חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – בשר ודגים יחד

נהגו ישראל שלא לאכול בשר עם דגים, משום שהיתה עמדה רפואית, שאכילתם עלולה לגרום לצרעת ולריח רע מהפה (פסחים עו, ב; שו"ע קטז, ב). אמנם מהרבה ראשונים משמע שאין בזה איסור, ומהרמב"ם עולה במפורש שמותר לאכול דג שנצלה עם בשר (מאכ"א ט, כג). וביארו הפוסקים, שמתוך לימודיו וניסיונו כרופא הסיק שאין בכך סכנה וממילא אין איסור לאכול יחד דג ובשר. אמנם רוב ככל האחרונים חששו לסכנה שבכך, ואף שרופאי זמנם לא הזהירו מאכילת בשר ודג, מאידך, גם לא יכלו להתחייב שאין באכילתם סכנה. שכן דעת הרופאים נשענה על הערכות, מסורת וניסיון אישי, וממילא היחס לעמדת הרופאים היה, שצריך לחשוש לה אבל אין לקבלה בוודאות. וממילא לא יכלו לסמוך עליהם ולבטל את חשש הסכנה שבאכילת דגים ובשר. ולכן רק במקרים של ספק, צירפו האחרונים את דעת הרמב"ם להקל (חת"ס יו"ד קא; דברי מלכיאל ב, נג).

אולם כיום, שמדע הרפואה נשען על מחקרים שיטתיים שנבדקים במקומות שונים בעולם, תוך החלפת מידע בין כל מרכזי המחקר והרפואה, העמדות הרפואיות נחשבות כמבוססות יותר. וממילא כיוון שמוסכם על כל הרופאים בימינו שאין באכילת דג עם בשר סכנה, וכך גם היתה דעת חלק מהפוסקים, אין בכך איסור. ואין לטעון שיש בכך הפרה של דברי חכמים, מפני שבענייני רפואה לא היתה לחכמים עמדה הלכתית, אלא שעל פי המצווה לשמור על הבריאות, הדריכו את הציבור ללכת על פי ההוראות הרפואיות המקובלות בזמנם. וכיום כשברור לרופאים שאין בזה סכנה, אין בכך איסור.

אמנם כיוון שמדורי דורות נהגו ישראל שלא לאכול בשר ודגים יחד, עד שההפרדה ביניהם היא אחד מסימני ההיכר של המטבח היהודי ונימוסיו – הנוהג המקובל להקפיד שלא לבשל בשר עם דגים, ולא להגיש בשר ודגים על צלחת אחת. וכאשר רוצים לאכול מנה של דג ומנה של בשר, מכינים מזלג, סכין וצלחת נפרדים לכל מנה. ובשעת הצורך, מקנחים אותם במפית או בלחם לפני אכילת המין השני, או מנקים את המזלג והסכין בעזרת הפה, כדי שלא יתערבו שאריות מין אחד עם המין השני. ואם נותר על האצבעות רוטב ממין אחד, שוטפים אותן או מנגבים אותן במפית. כמו כן שותים דבר מה בין אכילתם (שו"ע ורמ"א קטז, ג; פרי תואר ד).[2]


[2]. פסחים עו, ב: למר בר רב אשי אסור לאכול דג שנצלה עם בשר באותו תנור, משום שקשה לריח הפה ולצרעת, ולרבא מפרזיקיא מותר לאוכלם יחד. למעשה, כתבו המרדכי, סמ"ק, או"ה הארוך, שאסור לאכול דג עם בשר. וכן נהג הרא"ש ואף הקפיד ליטול ידיים בין אכילת דג לבשר, כמובא בטור או"ח קעג (מפני שנהגו אז לאכול בידיים).

אמנם הרי"ף והרבה ראשונים שביארו את כל הלכות איסורי אכילה, לא הזכירו איסור זה. ומהרמב"ם (מאכ"א ט, כג), עולה במפורש שמותר. ויש סוברים למעשה, שהסכנה היא רק באכילת בשר ודג שבושלו יחד, אבל אין סכנה לאוכלם יחד אם התבשלו לחוד (רמ"א קטז, ג; חכ"א סח, א). ויש סוברים שהסכנה קיימת רק בדג ביניתא שהוזכר בגמרא ולא בשאר דגים עם בשר (עי' דברי מלכיאל ב, נג).

אולם למעשה כתבו האחרונים שאסור לאכול דג ובשר משום סכנה, זולת מ"א (או"ח קעג, א) שכתב: "אפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך… דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות". ואף שכבר בימי הראשונים לדעת רופאים רבים לא היתה באכילת דג ובשר סכנה, עד הדורות האחרונים התייחסו לעמדתם כאל דעה שמוטלת בספק, ולכן הורו האחרונים שלא לאוכלם יחד. ואם התערב מין אחד בשני, כל עוד טעמו מורגש, אסרו לאכול את התערובת. אמנם כאשר התעורר ספק של תערובות, דעת רוב האחרונים שיש לצרף את דעת המתירים להקל (עי' חת"ס יו"ד קא; מהרש"ם ג, רפח; דעת כהן נה; דברי מלכיאל ב, נג; יבי"א ח"א יו"ד ז).

בדורות האחרונים התפתחו שיטות מחקר שקידמו את מדע הרפואה לדרגת אמינות גבוהה יותר, עד שאין מקום יותר לחשוש לעמדות הרופאים שהיו בימי התלמוד לעומת עמדת הרופאים כיום. ואולי השתנו הטבעים, שבעבר היו מצויים חיידקים מסוימים בבשר ובדגים שבעירובם יחד גרמו מחלות, וכיום שהם אינם מצויים, בטל האיסור. ואמנם החת"ס העלה אפשרות שאיסור זה נחשב כדבר שנקבע במניין שאין לבטלו. ויש סוברים שיש לקיים את האיסור שמא היו לו טעמים נוספים שלא הוזכרו (עי' ציץ אליעזר כא, ח). אולם כיוון שלרוב ככל הפוסקים האיסור מחמת סכנה בלבד, כאשר מתברר שאין סכנה, בטל האיסור. וכשם שבטל האיסור לשתות משקים מגולים במקום שאין מצויים נחשים (לעיל הלכה ב). קל וחומר כאשר יש אמוראים וראשונים שסברו מעיקרא שאין סכנה באכילת בשר עם דג. לפיכך הלכה כרמב"ם ודעימיה שאין איסור לאכול דג עם בשר. וכ"כ הרב ליאור בדבר חברון (יו"ד קטו). אמנם מצד הנימוס המקובל נוהגים להפרידם. יש לציין שנימוסי שולחן אלו מקובלים גם אצל עמים נוספים, שמקפידים להפריד בין דגים לבשר, מפני טעמם וריחם השונה. במקומות יוקרתיים אף צורת הסכו"ם והצלחות שלהם שונה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן