לו – סכנות

א – מצוות הבריאות ואיסור מאכלים מסוכנים

אסור לאכול מאכלים שעלולים להכיל רעלים, וגם כאשר החשש לכך רחוק, אסור לאוכלם. שכן למדו חכמים שאדם צריך להיזהר מאוד לשמור את נפשו, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", ונאמר (שם טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". ואמנם פסוקים אלו נאמרו כאזהרה על עניין האמונה בה', בתורתו ובמצוותיו, שהן תכלית קיום נפשו של האדם. אולם התנאי הראשון לקיום האמונה, שהאדם יחיה ולא ימות, ולכן פסוקים אלו מחייבים את האדם גם לשמור את נפשו ממוות וממחלות. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה – צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים". גם כאשר חשש סיכון החיים רחוק, הורו חכמים להחמיר בזה יותר מאשר בחשש איסור, כי "חמירא סכנתא מאיסורא" – 'חמורה הסכנה מהאיסור' (חולין י, א; רמ"א קטז, ה). והמסכן את עצמו באכילה של דבר מסוכן ומת, ייתן את הדין על כך, שנאמר (בראשית ט, ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ".

גם אכילת מאכלים שפוגעים בבריאות הגוף אסורה, והשומר על בריאותו מקיים מצווה, והרי זה בכלל מה שהורתה התורה (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". שה' ברא את גופנו שיהיה בריא, ועלינו לשמור אותו ולא לאכול מאכלים שיפגמו בבריאותו. יתר על כן, בריאות טובה מאפשרת לאדם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות בשמחה. וכן נהגו גדולי ישראל לדורותיהם להדריך את תלמידיהם בדרכי הבריאות, כמבואר בתלמוד ובספרי הפוסקים והמוסר. ואם אפילו להשחית מזון אסור, על אחת כמה וכמה שאסור לאדם להשחית את גופו בפגיעה בבריאותו (שבת קמ, ב).

בכל ההדרכות הרפואיות עלינו ללכת לפי המקובל על רופאי דורנו. למעשה, ההדרכה המקובלת כיום היא לצמצם עד כמה שאפשר באכילת מאכלים מעובדים, ומאכלים עתירי סוכר, מרגרינה, מלח, קמח לבן ושומן רווי וטראנס. בין המאכלים המאופיינים במרכיבים אלו: משקאות קלים, חטיפים תעשייתיים, נקניקים, בורקסים ועוגות. מנגד מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות ושתיית מים. ומעל הכל, שלא לאכול יותר מדי, להקפיד על פעילות גופנית ושינה טובה. אמנם גם צריך להיזהר מדיאטות חריפות ומנהגי בריאות קיצוניים, שכן השמחה והטבעיות הן יסוד הבריאות, וזהירות והקפדה יתירה פוגעת בהן (ראו פנה"ל ברכות יג, ט-יא).[1]


[1]. המצווה מהתורה להיזהר מסכנה נאמרה במפורש לגבי עשיית מעקה לגג (דברים כב, ח; רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש יא, ד-ו; פנה"ל ליקוטים ב' ט, ז). יש אומרים שממצוות מעקה אפשר ללמוד שכל דבר שיש בו חשש סכנה אסור מהתורה (עי' תבואות שור יג, ב). מרן הרב קוק (מצוות ראיה ג, יז) ביאר שהאיסור מהתורה הוא כאשר הסכנה קרובה, אבל חשש סכנה רחוקה אסור מדברי חכמים. בפלא יועץ ערך 'שמירה' כתב "ומכלל השמירה שלא ישמור עצמו יותר מדי". חובת שמירת בריאות הגוף נלמדת גם מהאיסור להשחית עצי פרי, קל וחומר שאסור לאדם לפגום בבריאות גופו, וכפי שאמרו בשבת קמ, ב, שבל תשחית של הגוף חשוב יותר מבל תשחית של מאכלים. ←

