72 דקות מכל סוג מאכל שקובע לעצמו ברכה אחרונה. (יש ארבעה סוגי ברכה אחרונה: מעין שלוש על מזונות, על יין, על פירות, ו'בורא נפשות').

פורסם בקטגוריה י - ברכה אחרונה | כתיבת תגובה

א – עיקר וטפל

אמרו חכמים: "זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" (ברכות מד, א). משל למה הדבר דומה, לאדם שקיבל מחבירו מתנה ארוזה בנייר יפה, שראוי לו שיודה על המתנה, ובכלל ההודאה על המתנה כלולה הודאה על עטיפתה הנאה. ואם יודה על נייר העטיפה בפני עצמו, יבטא בכך שלא הבין מהי המתנה או שהיא לא חשובה בעיניו, עד שהוא משווה אותה לעטיפתה. כמו כן האוכל מאכל עיקרי שיש עמו מאכל שטפל לו, תקנו חכמים שיברך על המאכל העיקרי ויפטור בכך את המאכל הטפל לו. אלא שצריך להגדיר היטב מתי מאכל טפל לחבירו ומתי אינו טפל, וכדי להבין את ההלכה נזכיר בפרק זה דוגמאות רבות:

היו לו בצלחת: דג, פתיתים ותפוחי אדמה, כיוון שלכל אחד מהמאכלים חשיבות בפני עצמו, מברך על כל אחד את ברכתו, על הפתיתים 'מזונות', על תפוחי האדמה 'האדמה' ועל הדג 'שהכל'. ולמרות שהדג חשוב לו יותר, ולמרות שהוא מתכוון לאוכלם ממש יחד, אין הם נחשבים טפלים לדג, ולכן עליו לברך על כל מאכל את ברכתו. וכן בסוף יברך 'על המחיה' על הפתיתים, ו'בורא נפשות' על הדג ותפוחי האדמה.

אבל אם היו לו בצלחת פתיתים ובצידם תוספת שנועדה להטעימם, כגון: קטשופ, טחינה, חריף (סחוג), סלט חצילים או מטבוחה, מברך על הפתיתים 'מזונות' ופוטר את התוספות שבצידם. מפני שכל מטרתן של התוספות להטעים את הפתיתים, ולולי היה אוכל את הפתיתים – לא היה אוכל את התוספות. ואמנם, אם ירצה לטעום מהקטשופ או הטחינה לבדם, כדי ליהנות מטעמם, יהיה צריך לברך עליהם 'שהכל'. אבל כאשר הפתיתים עיקר והקטשופ והטחינה טפלים להם, מברך על הפתיתים ופוטר את התוספות.

ואם לאחר שבירך על הפתיתים חזר ובירך על אחת התוספות, ברכתו לבטלה, מפני שהתוספות כבר נפטרו בברכה שבירך על הפתיתים. ואם לפני שבירך על הפתיתים בירך על התוספות, כגון שבירך תחילה 'שהכל' על הקטשופ, אף שאין בזה איסור חמור של 'ברכה לבטלה', שכן עדיין לא בירך על העיקר וממילא עוד לא פטר את הטפל, מכל מקום יש בזה איסור של 'ברכה שאינה צריכה'. כלומר זו ברכה מיותרת, שהרי בברכה שהוא עומד לברך על הפתיתים שהם העיקר, הוא עתיד לפטור את התוספות שנועדו להטעימם (שו"ע ריב, א, מ"ב קסח, מח; רטו, יח).

ואף אם ישארו לו בצלחתו, אחר שיסיים את הפתיתים, מעט מהתוספות, וירצה לאוכלן, לא יברך עליהן, שהואיל והיו טפלות לפתיתים, בברכה שבירך על הפתיתים נפטרו. אבל אם נשאר לו מהתוספות הרבה, והוא רוצה לאוכלן מפני טעמן, יש לאכילתן חשיבות עצמאית, ועליו לברך עליהן (מ"ב קסח, מו).[1]

אפילו לחם יכול לעיתים רחוקות להיחשב כטפל. למשל, הרוצה לשתות משקה חריף, וכדי להפיג את חריפותו אוכל עמו פת – כיוון שהמשקה עיקר, מברך עליו ופוטר את הפת. אבל אם רצה גם לשבוע מהלחם או ליהנות מטעמו, למרות שעיקר מגמתו לשתות את המשקה, כיוון שהוא מעוניין גם בלחם, מפני חשיבותו הוא נעשה לעיקר, ובברכת 'המוציא' שיברך על הלחם הוא פוטר גם את המשקה (שו"ע ריב, א, מ"ב ה, וראו לעיל ג, ו).


