אסור לאכול מאכלים שעלולים להכיל רעלים, וגם כאשר החשש לכך רחוק, אסור לאוכלם. שכן למדו חכמים שאדם צריך להיזהר מאוד לשמור את נפשו, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", ונאמר (שם טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". ואמנם פסוקים אלו נאמרו כאזהרה על עניין האמונה בה', בתורתו ובמצוותיו, שהן תכלית קיום נפשו של האדם. אולם התנאי הראשון לקיום האמונה, שהאדם יחיה ולא ימות, ולכן פסוקים אלו מחייבים את האדם גם לשמור את נפשו ממוות וממחלות. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה – צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים". גם כאשר חשש סיכון החיים רחוק, הורו חכמים להחמיר בזה יותר מאשר בחשש איסור, כי "חמירא סכנתא מאיסורא" – 'חמורה הסכנה מהאיסור' (חולין י, א; רמ"א קטז, ה). והמסכן את עצמו באכילה של דבר מסוכן ומת, ייתן את הדין על כך, שנאמר (בראשית ט, ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ".
גם אכילת מאכלים שפוגעים בבריאות הגוף אסורה, והשומר על בריאותו מקיים מצווה, והרי זה בכלל מה שהורתה התורה (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". שה' ברא את גופנו שיהיה בריא, ועלינו לשמור אותו ולא לאכול מאכלים שיפגמו בבריאותו. יתר על כן, בריאות טובה מאפשרת לאדם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות בשמחה. וכן נהגו גדולי ישראל לדורותיהם להדריך את תלמידיהם בדרכי הבריאות, כמבואר בתלמוד ובספרי הפוסקים והמוסר. ואם אפילו להשחית מזון אסור, על אחת כמה וכמה שאסור לאדם להשחית את גופו בפגיעה בבריאותו (שבת קמ, ב).
בכל ההדרכות הרפואיות עלינו ללכת לפי המקובל על רופאי דורנו. למעשה, ההדרכה המקובלת כיום היא לצמצם עד כמה שאפשר באכילת מאכלים מעובדים, ומאכלים עתירי סוכר, מרגרינה, מלח, קמח לבן ושומן רווי וטראנס. בין המאכלים המאופיינים במרכיבים אלו: משקאות קלים, חטיפים תעשייתיים, נקניקים, בורקסים ועוגות. מנגד מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות ושתיית מים. ומעל הכל, שלא לאכול יותר מדי, להקפיד על פעילות גופנית ושינה טובה. אמנם גם צריך להיזהר מדיאטות חריפות ומנהגי בריאות קיצוניים, שכן השמחה והטבעיות הן יסוד הבריאות, וזהירות והקפדה יתירה פוגעת בהן (ראו פנה"ל ברכות יג, ט-יא).[1]