הרמב"ם, בספרו ההלכתי 'משנה תורה' כתב הדרכות רפואיות לחיים בריאים כפי המוסכם על רפואת זמנו (הל' דעות פרק ד; עי' יד פשוטה שם בפתיחת הפרק). אמנם למעשה, כאשר הדרכות רופאי זמנינו שונות מהדרכות הרמב"ם, יש ללכת לפי העמדה המקובלת על רוב רופאי זמנינו (וכפי שבצום יום הכיפורים הולכים אחר הרופאים שלפנינו, שו"ע או"ח תריח, א-ד). ויתכן שתנאי שמירת המזון השתנו, ולכן מאכלים שנחשבו בימי הרמב"ם כמזיקים, מפני שלא יכלו לשומרם כראוי, נחשבים כיום כבריאים. בנוסף לכך, יתכן שבתנאי מחסור שהיו שכיחים בעבר, מזונות מסוימים נחשבו בריאים, וכיום בתנאי שפע הם מזיקים. ועוד, מדע הרפואה התפתח מאז, ויש דברים שהרופאים כיום יודעים שבעבר לא ידעו.

ב – איסור גילוי מסכנת ארס

בעבר היו נחשים ארסיים מצויים בסביבות הבתים, ופעמים שהיו מטילים ארס לתוך מים, יין או חלב, ופעמים שהיו מנקרים בפירות ובמאכלים, והשותה מאותם משקים או אוכל מאותם מאכלים היה עלול למות. לפיכך, אסרו חכמים לשתות ולהשתמש במשקים שהתגלו ונותרו ללא כיסוי, ואסרו לאכול פירות ומאכלים שיש בהם סימני ניקור. לא זו בלבד, אלא הורו שאם הניחו יין של תרומה גלוי למשך זמן שבו יכול נחש לצאת ממקום קרוב ולשתות ממנו, ישפכו את היין. ואף שאסור לאבד תרומה מפני שנתקדשה לאכילת כהנים, משום חשש סכנה הורו לאבדה (משנה תרומות ח, ד-ז).

אולם כבר בימי הראשונים, לא היו הנחשים מצויים בסביבות הבתים, והורו הראשונים שמותר לשתות משקים שהתגלו, מפני שהאיסור נקבע למקום שהנחשים מצויים בו, וכאשר אינם נמצאים, בטל האיסור (תוס' ע"ז לה, א, 'חדא', רא"ש, רשב"א, שו"ע קטז, א). לפיכך, מותר להניח מים ושאר משקים בלא כיסוי, ומותר לכתחילה לשתות אותם. ורק אם רואים בפועל נחש ושאר מינים ארסיים ששותים מהמשקה – אסור לשתות אותו (לבוש קטז, א). אמנם אין מקדשים על יין שהתגלה למשך כמה שעות, שהואיל ובושה להגישו לפני אדם נכבד, קל וחומר שאין לקיים עליו את מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעב, א). ויש מהדרים גם בזמן הזה לכסות מים ושאר משקים, משום כבוד לאיסור שהנהיגו חכמים, שאולי יש בו טעמים נוספים. וגם משום ניקיון, כדי שלא ייכנסו בהם שרצים ולכלוכים (של"ה, גר"א).

ג – אזהרות בריאות

הזהירו חכמים שלא ייתן אדם מטבע בפיו, שמא נגע בה אדם חולה, וידבק במחלתו. עוד הזהירו שלא לבלוע זיעת אדם, ושלא תתערב זיעה בתבשילים. וכן הזהירו שלא יניח אדם לחם בבית שחיו, שמא תידבק בו זיעה (ירושלמי תרומות ח, ג; שו"ע קטז, ד-ה).

כמו כן אנשים שמכינים מאכלים צריכים להקפיד על ניקיון ידיהם. במיוחד טבחים שמכינים מאכלים לרבים, צריכים להקפיד לשטוף את ידיהם ואצבעותיהם היטב במים ובסבון לפני שיגעו במאכלים. ובכל פעם שיצאו להתפנות, כשיחזרו יישטפו את ידיהם במים ובסבון. כמו כן, בעת שהטבח חולה במחלה מדבקת, עליו להימנע מהכנת מאכלים, כדי שלא ידביק את האוכלים במחלתו.

במיוחד צריכים להיזהר בעת הכנת מאכלים מן החי, הואיל ומצויים בהם יותר חיידקים וזיהומים. לפיכך, המטפל בבשר או בדג לפני בישולו, צריך לשטוף מיד לאחר מכן את ידיו במים ובסבון כדי לחטאן מחיידקים וזיהומים. שכן הבישול מחסל את החיידקים והזיהומים שבבשר ובדג, אבל לא את מה שנותר על ידי האדם שנגע בהם לפני הבישול. כמו כן נכון לשטוף היטב במים ובסבון משטחים שחתכו עליהם בשר ודג חי, כדי למנוע מעבר של חיידקים למאכלים אחרים.

צריך להקפיד לשמור את התבשילים במקרר, מפני שבתנאי חום מתרבים בהם חיידקים שעלולים לגרום להרעלת המזון. כשמוציאים מהמקרר תבשיל נוזלי ורוצים לחממו, יש להקפיד לחממו עד שיעלה אדים, כדי לחטא את החיידקים שעלולים להתפתח בו בעת החימום. ויותר מכל יש להיזהר לשמור היטב במקרר מאכלים מן החי שלא עברו בישול, כדוגמת מאכלים שיש בהם ביצים חיות כמיונז, שעלולים להתפתח בהם חיידקים מסוכנים כסלמונלה ואי-קולי.

כמו כן יש להיזהר שלא להניח סכין באופן שעלול לסכן אנשים. לדוגמא, אין לנעוץ סכין בפרי, שמא לא יבחין אדם בסכין וכשיישען על הפרי או ייפול עליו, ייפצע (ירושלמי תרומות ח, ג; רמב"ם הל' רוצח יב, ו; שו"ע קטז, ה).

ד – בשר ודגים יחד

נהגו ישראל שלא לאכול בשר עם דגים, משום שהיתה עמדה רפואית, שאכילתם עלולה לגרום לצרעת ולריח רע מהפה (פסחים עו, ב; שו"ע קטז, ב). אמנם מהרבה ראשונים משמע שאין בזה איסור, ומהרמב"ם עולה במפורש שמותר לאכול דג שנצלה עם בשר (מאכ"א ט, כג). וביארו הפוסקים, שמתוך לימודיו וניסיונו כרופא הסיק שאין בכך סכנה וממילא אין איסור לאכול יחד דג ובשר. אמנם רוב ככל האחרונים חששו לסכנה שבכך, ואף שרופאי זמנם לא הזהירו מאכילת בשר ודג, מאידך, גם לא יכלו להתחייב שאין באכילתם סכנה. שכן דעת הרופאים נשענה על הערכות, מסורת וניסיון אישי, וממילא היחס לעמדת הרופאים היה, שצריך לחשוש לה אבל אין לקבלה בוודאות. וממילא לא יכלו לסמוך עליהם ולבטל את חשש הסכנה שבאכילת דגים ובשר. ולכן רק במקרים של ספק, צירפו האחרונים את דעת הרמב"ם להקל (חת"ס יו"ד קא; דברי מלכיאל ב, נג).

אולם כיום, שמדע הרפואה נשען על מחקרים שיטתיים שנבדקים במקומות שונים בעולם, תוך החלפת מידע בין כל מרכזי המחקר והרפואה, העמדות הרפואיות נחשבות כמבוססות יותר. וממילא כיוון שמוסכם על כל הרופאים בימינו שאין באכילת דג עם בשר סכנה, וכך גם היתה דעת חלק מהפוסקים, אין בכך איסור. ואין לטעון שיש בכך הפרה של דברי חכמים, מפני שבענייני רפואה לא היתה לחכמים עמדה הלכתית, אלא שעל פי המצווה לשמור על הבריאות, הדריכו את הציבור ללכת על פי ההוראות הרפואיות המקובלות בזמנם. וכיום כשברור לרופאים שאין בזה סכנה, אין בכך איסור.

אמנם כיוון שמדורי דורות נהגו ישראל שלא לאכול בשר ודגים יחד, עד שההפרדה ביניהם היא אחד מסימני ההיכר של המטבח היהודי ונימוסיו – הנוהג המקובל להקפיד שלא לבשל בשר עם דגים, ולא להגיש בשר ודגים על צלחת אחת. וכאשר רוצים לאכול מנה של דג ומנה של בשר, מכינים מזלג, סכין וצלחת נפרדים לכל מנה. ובשעת הצורך, מקנחים אותם במפית או בלחם לפני אכילת המין השני, או מנקים את המזלג והסכין בעזרת הפה, כדי שלא יתערבו שאריות מין אחד עם המין השני. ואם נותר על האצבעות רוטב ממין אחד, שוטפים אותן או מנגבים אותן במפית. כמו כן שותים דבר מה בין אכילתם (שו"ע ורמ"א קטז, ג; פרי תואר ד).[2]


[2]. פסחים עו, ב: למר בר רב אשי אסור לאכול דג שנצלה עם בשר באותו תנור, משום שקשה לריח הפה ולצרעת, ולרבא מפרזיקיא מותר לאוכלם יחד. למעשה, כתבו המרדכי, סמ"ק, או"ה הארוך, שאסור לאכול דג עם בשר. וכן נהג הרא"ש ואף הקפיד ליטול ידיים בין אכילת דג לבשר, כמובא בטור או"ח קעג (מפני שנהגו אז לאכול בידיים).

אמנם הרי"ף והרבה ראשונים שביארו את כל הלכות איסורי אכילה, לא הזכירו איסור זה. ומהרמב"ם (מאכ"א ט, כג), עולה במפורש שמותר. ויש סוברים למעשה, שהסכנה היא רק באכילת בשר ודג שבושלו יחד, אבל אין סכנה לאוכלם יחד אם התבשלו לחוד (רמ"א קטז, ג; חכ"א סח, א). ויש סוברים שהסכנה קיימת רק בדג ביניתא שהוזכר בגמרא ולא בשאר דגים עם בשר (עי' דברי מלכיאל ב, נג).

אולם למעשה כתבו האחרונים שאסור לאכול דג ובשר משום סכנה, זולת מ"א (או"ח קעג, א) שכתב: "אפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך… דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות". ואף שכבר בימי הראשונים לדעת רופאים רבים לא היתה באכילת דג ובשר סכנה, עד הדורות האחרונים התייחסו לעמדתם כאל דעה שמוטלת בספק, ולכן הורו האחרונים שלא לאוכלם יחד. ואם התערב מין אחד בשני, כל עוד טעמו מורגש, אסרו לאכול את התערובת. אמנם כאשר התעורר ספק של תערובות, דעת רוב האחרונים שיש לצרף את דעת המתירים להקל (עי' חת"ס יו"ד קא; מהרש"ם ג, רפח; דעת כהן נה; דברי מלכיאל ב, נג; יבי"א ח"א יו"ד ז).

בדורות האחרונים התפתחו שיטות מחקר שקידמו את מדע הרפואה לדרגת אמינות גבוהה יותר, עד שאין מקום יותר לחשוש לעמדות הרופאים שהיו בימי התלמוד לעומת עמדת הרופאים כיום. ואולי השתנו הטבעים, שבעבר היו מצויים חיידקים מסוימים בבשר ובדגים שבעירובם יחד גרמו מחלות, וכיום שהם אינם מצויים, בטל האיסור. ואמנם החת"ס העלה אפשרות שאיסור זה נחשב כדבר שנקבע במניין שאין לבטלו. ויש סוברים שיש לקיים את האיסור שמא היו לו טעמים נוספים שלא הוזכרו (עי' ציץ אליעזר כא, ח). אולם כיוון שלרוב ככל הפוסקים האיסור מחמת סכנה בלבד, כאשר מתברר שאין סכנה, בטל האיסור. וכשם שבטל האיסור לשתות משקים מגולים במקום שאין מצויים נחשים (לעיל הלכה ב). קל וחומר כאשר יש אמוראים וראשונים שסברו מעיקרא שאין סכנה באכילת בשר עם דג. לפיכך הלכה כרמב"ם ודעימיה שאין איסור לאכול דג עם בשר. וכ"כ הרב ליאור בדבר חברון (יו"ד קטו). אמנם מצד הנימוס המקובל נוהגים להפרידם. יש לציין שנימוסי שולחן אלו מקובלים גם אצל עמים נוספים, שמקפידים להפריד בין דגים לבשר, מפני טעמם וריחם השונה. במקומות יוקרתיים אף צורת הסכו"ם והצלחות שלהם שונה.

ה – דגים בחלב

מותר לבשל דגים עם חלב וכן מותר לאכול דגים עם חלב. שלא גזרו חכמים על דגים להחשיבם כבשר, הואיל והמראה שלהם שונה מאוד, וגם דינם שונה, שאינם צריכים שחיטה ודמם מותר באכילה. וכן מבואר במשנה (חולין קג, ב), שמותר לבשל ולאכול דגים עם חלב, וכן מבואר בתלמוד (שם קיא, ב), שהיו נוהגים לטבול דגים ברוטב חלבי.

אמנם כתב רבי יוסף קארו (בית יוסף יו"ד פז, ג), שאין לאכול דגים עם חלב מפני חשש סכנה, ובעקבות דבריו, בארצות המזרח וצפון אפריקה, רבים נהגו להיזהר מכך. והיו שאמרו שרק מאכילת דגים עם חלב צריך להיזהר, אבל לא מאכילתם עם חמאה (זבחי צדק). מנגד, גם מבין פוסקי הספרדים היו שהתירו לאכול דגים עם חלב (פר"ח, חיד"א, שלחן גבוה).

למעשה, מותר כיום לבני כל העדות לאכול דגים עם חלב, הואיל ומבואר בתלמוד ובראשונים שאכילתם יחד מותרת לכתחילה. ואף אלו שנהגו להחמיר, החמירו מסיבה רפואית בלבד, וכיוון שהרופאים בימינו מסכימים שאין בכך סכנה, בטל האיסור. ויתכן שבעבר, באזורים מסוימים היו מצויים בחלב חיידקים שבפגישתם עם דגים התעוררו לגרום מחלות, ומתוך הניסיון, הורו הרופאים שבאותם המקומות להימנע מאכילת דגים עם חלב. וכיוון שמצווה להיזהר מסכנות, הורו הרבנים שבאותם המקומות לשמוע בקולם. אבל כיום שנוהגים לפסטר את החלב, כבר אין לחשוש לאותן מחלות, וגם אלה שהיו מחמירים בזה בעבר, רשאים לאכול דגים עם חלב.[3]


[3]. במשנה חולין קג, ב: "כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים". ובגמרא קיא, ב, מבואר שמותר לאכול דגים עם כותח (רוטב חלבי). וכן מבואר בראשונים, שאוכלים דגים עם חלב, ומהם: רמב"ם (מאכ"א ט, ה), רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריטב"א, מאירי וטור. אולם בב"י פז, ג, כתב להימנע מכך מחשש סכנה, ובשו"ע לא הזכיר זאת. יש סוברים שטעות סופר ישנה בבית יוסף, ובאמת התכוון לכתוב שאין לאכול דגים עם בשר, אבל דגים עם חלב מותר (ט"ז פז, ג; פר"ח). אולם רבים מהאחרונים הבינו שדעתו לאסור אכילת דגים עם חלב. וכך כתבו: לבוש, בית לחם יהודה, פמ"ג, בא"ח (ש"ש בהעלותך טו), ועוד רבים מפוסקי הספרדים, וכ"כ ביחו"ד ו, מח. מנגד, גם מבין פוסקי הספרדים, היו שהתירו לאכול דגים עם חלב. כ"כ פר"ח (פז, ו), חיד"א (מחזיק ברכה ד), שולחן גבוה (יא); הרב משאש (שמש ומגן ד, יו"ד יב), וכן הוראת כל פוסקי אשכנז.

למעשה, גם לבני משפחות שנהגו בעבר להימנע מכך מותר כיום לאכול דגים עם חלב, כיוון שמצד ההלכה אין בזה שום איסור, ורק מצד הסכנה אסרו זאת, ועמדת הרופאים בדורות האחרונים שאין בזה שום סכנה. ואין בזה פקפוק על מנהג הדורות הקודמים שהחמירו בזה, כי אולי בעבר היתה בזה סכנה כמבואר למעלה.

ו – היחס לחשש סכנה סגולית

אין צריך לחוש כיום למנהגי זהירות שנהגו הקדמונים מפני חשש סכנות סגוליות, היינו סכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים. וכן למדנו ממנהג הזהירות מ'זוגות' (פסחים קי, א), שבימי התלמוד רבים נזהרו שלא לשתות כוסות או לאכול מאכלים במספר זוגי, כדי שלא להינזק משדים. לכן הקפידו לשתות כוס אחת או שלוש או חמש, ולא שתיים או ארבע או שש וכן הלאה, וכן במאכלים כדוגמת ביצים. אפשר לבאר שהשדים הללו קבלו את כוחם מדת האמגושים (של זרתוסטרא), שמאמינה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, והאוכלים או שותים זוגות, הוזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו. אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל (פסחים קי, ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי". תרגום: "כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך". כלומר, המקפיד להיזהר מסכנות אלו ולא נזהר – עלול להינזק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות, אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות וממדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. ובעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפישות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: "כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו". כלומר, הנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו המזיקים לשותים זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואע"פ כן אמרו חכמים, שנכון שיחשוש מדברים שידועים כמסוכנים. כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, כיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ולרוחות מסוג שונה, בעל כורחו גם לשדים ולרוחות שמזיקים לשותים זוגות יש עליו השפעה מסוימת, ולכן נכון שיזהר מסכנתם. אולם כיום, שכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לחשוש לסכנת המזיקים. ורק אותם אנשים שעדיין נותנים להם מקום בתפישת עולמם, מפני נטייתם או מפני חינוכם, צריכים לחוש להם.[4]


[4]. כיום אין נכון לעודד לחשוש לסכנות סגוליות, וכפי שהורו לגבי זוגות (תוס' יומא עז, ב; ב"י או"ח קע, א; א"ר יד; ערוה"ש יו"ד קטז, יז). ואף שבעולמות אחרים מן הסתם המזיקים הללו עדיין קיימים, כיוון שבעולמנו כמעט אין איש נותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. ועל כגון זה אמרו: "כיוון דדשו ביה רבים – שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'". כלומר כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לעודד לחשוש לסכנות אלה. והיו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל ההיזק שבני אדם ייחסו להם נגרם מחמת הפחד שגרמו לאנשים (הל' ע"ז יא, טז; פהמ"ש ע"ז ד, ז; מו"נ ג, לז; מו). לפי דרכנו, עולמם של הרמב"ם ודעימיה, שהוא עולם שכלתני-פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים-דמיוניים, וממילא בעולמם לא היה להם מקום, עד שטענו שהם אינם קיימים כלל. אולם רוב חכמי ישראל לא קבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים, ולכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (וכ"כ רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; והמיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז ג, תה, ועוד רבים). אבל גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, אין לעורר לכך.

ז – אזהרות סגוליות למקפידים

על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים: יש נוהגים שלא לאכול שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, אפילו היו סגורים בתוך כלי או צרורים בשקית, מפני חשש רוח רעה. אולם רבים אינם נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם וברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה היתה יכולה להזיק, במשך הזמן בטל החשש מפניה. וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת בימינו. אמנם מי שבמשפחתו נהגו לחשוש לכך, ובטעות השאירם גלויים בלילה, רשאי שלא לאוכלם בלא לחשוש לאיסור בל תשחית.[5]

מתקופת הגאונים היו שנזהרו שלא לשתות מים ב'שעת התקופה'. שנת החמה מחולקת לארבעה חלקים, ו'שעת התקופה' היא רגע חילופי התקופות. ויש שנהגו להימנע משתיית מים שעמדו שאובים באותה שעה, אלא אם כן הניחו בהם ברזל (רמ"א (יו"ד קטז, ה; או"ח תנה, א). מנגד, דעת גאונים וראשונים שאין ראוי לחשוש לזה כלל (רב האי גאון, אבן עזרא). וכן המנהג למעשה.[6]

הזהירו חכמים שלא לשתות מים בלילה מן הנהרות והאגמים, שהואיל ואינו רואה מה יש במים, יש חשש שמא יבלע עלוקה (ע"ז יב, ב). אבל לחששות הקשורים לשדים ורוחות אין חוששים.[7]


[5]. בנידה יז, א, אמר רשב"י, שהאוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו". מבארת הגמרא, שגם אם הניחו אותם בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש. ע"כ. הרמב"ם ורוב הראשונים לא הזכירו אזהרות אלו, וגם בשו"ע לא הובאו. וכ"כ שאין לחוש לזה ביש"ש חולין ח, יב, ובתפארת צבי קטז (לר' צדוק הכהן מלובלין). וכ"כ רבים בשם מהר"ם מרוטנבורג ביחס לביצה קלופה (מובא בהגהות מרדכי שבת ח' רמז תסא). ובישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, ד, ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם כבר אין בכך חשש, וכיוון שאנשים אינם מודעים לחשש זה, גם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם". וכן דעת האדר"ת, יד מאיר יט, שו"ת רב"ז ג, קיא; משמרת שלום קטז ד. ולכך נטו ציץ אליעזר יח, מו, ושבט הלוי ו, קיא, ה.

ורבים סוברים שלכתחילה יש לחשוש לכך, ובדיעבד אם השאירום קלופים בלילה, הרוצים לאוכלם רשאים (יבי"א ח"ב יו"ד ז). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (עי' שמירת הגוף והנפש ג, ו; בא"ח ש"ש פינחס יד). ואף שעדיף שלא לחשוש לכך, מי שרוצה לחשוש כמנהג משפחתו אינו צריך לחוש לבל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. והחוששים לכך, יכולים להשהות מינים אלו בלילה על ידי שישאירו איתם מעט מהקליפה, או את הבצל עם מעט משורשו (נידה יז, א); או יערבו בהם לפני כן מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן (צי"א יח, מו, ד; יבי"א ח"י יו"ד ט).

[6]. אף שאחרונים רבים דנו בפרטי מנהג זהירות זה, למעשה אין נוהגים להקפיד בו. וכ"כ במור וקציעה או"ח סו"ס תנה. בפועל הציבור אינו יודע מתי 'שעת התקופה', וגם יש דעות וספקות לגבי זמן חישובו. וכ"כ ב'שמירת הגוף והנפש' מז, י.

[7]. ע"ז יב, ב: "תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה – דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה". וכ"כ הרמב"ם הל' רוצח יא, ו, ורמ"א יו"ד קטז, ה. אמנם הוסיפו חכמים (שם) והזהירו שלא לשתות מים בלילה מחשש שד שנקרא 'שברירי'. ובפסחים (קיב, א) הזהירו שלא לשתות מים בלילי רביעי ולילי שבתות מפני סכנת רוח רעה. והזכירו לחש מסוים למי שצמא ורוצה לשתות בלא להסתכן. אולם כיוון שכיום אין חוששים לרוח רעה ושדים, חוששים רק לסכנה המוחשית. כמו כן אין חוששים לשפוך מים מבית הנפטר והבתים הסמוכים, כמבואר בישכיל עבדי ח"ב יו"ד יג; ובקו"א יו"ד ה; וציץ אליעזר ה, רמת רחל לה.

ח – אזהרות סגוליות שיש להן טעמים נוספים

יש אזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, ולהן ראוי לחוש, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמא, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב, שו"ע או"ח קפ, ד). וראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן המשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים והרכוש, וממילא גורמת לעניות (לעיל יג, יב).

רבים נוהגים שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, הואיל והמאכלים שמונחים שם עלולים להתלכלך או להישכח ולהתעפש. ועוד, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים, שנועדו להעניק חיוניות, שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת. ויש שאף חוששים לרוח רעה ששורה על המאכלים שהיו תחת המיטה בעת השינה, ולכן נמנעים מלאכול מאכלים ומשקים שהיו תחת המיטה. למעשה, לכתחילה אין להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, ואם הניחום, מותר לאוכלם.[8]


[8]. כתב הרמב"ם בהל' רוצח יב, ה: "ולא יתן התבשיל תחת המטה (ללא כיסוי) אע"פ שהוא עוסק בסעודה, שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו". ומקורו בירושלמי תרומות ח, ג, שלא הזכיר טעם של רוח רעה. אולם בבבלי פסחים קיב, א: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן". וכ"כ הראב"ד. מהירושלמי עולה שהאיסור רק בתבשיל ובמשקה, וכ"כ רי"ף, רא"ש וטור ושו"ע קטז, ה. ומהבבלי משמע שהאיסור בכל מאכל, וכ"כ שועה"ר הל' שמירת גוף ונפש ז. אמנם בדיעבד המאכלים מותרים, הואיל ואיסור רוח רעה רק לכתחילה (ח"א ב, ב; שבות יעקב ב, קה; פת"ש קטז, ד, רע"א ויד אפרים שם). ויש אומרים שמלכתחילה אין צריך להקפיד בזה (ר' צדוק בתפארת צבי קטז). ומנגד יש מחמירים שלא לאכול בדיעבד (גר"א, שיורי ברכה קטז, י; בא"ח ש"ש פינחס יד). ועי' בס' שמירת הגוף והנפש סימן יד, א-יז, בכל פרטי המנהג והדעות.