[1]. בירך על הפתיתים ורק אח"כ הביא את התוספות – אם בעת שבירך על הפתיתים חשב להביא את התוספות או שהוא רגיל בכך, בברכה על הפתיתים פטר אותן. אבל אם לא חשב להביאן וגם אינו רגיל בכך, כשיביא אותן יצטרך לברך עליהן, שכל זמן שלא היו לפניו בעת הברכה על העיקר, לא נפטרו (מ"ב ריב, ד). ולא יברך אחריהן ברכה אחרונה, הואיל ובפועל אכלן כטפלות (עי' שעה"ב טו, הערה י). אכל מאכל והופתע מחריפותו, ונזקק למאכל מתוק, חייב לברך על המאכל המתוק. אבל אם מתחילה חשב להפיג את החריפות במאכל המתוק, המתוק טפל לחריף ונפטר בברכתו (מ"ב ריב, ה). ואם מתוך מה שאכל נעשה צמא, למרות שצמאונו התעורר מתוך המאכל, כיוון שבפועל הוא רוצה עכשיו את השתייה מצד עצמה, עליו לברך עליה (עי' שעה"צ ריב, יט, פס"ת יא).

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל | כתיבת תגובה

ב – כשיש ספק אם מאכל טפל לחבירו

לפעמים יש לאדם ספק האם מאכל אחד טפל לחבירו, כגון שהוא אוכל קוגל עם מלפפון חמוץ, ואזי הדין הוא כך: אם ברור לו שהמלפפון טפל לקוגל, מפני שכל מגמת אכילתו היא להטעים את הקוגל, בברכת 'מזונות' שיברך על הקוגל יפטור את המלפפון. אבל אם יש לו ספק, שאולי יש למלפפון חשיבות עצמאית, ואף שבלא הקוגל לא היה אוכלו, ובזכות הקוגל הוא נהנה ממנו יותר, מכל מקום בפועל הוא נהנה ממנו כשלעצמו, ולכן גם ירצה לטעום ממנו לבד – במקרה כזה, יאכל בתחילה מעט מהקוגל לבדו ויברך עליו 'מזונות', ומעט מהמלפפון לבדו ויברך עליו 'האדמה', ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד.

וכך נכון לנהוג בכל מקרה שמתעורר ספק אם מאכל מסוים טפל לחבירו, שיברך תחילה על כל מאכל בנפרד ויאכל ממנו מעט, ובזה יצא מהספק, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול את שניהם יחד. ואין בזה חשש 'ברכה שאינה צריכה', הואיל והיא נצרכת כדי לצאת מהספק (פמ"ג, שדי חמד).[2]

ולעניין ברכה אחרונה, אם אכלם יחד, אף שאכל מכל אחד מהם כ'זית', יברך 'על המחיה' בלבד, שהואיל ויש לו ספק אם המלפפון חשוב לעצמו, אינו יכול לברך עליו. וכדי לצאת מהספק, טוב שיאכל או ישתה דבר אחר שיחייב אותו בברכת 'בורא נפשות'. וכן אם יאכל מהמלפפון כ'זית' בנפרד, יתחייב לברך עליו 'בורא נפשות'.


[2]. האיסור לגרום ברכה שאינה צריכה הוא רק כאשר אין בה שום צורך, אבל כאשר מטרתו לצאת מהספק, זהו צורך חשוב שלמענו אפשר לגרום לברכה (פמ"ג פתיחה י, שדי חמד אס"ד ברכות א, ד. וראו להלן יב, ב). ויש לציין כי לאבה"ע וגר"ז בסדבה"נ ג, יד, אם ברכת הטפל שונה מברכת העיקר, מידת חסידות לברך על הטפל תחילה כדי לברך עליו את ברכתו המבוררת. ולשאר הפוסקים, כשאין בכך שום צורך זו 'ברכה שאינה צריכה'.

לעניין סדר הברכות, יש חוששים שאם יברך תחילה על העיקר (הקוגל) יפטור את הטפל (מלפפון), ולכן לדעתם או שיקדים לברך על הטפל, או שיכוון במפורש בברכה על העיקר שלא לפטור את הטפל. ונראה כדעת הפמ"ג ורב פעלים (ב, כז), שכאשר הוא מתכוון לברך על שני המינים, נחשב כמכוון במפורש בברכת הראשון שאינו מוציא את השני, וממילא אין בשעת ברכתו עיקר וטפל. והמהדרין יחשבו על כך במפורש (עי' ברכ"ה ח"ג י, ב-ג; ט, 40; פס"ת ריב, ב (ח-ט), שעה"ב י, יג).

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל | כתיבת תגובה

ג – תערובת של שני מינים

מאכלים רבים מורכבים ממיני מאכלים שונים, שאילו היו נאכלים בנפרד היו מברכים על כל אחד מהם ברכה מיוחדת, אבל כיוון שעירבו אותם יחד נעשו למאכל אחד. ולעניין הברכה, המאכל המרכזי שבתערובת הוא העיקר, ושאר המאכלים נעשים טפלים לו ונפטרים בברכתו. למשל, אורז שעירבו בו צימוקים או טונה, כיוון שהאורז עיקר – מברך עליו 'מזונות' ופוטר את הצימוקים והטונה. וכן האוכל סלט ירקות שעירבו בו מעט חתיכות זית כדי להוסיף בו טעם, כיוון שהירקות עיקר, מברך על הסלט 'האדמה' ופוטר את הזיתים. וכן אורז שהניחו עליו שקדים כדי לייפותו, השקדים טפלים לאורז, וברכת 'מזונות' שמברך על האורז פוטרת את השקדים.

כאשר שני המינים שבתערובת חשובים ומעורבבים לגמרי, הולכים אחר הרוב. למשל, אם הכינו פשטידה מגבינה וירקות: אם הרוב ירקות – ברכתה 'האדמה', ואם הרוב גבינה – ברכתה 'שהכל'. וכן אם עירבו אורז ועדשים: אם הרוב אורז – מברכים 'מזונות', ואם הרוב עדשים – מברכים 'האדמה'. וכן אם עירבו יוגורט וחתיכות פרי: אם הרוב יוגורט – ברכתו 'שהכל', ואם הרוב פרי עץ – ברכתו 'העץ'.[3]

אמנם כאשר החתיכות שבתערובת ניכרות, כמו בסלט פירות שיש בו חתיכות של פירות עץ, וחתיכות של פירות אדמה, כיוון שהחתיכות גדולות יחסית וניכר על כל אחת מהן מאיזה פרי היא, יש ספק אם הברכה על הרוב תפטור את המיעוט. לפיכך, יש ליקח תחילה חתיכה של פרי עץ ולברך עליה 'העץ', וחתיכה של פרי אדמה ולברך עליה 'האדמה'. ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד.[4]


[3]. אמנם לפעמים הרוב אינו קובע, למשל, קציצת בשר שעירבו בה ירקות או אורז, אף שהבשר מיעוט, כיוון שהוא חשוב יותר (עובדה שהיא נקראת 'קציצת בשר'), הוא העיקר וברכת הקציצה 'שהכל'. וכך משמע במ"ב ריב, א, וכ"כ באול"צ ח"ב יד, כט-ל, ושעה"ב טו, הערה כב. אמנם י"א שכאשר שני המינים חשובים, הולכים תמיד אחר הרוב (עי' ברכ"ה ח"ג י, 130, וזה"ב עמ' 93). אולם נראה שהרוב קובע רק כאשר לא ברור מהו העיקר, אבל בבשר ואורז ברור שלדעת בני אדם הבשר חשוב יותר.

כאשר יש ספק מה הרוב או העיקר, אם יש לו שני מאכלים שבברכות עליהם יפטור את שתי האפשרויות, מוטב שיברך עליהם תחילה. ואם לא, אם אפשר, יפריד בין המינים שבתערובת, ובתחילה יברך ויאכל מכל מין בנפרד. וכשאין פתרון, יברך את הברכה שגם אם טעה בה, תפטור בדיעבד את המין השני. שאם הספק בין 'העץ' ל'האדמה' – יברך 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' – יברך 'שהכל'.

[4]. אם החתיכות שבתערובת גדולות, עד שפעמים רבות עולה בכף שהוא אוכל רק סוג אחד של מאכל, אין זו תערובת, וחובה לברך על כל מין את ברכתו (ערוה"ש ריב, ב). אבל אם בדרך כלל עולים בכף משני המאכלים, אבל כל מאכל ניכר לעצמו, לפמ"ג זו תערובת ומברך ברכה אחת על הרוב, ולח"א (נא, יג), ובא"ח (פנחס יז), אינה תערובת וצריך לברך על כל מין את ברכתו. וכדי לצאת מהספק נכון לבודד בתחילה כל מין לבדו ולברך עליו, כפי שהתבאר בהלכה ב.

לגבי ברכה אחרונה, בדרך כלל ברכת שני המינים 'בורא נפשות'. אבל אם יש שם מפירות שבעת המינים, ואכל מכל אחד מהסוגים כ'זית', אלא שאכלם בתערובת, מחמת הספק יוכל לברך רק על המאכל שממנו הרוב. ואם ירצה לצאת מהספק, יאכל מהמיעוט כ'זית' בנפרד, וכך יוכל לברך בסוף 'מעין שלוש' ו'בורא נפשות'. וראו בהערה הבאה ולעיל י, ג, 4.

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל | כתיבת תגובה

ד – תערובת שיש בה מין דגן

כל מה שלמדנו שהולכים בתערובת מאכלים אחר הרוב הוא בתערובת רגילה, אבל אם אחד המינים שמרכיבים את התערובת הוא מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. למשל, עוגה, אף שרוב מרכיביה מסוכר, ביצים, אגוזים ושוקולד, אם יש בה קמח מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. וכן פשטידת ירקות שעירבו בה מעט קמח כדי להשביח את טעמה, הקמח עיקר, ומברכים על הפשטידה 'מזונות'. וזאת משום שחמשת מיני דגן הם החשובים שבמאכלים, שמהם עושים לחם ומזונות, לפיכך, כל אימת שהם נמצאים בתערובת הם קובעים את הברכה. וכן דין סלט איטריות (נודלס) וכרוב, שהואיל ומעורב בסלט מין דגן, גם כשהדגן מיעוט, ברכתו 'מזונות'.

ודין הברכה האחרונה מורכב יותר כי הוא תלוי באכילת כ'זית'. ולמעשה, אם הדגן היה רוב התערובת, ואכל מהכל יחד כ'זית', מברך 'על המחיה'. וגם אם הדגן היה מיעוט, אלא שבפועל אכל מהדגן כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בזמן של 'אכילת פרס' (שש דקות), מברך 'על המחיה'. למשל, אם הקמח היה שליש מכלל המרכיבים, אם אכל מהפשטידה כשיעור שלושה זיתים במשך שש דקות, כיוון שאכל מהדגן כשיעור 'זית' – מברך 'על המחיה'. אבל אם מה שאכל היה כ'זית' שרק מיעוטו דגן – יברך 'בורא נפשות'. ובעוגה הדין שונה, שהואיל וכל שאר המרכיבים נועדו להטעים את הקמח, הם בטלים לגמרי לקמח, ואפילו אם הקמח מיעוט, כל שאכל מהעוגה כשיעור 'זית', מברך 'על המחיה' (וכך הוא בכל העוגות כמעט, שלפחות שמינית מהתערובת שלהן קמח, כמבואר לעיל י, ט).[5]

וכל מה שלמדנו שמאכל שיש בו מין דגן מברכים עליו בתחילה 'מזונות', הוא בתנאי שהדגן נועד לתת טעם במאכל או כדי להשביע, אבל אם תפקידו של הדגן להדביק את מרכיבי התבשיל או המאפה, הרי שהדגן טפל למרכיבים האחרים, ואין בידו כוח לקבוע את הברכה. לפיכך, פשטידת ירקות שעירבו בה קמח כדי להדביק את הפשטידה, מברכים עליה 'האדמה' (שו"ע רח, ב-ג). קציצת דג או בשר שעירבו בה פירורי לחם כדי להגדיל את נפחה ולעשותה רכה, פירורי הלחם טפלים לבשר או לדג, ומברכים על הקציצה 'שהכל' (אבנ"ז או"ח לח).

לפעמים יש ספק אם המאכל שלפנינו הוא מאכל אחד שיש בו כמה מרכיבים וממילא צריכים לברך על העיקר ולפטור את הטפל, או שהוא צירוף של כמה מאכלים שצריך לברך על כל אחד מהם בנפרד. למשל, חמין (טשולנט) שיש בו גריסים, פשטידת קמח, תפוחי אדמה, שעועית ובשר. וגם כאשר פשטידת הקמח נתפוררה ונתפזרה בכולו, עדיין יש ספק האם החמין נחשב לתערובת אחת שברכתו 'מזונות', או שהבשר ותפוחי האדמה, מפני שהם גדולים, נחשבים כמינים נפרדים, וצריך לברך עליהם את ברכותיהם. וכפי שלמדנו (בהלכה ג), במצב כזה יש לברך בתחילה על כל מאכל בנפרד, על הגריסים 'מזונות', על תפוח אדמה 'האדמה', ועל חתיכת בשר 'שהכל', ואח"כ יאכל את החמין כתערובת.

ולגבי ברכה אחרונה, אם אכל כ'זית' ממיני הדגן, מברך 'על המחיה'. ולגבי שאר המינים, אם היו מעורבבים לגמרי, עד שלא אכל מהם כ'זית' בנפרד, מפני שכמעט תמיד העלה במזלגו גם מין דגן, יש ספק אם יברך עליהם 'בורא נפשות', שאולי נפטרו בברכת הדגן. אבל אם אכל מהם כ'זית' בנפרד, היינו שבסך כל הפעמים שאכל מהן לבד היה כ'זית', יברך 'בורא נפשות'. וכן אם לא היה בדגן שאכל כ'זית', ובשאר המאכלים היה כ'זית', אף שהיו מעורבים – יברך 'בורא נפשות' (ערוה"ש ריב, ב).


[5]. ראו לעיל י, 14, שכאשר אכל כחצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וכחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', חוששים לדעת המחמירים ואינם מצטרפים לחייב ברכת 'בורא נפשות'. אבל אם הם מאכל אחד, שאינו מעורבב לגמרי כאחד, כדוגמת עוגה עם מילוי, או סלט איטריות (נודלס) וכרוב, אם ביחד יש שיעור כ'זית' – מברכים 'בורא נפשות'. ואם הוא מאכל אחד ששני המרכיבים שבו מעורבבים לגמרי, כמו פשטידה, ואכל כ'זית', הולכים אחר הרוב. וראו שם בהרחבות בביאור הדין. וראו לעיל י, ט, בדין בעוגה.

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל | כתיבת תגובה

ה – מאכלים נוספים (שניצל, קובה, שטרודל, פלפל ממולא, מוסקה)

על שניצל עוף או דג מברכים 'שהכל'. ואף שבציפוי שלו יש דגן שמוסיף טעם, כיוון שאינו מעורב בתוך המאכל, ומגמתו היא רק להטעים את הבשר מבחוץ, הבשר נשאר עיקר. וכן חצילים מטוגנים שמצופים בקמח או פירורי לחם, ברכתם 'האדמה' (כך המנהג. וגם לסוברים שברכתם 'מזונות', הואיל ויש בזה ספק צריכים לברך 'שהכל').

אבל על קובה, שהיא קציצה שיש לה מעטה עבה של בצק ובתוכה בשר, כיוון שיש לבצק חשיבות עצמית, הוא העיקר ולכן ברכתה 'מזונות'.

וכן על שטרודל שמילאוהו בבשר, כיוון שיש למעטה הבצק שנאפה עם המילוי חשיבות עצמית, אף שהוא דק ומועט יחסית לבשר, הבצק עיקר וברכת השטרודל כולו 'מזונות'. ובסוף, אם היה בבצק כשיעור 'זית' (חצי ביצה), יברך 'על המחיה'. ואם לא היה בבצק כשיעור 'זית' אבל ביחד אכל כ'זית', יברך 'בורא נפשות'. ואם רצה מתחילה להפריד את מעטה המזונות שבשטרודל מהבשר, הרי שהפך אותו לשני מאכלים, ויברך על המזונות לחוד ועל הבשר לחוד, הן ברכה ראשונה והן ברכה אחרונה.

בלינצ'ס (חביתיות), שעשוי מבצק דק שהוכן על מחבת וממלאים אותו בגבינה או ירקות מרוסקים – גם כשהבצק לא טוגן עם המילוי, כל זמן שאינו מעוניין להפריד את המעטה מהמילוי, הרי זה מאכל אחד, וממילא הבצק עיקר וברכתו 'מזונות' (לגבי ברכה אחרונה דינו כשטרודל).

בוטנים אמריקאים, הם בוטנים שמצופים בשכבה עבה של קמח עם מתיקות, וכיוון שהקמח הוא אחד ממרכיבי המאכל, ברכתו 'מזונות'. ואם אכל מהקמח לבדו כשיעור 'זית', מברך בסוף 'על המחיה'. ואם לא אכל מהקמח שיעור כ'זית', אבל משני המרכיבים יחד אכל כשיעור 'זית', יברך 'בורא נפשות'.

יש מאכלים שקשה לקבוע אם יש ביניהם עיקר וטפל, כדוגמת מוסקה, שהוא מאכל העשוי מפרוסות חצילים ממולאות בקציצת בשר, שהואיל ושני המרכיבים שלו חשובים וניכרים, קשה לקבוע איזה מהם חשוב יותר. לפיכך, יאכל תחילה מהחצילים לבד ויברך 'האדמה', ויאכל מהבשר לבד ויברך 'שהכל', ואח"כ יאכלם יחד.

על פלפל ממולא באורז ומעט בשר מברך 'מזונות', מפני שהאורז עיקר, ותפקיד הפלפל לעוטפו ותפקיד הבשר להטעימו. ואם הפריד את המילוי מהפלפל, כדי לאכול כל אחד מהם בנפרד, יברך על המילוי 'מזונות' ועל הפלפל 'האדמה'.

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל | כתיבת תגובה