ו – היחס לחשש סכנה סגולית

אין צריך לחוש כיום למנהגי זהירות שנהגו הקדמונים מפני חשש סכנות סגוליות, היינו סכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים. וכן למדנו ממנהג הזהירות מ’זוגות’ (פסחים קי, א), שבימי התלמוד רבים נזהרו שלא לשתות כוסות או לאכול מאכלים במספר זוגי, כדי שלא להינזק משדים. לכן הקפידו לשתות כוס אחת או שלוש או חמש, ולא שתיים או ארבע או שש וכן הלאה, וכן במאכלים כדוגמת ביצים. אפשר לבאר שהשדים הללו קבלו את כוחם מדת האמגושים (של זרתוסטרא), שמאמינה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, והאוכלים או שותים זוגות, הוזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו. אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל (פסחים קי, ב): “כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי”. תרגום: “כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך”. כלומר, המקפיד להיזהר מסכנות אלו ולא נזהר – עלול להינזק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות, אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות וממדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. ובעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפישות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: “כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו”. כלומר, הנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו המזיקים לשותים זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואע”פ כן אמרו חכמים, שנכון שיחשוש מדברים שידועים כמסוכנים. כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, כיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ולרוחות מסוג שונה, בעל כורחו גם לשדים ולרוחות שמזיקים לשותים זוגות יש עליו השפעה מסוימת, ולכן נכון שיזהר מסכנתם. אולם כיום, שכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לחשוש לסכנת המזיקים. ורק אותם אנשים שעדיין נותנים להם מקום בתפישת עולמם, מפני נטייתם או מפני חינוכם, צריכים לחוש להם.[4]


[4]. כיום אין נכון לעודד לחשוש לסכנות סגוליות, וכפי שהורו לגבי זוגות (תוס’ יומא עז, ב; ב”י או”ח קע, א; א”ר יד; ערוה”ש יו”ד קטז, יז). ואף שבעולמות אחרים מן הסתם המזיקים הללו עדיין קיימים, כיוון שבעולמנו כמעט אין איש נותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. ועל כגון זה אמרו: “כיוון דדשו ביה רבים – שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'”. כלומר כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה’ שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לעודד לחשוש לסכנות אלה. והיו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב”ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל ההיזק שבני אדם ייחסו להם נגרם מחמת הפחד שגרמו לאנשים (הל’ ע”ז יא, טז; פהמ”ש ע”ז ד, ז; מו”נ ג, לז; מו). לפי דרכנו, עולמם של הרמב”ם ודעימיה, שהוא עולם שכלתני-פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים-דמיוניים, וממילא בעולמם לא היה להם מקום, עד שטענו שהם אינם קיימים כלל. אולם רוב חכמי ישראל לא קבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים, ולכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (וכ”כ רמב”ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב”א תשובות א, תיג; והמיוחסות לרמב”ן רפג; ריב”ש צב, וסוף צג; רדב”ז ג, תה, ועוד רבים). אבל גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, אין לעורר לכך.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן