על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים: יש נוהגים שלא לאכול שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, אפילו היו סגורים בתוך כלי או צרורים בשקית, מפני חשש רוח רעה. אולם רבים אינם נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם וברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה היתה יכולה להזיק, במשך הזמן בטל החשש מפניה. וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת בימינו. אמנם מי שבמשפחתו נהגו לחשוש לכך, ובטעות השאירם גלויים בלילה, רשאי שלא לאוכלם בלא לחשוש לאיסור בל תשחית.[5]
מתקופת הגאונים היו שנזהרו שלא לשתות מים ב'שעת התקופה'. שנת החמה מחולקת לארבעה חלקים, ו'שעת התקופה' היא רגע חילופי התקופות. ויש שנהגו להימנע משתיית מים שעמדו שאובים באותה שעה, אלא אם כן הניחו בהם ברזל (רמ"א (יו"ד קטז, ה; או"ח תנה, א). מנגד, דעת גאונים וראשונים שאין ראוי לחשוש לזה כלל (רב האי גאון, אבן עזרא). וכן המנהג למעשה.[6]
הזהירו חכמים שלא לשתות מים בלילה מן הנהרות והאגמים, שהואיל ואינו רואה מה יש במים, יש חשש שמא יבלע עלוקה (ע"ז יב, ב). אבל לחששות הקשורים לשדים ורוחות אין חוששים.[7]
ורבים סוברים שלכתחילה יש לחשוש לכך, ובדיעבד אם השאירום קלופים בלילה, הרוצים לאוכלם רשאים (יבי"א ח"ב יו"ד ז). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (עי' שמירת הגוף והנפש ג, ו; בא"ח ש"ש פינחס יד). ואף שעדיף שלא לחשוש לכך, מי שרוצה לחשוש כמנהג משפחתו אינו צריך לחוש לבל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. והחוששים לכך, יכולים להשהות מינים אלו בלילה על ידי שישאירו איתם מעט מהקליפה, או את הבצל עם מעט משורשו (נידה יז, א); או יערבו בהם לפני כן מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן (צי"א יח, מו, ד; יבי"א ח"י יו"ד ט).
[6]. אף שאחרונים רבים דנו בפרטי מנהג זהירות זה, למעשה אין נוהגים להקפיד בו. וכ"כ במור וקציעה או"ח סו"ס תנה. בפועל הציבור אינו יודע מתי 'שעת התקופה', וגם יש דעות וספקות לגבי זמן חישובו. וכ"כ ב'שמירת הגוף והנפש' מז, י.
[7]. ע"ז יב, ב: "תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה – דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה". וכ"כ הרמב"ם הל' רוצח יא, ו, ורמ"א יו"ד קטז, ה. אמנם הוסיפו חכמים (שם) והזהירו שלא לשתות מים בלילה מחשש שד שנקרא 'שברירי'. ובפסחים (קיב, א) הזהירו שלא לשתות מים בלילי רביעי ולילי שבתות מפני סכנת רוח רעה. והזכירו לחש מסוים למי שצמא ורוצה לשתות בלא להסתכן. אולם כיוון שכיום אין חוששים לרוח רעה ושדים, חוששים רק לסכנה המוחשית. כמו כן אין חוששים לשפוך מים מבית הנפטר והבתים הסמוכים, כמבואר בישכיל עבדי ח"ב יו"ד יג; ובקו"א יו"ד ה; וציץ אליעזר ה, רמת רחל לה.