ארכיון הקטגוריה: מועדים

ה – פרטי דיני בורר

כאשר יש לאדם תערובת של מאכל ופסולת, יפריד אותם בדרך הנוחה לו, כדי למעט בטרחה ביום טוב. שאם רוב התערובת אוכל, יטול מתוכה את הפסולת. ואם הרוב פסולת, יטול מתוכה את האוכל (ביצה יד, ב).[7]

בשבת יש אומרים שאסור לקלף בקולפן פירות וירקות שאפשר לאכול את קליפתם (פ"ה שבת יא, ח), וביום טוב מותר לקלף בקולפן אפילו פירות שהקליפות שלהם אינן ראויות לאכילה. בשבת אסור להוציא גלעיני זיתים בעזרת מכשיר מיוחד שנועד לכך (שם יא, ז), וביום טוב מותר. בשבת רבים מחמירים שלא להוציא את העצמות מהדגים והבשר לפני שמתחילים לאוכלם (שם יא, ט), ואילו ביום טוב לכל הדעות מותר להוציא את העצמות לפני הסעודה.

בשבת אסור לשפוך את הנוזלים שנמצאים עם תירס ואפונים בקופסת שימורים, וכן אסור לשפוך את השמן שבקופסת הטונה (שם יא, יג), וביום טוב מותר. בשבת אין להשתמש בכף מחוררת כדי להפריד מאכל מהנוזלים שבו (שם), וביום טוב מותר. בשבת אסור לסנן איטריות מהמים שלהם, וכן אסור להפריד את הנוזלים שבמרק מחלקיקי המאכלים שבו, ובוודאי שאסור לעשות זאת על ידי מסננת (שם יא, יב), ואילו ביום טוב מותר (שש"כ ד, ו).

כשם שמותר לברור מאכלים לצורך יום טוב, כן מותר לברור בגדים וכלים ומשחקים לצורך יום טוב (אול"צ ג, יט, ז).

כפי שלמדנו (ג, ח), כל אימת שאפשר לעשות את המלאכה בערב יום טוב בלא שהמאכל ייפגם, צריך לעשותה בערב יום טוב. ואם לא עשאה בערב יום טוב – מותר לעשותה ביום טוב בשינוי בלבד. אלא שאין צורך בשינוי גדול, שאם היה רגיל לברור על גבי צלחת, יברור על השולחן וכיוצא בזה (שעה"צ תצה, י).[8]


[7]. אמנם כאשר הפסולת מרובה, גם כאשר קל יותר להוציא את הפסולת, צריך להוציא את המאכל מתוך הפסולת (שועה"ר תקי, ד; שש"כ ד, ג). והטעם לכך, מפני שבמצב שהרוב פסולת, אין הפסולת נגררת אחר האוכל והיא נחשבת מוקצה, ולכן אסור ליטול אותה. אבל כאשר הרוב מאכל, מותר להוציא את הפסולת ביד, כי אז הפסולת המעטה נגררת אחר האוכל שהוא הרוב, ואין עליה דין מוקצה, ורק לאחר שיפריד אותה מהאוכל, הפסולת תהפוך למוקצה (עפ"י תוס' שבת קמב, ב; ח"א פב, ב). וי"א שגם כאשר הפסולת היא רוב, אם קל יותר להוציאה, יניח את האוכל ויוציא את הפסולת, שלעולם ממעטים בטרחה (עיין קצוש"ע צח, ז).

[8]. אסרו חכמים לסנן חרדל במסננת הרגילה שלו, גם כאשר המטרה לאוכלו ביום טוב, מפני שרגילים לסנן כך לצורך ימים רבים. וכן אסרו לעשות גבינה, היינו להניח בחלב חומר שיגרום להפרדה בין החלק המוצק למי החלב. וכאשר יש בזה צורך גדול לסעודת יום טוב, מותר לסנן את החרדל או ליצור גבינה בשינוי (שבת קלד, א; שו"ע תקי, ג; ה; מ"ב יב; כא).

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

ו – שחיטה ודיניה

מותר לשחוט בהמה, חיה ועוף בשביל לאוכלם ביום טוב, ואפילו הוא רוצה לאכול מנה קטנה של בשר, רשאי לשחוט בהמה, שאין אפשרות לאכול כזית בלא שיישחט את הבהמה כולה.

אסור לצוד ביום טוב חיות בר ועופות בר ודגים, ואסרו חכמים גם לתת לפניהם מזונות, שמא מתוך כך יבוא לצוד אותם (ביצה כג, ב; שו"ע תצז, ב). חיות, עופות ודגים שנלכדו בערב יום טוב והוכנסו למקום צר עד שאפשר לתופסם שם בשׁחייה אחת בלא להיעזר במצודה, הרי הם נחשבים כניצודים ומותר לתופשם לצורך מאכל יום טוב (ביצה כד, א; שו"ע תצז, ז; פניני הלכה שבת כ, ו).

לפני השחיטה צריכים לבדוק את הסכין שהיא חדה וחלקה, שאם היא פגומה, השחיטה פסולה. ותקנו חכמים שכל הרוצה לשחוט יראה את סכינו לחכם, כדי שיבדוק אם היא פגומה. אולם ביום טוב אסרו חכמים להראות את הסכין לחכם, שמא תימצא פגומה, ויבוא לחדד אותה במשחזת ויעבור באיסור תורה, אלא צריכים השוחטים להביא את הסכין לבדיקה לפני יום טוב. כיום השוחטים מקבלים כתב סמיכה על היותם ראויים לשחוט, וממילא סומכים עליהם שהם יודעים לבדוק כראוי את סכיניהם, ואע"פ כן עליהם לבדוק את הסכין קודם יום טוב, כדי שלא יבואו להשחיז את הסכין ביום טוב. אבל לחכם העיר מותר לראות את הסכין שלו עצמו ביום טוב, כי אין חשש שיבוא להשחיזה, ומותר לו להשאיל אותה לאחרים (ביצה כח, ב; שו"ע תצח, א).

למרות שהפשטת העור היא אחת מל"ט מלאכות האסורות (פ"ה שבת יח, ו), לאחר השחיטה מותר להפשיט את העור מהבשר, ולהניחו במקום מדרס רגלי האנשים, כדי להצילו מקלקול (עיין באו"ה תצח, ו, 'כדי'). כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שבימות החול לאחר השחיטה לוקחים את העורות לעיבוד, היינו שורים אותם במלח ועוד חומרים שונים שמוציאים מהם את הלחות הטבעית, ועל ידי כך העור אינו נרקב וניתן לעשות ממנו בגדים, נעליים ושטיחים שיחזיקו מעמד שנים רבות. מלאכת עיבוד אסורה ביום טוב כמו בשבת. אלא שחששו חכמים שמא אנשים ימנעו מלשחוט בהמות וחיות לצורך סעודת יום טוב, כדי שלא להפסיד את העור, שעלול להתפתח בו ריקבון עד מוצאי החג. לפיכך, התירו לפשוט את כל העור ולהניחו במקום הליכת אנשים, כדי שההליכה על גביו תעצור את תהליך הריקבון. וכן התירו לבצע את מליחת הבשר מעליו, כדרך שמולחים לצלי, כדי שחלק מהמלח ייפול על העור, ויעצור את תהליך הריקבון, וכך יוכלו במוצאי החג לעבד את העור (ביצה יא, א; שו"ע תצט, ג).

השוחט חיה ועוף, צריך לכסות את דמם בעפר. אולם עפר סתם הוא מוקצה, וכדי שיהיה מותר לכסות בו את הדם, צריך להכין מערב יום טוב עפר תיחוח לצורך זה. ואם לא הכין – לא ישחט חיה או עוף (ביצה ב, א; שו"ע תצח, יד).

הבא לשחוט בהמה, אינו רשאי לתלוש את הצמר שבצווארה כדי לעשות מקום לסכין, משום מלאכת 'גוזז'. אלא מפנה אותו בידו אילך ואילך, ואם בלא כוונה נתלש מעט שיער, לא עבר באיסור (שו"ע תצח, יב). גם לאחר השחיטה, הרוצה לאכול את העור אינו רשאי לגזוז את השיער, מפני שהוא נראה כ'גוזז' לצורך השיער, אבל מותר לו להבהב את השיער באש (שו"ע תק, ד).

למרות שאסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב, מותר לתת ביום טוב את הזרוע, הלחיים והקיבה של הבהמה לכהן, משום שכבר מעת השחיטה מתנות אלה שייכות לכהן (שו"ע תקו, ט).

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

ז – שחיטה כיום

בתקופת האחרונים נהגו במקומות רבים שלא לשחוט בהמות ביום טוב. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, חשש ממסחר, השני, ריבוי הטריפות בבהמות. ונבאר יותר:

בעבר חיו רוב ישראל בכפרים ועסקו בגידול בעלי חיים וידעו לשוחטם לצורך מאכל ביתם. בימים טובים היו מספר שכנים מתארגנים לשחיטת כבש, תוך שהם נזהרים שלא לדבר על כסף או משקל, אלא היו זוכרים איזה חלק לקח כל אחד מהם, ובמוצאי יום טוב היו מעריכים את שוויו, ומשלמים עבורו לבעל הבהמה (ביצה כז, ב; שו"ע תק, א; פ"ה שבת כב, ג). אולם בתקופת האחרונים, הפכה השחיטה לנחלת קצבים שהיו קונים בהמות ושוחטים אותם עבור כל בני העיר, ולצורך יום טוב היו צריכים לשחוט בהמות רבות ולחלק את בשרם לאנשים רבים. וכיוון שלא יכלו לזכור עד מוצאי יום טוב כמה בשר לקח כל אחד, היו עלולים להגיע למקח וממכר המוני האסור מהתורה (עיין פ"ה שבת כב, ב-ג).

הבעיה השניה, שבמקומות שונים התרבו סירכות הריאה, עד שלעיתים מחצית מהבהמות נמצאו טריפות. ואמנם לדעת רבים גם במצב כזה מותר לשחוט ביום טוב (רמב"ם, רא"ש, רשב"א ושו"ע תצח ח). אולם יש שהחמירו בזה, הואיל וישנו סיכוי סביר שהבהמה טריפה ומלאכת השחיטה תיעשה שלא לצורך אכילה (או"ז, רא"ה ור"ן).

לפיכך, רבים מהאחרונים כתבו שלא לשחוט בהמות ביום טוב. אבל עופות נהגו לשחוט גם בתקופת האחרונים, שהואיל והם קטנים, אין צורך לחלק את בשרם למספר משפחות, וממילא היה פחות חשש שיגיעו לידי מקח וממכר בבשרם. בנוסף לכך, אחוז הטריפות בעופות נמוך בהרבה (מ"א תצח, טז; שועה"ר טז; מ"ב תצח, מט; רוח חיים תצז, ב). וכיום, שיש אפשרות נוחה לשמור את הבשר במקרר, גם עופות נוהגים שלא לשחוט, כדי לחסוך את הטרחה המרובה של השחיטה, הבדיקה, ההפשטה והמליחה.

אמנם כשיש צורך גדול, גם כיום מותר לשחוט ביום טוב. לפיכך, אם אחת הבהמות נטתה למות, מותר להזדרז לשוחטה ביום טוב כדי שלא לאבד את בשרה, ובתנאי שעוד יוכלו להספיק להכין מבשרה כזית צלי ולאוכלו ביום טוב (שו"ע תצח, ו; מ"א טז; ח"א פט, ו. גם פרה שנועדה לחלב מותר לשחוט במקרה כזה, כמבואר להלן ו, ו).

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

ח – מלאכות שונות (תופר, כותב, מוחק, מודד, בונה וממרח)

ככלל, מלאכות תופר וקורע אסורות ביום טוב כמו בשבת, מפני שהן אינן עוסקות בהכנת המאכלים (פ"ה שבת יג, י-יא; טו, יב). אמנם יש נוהגים לבשל עוף ממולא בבשר וביצים ובצל, וכדי שהמילוי יישאר בתוך העוף, תופרים את עורו. וכיוון שתפירה זו ארעית, איסורה בשבת מדברי חכמים בלבד, וביום טוב היא מותרת לצורך האכילה, כדין 'מכשירי אוכל נפש' שלא ניתן להכין בערב יום טוב. אבל אסור לחתוך את החוט ולהכניס אותו לחור המחט, הואיל ואפשר לעשות זאת בערב יום טוב. ולאחר שגמרו לתפור את העוף מותר לחתוך את החוט המיותר, שהואיל ואין מתכוונים להשתמש בו, אין איסור לחותכו, ונהגו לחותכו באש (שו"ע תקט, ג; מ"ב שם).

אסור לכתוב ביום טוב כמו בשבת, וגם כתיבת מרשם להכנת מאכל אסור, מפני שכתיבה זו אינה עוסקת בתיקון האוכל עצמו. גם כתיבה ארעית שאיסורה מדברי חכמים אסורה ביום טוב כמו בשבת. לפיכך, גם ביום טוב אסור לכתוב על גבי עוגה אותיות בעזרת סוכריות או קרם, וכן אסור לצייר עליה צורות (מ"ב תק, יז; שעה"צ כ). וכן אסור לחתוך בסכין את האותיות והצורות שעל גבי העוגה, אבל לחתוך בין האותיות מותר. וכן מותר לאכול פרוסת עוגה שיש עליה אותיות או צורות, שהואיל ועוסקים באכילה אין זה נחשב 'מוחק'. ואם מן החומר של העוגה עצמה יצרו את האותיות או הצורות, כדוגמת האותיות שיש בביסקוויטים, כיוון שאין להן חשיבות, מותר לחותכן (פ"ה שבת יח, ג; 2).

יש אומרים שאסור בשבת ויום טוב לפתוח אריזות מאכל באופן שיגרום לקריעת אותיות או ציורים, ורק כאשר יש סיכוי שהאותיות והצורות לא יקרעו, מותר לפותחן (עפ"י ט"ז). ויש אומרים שאין בזה שום איסור, מפני שבפועל אין מוחקים בכך את האותיות, אלא רק מפרידים את חלקיהן זה מזה (עפ"י רמ"א). לכתחילה ראוי להחמיר, אבל כשאין דרך לקרוע את האריזה בלא לקרוע אותיות, אפשר להקל, הואיל ואין רצונו למחוק, והדבר נעשה כדרך קלקול (פ"ה שם).

אסרו חכמים לבצע מדידות שאין בהם צורך מצווה בשבת ויום טוב, משום שהמדידה היא מעשה של חול (פ"ה שבת כב, ו). וכן אסור למדוד ביום טוב את כמות הקמח לקראת הלישה, או את כמויות המאכלים שמכניסים לתבשיל, מפני שמדידות אלו אינן נצרכות להכנת המאכלים. אבל כאשר הדבר נצרך להכנת המאכל, כגון בתבלינים שצריך לדייק בכמותם – מותר (ביצה כט, א; שו"ע תקד, ד; תקו, א).

אסור להעמיד מאכל בצורה מיוחדת כדרך בניין, משום שגם במאכלים יש איסור בונה (מ"א שמ, יז; ח"א לט, א). וגם כאשר רוצים לעשות מדורה לצורך בישול מאכלים, אסור להעמיד את העצים בצורה של בניין (שו"ע תקב, א).

מותר למרוח ממרחים וסלטים על פרוסה, שאין איסור ממרח במאכלים. וכן מותר להחליק את הממרח על הפרוסה כדי לייפותו, וכן מותר להניח סלט חומוס על צלחת מרכזית ולהחליק את פניו בצורת עיגול כדי לייפותו, ואין בזה איסור ממרח, הואיל והמאכל כבר מוכן לאכילה, ואין החלקתו מועילה לו. ויש שהחמירו שלא להחליק מאכלים כדי לייפותם, והמחמיר בזה תבא עליו ברכה (רמ"א שכא, יט).

פורסם בקטגוריה ד - מלאכות המאכלים | כתיבת תגובה

א – הבערה

מלאכת הבערה מותרת מהתורה לצורך אוכל נפש (לעיל ג, ב), אבל אסרו חכמים להדליק אש חדשה ביום טוב (משנה ביצה לג, א), משום שיצירת דבר חדש דומה לעשיית מלאכה. ואף שהאש נצרכת לבישול ואפיית מאכלי החג, כיוון שאפשר להדליק אש מערב יום טוב ולהשתמש בה ביום טוב, אסרו חכמים להדליק אש חדשה ביום טוב (ביצה לג, א-ב; רמב"ם ד, א; רשב"א; שועה"ר תקב, א; מ"ב א). בכלל האיסור, הדלקת אש על ידי גפרור והדלקה של נורה חשמלית (להלן הלכה ד).

למרות שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, מותר להגביר ביום טוב אש קיימת על ידי הוספת עצים. ואם האש דולקת על גז או נפט, מותר להגביר אותה על ידי הוספה של גז או נפט. ואם יש צורך להדליק שלהבת נוספת לצורך בישול מאכלים, מותר להדליק קיסם מהאש הקיימת ולהדליק על ידו להבה נוספת. גם ברזל או חוט להט שהתאדם מרוב חום נחשב כאש, וכן גחלת עמומה נחשבת כאש, ומותר להדליק מהם גפרור, שאין זה נחשב כמוליד אש חדשה.

כיוון שאיסור הדלקת אש ביום טוב הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, מותר לצורך מצווה או לצורך גדול לבקש מגוי להדליק אש חדשה. למשל, כאשר הנרות כבו, ובני הבית נמצאים בחושך, ואין שם אש שאפשר להדליק ממנה נר להאיר בסעודה, מותר לבקש מגוי להדליק נרות או נורה חשמלית. וכן כאשר הקור גובר, מותר לבקש מגוי להדליק תנור חשמלי.[1]


[1]. בביצה לג, ב, מבואר שאיסור הדלקת אש ביו"ט משום מוליד, והכוונה שאסרו חכמים ליצור ביו"ט דבר חדש (רש"י, ריא"ז, רא"ה, מאירי, ברטנורא). לראב"ד ומכתם משום שהנולד מוקצה. ולרמב"ם ד, א, משום שהיה אפשר להדליק את האש בערב יו"ט. וכ"כ הרשב"א, ומשמע שלדעתו האיסור מדרבנן. ויש שפירשו ברמב"ם שהאיסור מהתורה, משום שדין הוצאת אש ביו"ט כדין מכשירי אוכל נפש שאפשר להכין בערב יו"ט (לעיל ג, ט). וכן פסקו הט"ז תקב, א, ודעימיה, שהאיסור מהתורה. וכיוון שלרובם המכריע של הפוסקים איסור הדלקת האש מדברי חכמים, וגם האיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה מדברי חכמים, הרי שהבקשה מגוי להדליק אש היא 'שבות דשבות' שהותרה לצורך מצווה או לצורך גדול (פניני הלכה שבת ט, יא).

יש אומרים שהואיל והאיסור לרמב"ם משום שהיה אפשר להכין את האש מערב יו"ט, אם מחמת אונס לא הצליח להכין אש מערב יו"ט או שהכין וכבתה, מותר לו להדליק אש חדשה ביו"ט, כדין מכשירי אוכל נפש (ברכ"י תקב, א; ישכיל עבדי ד, כז, ב; חזון עובדיה עמ' מט). ויש אומרים שגם במקרה של אונס אסור להוציא אש חדשה, מפני שדין הולדת אש כדין יצירת כלי שלם, שגם אם היה אנוס בערב יו"ט אסור לעשותו ביו"ט, כמבואר בשו"ע תקט, ב; שעה"צ יא. ועוד, שגם במכשירי אוכל נפש שלא יכל להכין בערב יו"ט אין מורים היתר לרבים (מנחת יו"ט צח, קיג; מנח"י ד, צט). בשעת הדחק כשאינו יכול להביא אש משכניו, אפשר לסמוך על המקילים, ונכון להדליק בשינוי, שבאופן זה גם המחמירים יכולים להקל. ולגבי נורה חשמלית ומכשירי חשמל, נראה שבשעת הדחק אפשר להקל להדליקם בשינוי גם כאשר יכל להדליקם בערב יו"ט, שכן יש לצרף את דעת הסוברים שמלכתחילה מותר להדליקם ביו"ט (להלן הלכה ד, 4). עבר והוציא אש ביו"ט, מותר בדיעבד ליהנות מהאש (מ"ב תקב, ד. ועיין להלן ח, 6, בדין מעשה יו"ט).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ב – כיבוי

לצורך אוכל נפש – מותר לכבות אש ביום טוב, ושלא לצורך אוכל נפש – אסור לכבות אש. ואפילו אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של סכנת נפשות, אסור לכבות את האש. וגם החלשת האש שלא לצורך אוכל נפש אסורה, משום שכל החלשה של אש מכבה חלקים ממנה (ביצה כב, א; שו"ע תקיד, א-ב; פניני הלכה שבת טז, ו-ז).

אבל כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, לפיכך מותר להניח בשר חי על גחלים, למרות שנוטף מהבשר נוזל שמכבה בתחילה מקצת מהגחלים (שבת קלד, ב; שו"ע תקז, ד). וכן מותר לפזר מיני בשמים על הגחלים, כדי לתת ריח טוב בפירות להטעימם לאכילה, למרות שבתחילה הבשמים מכבים מקצת מהגחלים (ביצה כג, א; שו"ע תקיא, ד). וכן מותר להחליש את הלהבה שתחת הקדירה כאשר היא חזקה מדי ועומדת לשרוף את התבשיל. אמנם, כאשר יש שם להבה חלשה, יניח עליה את הקדירה, ולא יכבה בחינם.[2]

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לכבות אש שעומדת לשרוף את הבית שבו מתכוונים לאכול, או את הכלים שמשמשים לצורך סעודת יום טוב. יש אוסרים מפני שכיבוי האש אינו מועיל למאכלים עצמם (רי"ף, רמב"ם, שו"ע תקיד, א). ויש מתירים, הואיל ובכלל ההיתר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש כלול גם ההיתר לדאוג לקיומו של המקום שבו אוכלים, ולכלים שבהם אוכלים. ולכן אם אין לאדם מקום אחר שנוח לאכול בו, מותר לכבות את האש שעומדת לשרוף את הבית. ואם אינו יכול להשיג כלים אחרים לאכול בהם, מותר לכבות את האש שעומדת לשרוף את הכלים (מרדכי, ר"ן, רמ"א תקיד, א, מ"ב ח). וכיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים.


[2]. מצינו שמותר לכבות לצורך אוכל נפש, כמבואר בשבת קלד, ב; ביצה כג, א; לב, ב; לד, א. ומנגד למדנו בביצה כב, א, שנחלקו חכמים ור' יהודה אם מותר לכבות גזע שעומד לשרוף בית או קדירה, והגמרא הולכת בשיטת חכמים שאסור לכבות. וקשה, מדוע אסרו לכבות את האש שתחת הקדירה, הרי זה צורך אוכל נפש? יש אומרים שלחכמים האיסור הוא לכבות אש לצורך הצלת הבית, אבל לצורך הצלת הקדירה גם לשיטתם מותר (רב שרירא גאון, רי"ד, ראבי"ה, מרדכי, יש"ש ועוד רבים). ויש אומרים שאסור לכבות כדי להציל קדירה ריקנית, אבל לצורך התבשיל מותר לכבות (תוס' ורמב"ן. וכן ביארו את הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע תקיד, א, בערך השולחן ושתי הלחם). ויש אומרים שרק כאשר הכיבוי נעשה תוך כדי בישול, כמו בהנחת בשר על גחלים, הוא מותר. אבל כאשר הכיבוי נועד להציל את התבשיל מנזק, אינו נחשב כמלאכה לצורך אוכל נפש ואסור (רא"ה, וכן ביארו כמה אחרונים והמ"ב תקיד, ד, את הרי"ף, רמב"ם ושו"ע). להלכה, כיבוי שנועד להציל את התבשיל משריפה מותר, שכך דעת רוב הראשונים, וכן ביארו כמה אחרונים בדעת רי"ף ורמב"ם ושו"ע. וגם לאוסרים האיסור מדרבנן כי אינו מתכוון לעשות גחלים (עיין פ"ה שבת ט, ו).

כאשר האש עומדת להקדיח את התבשיל, אם יש שם עוד אש חלשה, צריך להעביר אליה את התבשיל, כדי שלא לכבות בחינם (רא"ש, רמ"א תקיד, א). ואם אין שם אש חלשה, יש אומרים שעדיף להדליק אש חדשה מאשר להחליש את הקיימת (מ"א תקיד, ג; מ"ב ו). ויש אומרים שעדיף להחליש את הקיימת (אג"מ או"ח ד, קג; יבי"א א, לא, יב). וכן נראה למעשה, מפני שכיבוי זה הוא לצורך האוכל, ובמיוחד שהוא ספק דרבנן שההלכה כמקילים. ועיין בהרחבות.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ג – הבערת אש לחימום ונר למאור וכבוד

כשם שמותר להשתמש באש לצורך בישול ואפיה, כך מותר להשתמש באש לצורך חימום הבית בימים קרים, שאם תנור העצים היה דולק על אש נמוכה ואינו מחמם את הבית כראוי, מותר להוסיף בו עוד עצים כדי להגביר את חומו. ואם התנור דולק על נפט או גז, מותר להזרים אליו עוד נפט או גז כדי להגביר את חומו (שו"ע תקיא, א). ואף שחימום הבית אינו קשור לצורכי אוכל נפש, כלל נקוט בידינו, מתוך שהתירה התורה הבערה לצורך אוכל נפש, התירה גם לצרכים אחרים, ובתנאי שיהיו שווים לכל נפש, והצורך לחמם את הבית בשעת הקור שווה לכל נפש.[3]

וכן מותר להדליק נרות להאיר בסעודה, ולמרות שאפשר להסתפק באור החשמל שכבר דולק, כיוון שהנרות הנוספים מרבים בשמחת החג וכבודו, מותר להדליקם. אבל אסור להדליק יותר ממה שמקובל להדליק לתוספת שמחה. מותר למי שמפחד לישון בחושך, להדליק לעצמו נר. וכבר למדנו שאסור להדליק ביום טוב אש חדשה, לפיכך יש להדליק את הנרות על ידי העברת אש מהנר שכבר דולק. כאשר קשה לקרב את הנרות שרוצים להדליק אל הנר הדולק, ניתן להדליק מהנר הדולק קיסם או גפרור, ועל ידו ידליק את הנרות הנוספים. לאחר שידליק את הנר לא יכבה את הגפרור, שכיבוי שלא לצורך אוכל נפש אסור ביום טוב, אלא יניח אותו עד שיכבה מעצמו.

מותר להדליק נרות בבית כנסת לכבוד השכינה ששורה בו, שמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה גם לצרכים אחרים ובכללם גם צורכי מצווה. גם לאחר תפילת המנחה מותר להדליק נרות בבית הכנסת. ולמרות שעיקר הזמן שיאירו יהיה במוצאי יום טוב, אין זה נחשב כהכנה לחול, משום שכבר בעת הדלקתם ביום טוב מכבדים בהם את השכינה (שו"ע תקיד, ה).

הרוצה להדליק נר נשמה לזכר הוריו צריך להדליק אותו לפני כניסת יום טוב, שהואיל ואין מצווה להדליק נר נשמה וגם אין בו תועלת ליום טוב, נכון שלא להדליקו בחג. ואם שכח להדליק אותו בערב יום טוב, ידליק אותו במקום שיש בו תועלת לסעודה או במקום שיש ממנו תוספת אורה בבית הכנסת. ובשעת הדחק, כאשר אין אפשרות להדליק אותו במקום שיועיל לסעודה או לכבוד בית הכנסת, והדבר גורם לו צער, אפשר להקל ולהדליק אותו במקום אחר, מפני שיש בו קצת מצווה של כיבוד זכר ההורים (באו"ה תקיד, ה, 'נר').


[3]. מיכל גז שהתרוקן, מותר לסוגרו ולפתוח את השני. אבל לכתחילה אין לחבר מיכל חדש, משום עובדין דחול, אלא יש לבקש זאת מגוי. ובשעת הדחק מותר ליהודי לחבר אותו (רשז"א שש"כ יג, יא, הערה ס. וכתב בהל' המועדים יג, ד, בשם ריש"א, שרק אם לא ידע שהמיכל יגמר ואין שם נכרי, מותר ליהודי להחליפו).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ד – חשמל

בכלל איסור חכמים להוליד אש חדשה ביום טוב, אסור גם להדליק נורה חשמלית ותנור חשמלי. וכן אסור להפעיל מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט.[4]

כשם שמותר להגדיל את האש לצורך תאורה וחימום ביום טוב, כך מותר להגביר את האור בנורה חשמלית ואת החום בתנור חשמלי, וזאת בתנאי שהגברת האור והחימום נעשית על ידי הוספת זרם באותו חוט להט. אבל אסור להגביר את האור והחימום על ידי הדלקת חוט להט נוסף, מפני שזו הדלקה של אש חדשה.

אסור לדבר ביום טוב דרך רמקול או טלפון או אינטרקום, כי גזרו חכמים על מכשירים שמשמיעים קול (עיין ביצה לו, ב). ועוד שהדבר נראה כמעשה חול, ויש בו זלזול בחג. אבל מותר לכבד-שמיעה להשתמש בשבת וביום טוב במכשיר שמיעה חשמלי שמוצמד לאוזנו, הואיל והמדבר מגביר את זרמי החשמל שבו ב'גרמא', אבל אסור לכבות את המכשיר או להדליקו (פ"ה שבת יז, ג; יז, יג). בשבת אסור להגביר או להחליש את עצמת הקול שבמכשיר השמיעה, אבל ביום טוב הדבר מותר, כשם שמותר לצורך בישול להגביר אש או להחלישה.[5]

כשם שאסור לפתוח בשבת מקרר שבעת פתיחתו נדלקת נורה, כך אסור ביום טוב. וכל אותן העצות שנאמרו לשבת נאמרו ליום טוב (פ"ה שבת יז, ט).


[4]. יש פוסקים שהתירו הדלקת נורה חשמלית ביו"ט משום שכוח האש כבר קיים בחוטים, וההדלקה היא רק תוספת אש (ערוה"ש; אבן יקרה ג, קסח; משפטי עוזיאל או"ח א, יט; מים חיים צד). ויש שרצה להתיר משום שמעשה הדלקה בחשמל הוא 'גרמא' (הרב פרנק). אבל דעת רובם המכריע של הפוסקים שהדלקת נורת להט היא הבערה של אש חדשה (אורח משפט עא; אחיעזר ג, ס; צפנת פענח א, רעג; חלקת יעקב א, נא; ישכיל עבדי ד, כז; ציץ אליעזר א, כ; יחו"ד א, לב, ועוד רבים). לגבי מכשירים חשמליים שאין בהם חוט להט, גם לגבי שבת נחלקו, יש אומרים שאיסור הדלקתם משום הבערה, וממילא אסור בשבת מהתורה (מרן הרב קוק באורח משפט עא), ויש אומרים שהאיסור מהתורה משום בונה (חזו"א). ולדעת רבים האיסור מדרבנן משום מוליד (בית יצחק) או עובדין דחול (הרב הענקין), וכ"כ רשז"א, יבי"א א, כ; וציץ אליעזר יט, טו (כמבואר בפ"ה שבת יז, ב, ובהרחבות שם). בכל אופן לעניין יו"ט, שגם ההבערה אסורה בו מדברי חכמים, כל הפעלת מכשיר חשמלי, בין יש בו חוט להט ובין אין בו חוט להט, אסורה מדברי חכמים.

[5]. במקרה שמחמת אונס מכשיר השמיעה כבוי, לדעת כמה פוסקים מותר ביו"ט להדליק את המכשיר, כמבואר בהערה 1 לעניין אש. ועוד שיש מתירים חשמל ביו"ט כמבואר בהערה הקודמת. וגם לדעת רוב הפוסקים שאוסרים, יש סוברים שהפעלת מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט אסורה בשבת ויו"ט מדרבנן. ונכון להדליק בשינוי שאז גם לדעת המחמירים אפשר להקל.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ה – גרמא והדרך לכבות האש שבכירי הגז

למדו חכמים מן הפסוק (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", שדווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה, ולצורך גדול התירו 'גרמא' בשבת. למשל, אם מתפשטת שריפה, מותר להניח מסביב למקום השריפה כלים עם מים, כדי שכאשר האש תגיע אליהם, הכלים ישרפו ויתבקעו והמים שבתוכם יזרמו החוצה ויכבו את האש (שבת קכ, ב; שו"ע שלד, כב). וכן נפסק למעשה, שבשבת מותר להשתמש ב'גרמא' כדי למנוע הפסד או לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, אבל בלא צורך גדול, אסור לגרום למלאכה שתיעשה (רמ"א שלד, כב).

אולם לגבי יום טוב נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדין יום טוב שווה לשבת, ויש אומרים שביום טוב 'גרמא' מותר לכתחילה, ובמיוחד במלאכת 'הבערה' ו'כיבוי' שאיסורם מדברי חכמים בלבד. למעשה, אפשר להקל ב'גרמא' גם כשאין בדבר צורך גדול, אבל בלא צורך נכון להחמיר.[6]

בעבר כשהיו רוצים לבשל ביום טוב, היו לוקחים מספר עצים שיספיקו לבישול הקדירה, ומניחים אותם בכירה, ומדליקים אותם על ידי אש שהוכנה מערב יום טוב. לאחר סיום הבישול היתה האש דועכת מעצמה, שכן מלכתחילה לקחו עצים שיספיקו לבישול הקדירה ולא יותר. אבל היום שאנו מבשלים על גז ישנה בעיה כיצד לכבות את האש.

אחת העצות, לכבות ב'גרמא'. כלומר, לאחר סיום הבישול להניח על האש קומקום מלא במים, לבשל את המים עד שהם יגלשו ויכבו את האש, ולאחר מכן לסגור את כפתור הגז. ויש להקפיד להשתמש במים החמים לשתיית תה או לשטיפת כלים, כדי שבישולם לא יהיה בחינם.[7]

דרך נוחה וטובה יותר לכיבוי האש, על ידי 'חגז' שהוא מכשיר שהותקן במיוחד לצורך בישול ביום טוב. המכשיר הוא שעון קפיץ, שכל זמן שהוא עובד ניתן להזרים גז ללהבה, וכאשר יגיע לסוף הזמן שנקבע לו, ינתק את אספקת הגז ויגרום לכיבוי הלהבה. לפני שמתחילים בבישול מפעילים את השעון על מספר הדקות שרוצים שהלהבה תדלק, לוקחים אש מנר שהוכן מערב יום טוב ומדליקים את הלהבה, וכאשר יעבור הזמן שנקבע מתחילה, שעון הגז ינתק את אספקת הגז.[8]


[6]. יש אומרים שגם בשבת 'גרמא' מותר לכתחילה (ט"ז תקיד, י; גר"א שיד, א; שמש ומגן ג, ה). ויש אומרים שבשבת מקילים רק במקום הפסד וכיוצא בזה, וביו"ט מתירים לגמרי (תוס' ביצה כב, א, 'והמסתפק'; רמ"א תקיד, ג; מאמ"ר, שעה"צ לא). ויש שהקילו באופן מיוחד לעניין הבערה וכיבוי ביו"ט (אחיעזר ג, ס; חלקת יעקב א, ס). ויש שהחמירו ביו"ט כמו בשבת (מ"א תקיד, י; שועה"ר ט; ח"א צה, ה). והואיל וכל דין הבערה וכיבוי ביו"ט מדרבנן, כתבתי שלכל צורך אפשר להקל. אבל כשאין צורך נכון לחוש לדעת המחמירים.

[7]. יש סוברים שאין להשתמש ב'גרמא' כדרך קבע, ולכן גם בשיטה זו אפשר להשתמש רק דרך ארעי (שש"כ יג, יג). והעיקר ש'גרמא' לצורך מותר ביום טוב, ולכן מותר לגרום לכיבוי הגז על ידי גלישת המים (דבר יהושע ב, פד; אול"צ ג, כ, יא; יבי"א ג, ל). בנצר מטעי ט, התיר לסגור את הברז של בלון הגז שעומד בחוץ, שעל ידי כך הוא מכבה את האש ב'גרמא'. ובשיח נחום כז, ג, התיר לסגור אף את ברז הגז הראשי שבמטבח, ובתנאי שהכיבוי משתהה שניות ספורות, כי לדעתו ניתוק הגז שנמצא רחוק מהלהבה כמוהו כהוצאת עצים שעומדים להידלק במדורה ולא כמו עצים שכבר התחילו לדלוק בצידם האחד. ורבים אסרו לכבות על ידי סגירת ברז הגז בפנים ובחוץ, ומהם: ציץ אליעזר ו, ח-ט; יבי"א ג, ל; שש"כ יג, יב, בשם הרב פרנק. וטעמם משום שהכיבוי נעשה בחומר הבערה עצמו, והרי זה כמי שחותך חלק מהנר אחר שהוא דולק, שאסור לדעת הרא"ש ושו"ע תקיד, ג. בנוסף לכך, בדרך כלל תיכף לאחר סגירת הברז האש נכבית או לכל הפחות נחלשת, וממילא גם לתוס' הדבר אסור ואין זה גרמא. ונלענ"ד שאם הכיבוי בפועל משתהה כעשר שניות, ומקום סגירת הברז רחוק, הדבר נחשב גרמא. ונכון שיעשה זאת בשינוי, ואזי יהיה 'שבות דשבות'.

לרמ"א תקיד, ג, כאשר הרוח אינה נושבת, מותר להניח נר במקום שהרוח לפעמים נושבת כדי שכאשר תנשוב תכבה אותו, שזה כיבוי ב'גרמא'. ולמ"א י, ובאו"ה, אסור, כי יש חשש שמיד הרוח תנשוב, ונמצא מכבה בידיים.

[8]. מכשיר זה אינו גרמא אלא קל יותר, שכן עוד לפני תחילת ההבערה, נקצב לגז זמן שהוא יכול לזרום. ובדיעבד, אם שכחו להפעיל את השעון לפני הדלקת הלהבה, מותר להפעיל אותו לאחר מכן, שהואיל והכיבוי בפועל יעשה לאחר זמן ניכר, הרי זה כיבוי ב'גרמא' שבשעת הצורך מותר ביום טוב. לדעת שו"ע תקיד, ג, הרוצה שהנר שידליק לא ידלק עד הסוף, יכול להכניס את חציו לחול תיחוח ואח"כ להדליקו, וכך בשעה שהנר יתקצר ויגיע לגובה החול יכבה. אבל אסור להכניס אותו לחול אחר שהוא כבר דולק. ולרמ"א ורוה"פ (מ"ב כ), מותר להכניסו לחול גם לאחר שהוא דולק. ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ו – מכשירי 'גרמא' ואזעקה

יש מקילים לִיצוֹר עבור שבת מכשירים שכמעט ולא ניכר שינוי בדרך פעולתם, אלא שבתוך מנגנון הפעלתם יצרו שינוי כדי שיחשבו כמופעלים ב'גרמא'. ישנן שלוש שיטות לשינוי שיטת ההפעלה בתוך המכשיר: א) הסרת המונע. ב) הפעלה על ידי סורק. ג) הפעלה על ידי המשכת מצב (פ"ה שבת יז, יח).

למעשה נראה, שאם מעשה האדם גורם להפעלת המכשיר החשמלי תוך זמן קצר, כדרך שרגילים להפעילו בחול, גם אם תכננו את המכשיר באופן שפעילותו מתבצעת בדרך הדומה ל'גרמא' – אסור להפעילו בשבת. כי אין זה חשוב מה מתרחש בקרבי המכונה, כל עוד היא פועלת כדרכה, אין להפעלתה דין 'גרמא'. ולכן לא ניתן להפעיל מעליות ודלתות חשמליות בדרך של 'גרמא', שהואיל ורוצים שהם יתחילו לעבוד סמוך לזמן שמפעילים אותם, אין להם דין 'גרמא'. וכן אסור לנסוע בקלנועית, כל זמן שהיא נוסעת בדרך דומה לנסיעתה בחול.

אבל כאשר פעולת האדם גורמת להפעלת המכשיר לאחר השהייה משמעותית, אזי אם המנגנון שמפעיל אותו הוא על ידי 'גרמא', יש לו דין 'גרמא', ומותר בשעת הדחק להשתמש בו בשבת, ובשעת הצורך ביום טוב. וכך נוהגים לגבי דריכת אזעקה בשבת, שאם סיבוב המפתח מפעיל את המערכת בדרך של 'גרמא', ובפועל היא תידרך רק לאחר כחמש דקות מסיבוב המפתח, הרי שיש לזה דין 'גרמא', וכאשר יש בזה צורך גדול, מותר.

כדין שבת כך דין יום טוב, ולכן אסור להיכנס לחדר שהותקן בו מנגנון חשמלי שמדליק אור או מזגן בעת שנכנסים אליו, ואסור לצאת ממנו כאשר היציאה גורמת לכיבוי. ואין ההדלקה והכיבוי הללו נחשבים 'גרמא', אלא כהפעלת מכשירים על ידי שַׁלָּט, שהואיל וכך רגילים להפעילם, אין הבדל בין אם הם מופעלים על ידי לחיצה על מתג או על ידי כניסה ויציאה מהחדר (ועיין פ"ה שבת יז, יב, לגבי שעת הדחק).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ז – שעון-שבת בשבת ויום טוב

מותר להדליק לפני כניסת השבת את אורות הבית, ולכוון את שעון-השבת כך שיכבה וידליק אותם בשעות הרצויות. כמו כן מותר להתקין שעון-שבת על שקע ולחבר אליו תנור חשמלי או מאוורר, ולכוון את השעון באופן שידליק ויכבה את המכשיר בשעות הרצויות.

ואם באמצע השבת התעורר צורך לשנות את זמן ההדלקה או הכיבוי, אפשר לסמוך על דעת המקילים שהתירו להמשיך את המצב הקיים אבל לא לקצר אותו. כלומר, בשעה שהאור דולק, מותר לשנות את השעון כדי שידלק יותר, אבל לא כדי שייכבה מוקדם יותר. ובשעה שהאור כבוי, מותר לשנות את השעון כדי שימשיך להיות כבוי עוד זמן, אבל לא כדי שיידלק יותר מוקדם. ובשעת הדחק, לצורך חולה וכיוצא בזה, מותר להקדים את פעולת השינוי, שכן הקדמת הפעולה היא מעשה של 'גרמא' שמותר בשבת בשעת הדחק בלבד (פ"ה שבת יז, ו, 7).

אבל ביום טוב הדין קל יותר משני צדדים: א) בשבת הבערה אסורה מהתורה וביום טוב מדברי חכמים (לעיל הלכה א). ב) לדעת רוב הפוסקים 'גרמא' בשבת מותר רק בשעת הדחק, ואילו ביום טוב מותר לכל צורך שהוא. לפיכך, כל שיש צורך בדבר, מותר לקרב את זמן פעולת השעון. שאם האור דולק, מותר להקדים את זמן כיבויו, ואם הוא כבוי, מותר להקדים את זמן הדלקתו. וכן מותר להדליק תנור אפיה ב'גרמא', כלומר ידליקו אותו על ידי 'שעון שבת' שישהה את הדלקתו בחמש דקות ויותר. שכל אימת שיש מכשיר חיצוני שדוחה את פעולת ההדלקה, הרי שפעולת ההדלקה מתבצעת ב'גרמא' (ציץ אליעזר א, כ, ה; ועי' שש"כ יג, לא).[9]


[9]. הפעלת מדיח כלים על ידי שעון שבת: עיין בפניני הלכה שבת יז, י, שבשבת אסור להפעיל מכונה להדחת כלים על ידי שעון שבת, מפני שבלא סגירת דלת המדיח – המכונה לא תתחיל לפעול, נמצא שהסוגר את דלת המדיח אחר שהכניס לתוכו את הכלים המלוכלכים גורם להפעלתה (שש"כ יב, לז). ובשעת הדחק – מותר, כדין 'גרמא' בשבת (שו"ת מראש צורים ל). אבל ביום טוב בשעת הצורך הדבר מותר, כדין 'גרמא' ביום טוב (לעיל הלכה ה; שש"כ יב, לז). וכל זה בתנאי ששוטפים את הכלים לצורך יום טוב.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ח – תרמוסטט

המפעיל לפני כניסת שבת רדיאטור כדי לחמם את ביתו על חום בינוני, ובמשך השבת ראה שמזג האוויר חם מכפי שחשב, והוא מעדיף שהרדיאטור יחמם פחות, ימתין עד שהתרמוסטט יפסיק את פעולת הרדיאטור, ואז יוכל לסובב את כפתור הויסות לרמה נמוכה יותר, ועל ידי כך הפסקת החימום תארך זמן רב יותר, ולאחר מכן גופי החימום יפעלו זמן קצר יותר. אבל אסור להנמיך את רמת החום בעת שהרדיאטור עובד, מפני שהנמכה כזו אינה ממשיכה מצב קיים אלא מקרבת את השינוי, ממצב שהרדיאטור עובד ומחמם למצב שאינו מחמם.

וגם ביום טוב נכון להנמיך את רמת החימום בשעה שהרדיאטור אינו עובד. ואמנם 'גרמא' מותרת בשעת הצורך ביום טוב, מכל מקום יש חשש סביר שמיד בעת שינמיך את רמת החום יגרום להפסקת החימום, ונמצא שכיבה בידיים ולא ב'גרמא'.

אם במשך השבת הוא רוצה שהרדיאטור יחמם יותר, ימתין לשעה שגופי החימום של הרדיאטור יפעלו וחומו יגיע לשיעור שהיד סולדת בו (לפחות 71 מעלות), ואז יוכל לסובב את הכפתור לרמה גבוהה יותר, כדי שהרדיאטור ימשיך לחמם יותר זמן. אבל אסור לעשות זאת כאשר חומו פחות משיעור שהיד סולדת בו, מפני איסור בישול. וגם כאשר חומו מעל חום שהיד סולדת, אסור לעשות זאת בעת שאינו עובד, מפני שהוא גורם להפעלתו, ואף יש לחוש שיגרום להפעלה מיידית שלו (עיין פ"ה שבת י, ג; יז, ז).

אבל ביום טוב שאין איסור הבערה ובישול לצורך חימום הבית, מותר לסובב את הכפתור לרמה גבוהה יותר גם כאשר חום הרדיאטור פחות מחום שהיד סולדת בו. אבל צריך לעשות זאת בשעה שהרדיאטור עובד ומחמם, שאם לא כן יש חשש שפעולתו תפעיל מיד את החימום, ונמצא שהדליק אותו בידיים.[10]

לגבי מזגן או מקרר שיש להם כפתור לויסות החום דין שבת ויום טוב שווה. בשעה שהקירור עובד, מותר לסובב את כפתור הויסות לטמפרטורה נמוכה יותר, שעל ידי כך פעולת הקירור תימשך זמן נוסף. ובשעה שהמנוע מפסיק לקרר, מותר לסובב את כפתור הויסות לטמפרטורה גבוהה יותר, ועל ידי כך ההפסקה של פעולת מנוע הקירור תמשך זמן רב יותר (מנחת שלמה י; שש"כ כג, כד).

כל זה בתנאי ששינוי התרמוסטט אינו נעשה תוך כתיבת המעלות על צג. אבל כאשר שינוי התרמוסטט מצריך רישום מעלות על צג אלקטרוני, כמו במזגנים רבים, הדבר אסור משום 'כותב' ומשום שכל לחיצה מחוללת מיד פעולה חשמלית.


[10]. כ"כ בשש"כ כג, כד. ולכאורה הוא "דבר שאינו מתכוון", שאין ודאות שהעלאה מתונה של רמת החום תגרום להדלקה מיידית של החימום, וממילא אין בו איסור. אמנם אפשר להשיב ש"דבר שאינו מתכוון" הוא כאשר כוונתו לעשות דבר אחר, שאז למרות שטוב לו שהמלאכה תיעשה, כיוון שאין ודאות שתיעשה, אין בה איסור. אבל כאן עיקר כוונתו להגביר את החימום, ולכן אם יצא שהוא יפעל מיד, הרי הוא נחשב כמי שהדליק אותו בידיים ולא כ"דבר שאינו מתכוון".

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ט – קטורת ביתית ועישון סיגריה

אסור להבעיר בשמים (קטורת ביתית) כדי להפיץ ריח טוב בבית או כדי לבשם בגדים, מפני שהבערה הותרה לצורך השווה לכל נפש, ואילו בישום הבית והבגדים הוא דבר שרק מפונקים נוהגים בו. אבל מותר להניח בשמים על גחלים כדי לתת ריח טוב במאכלים שניצלים עליהם. ואף שגם בלא הבשמים המאכלים יהיו טובים לאכילה, כל שמועיל לתבשילים בכלל ההיתר, שכן גם העניים היו מבשמים את מאכליהם אם היו ברשותם בשמים. אבל את הבית והבגדים רוב האנשים אינם מבשמים באופן זה, כי הוא פינוק מיותר עבורם (ביצה כב, ב; שו"ע תקיא, ד; לעיל ג, ו, 4).

מתחילה נטו חלק מהפוסקים לאסור עישון טבק ביום טוב, משום שהעישון כרוך בהבערה, וכיוון שהעישון לא היה רווח אצל רוב הציבור, לא היה זה דבר השווה לכל נפש שמותר להבעיר למענו (מ"א תקיד, ד; קרבן נתנאל ביצה פ"ב כב, י). והיו שהקילו מפני שסברו שהעישון נחשב דבר השווה לכל נפש (דרכי נעם או"ח ט). במשך הזמן העישון נעשה רווח יותר, ואף הרופאים טענו באותם ימים שהוא מועיל לבריאות ומסייע לעיכול. ועל כן נטו רוב הפוסקים להתיר עישון סיגריות ביום טוב (פני יהושע; ר' יהונתן אייבשיץ; פמ"ג תקיא, מש"ז ב; כתב סופר או"ח סו; באו"ה תקיא, ד).

בדורות האחרונים התברר שהעישון מזיק מאוד לבריאות, ונפסקה הלכה שאסור לעשן, ומי שכבר התמכר לעישון צריך להשתדל מאוד להיגמל מכך. בפועל אחוז המעשנים הולך ויורד, עד שבארץ הגיע לפחות מ-25%. וכיוון שלדעת רבים מהפוסקים, עיקר ההיתר לעשן ביום טוב התבסס על מנהגם של רוב הגברים, כיום שהרוב כבר לא מעשנים, יש אומרים שאסור לעשן ביום טוב, מפני שאין בו צורך השווה לכל נפש. ויש מתירים למי שסובל כשאינו מעשן, שהואיל והוא אינו מעשן משום פינוק, הרי זה נחשב כדבר השווה לכל נפש, שכל אדם עושה ככל יכולתו כדי להסיר מעצמו סבל. בנוסף לכך, אין הכוונה ב'שווה לכל נפש' שהרוב נוהגים בו, אלא די שאחוז ניכר נהנים ממנו. ואף שברור שעל המעשנים להתאמץ להיגמל מהעישון המזיק, כל זמן שלא הצליחו, אין צורך שיצטערו דווקא ביום טוב (ציץ אליעזר יז, כא; הלכות המועדים טז, 1). למעשה: לכתחילה גם הרגילים לעשן צריכים להשתדל שלא לעשן ביום טוב, ומי שהדבר גורם לו צער רב, רשאי לסמוך על המקילים.

כיוון שאסור לכבות שלא לצורך אוכל נפש, המעשנים צריכים להיזהר שלא לכבות את הסיגריה לקראת סיומה, אלא יניחו אותה במקום בטוח עד שתכבה מעצמה. גם יזהרו שלא לנער את האפר המצטבר בראש הסיגריה, כי יתכן שיש בו אש ועל ידי הניעור יכבה, אלא יתנו לו ליפול מעצמו.[11]


[11]. יש סוברים שאם יש אותיות על הנייר של הסיגריה, אסור לעשן כדי שלא לשרוף את האותיות ולמוחקן. אבל להלכה אין בזה איסור, הואיל וכאשר הנייר נשרף לגמרי אין זה נחשב כמחיקה. וגם אם נחשיב את השריפה כמחיקה, הרי שהיא נעשית כלאחר יד (שינוי), וגם שלא על מנת לכתוב במקום שנמחק (והוא אסור מדרבנן), והרי זה "פסיק רישא דלא ניחא ליה" בשני איסורים דרבנן שרבים מקילים בו (פ"ה שבת ט, 2). וכן הורו דעת תורה תקיד, א; מהרש"ג ב, מא; רשז"א שש"כ יג, הערה לד.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

י – רחצה

מפני חששות שונים המלווים את הרחיצה, רבים נוהגים שלא להתרחץ ביום טוב. אבל בשעת הצורך, מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא חמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ במים חמים (עיין פ"ה שבת יד, ח).

ויש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, ואסור לרחוץ ביום טוב במים חמים אלא רק בפושרים. ויש מחמירים וסוברים שאסור מדברי חכמים לרחוץ בשבת ויום טוב אף במים פושרים. וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים, או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כמקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.

מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג, וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון-שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.[12]

שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש, וכבר למדנו שאסור להבעיר ביום טוב אש חדשה.[13]


[12]. לגבי שבת גזרו חכמים (שבת מ, א; שו"ע שכו, א) שלא לרחוץ את הגוף במים חמים שהתחממו בערב שבת, כדי שלא יבואו לבשל מים בשבת. וגם כאשר רוחצים כל אבר בנפרד, אסור לרחוץ את רוב הגוף בחמים, אבל את מיעוט הגוף מותר לרחוץ במים שחוממו בערב שבת. ומבואר בגמרא שגזירת מרחץ חלה גם ביום טוב, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר: לדעת התוס' (ביצה כא, ב, 'לא') ורא"ש (שבת ג, ז), משום שרחיצת רוב הגוף אינה שווה לכל נפש, ולכן אסור מהתורה לחמם עבורה מים ביום טוב. ורי"ף (ביצה שם) ורמב"ם (הל' יו"ט א, טז), כתבו, שגזירת מרחץ חלה גם ביו"ט. ואף שחימום מים מותר ביו"ט, החילו את גזרתם גם ביו"ט שמא יעשו מלאכות אחרות (רמב"ן שבת מ, א).

ואם המים חוממו בערב יו"ט, לדעת רי"ף ורמב"ם, בבית מותר לרחוץ בהם את כל הגוף, ובמרחץ ציבורי אסור לרחוץ בהם משום גזירת מרחץ. כך דעת רוב הראשונים ומהם: רמב"ן, ר"ן, או"ז, הגה"מ בשם תרומה, ראבי"ה, שבה"ל, ריא"ז, מגיד משנה, ושו"ע תקיא, ב. ואם המים התחממו ביום טוב בדוד שמש או על ידי שעון-שבת, דינם כמים שהתחממו בערב יו"ט, ומותר לרחוץ בהם ביו"ט (שש"כ יד, ג; חזו"ע יו"ט עמ' מא).

לעומת זאת, דעת תוס', רא"ש, רי"ד ועיטור, שגם כאשר חיממו את המים מערב יו"ט, אסור לרחוץ בהם בבית את רוב הגוף משום גזירת מרחץ. ולמרות שרוב הראשונים מקילים, נהגו באשכנז כדעת המחמירים (רמ"א תקיא, ב; א"ר, שועה"ר, מ"ב יח). וכ"כ למעשה בפס"ת תקיא, ז, ושמירת יו"ט כהלכתו טו, ה. ולדעתם, כל המחמירים בפושרים בשבת יחמירו בפושרים גם ביו"ט (עיין הרחבות לפ"ה שבת יד, ח, א). אלא שכבר למדנו שלדעת תוס' ורא"ש, האיסור לחמם מים ביו"ט לרחיצת כל הגוף מפני שאין זו הנאה השווה לכל נפש, ואם כן כיום שזו הנאה השווה לכל נפש, שרוב האנשים רגילים לרחוץ כל יום או יומיים, מותר אף לחמם מים ביו"ט כדי לרחוץ את כל הגוף, וגזירת מרחץ נותרה רק במרחץ עצמו ולא במקלחת ביתית. וכך דעת רשז"א (שש"כ יד, הערה כא; שלחן שלמה עמ' קצח הערה ג). והרב אליהו היקל במקלחת חמה ולא באמבטיה (מאמר מרדכי עמ' 143). למעשה כתבתי כדעת המקילים, שכך היא דעת רוב הראשונים, ואף למנהג אשכנז מסתבר שיש להתיר, והמדובר במחלוקת בדברי חכמים, שהלכה כדעת המיקל. ומנגד לא כתבתי שמנהג כל הספרדים להקל, מפני שלאול"צ ח"ג כא, א, רק במים שהתחממו בערב יו"ט יהיה מותר לרחוץ ביו"ט ולא במים שהתחממו ביו"ט בדוד שמש או דוד חשמל.

[13]. בשבת אסור לפתוח את ברז המים החמים כאשר המים שבדוד רותחים או כאשר גוף החימום עובד ומרתיח את המים, משום איסור בישול (פ"ה שבת י, כג-כד). אבל ביו"ט מותר לפתוח את ברז המים החמים גם בעת שגוף החימום החשמלי עובד, ולמרות שהוא מבשל על ידי כך מים נוספים שלא לצורך, שהואיל ולא ניתן להוציא מים חמים בלא שיכנסו תחתיהם קרים, הרי שזה צורך יו"ט. בנוסף לכך, אפשר שזה גרמא שמעיקר הדין מותר (לעיל ה, 6). (וגם אין איסור להרבות בשיעורים, שו"ע תקג, ב; שש"כ ב, הערה כב, ושלא כשבות יצחק ח"ו עמ' צד). ובכל אופן אין בזה איסור תורה, הואיל ואם יבואו אורחים יוכלו להשתמש במים החמים.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

י"א – מדיני הרחצה

מותר להשתמש בשבת ויום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך, נהגו רבים להחמיר, ושני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שבעת השימוש בסבון קשה מחליקים את פניו, ובעת שימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף (מ"ב שכו, ל). הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים (בא"ח ש"ש יתרו טו). ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. והנוהגים להקל יש להם על מי לסמוך.

סבון סמיך שאם מניחים אותו על משטח יתפשט לצדדים נחשב כנוזלי, ולכל הדעות מותר להשתמש בו, וגם כשיש ספק בדבר, אפשר להקל (פ"ה שבת יד, ו).

מותר לחפוף את שיער הראש, ולהשתמש בשמפו ומרכך. ובתוך החפיפה צריך להיזהר שלא לתלוש שערות. אשה שיש לה שיער ארוך, והיא רגילה לסורקו תמיד לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או יום טוב, כדי שלא תיכשל אח"כ באיסור תורה של סירוק (פ"ה שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה.

עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן, שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום 'דש', משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פ"ה שבת יד, ח).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

א – מלאכת 'הוצאה'

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת 'הוצאה', האוסרת לטלטל דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, וכן לטלטל דבר ארבע אמות ברשות הרבים. אולם ביום טוב, בכלל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, הותרה גם מלאכת 'הוצאה', מפני שהיא נצרכת מאוד לסעודת יום טוב, שעל ידה אפשר לטלטל מבית לבית מאכלים ותבשילים, סכו"ם וצלחות (רמב"ם הל' יו"ט א, ו).

וכבר למדנו (לעיל ג, ג), שמתוך שהותרה מלאכת הוצאה לצורך אכילה, הותרה גם לשאר צרכים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר לצאת לטיול ברשות הרבים עם תינוק בעגלה, וכן מותר להוציא לרשות הרבים ספר תורה ולולב (ביצה יב, א, כדעת בית הלל).

אבל אסור להוציא אבנים ושאר דברים שאין בהם צורך להנאת יום טוב. לפיכך, היוצא לרשות הרבים צריך לשים לב שלא יהיה בכיסו דבר שאין לו בו צורך. ואמנם יש מתירים להוציא ביום טוב גם שלא לצורך כלל (רש"י). אולם ההלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שאסור מהתורה לטלטל ביום טוב שלא לצורך (עיין לעיל ג, ג, 2).

וכן אסור להוציא ביום טוב דבר עבור גוי או עבור בהמה או עבור יום חול, מפני שכל מה שהותר ביום טוב הותר לצורך שמחת יום טוב בלבד, ולכן אסור להוציא דבר עבור מי שאינו מְצוּוֶה לשמוח ביום טוב או עבור ימי החול (לעיל ג, ה).

כל הדברים שאסור להוציא ביום טוב, אסורים גם ברשות הרבים מדברי חכמים שנקראת 'כרמלית' (תוס' כתובות ז, א, 'מתוך'; מ"ב תקיח, ח). וכשם שה'עירוב' מועיל לשבת, כך הוא מועיל ליום טוב, שבכל מקום שמוקף ב'עירוב' מותר לטלטל דברים שאין בהם שום צורך, או שהם לצורך גויים או בהמה.[1]


[1]. כדי להתיר כל טלטול ברשות הרבים – צריך להקיף את המקום בחומה או גדר (ברשות הרבים מהתורה), או צורות הפתח (ברשות הרבים מדרבנן), כמבואר בפניני הלכה שבת כא, ח. בנוסף להיקף הרשות צריך להניח בתוכה 'עירוב חצרות', היינו מזון שתי סעודות עבור כל בני המקום, שעל ידו נעשים כולם שותפים, כמבואר בפניני הלכה שבת כט, ה. אמנם לגבי יום טוב נחלקו: לדעת רי"ף, רמב"ם, רא"ש ושו"ע תקכח, א, אין צורך להניח מזון ל'עירוב'. ולדעת רשב"א ורמ"א תקיח, א, צריך להניח מזון, אלא שמחמת הספק אין מברכים על הנחתו (שעה"צ תקכח, א). כיום נוהגים להניח לקראת שבת של פסח 'עירוב חצרות' עבור כל שבתות השנה, ובעת שמניחים את ה'עירוב' אומרים שהוא יהיה 'עירוב' עבור כל השבתות והימים הטובים, ובזה יוצאים מהספק (מ"ב תקיח, י; תקכח, א).

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ב – לאיזה צורך מותר לטלטל ביום טוב

כפי שלמדנו, גם במקום שאין 'עירוב' מותר לטלטל מרשות לרשות חפצים לצורך אוכל נפש, ומתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה גם לשאר צרכים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר לאדם לקחת בכיסו שעון כדי לראות בו את השעה. וכן מותר לאדם לצאת במשקפי שמש בכיסו למקרה שיזדקק להם. וכן מותר לאשה לצאת בתכשיטיה, כדי להראותם לחברותיה ברשות הרבים.

גם לצורך הנאה רוחנית מותר לטלטל. לפיכך, מותר לטלטל לולב כדי לקיים בו את מצוות החג. וגם לצורך הידור מצווה מותר לטלטל, ולכן גם מי שכבר נטל לולב לפני התפילה, רשאי לטלטל את הלולב כדי לנענע בו בעת אמירת הלל. וכן מותר לטלטל שופר בראש השנה ולולב בסוכות עבור נשים (שועה"ר תקפט, ב; שש"כ כ, הערה ה, ושלא כשאגת אריה קו-קז).

המוציא תינוק לטיול, רשאי להוציאו בעגלה ולקחת עבורו בקבוק ומוצץ ומשחק שהוא רגיל לשחק בו. וכן מותר להוציא בשבילו בגד שאולי יצטרך לו, כגון סוודר למקרה שיהיה קר, או בגדים להחלפה למקרה שבגדיו יתלכלכו.

גם אדם מבוגר רשאי להוציא בידו בגד שאולי יצטרך לו בהמשך, כמו למשל סוודר. אבל בגד שלא יצטרך לו, אסור לקחת. וכן מותר להוציא בכיס מטפחות שאולי יזדקק להן.

הנצרך לקחת מפתח שאגוד בצרור עם מפתחות שאין בהם צורך ביום טוב. יש אומרים שעליו להפריד את המפתח הנצרך, כי רק אותו מותר לטלטל. ויש אומרים שמותר לטלטל אותו עם כל הצרור. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המיקל.[2]


[2]. למדנו במ"ב תקיח, י, שכאשר יש סיכוי שיזדקק לדבר ביו"ט מותר לטלטלו, אבל כשאין סיכוי – אסור. וכ"כ בשש"כ יט, ב. ובדין ריבוי בשיעורים למדנו שמותר להוסיף מים לסיר לפני שמניחים אותו על האש (לעיל ג, ד), וכן הנצרך לשלוש מטפחות, רשאי להוסיף עוד מטפחות באותו הכיס. אבל הרוצה להוציא מפתח שנמצא בתוך צרור שיש בו גם מפתחות שאין בהם שום צורך ביו"ט, יש אומרים שאינו רשאי להוציא את כל הצרור אלא יקח את המפתח הנצרך בלבד, כי מה שהותר בריבוי שיעורים הוא בדבר שאפשר להשתמש בו ביו"ט כדוגמת מים חמים, אבל לא בדבר שבוודאי לא ישתמש ביו"ט (אג"מ או"ח ה, לה; הלכות המועדים ה, ט). ויש אומרים שהאיסור הוא להוסיף לצרור מפתח שאין בו צורך, כשם שאסור להוסיף מים בסיר לאחר שהניחו אותו על האש. אבל אם כבר היה בצרור, מותר להוציא את הצרור בלא להסיר ממנו את המפתח המיותר (שש"כ כ, הערה יד, וכן מסרו בשם רשז"א וריש"א). והלכה כדעת המקילים, מפני שסברתם נראית, וזו מחלוקת בדברי חכמים, שכן הוצאה זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלרוה"פ אסורה מדרבנן. ועוד, שלדעת רש"י ודעימיה, אין בהוצאה שלא לצורך איסור, או שהאיסור דרבנן. ועוד, שלדעת רבים אין כיום רה"ר מהתורה, וברוב המקומות יש עירוב, ואזי גם לדעת המחמירים האיסור מדרבנן (פ"ה שבת כא, ט, 9). ועיין בהרחבות ו, ב, בג. מפתחות של רכב הם מוקצה, וההיתר לדעת המקילים הוא רק כאשר המפתחות האחרים חשובים יותר.

הנצרך להוציא תיק שיש בו צורכי תינוק וגם דברי מוקצה, אם הדברים שאינם מוקצה חשובים יותר, מותר לדעת המקילים לטלטל את התיק ואגב כך את דברי המוקצה. שהואיל ולא הניח אותם בתוך התיק ביו"ט, הרי זה כמרבה בשיעורים שהותר.

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ג – מפתחות לבית ולכספת

היוצא לטייל ביום טוב ברשות הרבים, וחושש שאם ישאיר את ביתו פתוח, יבואו גנבים ויגנבו מהמאכלים שהכין לסעודת יום טוב, רשאי לנעול את הבית שמונחים בו מאכלים וכלים לצורך סעודת יום טוב, ולקחת עימו את המפתחות, מפני שטלטול זה הוא לצורך יום טוב. וכן מותר לטלטל מפתח של חדרים שיש בהם בגדים או תכשיטים שיכולים להשתמש בהם ביום טוב.

אבל נחלקו הפוסקים, אם היוצא מביתו רשאי לטלטל את המפתח של הכספת, מדאגה שמא בעודו מחוץ לביתו יגנבו את כספו. יש אומרים שאסור, מפני שהיתר הטלטול הוא רק לצורך הנאת יום טוב, ולא כדי למנוע הפסד ממון (רא"ש, מהרי"ל). ויש אומרים שגם הסרת הדאגה מן הלב נחשבת צורך יום טוב, ולכן מותר לטלטל גם את מפתח הכספת (הגהות סמ"ק; רמ"א תקיח, א). למעשה, הרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. ולכתחילה טוב שיניח את המפתחות אצל שכנים, ואם ירצה לטלטל את המפתח, נכון שיטלטל אותו בשינוי, כגון שיניח אותו בשולי הגרב או בכובע.[3]

אבל אסור לטלטל ברשות הרבים דבר עבור נוכרי, ואפילו אם הנוכרי יבטיח ליהודי שתמורת הטלטול יביא לו אוכל, אסור לטלטל עבורו, מפני שאין קשר בין פעולת ההוצאה להכנת האוכל. ואף אם הנוכרי יאיים עליו, שאם לא יביא לו כלי מסוים דרך רשות הרבים, יגנוב ממנו את צורכי סעודתו, לא יחלל יום טוב עבור כך. כי כל מה שהותר ביום טוב הוא לעשות מלאכה שעל ידה מכינים את המאכלים או מועילים באופן ישיר להנאת יום טוב, אבל מלאכה שבלא שום קשר ישיר גורמת להשגת אוכל או שמירתו – אסורה (רשז"א שש"כ יט, הערה יז).


[3]. ההיתר בשעת הצורך לטלטל את מפתח הכספת, הוא מפני שלדעת רבים אין לנו כיום רשות הרבים מהתורה (עיין פ"ה שבת כא, חט), וממילא הספק מדברי חכמים, ובספיקא דרבנן הלכה כמיקל. ועוד שיש לצרף את דעת רש"י, רי"ף ורמב"ם, הסוברים שאין איסור להוציא דבר שלא לצורך (ולכל היותר האיסור מדברי חכמים, עיין ב, 2). וכאשר יש שם עירוב, אזי גם המחמירים בשבתות שלא לסמוך על העירוב, מפני שחוששים לדעת הסוברים שדרך שרוחבה 16 אמה היא רשות הרבים מהתורה, יכולים להקל בזה, שהוא ספק ספיקא: א' אולי הלכה כסוברים שאינו רשות הרבים מהתורה והעירוב מועיל, ב' אולי הלכה כסוברים שמותר לטלטל ביו"ט גם שלא לצורך. ואם יטלטל את המפתח בשינוי, הרי הוא ספק ספיקא בדרבנן.

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ד – תחומין

איסור תחומין חל בחג כמו בשבת, שעניינם של הימים הקדושים שינוחו בהם ישראל מכל טרחה ודאגה, ויהיו פנויים ללימוד תורה ושמחה של מצווה. לפיכך, תקנו חכמים שלא יצא אדם מחוץ לתחום שביתתו, שהוא מקום שביתתו ועוד אלפיים אמה לכל רוח מרוחות העולם (כ-912 מטרים). היה שובת בשדה, מקום שביתתו הוא ד' אמות ובנוסף להן יש לו אלפיים אמה לכל רוח. היה שובת בעיר או ישוב, כל המקום המיושב ברציפות או המוקף 'עירוב' הוא מקום שביתתו, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח, ודינים אלה נתבארו בפניני הלכה שבת פרק ל'.

ואף שמותר לעשות בחג מלאכות לצורך אוכל נפש, אסור לצאת מתחום שבת עבור צורכי הסעודה. מפני שכל מה שהותר ביום טוב לצורך אוכל נפש הוא במאכלים שכבר נמצאים ברשותו של אדם, אבל כשם שאסור לקצור תבואה או לצוד חיות כך אסור לצאת מתחום שבת כדי להביא מאכלים, מפני שאלו מאכלים שאינם ברשותו (רמב"ן במלחמות ביצה כג, ב; רשב"א עבוה"ק א, א). ועוד, שאיסור תחומין אינו כלול בל"ט מלאכות, ולכן איננו כלול בהיתר מלאכה לצורך אוכל נפש (חת"ס או"ח קמט).[4]

גוי שהביא פירות מחוץ לתחום שבת, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרים לכל ישראל באכילה. אלא שקבעו חכמים דין תחומין גם על חפצים ששייכים לגוי (שו"ע תא, א), וכיוון שהפירות שהגוי הביא יצאו מן התחום שלהם, אסור לטלטל אותם מחוץ לארבע אמות. ואם הגוי הביא אותם לתוך בית או לתוך מקום שמוקף גדר או 'עירוב', מותר לטלטל אותם בכל השטח המוקף.

אם הגוי הביא את הפירות עבור ישראל, אסרו חכמים עליו ועל בני ביתו ליהנות מהם עד שיגיע מוצאי החג ויעבור זמן שיוכל להביאם. אבל ליהודים אחרים שאינם מבני ביתו, מותר ליהנות מהפירות, ובתנאי שלא יוציאום ממקומם (שו"ע שכה, ח).[5]

יהודי שהביא מאכלים מחוץ לתחום שבת, אם ידע שהדבר אסור, אסור לכל ישראל ליהנות ביום טוב מהמאכלים שהביא.[6]


[4]. לדעת רמב"ם וסמ"ג, יסוד איסור תחומין מן התורה, אלא שהאיסור מהתורה הוא שלא יצא אדם מחוץ למקום שביתתו יותר מ-12 מיל (24,000 אמה), שהם קרוב ל-11 ק"מ (10,944 מטר), כשיעור מחנה ישראל במדבר, שנאמר (שמות טז, כט): "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". ולדעת רוב הראשונים ומהם: רמב"ן, רא"ש ורשב"א, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר ל-12 מיל, מדברי חכמים. ועיין בפניני הלכה שבת ל, א.

[5]. כשם שאסור לצאת מתחום שבת עבור אוכל, כך אסור לצאת עבור צורכי מצווה כלולב ושופר. אבל מותר לבקש מגוי להביאם כדי לקיים את המצווה, שכן למדנו שהתירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך מצווה או לצורך גדול, ולדעת רוב הראשונים איסור תחומין מדברי חכמים. ואמנם גזרו חכמים שלא ליהנות מדבר שגוי הביא מחוץ לתחום, אלא שמצוות לאו ליהנות ניתנו (שו"ע תרנה, א; מ"ב ג; פ"ה שבת ט, יא).

[6]. עיין פניני הלכה שבת כו, ב, שאם הביא את הפירות במזיד, גם כשהאיסור מדרבנן, אסור ליהנות ממה שהביא. ואם הביא את המאכלים בשגגה ובאיסור תורה, כגון על ידי מכונית, לדעת רוב הפוסקים אסור ליהנות ממה שהביא (שו"ע שיח, א), וי"א שבשעת הדחק אפשר ליהנות (מ"ב שיח, ז). ואם הביא את הפירות בשגגה ובלא איסור תורה, היינו שהביאם ברגל מחוץ לתחום, מותר ליהנות מהם (באו"ה שיח, א, 'המבשל'; פניני הלכה שם כו, ג).

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ה – מוקצה

אסרו חכמים לטלטל בשבת ויום טוב דברים שאינם ראויים לשימוש בימים אלו ואדם מַקצֶה (מפריש) אותם מדעתו. שני טעמים יסודיים לאיסור: א) לשמור על צביון הימים הקדושים כימי שבתון שנועדו לקדושה ומנוחה, ובכלל זה שגם הידיים ישבתו מטלטול והתעסקות בדברים שאינם קשורים לשבת ויום טוב. שאם היה מותר לטלטל את כל הדברים שאינם נצרכים לאדם בימים הקדושים, אנשים היו עלולים לטרוח כל היום בסידור בתיהם, חפציהם ואוצרותיהם, ולבטל בכך את מצוות השביתה והמנוחה. הרי שאיסור 'מוקצה' יוצר התאמה בין המחשבה לידיים, שכל דבר שאינו ראוי לשימוש בשבת, גם הידיים לא יהיו ממשמשות בו. ב) לעשות סייג לאיסור מלאכה, שאם יטלטל אדם דבר שאינו ראוי לחג, יש חשש שיבוא לעשות בו מלאכה ביום טוב, או יבוא להוציאו מרשות לרשות, וכבר למדנו שכל המוציא דבר שאין בו שום צורך, עובר באיסור תורה עיל ג, 2, כדעת רוב הפוסקים).

ככלל איסור מוקצה שווה בשבת ויום טוב, ולכן אין צורך לחזור כאן על הלכות מוקצה שכבר נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק כג). אולם בשלושה דברים יש ביניהם הבדל, שניים לקולא ואחד לחומרא:

ההבדל הראשון לקולא: בשבת ישנם מוצרי מזון שהם מוקצה מפני שאינם ראויים לאכילה, כגון קמח, תרנגולת חיה, בשר חי, תפוחי אדמה חיים (פניני הלכה שבת כג, ג). אבל ביום טוב שמותר לעשות מלאכה כדי להכין אותם לאכילה – אינם מוקצה. וכן ישנם כלים שבשבת הם מוקצה מפני שעושים בהם מלאכה לצורך הכנת מאכלים, כדוגמת כירי-גז וסיר (שם כג, זח), אבל ביום טוב שמותר לבשל – אינם מוקצה. כמו כן, מנורת שולחן וכל מכשיר חשמלי שיש בו חוט להט נחשבים בשבת מוקצה מחמת גופו, הואיל ויש בהם אש וכל הבערה של אש אסורה בשבת (שם כג, ז). אבל ביום טוב שמותר להעביר אש, מכשירים אלו אינם מוקצה (שש"כ יג, מו).

ההבדל השני לקולא: מותר לטלטל ביום טוב את כל סוגי המוקצה לצורך אוכל נפש. למשל, אם נפל טיח לתוך התנור, למרות שהטיח מוקצה, מותר להסירו כדי שהמאפה או הצלי שרוצים להכין לסעודת יום טוב לא ייחרך (שו"ע תקז, ד; רמ"א תקט, ז; תקיח, ג). כיוצא בזה, אם היו אבנים מונחות על פירות, כיוון שהאבנים מוקצה, אסור בשבת ליטול אותם כדי ליטול את הפירות שתחתיהם (אמנם בגופו, כגון ברגלו, מותר להסירם), אבל ביום טוב, כשם שהתירו לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, כך התירו ליטול את אבני המוקצה מהפירות כדי שאפשר יהיה לאוכלם (מ"ב תקט, לא; תקיח, כג). היה המפתח של המאכלים מונח בתוך ארנק, בשבת אסור להוציאו, הואיל והארנק מוקצה, אבל ביום טוב מותר לפתוח את הארנק ולהוציא ממנו את המפתח, מפני שטלטול הארנק נעשה לצורך אוכל נפש (מ"ב תקיח, כד). אמנם כאשר אפשר בקלות להביא מפתח ממקום אחר בלא לטלטל את המוקצה, אין לטלטל את הארנק.

וכל ההיתר הזה הוא רק לטלטל מוקצה כדי להגיע לצורכי אוכל נפש, אבל אסור לאכול או להשתמש בדברים שהם עצמם מוקצים. למשל, פירות שגוי קטף בחג – אסורים באכילה, וכן דגים ועופות שגוי צד בחג – אסורים באכילה, שכן הוקצו מדעתו של ישראל, הואיל ואסור ליהודי לקטוף ולצוד בחג (שו"ע תקטו, א; מ"ב ה). וכן עצים יקרים שנועדו לבנייה, אסור להבעיר בהם אש לצורך מאכלי החג, הואיל והם מוקצה מחמת חסרון כיס (שו"ע תקב, ג).[7]


[7]. ביצה שנולדה ביו"ט היא מוקצה, משום שכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול במעי התרנגולת, ואם יו"ט חל אחר שבת, נמצא שהביצה הוכנה ליו"ט בשבת, והלכה היא שרק יום חול יכול להכין ליו"ט ולא שבת, וכיוון שהוכנה בשבת, הרי היא אסורה מהתורה ביו"ט. וכדי שלא יטעו, גזרו חכמים גם על ביצה שנולדה ביו"ט שאחר יום חול שתהיה מוקצה (ביצה ב, ב, כדעת רבה. שו"ע תקיג, א). אמנם תרנגולת שנשחטה ביו"ט ומצאו במעיה ביצים, הביצים כשרות לאכילה, שהואיל ולא נולדו, נמצא שההכנה של אתמול עדיין לא באה לידי ביטוי מלא (שו"ע תקיג, ז; מ"ב לה).

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

ו – חומרת מוקצה ביום טוב

בדברים מסוימים בדיני מוקצה החמירו חכמים ביום טוב יותר מאשר בשבת, משום שחששו שמא מתוך שמותר לעשות ביום טוב מלאכות לצורך אוכל נפש, יבואו להקל במלאכות שאסורות בחג, וכשיראו שמחמירים במוקצה יותר, יזהרו לברר בכל דין מה מותר ביום טוב ומה אסור.

מוסכם להלכה שמוקצה של 'נולד' חמור יותר ביום טוב. כלומר, כאשר הדבר נולד לגמרי, כמו אפר שנוצר מעצים שנשרפו בשבת, גם בשבת הוא מוקצה (שו"ע תצח, טו; מ"ב עז). אבל כאשר ה'נולד' אינו חדש לגמרי, כמו למשל עצמות שנותרו לאחר אכילת הבשר, הואיל והן ראויות עדיין למאכל בעלי חיים, אינן מוקצה בשבת. אבל ביום טוב הן מוקצה, מפני שיש בהן בחינה מסוימת של 'נולד', שבתחילה הבשר היה מוכן לאכילת אדם והעצמות היו בלועות בו וטפלות אליו, ואילו לאחר האכילה נולד דבר חדש – עצמות שראויות למאכל בעלי חיים (מ"ב תצה, יז). לפיכך, מותר לטלטל בשבת את העצמות שנותרו לאחר האכילה, וכן נוהגים רבים לטלטל עצמות אלה כדי להביאן לכלבים וחתולים. אבל ביום טוב העצמות הללו מוקצה, וממילא אסור לטלטל אותן ולהביאן לבעלי חיים. אמנם מותר להסירן מהשולחן כפי שמותר להסיר קליפות וכל דבר שמפריע לאדם.[8]

אלא שנחלקו הראשונים עד כמה מחמירים יותר ביום טוב. יש אומרים שרק במוקצה של 'נולד' מחמירים (רא"ש, רמ"א). ויש אומרים שחומרת יום טוב כוללת את כל הדברים שמצד אחד האדם לא דחה לגמרי מדעתו, ומאידך לא חשב להשתמש בהם. בשבת הם אינם מוקצה, כיוון שלא דחה אותם מדעתו. אבל ביום טוב שמחמירים בו יותר, הם מוקצה, כיוון שלא חשב עליהם במפורש (רי"ף, רמב"ם, שו"ע תצה, ד).

למשל, מי שיש לו פרה שנועדה לחלב או תרנגולת שנועדה לביצים, וביום טוב חזר בו ורצה לשוחטן. לדעת המקילים, אינן מוקצה, מפני שלא דחה אותן במפורש ממחשבתו. ולדעת המחמירים, הן מוקצה, כיוון שלא חשב במפורש לפני יום טוב שהן מיועדות לשחיטה (שבת יט, ב; מ"ב תצה, טו). ואם הפרה נעשתה חולה מסוכנת, ואם לא ישחטו אותה תמות ויפסיד את בשרה, כיוון שזו שעת הדחק, גם הנוהגים להחמיר רשאים לסמוך על דעת המקילים ולשוחטה ביום טוב (חזון עובדיה עמ' יט).

וכן סיטונאי שיש לו במחסן מוצרי מזון, ואין דעתו לקחת מהם בשבתות וימים טובים. אם נוצר בשבת צורך לקחת מהמחסן מוצרי מזון, אינם מוקצה, הואיל ולא דחה אותם במפורש ממחשבתו. ודעת המקילים שכך הדין גם ביום טוב. אולם לדעת המחמירים, הואיל ולא חשב להשתמש בהם, הרי הם מוקצים ביום טוב. אבל בעל מכולת שרגיל לפעמים לקחת מהחנות שלו מוצרי מזון בשבת, לכל הדעות גם ביום טוב המאכלים שבחנות שלו אינם מוקצה (מ"בתצה, טו; באו"השם'סגי'; שו"עתקיז, א).[9]


[8]. ההיתר לפנותן מהשולחן מדין גרף של רעי, וכיוון שכבר מפנים אותן מותר להוציאן אל בעלי החיים (פניני הלכה שבת כג, יב). אלא שאם מעורבים עם העצמות עוד סוגים של פסולת, אסור לאחוז בהן כדי להפרידן, אלא צריך להניח את הכל בפח, או את הכל בחצר.

כמה אחרונים כתבו שיש להיזהר שלא להניח את העצמות בצלחת, מפני שהוא מבטל את הצלחת מייעודה, אלא אם כן יניח בצלחת דבר יותר חשוב, שעל ידי כך יוכל לטלטל אותה גם אח"כ (הל' מועדים ו, כא; חזו"ע עמ' כז). ודבריהם קשים, שכן למדנו שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, הרי שאם יצטרך את הצלחת יהיה רשאי להסיר ממנה את העצמות, ונמצא שלא ביטל כלי מהיכנו. וכפי שכתב בתהל"ד לגבי שבת רסו, ז, שמותר להניח כלי שמלאכתו לאיסור על כלי היתר, שאינו מבטל אותו בזה מהיכנו.

[9]. נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בדיני מוקצה. לר' יהודה רק דברים שאדם חשב שירצה להשתמש בהם בשבת מותר לטלטל, אבל דברים שלא חשב עליהם, הם מוקצה למרות שלא דחה אותם במפורש במחשבתו. ואילו לר' שמעון, רק דברים שאדם דחה במחשבתו, שלא להשתמש בהם, מוקצה, אבל סתם דברים שלא חשב שירצה להשתמש בהם בשבת, אינם מוקצה. בשבת מקובל לפסוק כר' שמעון, ולכן מוצרי מזון שמיועדים לסחורה, אינם מוקצה, הואיל ולא דחה אותם מדעתו במפורש (שו"ע שי, ב). אולם לגבי יו"ט אמרו בית הלל במשנה (ב, א): ביצה שנולדה ביו"ט לא תאכל, והובאו בגמרא כמה הסברים לכך. ודעת רב נחמן שהאיסור משום מוקצה, ואף שבשבת מקילים כר' שמעון, זה מפני ששבת חמורה ואין חשש שיזלזלו בה, אבל ביו"ט שקל, יש חשש שיזלזלו בו, הואיל ומותר לעשות בו מלאכה לצורך אוכל נפש, לפיכך החמירו חכמים במוקצה כר' יהודה (ביצה ב, ב). ויש שם בגמרא עוד הסברים בדעת בית הלל. למעשה לדעת רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, רא"ה ושו"ע תצה, ד, הלכה ביו"ט כר' יהודה שמחמיר במוקצה. ולדעת בה"ג, ר"י, ר"ת, רא"ש ורמ"א, גם ביו"ט הלכה כר' שמעון שמיקל. אמנם כתב הרמ"א, שמ"מ לעניין נולד מחמירים ביו"ט יותר מבשבת, וכפי שכתב ר"ח והרא"ש (ביצה ה, יד), וכך הסכמת האחרונים ההולכים בשיטת הרמ"א.

פורסם בקטגוריה ו - הוצאה ומוקצה | כתיבת תגובה

א – חולה

כיוון שברוב המקרים דין חולה בשבת שווה לדין חולה ביום טוב, נחזור בקיצור על דיני חולה בשבת, ומתוך כך נבאר את הדינים המיוחדים ליום טוב. שלושה סוגים של חולי ישנם:
א) חולה מסוכן,
ב) חולה רגיל בכל גופו שאין נשקפת סכנה לחייו,
ג) חולה במקצת גופו או סובל ממיחוש.
ונפרט את דיניהם:

הסוג הראשון: חולה מסוכן. הדין לגביו ידוע, פיקוח נפש דוחה שבת ויום טוב, ועושים למענו כל מה שרגילים לעשות ביום חול, שכל האיסורים נדחים כדי להציל את חייו.

הסוג השני: חולה רגיל, היינו חולה שנפל למשכב ואין נשקפת סכנה לחייו. אין מחללים למענו שבת באיסורי תורה, אבל מותר לעבור על איסורים מדברי חכמים לצורך רפואתו.

לגבי יום טוב, נחלקו הפוסקים אם מלאכות שמותרות לצורך אוכל נפש מותרות לצורך חולה. יש אומרים שכשם שמלאכות אלו הותרו לצורך סעודת יום טוב ושאר צרכי החג, כך מותר לעשותן לצורך חולה. ויש אומרים שאסור מהתורה לעשותן לצורך חולה שאין בו סכנה, מפני שכל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך "השווה לכל נפש" בלבד, וצורכי חולה אינם "שווים לכל נפש" (לעיל ג, ו).

למעשה, כיוון שמדובר במחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, הלכה כדברי המחמירים, וכל המלאכות שאסורות מהתורה בשבת, אסור לעשותן לצורך חולה ביום טוב (כמבואר בפ"ה שבת כח). לפיכך, אסור לבשל תרופה לחולה. וכן אסור להבעיר אש כדי לחטא מחט מחיידקים. וכן אסור לתת זריקה או עירוי לווריד, הואיל ובעת נתינתם יוצא דם, והדבר אסור משום מלאכת שוחט (חובל). אבל דברים שאסורים מדברי חכמים, מותר לעשות למען חולה שאין בו סכנה.[1]


[1]. המתירים הם: רבי שלמה קלוגר (ספר החיים שכח); שו"ת עבודת הש"ם (או"ח ד); חזו"ע עמ' כג. והאוסרים: רמב"ן; חלקת יואב או"ח כו; שעה"צ תקיא, ט; ארחות חיים תקיא, א; שש"כ לג, כה-כו. וכן דעת רוב הפוסקים כמובא בהרחבות.

אבל איסורי חכמים של אמירה לגוי התירו חכמים לצורך חולה בשבת (שבת קכט, א). ולדעת הר"ן דווקא אמירה לגוי הותרה, אבל אסור ליהודי לעשות איסור חכמים למען חולה. ולדעת הרשב"א מותר ליהודי לעשות איסור דרבנן עבור חולה. ולכתחילה מחמירים, ובדיעבד אם אפשר עושים בשינוי, כדי שיהיה 'שבות דשבות', ובלית ברירה סומכים על הרשב"א (עיין פניני הלכה שבת כח, ב, 2). אולם ביו"ט נראה שאפשר לסמוך לכתחילה על המקילים לעשות איסורי חכמים, שכן דין יו"ט קל, שאיסורו בלאו ולא בחיוב מיתה. ק"ו כאשר מדובר באיסורי דרבנן שנעשים לצורך אוכל נפש, שכן למדנו שיש מתירים לעשות לחולה מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ב – חולה במקצת גופו

הסוג השלישי: חולה במקצת גופו, היינו מי שמתהלך כבריא אבל סובל מחולי או מיחוש מסוים. כל איסורי חכמים חלים עליו כמו על אדם בריא, ואפילו איסורי חכמים קלים שנקראים 'שבות דשבות' אין עושים למענו. אבל אם הוא מצטער, מותר לעשות למענו דברים שאסורים מחמת 'שבות דשבות', היינו דברים שאסורים מדברי חכמים על ידי גוי או בשינוי. ובדינים אלו יום טוב שווה לשבת (שו"ע שז, ה; מ"ב שכח, ג; פ"ה שבת ט, יא; כח, ג).

אמנם לגבי נטילת תרופות יש הבדל. שכן איסור נטילת תרופות תלוי במחלוקת שהוזכרה בסעיף הקודם, שגזרו חכמים שלא ליטול תרופות בשבת שמא יבוא לשׁחוק סממנים ויעבור על מלאכת 'טוחן'. ואם כן לדעת המתירים, כיוון שביום טוב מותר לשׁחוק פלפלים לצורך אכילה, מותר גם לשׁחוק סממנים לצורך תרופה, וממילא מותר ליטול תרופות. ולדעת המחמירים, היתר המלאכות ביום טוב הוא רק לצורך בריאים ולא לצורך חולים, כי צורך חולים אינו שווה לכל נפש, וממילא אסור מדברי חכמים ליטול תרופות שמא יבוא לשׁחוק סממנים. ומכל מקום, כיוון שאיסור נטילת תרופות מדברי חכמים, ספק דרבנן לקולא, והלכה כדברי המקילים, ומותר ליטול תרופות ביום טוב ללא הגבלה, בין בבליעה ובין בשתייה. וכן מותר לסוך נוזל רפואי על הגוף.[2]


[2]. איסור נטילת תרופות מבואר בפניני הלכה שבת כח, ד-ה. ורבים מחמירים בזה גם ביו"ט, שכן למדנו בביצה כב, א, שאסור לכחול את העין ביו"ט. וכך דעת מ"א תקלב, ב; פמ"ג א"א ב; ח"א קג, א; מ"ב תקלב, ה; קיצוש"ע צח, לב; שש"כ לד, א. ויש מתירים, והם כל המתירים בתחילת ההערה הקודמת. ונוסף אליהם הריטב"א (ביצה כב, ב), וסברתו, הואיל וכל איסור נטילת תרופות בשבת הוא שמא יבוא לשחוק סממנים ויעבור על איסור טוחן, לא שייך לגזור על כך ביו"ט, שכן מותר לשחוק פלפלים ביו"ט, ומה שאסרו לכחול את העין הוא מפני שלא ברור שיש בזה רפואה. וכ"כ עוד אחרונים, עיין בהרחבות. וכיוון שהוא ספק דרבנן הלכה כמיקל. בנוסף לכך, גם לגבי שבת יש אומרים שמותר ליטול תרופות שמייצרים בבתי חרושת, מפני שאין חשש שיבוא לשחוק סממנים כדי לעשותם. ואמנם בשבת הקלנו מחמת סברה זו רק במקום צער (פניני הלכה שבת כח, ה, 3), או בתרופה שנוטלים מספר ימים (כח, ו), אבל ביו"ט שיש עוד נימוקים להקל, אפשר ליטול תרופות בלא הגבלה. וכן לגבי מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, אם עושים אותם על ידי גוי או בשינוי, איסורם מדברי חכמים, וכיוון שנחלקו הפוסקים אם מה שהותר לצורך אוכל נפש הותר לצורך חולה, כשהאיסור דרבנן הלכה כדברי המקילים.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ג – איסורי חכמים

שבת ויום טוב שווים בהלכותיהם, חוץ מהדברים הנצרכים לאוכל נפש, שאסורים בשבת ומותרים ביום טוב. ואף באיסורי חכמים – יום טוב שווה לשבת. ואמנם שבת חמורה מיום טוב, שהעושה בשבת מלאכה במזיד – חייב סקילה, ובשגגה – חייב חטאת, ואילו ביום טוב העובר במזיד – נענש במלקות, ובשגגה – פטור מחטאת. אולם מנגד, יש מקום להחמיר ביום טוב יותר, שהואיל ומותר לעשות בו מלאכה לצורך אוכל נפש, יש חשש שיבואו לעשות בו מלאכות אסורות, ועל כן ראוי להחמיר יותר ביום טוב, וכפי שהחמירו יותר לגבי מוקצה (לעיל ו, ו). וכיוון שיש צד של חומרה בשבת וצד של חומרה ביום טוב, כל אימת שלא נאמר במפורש שיש הבדל, דין יום טוב שווה לשבת (עיין ביצה לה, ב; לו, א; לז, א. ועיין בהרחבות ו, ו, ז).

וכבר נתבארו איסורי חכמים בפניני הלכה שבת, וכיוון שהם חלים גם ביום טוב (ביצה לו, ב; שו"ע תקכד, א), נזכירם כאן בקצרה: אין עולים על אילן (פניני הלכה שבת יט, ז). אין רוכבים על גבי בהמה (שם כ, א). אין שוחים במים (שם יד, ט). אין מנגנים בכלי נגינה, שמא יבוא מתוך כך לתקן את כלי הנגינה. אין רוקדים באופן שיכולים מתוך כך להגיע לתיקון כלי שיר (שם כב, יזיח). אין מקיימים דיונים בבית הדין, אין מקדשים או מגרשים אשה, לא מיבמים ולא חולצים, לא מקדישים דבר לבית המקדש ולא מפרישים תרומות ומעשרות (שם כב, ה). אבל האופה ביום טוב מפריש חלה מעיסתו (לעיל ד, ג).

גם איסור 'שבות' של אמירה לגוי אסור ביום טוב כמו בשבת. כלומר, כל דבר שאסור ליהודי לעשות, אפילו אם איסורו מדברי חכמים בלבד, אסור ליהודי לבקש מגוי שיעשה אותו. וכמו בשבת גם ביום טוב, כאשר מדובר בצורך מצווה או צורך גדול או במקום צער, מותר לבקש מגוי לעשות דבר שאסור מדברי חכמים, מפני שבזה שגוי עושה אותו, הוא יורד מדרגת איסור 'שבות' לדרגת 'שבות דשבות' (פ"ה שם כה, דה; ט, יאיב).

אבל לצורך אוכל נפש, כשם שהתירה התורה מלאכות גמורות כך התירו חכמים את איסוריהם. למשל, הקילו להניח את העור לאחר השחיטה במקום דריסת הרגליים (שו"ע תצט, ג; לעיל ד, ו). וכן התירו לעקור דלת של ארון חנוונים כדי להוציא ממנו מאכלים, ובתנאים מסוימים גם התירו להחזיר את הדלת כדרך ארעי, כדי שלא יגנבו את המאכלים שבארון. וכן התירו לחבר כדרך ארעי שולחן וכסא לצורך הסעודה. ואף שדברים אלו אסורים בשבת, מחשש שמא יחברם כדרך קבע, ביום טוב הקילו לצורך הסעודה (שו"ע תקיט, א-ב).

יש אומרים, שכשם שאסרו חכמים ליהנות ממלאכה שאדם עשה בעבירה בשבת, כך אסור ליהנות ממלאכה שעשה בעבירה ביום טוב (רמב"ם). ויש אומרים שהואיל ודין יום טוב קל יותר, לא אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שנעשתה בעבירה ביום טוב (רשב"א). והכל מסכימים, שאם המלאכה שנעשתה באיסור היא מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, אין איסור ליהנות ממנה.[3]


[3]. לא הניח עירוב תבשילין ועבר ובישל במזיד מיום טוב לשבת, מותר לאכול בשבת את מה שבישל ביום טוב, מפני שאין חשש שילמדו ממנו לעשות כך, שהכל יודעים שהוא בישל בניגוד להלכה (שו"ע תקכז, כג). ולכאורה יש לשאול, הרי למדנו שאסרו חכמים 'מעשה שבת' (כמבואר בפניני הלכה שבת כו, א-ב). כלומר, אם עשה יהודי במזיד מלאכה דאורייתא או דרבנן, אסור לו ליהנות ממנה לעולם, ולאחרים מותר ליהנות ממנה במוצאי שבת (כך דעת רוה"פ ושו"ע). שלוש דעות בביאור הדין: א) לרמב"ם (שבת כג, טו; יו"ט ו, י), על פי ביאור האור שמח (יו"ט ד, יז), בכל האיסורים ששווים ביו"ט ושבת – יש איסור על 'מעשה יו"ט', אבל במלאכות שהותרו ביו"ט לצורך אוכל נפש, כדוגמת בישול, גם כשנעשו בעבירה, אין איסור על 'מעשה יו"ט'. ב) לרשב"א (שו"ת ה, ח), לא אסרו חכמים 'מעשה יו"ט', מפני שיו"ט קל משבת, ו"איסורא דשבת שאני" (ביצה יז, ב). וכ"כ שועה"ר תקב, א; ג; תקג, יג, וכך משמע משו"ע תקג, א. ג) לרש"י (ביצה יז, ב), באיסור דאורייתא יש איסור ליהנות מ'מעשה יו"ט' ואילו באיסור דרבנן אין איסור ליהנות מ'מעשה יו"ט', וכיוון שהמבשל במזיד אינו עובר באיסור תורה, הואיל וראוי לאורחים, מותר ליהנות ממה שבישל. וכ"כ פמ"ג (פתיחה להל' יו"ט ב, ה), ושבט הלוי ו, סח.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ד – שביתת בהמה

בנוסף לל"ט המלאכות האסורות בשבת, נצטווינו ב'עשה' ו'לא תעשה' שלא לעשות בשבת מלאכה על ידי בהמה ושלא להוליך על גבה משאות, שנאמר (שמות כג, יב): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ". וכן נאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ". ואף אסור ליהודי להשאיל או להשכיר את בהמתו לגוי בלא שיתחייב שתשבות בשבת (פניני הלכה שבת כ, א).

אולם לגבי יום טוב נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שאין ביום טוב מצווה להשבית את הבהמה, ולכן מותר לפני יום טוב להשכיר אותה לגוי, למרות שהגוי מתכוון לחרוש בה ביום טוב. וכן מותר ליהודי להוליך על גבי בהמתו מאכלים לצורך יום טוב, ובתנאי שלא יֵראה כנושא משאות על גבה כדרך חול (רמ"א רמו, ג; תוס' יו"ט, פר"ח).

ודעת רוב הפוסקים, שכשם שמצווה להשבית את הבהמה בשבת כך מצווה שתשבות ביום טוב, שכל דיני יום טוב כדיני שבת, חוץ מאותן מלאכות שנועדו לצורכי אוכל נפש ונזכרו במפורש. ולכן אסור לתת את הבהמה לגוי שיעבוד בה ביום טוב, ואסור להוליך על גבה מאכלים לצורך מאכלי יום טוב. ואף שלאדם עצמו מותר לטלטל דברים לצורך יום טוב, על גבי בהמה אסור (שו"ע תצה, ג; מהרש"ל; גר"א; מ"ב תצה, יד).[4]


[4]. לדעת מהריק"ש (אהלי יעקב פט), אסור ביו"ט לעשות על ידי בהמה מלאכה כחרישה, אבל להוציא מרשות לרשות מותר, שלא יתכן שלאדם יהיה מותר להוציא ואילו על גבי הבהמה יהיה אסור. וכן דעת עוד כמה פוסקים, כמובא בחזו"ע עמ' ו. אמנם דעת רוה"פ שגם הוצאה על גבי בהמה אסורה, והוסיף רשז"א (שש"כ יט, הערות יז-יח), שלפי דעת המחמירים, אסור להוציא על גבי בהמה מאכלים גם לצורך עצמה. אמנם אם יש חשש שהבהמה תמות, לפי הדעה שמותר להוציא מפתח של כספת (לעיל ו, ג), מותר ליהודי להוציא עבורה מזון, שכן הוצאה זו היא עבור מניעת הפסד שיצער אותו ביו"ט.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ה – הטיפול במת

מת בשבת ויום הכיפורים, אין עוסקים בקבורתו כלל. וגם אין מטלטלים אותו, מפני שהוא מוקצה. ואם היה חשש שיתבזה, מניחים עליו בגד או חפץ שאינו מוקצה, וכך מטלטלים אותו למקום שגופתו תישמר בכבוד (שו"ע או"ח שיא, א-ד). וגם אין מבקשים מגוי שיעסוק בקבורתו, שכל המבקש מגוי לעשות דבר שאסור מהתורה – עובר באיסור חכמים, ואין כבודו של המת שיחללו בעטיו שבת או יום הכיפורים (שו"ע תקכו, ג).

אבל ביום טוב, התירו חכמים לבקש מגוי לעסוק בקבורתו של מת. שהואיל והתורה הקלה בדיני יום טוב, והתירה לנו להכין בו כל צורכי אוכל נפש, גם חכמים ביטלו את האיסור שקבעו והתירו לבקש מגוי לעשות את כל המלאכות הנדרשות לצורך קבורת המת, כמו תפירת תכריכים, הכנת ארון וחפירת קבר. וישראל רשאים לעשות למת את כל ההכנות שאינן כרוכות באיסורי תורה, כגון לרוחצו, לשאת את מיטתו, ללוותו בתוך תחום שבת ולהניחו בקבר, וגויים יכסו את הקבר בעפר (ביצה ו, א; שו"ע תקכו, א).

ביום טוב שני של גלויות, וביום טוב שני של ראש השנה, התירו חכמים ליהודים לעסוק בקבורת המת, שעשו חכמים את יום טוב שני כיום חול לכל מה שנצרך לטיפול במת. שהואיל וחכמים הם שתקנו לקיים יום טוב שני (כמבואר להלן ט, בג), בסמכותם להתיר בו מלאכה כדי למנוע ביזיון מהמת. לפיכך מותר לישראל לתפור תכריכים למת, לחפור לו קבר, ואף לקצוץ הדסים כדי להניח על מיטתו במקום שנוהגים לעשות כן לכבודו (ביצה ו, א; שו"ע תקכו, ד). ויש סוברים שכאשר אפשר, צריך לבקש מגוי לעשות את כל המלאכות האסורות מהתורה ולא לעשותם על ידי יהודי (רמ"א שם).

כל מה שאסור לעשות בחול המועד לצורך המת אסור גם ביום טוב שני. לפיכך, אסור לעשות עבורו בפרהסיא מלאכות שהרואים לא ידעו שהן נעשות עבור המת, כגון חציבת אבנים לקבר וכריתת עצים לעשות מהם ארון (שו"ע תקמז, י; מ"ב תקכו, כד).

היה בית הקברות מחוץ לתחום שבת, מותר לצאת ביום טוב שני מתחום שבת כדי ללוות את המת. אבל אם צריך לשם כך לנסוע במכונית, אזי רק למי שצריך לטפל בקבורתו מותר לנסוע עימו, ואילו לשאר המלווים ובכללם האבלים – אסור לנסוע (שו"ע תקכו, ז; אורח משפט קל. לגבי חזרה עיין שו"ע תקכו, ו; מ"ב לה; באו"ה 'וחוזרין').

מת ביום טוב ראשון, אין להשהות את קבורתו ליום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל, ובדיעבד, אם עברו והשהו אותו, מותר לישראל לקוברו (שו"עתקכו, ב; באו"ה'אסור'). ויש שנהגו לכתחילה לדחות את הלווית המת מיום טוב ראשון ליום טוב שני (ראב"ד). וכיום שקבורה על ידי גוי נתפשת כביזוי גדול למת – יש נוהגים להקל בזה, והרוצים לסמוך עליהם רשאים (עיין פס"ת תקכו, ג).

כאשר יש חשש שמא מתוך שיקיימו את ההלוויה ביום טוב יעברו על איסורים נוספים, כגון שיהיו אנשים שיתקשרו בטלפון להודיע על מועד ההלוויה, ויש שיסעו ברכב כדי להשתתף בה, נכון שלא לקיים את ההלוויה ביום טוב. ובמיוחד כיום שיש אפשרות לשמור את גופת המת בקירור, ובכך בזיונו מתמעט, בכל מקום שמצויים יהודים שעלולים לחלל יום טוב סביב ההלוויה, נכון שלא לקיים שום הלוויה ביום טוב שני (אג"מ או"ח ג, עו).

עוד נראה, שהואיל ויש כיום אפשרות לשמור את גופת המת בקירור באופן שלא יתבזה, גם כשאין חשש של חילול יום טוב, רשאים קרובי המת לדחות את הלווייתו מיום טוב ראשון ומיום טוב שני ליום שלאחר החג, כדי שיותר אנשים יוכלו להשתתף בהלוויה. ואף שיש מצווה לקבור את המת ביום פטירתו ולא להלין את גופתו ליום המחרת, כאשר יש בדחייה צורך גדול לכבודו של המת, אין בזה איסור (שו"ע יו"ד שנז, א).

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

א – טעם עירוב תבשילין

כאשר יום טוב חל בערב שבת, מצווה להניח בערב יום טוב 'עירוב תבשילין', שעל ידו מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. 'עירוב התבשילין' הוא תבשיל שמכינים מערב יום טוב לשבת, ונקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשו תבשילי יום טוב ושבת מעורבים, ואזי כשם שמותר לבשל ולאפות ביום טוב עבור יום טוב, כך מותר לבשל ולאפות בו עבור שבת. ואמנם מהתורה גם בלא 'עירוב תבשילין' מותר לבשל מיום טוב לשבת, אלא שחכמים אסרו זאת בלא 'עירוב תבשילין', משום כבוד יום טוב וכבוד שבת (ביצה טו, ב).

כבוד יום טוב: חששו חכמים שאם יהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת בלא הגבלה, יקלו ויבשלו גם מיום טוב לחול ויעברו על איסור תורה. לפיכך, התירו לבשל מיום טוב לשבת רק כאשר מתחילים במלאכת ההכנה לשבת בערב יום טוב על ידי 'עירוב התבשילין', כך שכל מה שמכינים מיום טוב לשבת הוא המשך למה שהתחילו בערב יום טוב. וכשיראו שאפילו לשבת אסור לבשל בלא 'עירוב תבשילין', יאמרו קל וחומר הוא שאסור לבשל מיום טוב לחול (דעת רב אשי). כבוד שבת: חששו חכמים שמא מתוך ההתעסקות בהכנת סעודות יום טוב, ישכחו שלמחרת שבת, ויגמרו את כל המנות המשובחות ביום טוב. ועל ידי 'עירוב תבשילין' שצריכים להניח מערב יום טוב, יזכרו במשך יום טוב שצריך להשאיר מנות יפות לשבת (דעת רבא). וכיוון שעל ידי 'עירוב תבשילין' מכבדים את החג וזוכרים את השבת, מצווה על כל יהודי להניח 'עירוב תבשילין'.

צריך להקפיד לסיים את מלאכת בישול המאכלים עבור שבת לפני שקיעת החמה, כדי שכעקרון מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו.[1]


[1]. אם היה איסור תורה לבשל מיו"ט לשבת, עירוב תבשילין שתקנו חכמים לא היה יכול להתיר את האיסור. נחלקו האמוראים בפסחים מו, ב, ביסוד הדין. לדעת רבה, 'הואיל' ואם יזדמנו אורחים ביו"ט יוכלו ליהנות ממה שבישל לשבת, נמצא שאין ודאות שבישל עבור שבת, ולא עבר באיסור תורה. לעומת זאת לרב חסדא, אין אומרים 'הואיל', וכל שהתכוון לבשל ביו"ט עבור חול – לוקה, למרות שאולי יבואו אורחים ויאכלו ביו"ט את מה שבישל, אבל המבשל מיו"ט לשבת אינו עובר באיסור תורה.

למעשה, דעת רוה"פ כרבה, וכ"כ רי"ף, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, סמ"ג והגה"מ. ויש שפסקו כרב חסדא, וכ"כ רז"ה, ר"ח, רבנו אפרים וריצב"א. ומהרמב"ם משמע שהלכה כשניהם (ב"י תקכז, א).

כתבו תוס' (פסחים מו, ב, 'רבה'), רשב"א ומרדכי, שלפי רבה, המבשל ביו"ט סמוך לשקיעת החמה, באופן שלא יתכן שאורחים יהנו מבישולו, עובר באיסור תורה. כתב על פי זה מ"א בתחילת סימן תקכז, שגם כאשר הניח עירוב תבשילין צריך להקפיד לסיים את בישול המאכלים בעוד היום גדול, כדי שאם יזדמנו אורחים יוכלו ליהנות ממנו. וכ"כ א"ר תקכז, ב; שועה"ר א; חמד משה א; מ"ב ג; בא"ח צו ו. ולכך נטה בפמ"ג.

מנגד, רבים פסקו שמותר לבשל עד שקיעת החמה. כ"כ רדב"ז ב, תרסח; ראשון לציון ביצה ב, ב; שו"מ תנינא ב, י, וסמכו על הראשונים שפסקו לגמרי כרב חסדא. וכן על דעת הרמב"ם, שסובר שרבה מסכים לדעת רב חסדא, שפסק כרבה (א, טו) וכרב חסדא (ו, א). וכתבו פמ"ג (פתיחה להל' יו"ט א, יז) וערוה"ש (תקכז, ג), שכך הוא מנהג ישראל לבשל ביו"ט לשבת עד שקיעת החמה.

ולכאורה כיוון שרוב הראשונים סוברים שהלכה כרבה, ולדעתם האיסור מהתורה, איך אפשר שלא לחוש לדעתם? ואיך יתכן שכל הראשונים שסוברים כרבה לא הזהירו לבשל בעוד היום גדול, כדי שאפשר יהיה לאוכלו לפני השקיעה? ואולי יש לומר שבפועל כמעט תמיד התבשיל יהיה מוכן במקצת ביו"ט, שכן מן הסתם מתחילים לבשל לפני הדלקת נרות, ועוד רוצים לערבב ולהוסיף את התבלינים הנדרשים, ולכן צריכים להקדים להניח את התבשיל על האש זמן משמעותי לפני השקיעה. בנוסף לכך, אולי התחשבו בדעת רב חסדא לספק, ואזי כיוון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, הרי שאם התבשיל יהיה מוכן בסוף בין השמשות הוא ספק ספיקא להקל. למעשה, יש שכתבו שבשעת הדחק אם לא הספיקו לבשל מקודם יכולים לבשל עד השקיעה (באו"ה תקכז, א, 'ועל'; הרב אליהו מאמר מרדכי עמ' 125; שש"כ ב, יד ; חזו"ע עמ' רעח). ובאור לציון ג, כב, ג, החמיר אבל העלה הצעה מצוינת, להוסיף בתבשיל ביצה, שהיא מתבשלת בדקות ספורות, וכיוון שמותר להרבות בשיעורים, יחד עם הביצה מותר לבשל את כל שאר הדברים שבסיר, ובתנאי שלפני שיניח את הסיר על האש יניח בתוכו את כל המאכלים.

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין | כתיבת תגובה

ב – מהו 'עירוב תבשילין'

'עירוב תבשילין' הוא תבשיל שמניחים בערב יום טוב עבור שבת שסמוכה ליום טוב, וכל זמן שה'עירוב' קיים, מותר לעשות ביום טוב עבור שבת את כל מה שמותר לעשות עבור יום טוב.

תבשיל העירוב צריך להיות מאכל שראוי לאוכלו עם פת, כדוגמת בשר, דגים, ביצים, סלטים מבושלים, תבשיל אפונים וריבה מבושלת. אבל דבר שאין ראוי לאוכלו עם פת, כגון דייסה, איטריות ואורז, למרות שהם מבושלים, אינם ראויים לעירוב (ביצה טז, א; שו"ע תקכז, ד). רבים נהגו להניח ביצים לעירוב, מפני שהן היו נשמרות גם בלא מקרר עד השבת (ערוה"ש תקכז, יג).

תבשיל העירוב יכול להיות מבושל או צלוי או שלוק או מעושן. ואפילו מאכל כבוש ראוי ל'עירוב', שכל כבוש כמבושל. אבל מאכל חי אינו יכול לשמש כ'עירוב' (ביצה טז, ב; שו"ע תקכז, ה; שעה"צ כה).

לכתחילה טוב להניח בנוסף לתבשיל גם פת בשיעור נפח כ'ביצה', מפני שיש מי שסובר שהתבשיל מתיר בישול והפת מתירה אפיה (ר"ת). אבל מצד הדין גם מי שהניח תבשיל בלבד, רשאי לבשל ולאפות לשבת (שו"ע ורמ"א תקכז, ב-ג).

כשם שתבשיל בשיעור כזית מועיל לאדם אחד כך הוא יכול להועיל לכל בני הבית. וגם המניח עירוב עבור כל בני העיר, יכול להוציא את כולם בכזית אחד (ביצה טז, ב; שו"ע תקכז, ג).

לכתחילה טוב שיניח ל'עירוב' מנה יפה ומכובדת, ואם אפשר טוב לערב על סיר מלא שבושל בערב יום טוב לכבוד שבת. אמנם מצד הדין אפילו נטל עדשים שנשארו בשולי הקדירה שבושלו לצורך יום חול, יצא ידי חובה (ביצה טז, א; שו"עתקכז, ו; של"ה; מ"בח). ובתנאי שיהיה בתבשיל שיעור כזית (כמחצית ביצה).

רבים נוהגים לאכול את תבשיל העירוב באחת מסעודות השבת, שהואיל ונעשתה על ידו מצווה אחת, ראוי להמשיך ולקיים בו את מצוות עונג שבת. וכן נוהגים לקחת את לחם העירוב כלחם משנה ולבצוע עליו בסעודה שלישית (מ"ב תקכז, יא; מח).

התחילו לאכול מתבשיל העירוב ביום טוב, כל זמן שנותר ממנו כ'זית', מותר לבשל ולאפות ולהכין את כל צורכי השבת. אבל אם לא נותר ממנו כ'זית', אסור לעשות יותר מלאכות ביום טוב לקראת שבת. וגם אם נותרה הפת שהונחה לעירוב, אין היא מועילה, כי עיקר העירוב הוא התבשיל (שו"ע תקכז, טו; מ"בז).

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין | כתיבת תגובה

ג – הנחת 'עירוב תבשילין' ולמה הוא מועיל

כך הוא סדר הנחת 'עירוב תבשילין': יטול תבשיל ופת ויברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות עירוב". ויאמר: "בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת". ואפשר לומר בעברית: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".

המתכוון לשחוט ביום טוב עבור שבת, או לברור מאכלים, או לשׁחוק תבלינים, לכתחילה טוב שיזכיר בעת הנחת העירוב את המלאכות שהוא מתכוון לעשות. אולם למעשה, גם אם לא הזכיר, כל מלאכה שמותר לעשות ביום טוב מותר לו לעשות לצורך השבת, שכן בנוסח הנחת העירוב אומרים: "בזה העירוב יהיה מותר לנו לעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".[2]

גם מי שאין בכוונתו לבשל מיום טוב לשבת, יניח עירוב תבשילין ויברך על הנחתו, מפני שעיקר מגמת העירוב לתת לאדם את האפשרות לבשל מיום טוב לשבת גם אם בפועל לא יבשל. בנוסף לכך, על ידי העירוב הוא זוכר את השבת, ודואג להכין מאכלים כדי לענגה בשלוש סעודות. ועוד, שלרוב הפוסקים, העירוב מתיר להדליק ביום טוב את נרות השבת.[3]

על ידי עירובו של בעל הבית או בעלת הבית רשאים כל בני ביתם והאורחים שלנים אצלם להשתתף במלאכת הבישול והאפיה לקראת השבת. ורשאי בעל הבית למנות אחד מבני ביתו או אורחיו שיניח את העירוב עבור כולם. וכן המתארחים בבית מלון כשר, כיוון שהם אוכלים מתבשילי מטבח המלון, הרי שהעירוב של המלון מועיל להם, וכולם רשאים להדליק ביום טוב נרות לכבוד שבת. וכן בישיבה, העירוב של הישיבה מועיל לכל תלמידי הישיבה ואורחיה.[4]

מניחים את העירוב בערב יום טוב, ועדיף שהעירוב יהיה מתבשיל שבושל בערב יום טוב לכבוד שבת קודש, שעל ידי הנחתו זוכרים שאסור לבשל מיום טוב לחול וזוכרים שצריך לשמור מנות יפות לשבת. אבל אם יניח את העירוב לפני ערב יום טוב, זיכרון הדברים הללו ידהה. אולם בדיעבד, גם אם הניח את העירוב זמן רב לפני החג, כיוון שהתכוון שהתבשיל הזה יהיה עירוב לחג, הרי הוא מועיל. ואפילו מי שהתכוון להניח עירוב לכמה חגים יחד, כל זמן שהעירוב קיים, הוא מועיל בדיעבד (שו"ע תקכז, יד).


[2]. כאשר אומרים את נוסח העירוב מתירים בכך לעשות את כל המלאכות המותרות ביו"ט עבור שבת. כך משמע משו"ע תקכז, יב. ויש מחמירים שאם לא הזכיר במפורש מלאכה שמתכוונים לעשות, כגון לשחוט, אזי אסור לשחוט (או"ז, ורמ"א תקכז, כ). מנגד יש סוברים שבדיעבד גם אם הניח את העירוב בלא לומר דבר, עירובו מועיל לכל המלאכות (יש"ש, ט"ז). למעשה, לכתחילה מי שמתכנן לעשות מלאכה שאינה מוזכרת בנוסח, יזכיר אותה במפורש ולא יסתפק באמירת הנוסח "למעבד כל צרכנא", אבל אם לא אמר, יסמוך על המקילים (מ"ב סג).

יש אומרים שעירוב תבשילין מתיר רק הכנת צורכי סעודה לשבת, אבל הכנות אחרות לשבת אסורות, לכן נפסק בשו"ע (תקכח, ב) שגם למי שהניח עירוב תבשילין אסור להניח ביו"ט עירוב חצרות או עירוב תחומין עבור שבת (מ"א ב, יש"ש). לעומת זאת יש אומרים שעירוב תבשילין מתיר לעשות ביו"ט עבור שבת את כל מה שמותר לעשות ביו"ט עבור יו"ט עצמו, וכיוון שאסור להניח ביו"ט עירוב חצרות ותחומין עבור יו"ט עצמו, אסור גם עבור שבת (רע"א, ולכך נטה ישועות יעקב תקכח, א). ולדעתם מותר למי שהניח עירוב תבשילין לחמם מים עבור טבילה בשבת, וכן מותר לקפל טלית ולגלול ס"ת מיו"ט לשבת. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים (על פי סברת 'הואיל'), ספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ חשב האפוד, ב, סה; אול"צ ג, כב, סוף ו; חזו"ע עמ' שב.

[3]. לבה"ג, או"ז, רא"ש, רשב"א ור"ן, אסור להדליק נרות לשבת בלא עירוב תבשילין. ולמד הב"י מרי"ף ורמב"ם, שמותר להדליק נרות גם בלא עירוב. ונכון לחוש לדעת המחמירים (מ"ב תקכז, נה; כה"ח קיב). אמנם בהלכה ה' נלמד שבדיעבד אם לא הניח עירוב, התירו לו להדליק נר אחד. למאמ"ר תקכז, יח, וכה"ח קיג, מי שאינו מתכוון לבשל מיו"ט לשבת, לא יברך על הנחת העירוב, שכן למדנו שלצורך הדלקת הנרות י"א שאין צורך להניח עירוב. אולם למעשה נוהגים לברך, מפני שהנחת העירוב היא על האפשרות לבשל (וכ"כ בחוט שני עמ' קנ), ועוד שי"א שמתחשבים בדעת רבא, שטעם העירוב כדי לזכור את השבת (ט"ז יג, וכך משמע מכמה ראשונים).

[4]. העירוב של בעל הבית פוטר את הסמוכים על שולחנו (יש"ש מ"ב תקכז, נו). וזה כולל גם ילדים נשואים שבאים להתארח אצלו באותם ימים (א"א בוטשאטש ז; חזו"ע עמ' רעז, הערה ח). וכן הדין בכל משפחה שמתארחת (מאמר מרדכי מועדים עמ' 127). וכן הדין לגבי המתארח במלון ובחורי ישיבה, וכ"כ בחוט שני עמ' קנה. ועל כל הדינים הללו יש חולקים כמובא בהרחבות ח, ג, ה-ז, ואין סברתם נראית, ובכל אופן הוא ספק דרבנן והלכה כמיקל.

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין | כתיבת תגובה

ד – גדול העיר

על אף שמצווה על כל אדם להניח 'עירוב תבשילין', מצווה על גדול העיר, כלומר על רב המקום, להניח 'עירוב תבשילין' עבור כל בני המקום. ועל ידי העירוב שלו יהיה מותר גם למי שלא הניח 'עירוב תבשילין' מחמת אונס או שכחה, לבשל מיום טוב לשבת. וכן מי שאינו יודע להניח 'עירוב תבשילין', יכול לסמוך על העירוב שגדול העיר מניח. אבל מי שיכל להניח עירוב ועבר ולא הניח, כיוון שביטל את המצווה להניח עירוב, אינו יכול לסמוך על העירוב של גדול העיר. וכן מי ששכח פעמיים רצופות להניח עירוב, בפעם השנייה דינו כמי שלא הניח בפשיעה, ואינו רשאי לסמוך על העירוב של גדול העיר. אבל מי ששכח פעם אחת, ובפעם הבאה זכר, ושוב שכח, אינו נחשב כפושע והעירוב של גדול העיר מועיל לו.[5]

כדי שהעירוב יועיל לכולם הוא צריך להיות שייך לכולם, לשם כך צריך לעשות פעולת קניין. כלומר הרב צריך לתת את תבשיל-העירוב לאדם אחר, שיגביה אותו טפח כדי לקנות אותו עבור כל בני העיר וגם הרב והוא בכללם. ואז, כאשר תבשיל-העירוב שייך לכל בני העיר, יקח הרב את העירוב, יברך עליו ויאמר: "בזה העירוב יהא מותר לנו ולכל בני העיר לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".

לכתחילה טוב שיעשה את הקניין אדם גדול שאינו סמוך על שולחנו של הרב, ובדיעבד אפשר שאשתו של הרב תעשה את פעולת הקניין עבור כל בני העיר (שו"עשסו, י; תקכז, י-יא).

העירוב של הרב מועיל לכל מי שנמצא בתחום שבת, ואפילו מי שלא ידע בעת הנחת העירוב שכיוונו עליו, כל שנודע לו ביום טוב שהרב הניח עירוב עבור כולם, יכול לבשל לשבת על סמך העירוב שהרב הניח. אבל מי שמחוץ לתחום שבת, אין העירוב מועיל לו, מפני שאינו יכול לבוא לאוכלו. וגם אם הניח עירוב תחומין והוא יכול לבוא לאוכלו, העירוב אינו מועיל לו, מפני שמסתבר שהרב אינו מכוון עליו (שו"עתקכז, ח-ט).

במקום שידוע שהרב מקפיד להניח תמיד עירוב עבור כולם, יכול מי ששכח לסמוך על כך בלא בירור נוסף, שחזקה על הרב שזכר להניח עירוב עבור כולם, ואם ישכח, יודיע זאת ברבים, כדי שלא יטעו לבשל על סמך העירוב שלו (רמ"אתקכז, ט).

בנוסף לרב המקום, רשאי כל אחד מתושבי המקום להניח עירוב עבור כולם, כדי שאם הרב ישכח, יודיע לרב ולציבור שהניח עירוב, ויוכלו לסמוך על עירובו. לשם כך עליו להקפיד שאדם אחר יגביה את תבשיל העירוב טפח, כדי לקנותו עבור כולם, ויאמר את הנוסח המיועד לכל בני העיר (מ"בתקכז, לב; שעה"צלא).


[5]. מצינו בביצה טז, ב, שגדולי האמוראים הניחו עירוב עבור כל בני העיר, היינו עבור כל המתגוררים בתחום שבת שלהם. אבל כאשר אחד שכח להניח עירוב בפעם השנייה, אמר לו שמואל שזו פשיעה ולכן עירובו אינו מועיל לו. משום שאם גדול העיר יוציא גם את אלה שיכולים להניח עירוב או את המתרשלים להניח עירוב, הרי שיבטל בכך את תקנת חכמים להניח עירוב בערב יום טוב לכבוד יו"ט וכדי שהשבת לא תשכח (רא"ש ושו"ע תקכז, ז). ואימתי אדם נחשב לפושע? לח"א קב, ז, גם כאשר שכח פעמיים לא רצופות, בפעם השנייה הוא פושע. ולערוה"ש תקכז, יח, כיום שרבו הטרדות, אפילו מי ששוכח פעמיים ברציפות אינו נקרא פושע, ורק מי שבכוונה לא הניח עירוב, אינו יוצא בעירוב של גדול העיר. והדעה הממוצעת היא, שהשוכח פעמיים ברציפות, בפעם השנייה נחשב פושע (כה"ח מח). ואמנם יש ראשונים שסוברים שגדול העיר יכול להוציא גם את אלה שיודעים להניח עירוב ומעוניינים לצאת בעירובו, ורק מי שמתכוון להניח עירוב בעצמו, ושכח פעמיים, בפעם השנייה נחשב פושע ואינו יוצא בעירוב של גדול העיר (רשב"א, מאירי. עיין שעה"צ לז-לח, ועיין בחזו"ע עמ' רצא). אולם למעשה, כיוון שבפועל נוהגים הכל להניח בעצמם עירוב, הרי שהשוכח פעמיים ברציפות נחשב פושע, ואינו יוצא בעירוב של הרב.

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין | כתיבת תגובה

ה – כשאין עירוב תבשילין

מי ששכח להניח 'עירוב תבשילין', וזו הפעם השנייה ברציפות ששכח, נחשב פושע והנחת רב המקום אינה מועילה לו. וכן מי ששכח להניח 'עירוב' והוא נמצא במקום שאין בו יהודי שהניח עירוב עבור כולם. אם יש לו שם שכן טוב שהניח לעצמו 'עירוב', יוכל לתת לשכן את המאכלים שלו במתנה, וכיוון שהם שייכים לשכן, השכן יכול לבשלם ולהכינם לשבת ולתת לו מהם לצורך השבת.

ואם נזכר שלא הניח 'עירוב' קודם סעודת יום טוב, יוכל בעת שהוא מבשל לסעודת יום טוב למלא סיר גדול בתבשיל שיספיק לו ליום טוב ושבת, שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ואחר שיניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך שבת (שו"ע תקג, ב; לעיל ג, ד).

ואם נזכר לאחר שגמר להכין את סעודת יום טוב, משום כבוד השבת הקילו לו חכמים שיאפה ביום טוב פת אחת, ויבשל קדירה אחת, וידליק נר אחד – עבור השבת (שו"ע תקכז, כ; מ"ב נה).

אם עבר ובישל במזיד מיום טוב לשבת יותר ממה שהתירו לו חכמים, מותר לאכול בשבת את מה שבישל, מפני שאין חשש שילמדו ממנו לעשות כך, שהכל יודעים שהוא בישל בניגוד להלכה. אבל אם לאחר שסיים את סעודת יום טוב הערים ועשה עצמו כאילו הוא מבשל עוד סיר ליום טוב, בתואנה שאולי יבואו אליו אורחים, או שירצה לאכול עוד, אסור לו ולבני ביתו לאכול בשבת ממה שבישל ביום טוב בהערמה. מפני שאם נקל למערים, נמצאו הכל מערימים וישתכח מהם עירוב תבשילין (ביצה יז, ב; רמב"ם ו, י; שו"ע תקכז, כג-כד. ועיין לעיל ז, 3, בדין מעשה יו"ט).

נחלקו הפוסקים בדין מי שעדיין לא אכל סעודת יום טוב אבל כבר גמר להכין את כל התבשילים הנצרכים לסעודה, והוא רוצה לבשל עוד תבשילים לצורך השבת, וכדי שיהיה מותר לו לבשלם הוא מתכוון לאכול מהם מעט בסעודת יום טוב. יש אומרים שהואיל ובאמת הוא לא מעוניין לאכול מהם בסעודת יום טוב, הרי שבישולם ואכילתם בסעודה נחשבת הערמה והדבר אסור (רדב"ז, ודעת סתם בשו"ע תקכז, כא), ויש מתירים, הואיל ובפועל יאכל מעט מכל תבשיל בסעודת יום טוב (רמ"א תקג, א; מ"א). ורבים נהגו להקל וטוב להחמיר (מ"ב תקג, ז; יא).[6]


[6]. אבל לאחר הסעודה לכל הדעות אסור לבשל לצורך מחר על ידי שיאכל ממנו כזית ביו"ט, כי זו הערמה (שו"ע תקג, א). אבל כיוון שבפועל אכל ביו"ט כזית מהתבשיל, נחלקו האחרונים אם התבשיל נאסר על המבשל ובני ביתו כדין מערים (מ"ב יג).

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין | כתיבת תגובה

א – תאריך החגים ויסוד המנהג בגולה

מהתורה כל אחד מששת הימים הטובים נוהג יום אחד בלבד, וכן נוהגים בארץ ישראל, אולם בחוץ לארץ תקנו חכמים שיוסיפו עוד יום אחד, ובמקום יום טוב אחד יעשו שני ימים, והיום השני נקרא 'יום טוב שני של גלויות'.

כדי לבאר את יסוד ההלכה צריך להקדים, שכל החגים תלויים בתאריך העברי, ראשון של פסח בט"ו בניסן, שביעי של פסח בכ"א בניסן, חג השבועות בתום ספירת העומר שמתחילה בט"ז בניסן, ראש השנה בא' בתשרי, ראשון של סוכות בט"ו בתשרי, ושמיני עצרת בכ"ב בתשרי. וכיוון שהחודש העברי נקבע על פי מחזור הירח, ואורך המחזור מעט יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי, הרי שישנם חודשים מלאים בני שלושים יום, וישנם חודשים חסרים בני עשרים ותשעה ימים. והמצווה היא שאנשים שראו בליל שלושים בחודש את הירח החדש שאחר המולד, יבואו ויעידו על כך בפני בית הדין, ועל סמך עדותם יקדשו את החודש. וזהו שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", פירשו חכמים (ר"ה כב, א): הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם". 'לכם' היינו לדיינים סמוכים, שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו (עיין פניני הלכה זמנים א, אב).

לאחר קידוש החודש, היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ, להודיע אימתי נתקדש החודש ואימתי הוא זמן המועדים (ר"ה כא, ב). אבל אל היהודים שנמצאו בחוץ לארץ, לא הספיקו השליחים להגיע לפני החג, והנהיגו להם הנביאים הראשונים שיקיימו כל חג במשך יומיים מחמת הספק. וכך נהגו יחזקאל ודניאל. ויתכן שכבר מימות יהושע בן נון, נהגו לעשות בחוץ לארץ שני ימים טובים מחמת הספק (תשובת רב האי גאון, אוצר הגאונים יו"ט ד, ב).[1]


[1]. את ראש השנה קיימו גם בארץ במשך יומיים, מפני שראש השנה חל בראש חודש עצמו, וכיוון שלא ידעו אימתי בית הדין יקדש את החודש, נהגו תמיד שני ימים מספק. ורק בירושלים, אם באו עדים ביום הראשון ובית הדין הספיק לקדש את החודש, קיימו את ראש השנה יום אחד בלבד. ואם לא קדשו את החודש ביום הראשון, המשיכו לעשות יו"ט גם ביום השני.
פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ב – הנוהג בימי בית המקדש השני

בימי בית המקדש השני נותרה קהילה גדולה בגלות בבל. בתחילה היו מעבירים אליהם את הידיעה על מועד קידוש החודש על ידי מַשּׂוּאוֹת של אש (לפידים עצומים). וכך עשו, בלילה שלאחר היום הראשון שבו אפשר לקדש את החודש, היו מעמידים צופים בראשי ההרים, מארץ ישראל ועד לבבל, ואם קדשו בית הדין את החודש, היו עולים לראש הר המשחה ומדליקים מַשּׂוּאוֹת, וממתינים עד שיראו שגם הצופים שבראש הסַרְטְבָא הדליקו משואות, ובראש הסַרְטְבָא היו ממתינים עד שהצופים על ההר השלישי הדליקו משואות, וכך היתה עוברת הידיעה תוך לילה אחד מהר להר עד בבל. לימים, הכותים שכפרו בסמכות בית הדין, היו מדליקים מדורות כדי להטעות את בני הגולה, וכך נתקלקל מנהג המשואות. ומאז היו מודיעים לבני הגולה על מועד קידוש החודש על ידי שליחים (משנה ר"ה כב, ב).

בכל מקום שהיו השליחים מספיקים להגיע לפני חג הסוכות, היו עושים יום טוב אחד, ובכל מקום שלא הגיעו, היו עושים את כל החגים במשך שני ימים. ויש לדעת, שמראש חודש תשרי ועד חג הסוכות יכולים השליחים ללכת עשרה ימים, שכן לא היו הולכים בראש השנה, ביום כיפור ובשבתות; ואילו לפני חג הפסח היו הולכים שנים עשר יום, כי רק בשבתות נמנעו מללכת. נמצא שהיו מקומות שהשליחים הספיקו להגיע אליהם לפני חג הפסח ולא הספיקו להגיע אליהם לפני חג הסוכות, וקבעו חכמים שבכל המקומות ששליחי תשרי לא היו מגיעים לפני סוכות, יעשו גם בפסח שני ימים, כדי שלא לחלק בין החגים. ולא זו בלבד, אלא שתקנו שגם את שביעי של פסח ואת שמיני עצרת יעשו יומיים, למרות שעד אז כבר הגיעו השליחים למקומות רחוקים יותר. ואפילו את חג השבועות שחל חמישים יום אחר ט"ז בניסן תקנו לעשות בכל אותם המקומות במשך יומיים. הרי שהכלל הקובע הוא, שבכל מקום שלא הגיעו אליו השליחים לפני חג הראשון של סוכות, היו עושים בו את כל החגים במשך יומיים (ר"ה כא, א).

אמנם את יום הכיפורים היו עושים יום אחד, ביום הראשון משני הימים האפשריים, כלומר ביום היוצא לפי החשבון שחודש אלול הוא חסר. וזאת משום שברוב רובם של המקרים היו חודשי אלול ואדר חסרים, וכיוון שעל פי התורה הולכים אחר הרוב, הרי שמעיקר הדין חייבים לקיים את החגים ביום הראשון בלבד, וחכמים הם שתקנו לקיים את כל החגים במשך יומיים. וכיוון שקשה מאוד לצום יומיים ברציפות, הלכו ביום הכיפורים על פי עיקר הדין, ומקיימים אותו יום אחד.[2]


[2]. לדעת רבים, מהתורה הולכים בעניין זה אחר הרוב, ודי לקיים את החגים ביום הראשון בלבד, שכן ברוב השנים חודשי אלול ואדר חסרים, וחכמים תקנו לקיימם יומיים כדי לחוש למיעוט. אבל את צום יום הכיפורים קשה לקיים במשך יומיים, ולכן חזרו לעיקר הדין לקיים אותו ביום הראשון (ריא"ז, ריטב"א וטורי אבן לר"ה יח, א, נו"ב יו"ד ח"א נז). ויש לבאר שבכל החגים החמירו חכמים לחוש למיעוט, מפני שבמשך הזמן תתברר האמת, ועלול להתברר שקיימו את ליל הסדר יום לפני הזמן, וחזרו לאכול חמץ בשביעי של פסח, ומציאות זו עלולה לשׁחוק את יחס הקדושה לחגים (כדוגמת החיוב לבדוק את סירכת הריאות לפני שמתחילים לאכול מבשר הבהמה, שו"ע יו"ד לט, א). וכיוון שידעו חכמים שבכל הגולה יצומו רק ביום הראשון, עשו כל מאמץ כדי שחודש אלול יהיה חסר (למשל, הקפידו שחודש אב יהיה מלא, כמבואר בחת"ס מהדו"ת ביצה ו, א). עד שהעידו שבפועל, מימות עזרא הסופר ועד סוף תקופת התנאים, לא היה מקרה שחודש אלול היה מלא (ר"ה יט, ב). אמנם בתקופת האמוראים כשלוש פעמים אירע שחודש אלול היה מלא (ר"ה כא, א). וי"א שלא קיימו את יום הכיפורים יומיים מפני ספק נפשות (שאילתות, ראבי"ה ומאירי). ואפשר שלדעתם מעיקר הדין צריך לקיים יומיים, כיוון שכל שנה נפרדת מחברתה, ואין הולכים אחר הרוב בדבר שאינו מעורבב, ולכן הוצרכו לבאר שאין עושים את יום הכיפורים יומיים מפני ספק נפשות (עיין אנצי' תלמודית ערך יום טוב שני של גלויות 22-39).
פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ג – התקנה לדורות לעשות שני ימים טובים של גלויות

לאחר חורבן בית המקדש השני, הישוב היהודי בארץ הלך ונדלדל, ולעומתו הקהילה הגדולה שבבבל הלכה והתעצמה. ואע"פ כן, עדיין היתה שמורה הסמכות לחכמי ארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים. ורק לעיתים נדירות, כמו בתקופת המרד הגדול, כאשר המצב בארץ היה נורא, עד שלא יכלו לקדש חודשים, דיינים שנסמכו בארץ ישראל היו יוצאים מהארץ למקום שלא נגזרו בו גזירות כנגד ישראל, ושם קדשו את החודשים ועיברו את השנים.

במשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ופעמים רבות כוונו הגזירות באופן ישיר נגד חכמי ישראל ונגד מצוות קידוש החודש. עד שלקראת סוף תקופת האמוראים, בסוף ימי אביי ורבא, הגיע הלל השני למסקנה שלא ניתן עוד להמשיך בסמיכת חכמים וקידוש החודשים על ידי בית הדין הגדול שבארץ ישראל. וכיוון שסמכות זו היתה נתונה בידו, שהוא ירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמדו הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת ארבעת אלפים ומאה ותשע עשרה שנה למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין רבי הלל הנשיא (פניני הלכה זמנים א, ג, 3).

באותו הזמן התעוררה שאלה, הואיל ולוח השנה מצוי בידי כל ישראל שבגולה, וכבר אין חשש שמא יטעו, אולי אפשר לנהוג בחוץ לארץ רק יום טוב אחד כפי שנוהגים בארץ ישראל. שלחו חכמי ארץ ישראל לבני בבל הוראה: היזהרו להמשיך במנהג אבותיכם, שמא תגזור המלכות גזירה וישתבשו החשבונות ועל ידי מנהג יום טוב שני לא תבואו לכלל טעות (ביצה ד, ב). הרי שתקנו במפורש להמשיך במנהג יום טוב שני של גלויות (רמב"ם קידוש החודש ה, ה). ובאר רב האי גאון, שבנוסף לחשש מגזירת המלכות, הטעם הבסיסי הוא, שכך תקנו הנביאים לעשות תמיד בגלות שני ימים טובים. ואין בית דין שיכול לבטל את דבריהם, מפני שאין יודעים את כל טעמי תקנתם. בנוסף לכך, רק בית דין שגדול מהם בחכמה ובמניין יכול לבטל את דבריהם (אוצר הגאונים יו"ט ד, ב).

כמו בכל התורה, הצד ההלכתי תואם את הצד הרוחני, שכן בארץ ישראל הקדושה מתגלה יותר, ועל כן החגים יכולים להתגלות בה ביום אחד, כמצוות התורה. אולם הנמצאים בחוץ לארץ רחוקים יותר מגילוי הקדושה, וכדי לקלוט את אורם של החגים נצרכים ליומיים, כפי תקנת חכמים. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב, אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק, אורו נחלש ומתפזר על שטח גדול. כך אורם של החגים מתגלה בארץ ישראל ביום אחד ממוקד, ואילו בחוץ לארץ אורם נחלש ומתפשט על פני יומיים (דרך מצוותיך קיד, א).

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ד – היכן צריכים לשמור יומיים

לדעת הרמב"ם, אין דין 'יום טוב שני של גלויות' תלוי בקרבת המקום לירושלים, אלא הכל תלוי במנהג ישראל בעת שהיו השליחים יוצאים להודיע על מועד קידוש החודש. שבכל מקום שהיו השליחים מגיעים לפני חג ראשון של סוכות, אפילו הוא חוץ לארץ, ממשיכים לעשות יום טוב אחד. ובכל מקום שלא הגיעו, אפילו הוא ארץ ישראל, ממשיכים לעשות שני ימים. וגם אם מצד המרחק היו יכולים להגיע, אלא שבפועל לא הגיעו מחמת שלא היתה שם קהילה יהודית או מחמת שיבושי הדרכים, כיוון שבפועל היושבים שם היו צריכים לעשות שני ימים טובים, כך צריך להמשיך לנהוג (רמב"ם הל' קדוש החודש ה, ט-יב).

ולדעת הריטב"א, מאז שנתבטל קידוש החודש על ידי בית הדין, אין הדין תלוי בשליחים, אלא בגבולות ארץ ישראל, שהואיל וברוב המקומות בחוץ לארץ נהגו לעשות יומיים, וברוב המקומות שבגבולות הארץ נהגו לעשות יום אחד, תיקן בית דינו של הלל הנשיא, בשעה שקידש את החודשים והשנים למשך כל הדורות, שבחוץ לארץ יעשו תמיד שני ימים טובים, ובארץ ישראל כולה יעשו תמיד יום אחד בלבד (ריטב"א ר"ה יח, א; סוכה מג, א).

ואף שבמשך הדורות היו שנהגו במקומות שונים בארץ לעשות שני ימים טובים כדברי הרמב"ם, המנהג שהתקבל להלכה הוא כדברי הריטב"א, שכך משמע מעוד ראשונים.[3]


[3]. לריטב"א בכל מקום בארץ ישראל עושים יום אחד, למרות שהשליחים לא הגיעו אליו עד ראשון של סוכות, ואילו בחו"ל עושים תמיד יומיים. וכן משמע מדברי רב האי גאון, ר"ח, רז"ה, מחזור ויטרי ועוד. וכ"כ למעשה באבני נזר או"ח שצב, ט; ציץ הקודש מב; חזו"א או"ח קלב, ב; ישכיל עבדי ו, או"ח ב. מהריטב"א עולה שבכל גבולות הארץ עד נהר פרת, עושים יום אחד. וכ"כ בעיר הקודש והמקדש ג, יט; הרב גורן במשנת המדינה עמ' 161; ציץ אליעזר ג, כג. בחלב שבסוריה (ארם צובא), נהגו לעשות יומיים, ועיין בפ"ה העם והארץ ג, טז, שלרוב הראשונים חלב אינה בגבולות הארץ. אמנם דרום לבנון עד ביירות לכל הדעות בגבולות הארץ.

לגבי העיר אילת התעוררה שאלה, שאולי אינה מגבולות ארץ ישראל, כי לפי מקצת המפרשים שנחל מצרים הוא נחל אל עריש היא דרומית לחלקו העיקרי. אולם למעשה נפסקה הלכה שאילת בגבולות הארץ ועושים בה יום טוב אחד, שכן גם לדעת הסוברים שהוא נחל אל עריש, מסתבר שאילת בגבולות הארץ, וק"ו שכך הדין לרוב המפרשים שסוברים שנחל מצרים הוא בתעלת סואץ (עיין בפ"ה העם והארץ ג, טו). וכ"כ למעשה הרב הרצוג בהיכל יצחק או"ח נה; הרב פרנק במקראי קודש פסח ב, נח; משפטי עוזיאל ח, מז; ציץ אליעזר ג, כג.

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ה – דיני יום טוב שני

יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון בכל הלכותיו, שכל מה שתקנו חכמים כדוגמת מה שצוותה התורה תקנו. לפיכך, כל האיסורים שחלים ביום טוב ראשון ובכללם איסורי חכמים, חלים גם ביום טוב שני. וכן כל תפילות יום טוב שני כתפילות יום טוב ראשון. וכן מקדשים בו על היין ומברכים 'שהחיינו' כמו ביום טוב ראשון (שו"ע תרסא, א). ובפסח עורכים את ליל הסדר פעמיים על כל מצוותיו וברכותיו. ואף שלכאורה היה מקום לומר שהואיל ומקיימים יום טוב שני מספק, בכל הנוגע לברכות, לא יברכו, ש'ספק ברכות להקל'. הורו חכמים לברך, מפני שאם לא יברכו בו כשם שמברכים ביום טוב ראשון, יבואו לזלזל בו (שבת כג, א)[4] .

יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני (שו"ע תקג, א; עיין לעיל ב, יב). כמו כן נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. והמדליקה לפני בין השמשות, יש לה על מי לסמוך, הואיל וגם באותה שעה יש קצת הנאה מהנרות[5]. (משום כבודו של מת הקילו ביום טוב שני לקוברו על ידי ישראל, כמבואר לעיל ז, ה).


[4]. בשמיני עצרת יושבים בסוכה, כי הוא נחשב ספק שביעי, אבל אין מברכים על ישיבתה, הואיל ונוהגים בו יו"ט של שמיני עצרת, ואם יברכו נמצאת סתירה במנהגם (סוכה מז, א; שו"ע תרסח, א), ואולי יבואו מכך לזלזל באיסורי יו"ט (ר"ן). ויש שנהגו גם לא לאכול את כל הסעודה בסוכה אלא רק את תחילתה. וגם לגבי שינה נחלקו הפוסקים, והמנהג שלא לישון (מ"ב תרסח, ו). אין נוטלים לולב בשמיני עצרת, מפני שיסוד נטילת לולב חוץ מיום ראשון מדרבנן, לפיכך לא תקנו ליטלו בשמיני עצרת (ר"ן, ועיין יו"ט שני כהלכתו א, צא, והערה רפ).

ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, אסורה כל אותו היום, אבל ביום טוב שני מותר לאוכלה. שכבר למדנו, שהיסוד ההלכתי לתקנת יום טוב שני, מפני הספק אימתי חל החג. וממילא, אם הראשון קודש, השני חול ואין בו איסור. ואם הראשון חול, ביצה שנולדה בו לא נאסרה כלל. ובראש השנה, שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, ועל כן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני (ביצה ד, ב; שו"ע תקיג, ה).

[5]. בן הסמ"ע כתב בשם אמו, שנכון להדליק נרות לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיו"ט ראשון לשני, כמובא בהרחבות לעיל ב, ב, ב. וכן נוהגים כמובא במשנת יעבץ או"ח לד; פס"ת תקיד, יט; ויו"ט שני כהלכתו א, יד. אמנם רבים כתבו שאפשר להדליק לפני השקיעה, ומהם: של"ה, א"ר, מ"ב תקיד, לג. ואין בזה הכנה, כי כבר בעת ההדלקה יש הנאה מהנרות.

עיין לעיל ב, יב, שכאשר יו"ט חל במוצ"ש, לכתחילה אין לאכול סעודה שלישית בשלוש השעות האחרונות של שבת. ואם לא הקדים, יכול לאכול, אלא שישתדל למעט באכילתו. וביו"ט ראשון אין צורך למעט באכילתו לקראת יו"ט שני, שאין יו"ט שני מבטל מצוותו של יו"ט ראשון, כמבואר בהתעוררות תשובה ב, נג. וכ"כ באו"ה תקכט, א, 'בערב', ושלא כמ"א תקכט, א, ודעימיה, שהחמירו בזה.

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ו – דין היוצא לחוץ לארץ

אמרו חכמים שהיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, אם דעתו להשתקע בגולה, משעה שיגיע למקום ישוב של יהודים דינו כבן חוץ לארץ, ועליו לעשות יום טוב שני של גלויות (פסחים נא, א; שו"ע תצו, ג).

ואם בכוונתו לחזור, דינו היסודי כבן ארץ ישראל, ואם הוא שובת מחוץ לתחום שבת של קהילה יהודית, אינו נוהג יום טוב שני של גלויות ומותר לו לעשות בו מלאכה (שו"ע תצו, ג).

אבל כאשר הוא בקהילה יהודית או בתחום שבת שלה, עליו לנהוג כמותם, כדי שלא יראה כסותר את מנהגם (פסחים נ, א; שו"ע תצו, ג). לפיכך, אסור לו לעשות מלאכה ביום טוב שני שלהם. ואמנם יש אומרים שבצנעה מותר לו לעשות מלאכה (אבקת רוכל כו, יש"ש). אולם למעשה דעת רוב הפוסקים, שאפילו בצנעה עליו לנהוג כמותם בכל איסורי החג, מפני שאם יקל סופו להתגלות, והרי הוא כסותר ופוגע ביום טוב שלהם (תוס' ורז"ה, מ"ב תצו, ט).[6] .

וכיוון שדינו כבן ארץ ישראל, עליו להבדיל בצנעה במוצאי יום טוב ראשון, ובאיסרו חג חובה עליו להניח תפילין בצנעה. וכדי שלא יראה סותר את מנהגם, יקפיד ללבוש בגדי יום טוב וידליק נרות לכבוד יום טוב שני בלא ברכה. ולגבי התפילות, בפשטות עדיף שיתפלל בביתו ביחיד, כדי שלא יצטרך להתפלל עמהם בנוסח שונה, שכשהם מתפללים של יום טוב, הוא צריך להתפלל נוסח של חול המועד או של יום חול (אורח משפט קכט). ואם הוא יכול לבוא לחלק מהתפילה, בלא שיהיה ניכר שנוסח תפילתו שונה, עדיף שיבוא כדי לשמוע קדיש וקדושה. ואם אפשר, עדיף שגם יתפלל עמידה עמהם, תוך שהוא מסתיר את נוסחו השונה[7] .

בליל הסדר, אם יש לו דירה לעצמו, אינו צריך להשתתף עם בני חוץ לארץ. ואם הוא מתארח אצל בני חוץ לארץ, ישתתף עימהם בסדר, אבל לא יאמר את ברכות המצווה, אלא יענה אחריהם אמן (חיי אדם קג, ד)[8].


[6]. לאבקת רוכל כו; מבי"ט ג, קמט; יש"ש ביצה א, ח, החובה לנהוג כמנהג המקום היא בפרהסיא, אבל בחדרי חדרים יכול להקל כמנהגו. וכן מצינו שמוסכם להלכה, שבני א"י אינם צריכים להניח עירוב תבשילין מיו"ט שני לשבת, מפני שכאשר יבשלו, הרואים יסברו שמן הסתם הניחו עירוב תבשילין (מ"ב תצו, יג). אולם למעשה, דעת רוב רובם של הפוסקים שאסור לעשות מלאכה גם בצנעה, מפני שאם יקלו סופם להתגלות (רדב"ז ד' אלף קמה; מהריק"ש, פר"ח תסח; מ"א תצו, ד; א"ר ה; ברכ"י ג; שועה"ר ז; מ"ב ט; אורח משפט קכט). ואחרוני זמנינו דקדקו בדיני מוקצה, יש שרצו להקל בו (שבט הלוי ז, סה), ויש שהקילו במקצתו (יו"ט שני כהלכתו פרק טז). והנראה שאין לחלק בין הדינים, וצריך להחמיר בצנעה בכל האיסורים. אלא שבשעת הדחק, אפשר להקל כאשר הוא בטוח שאין בני חו"ל רואים אותו, או שאם יראו אותו יוכלו לתלות שהדבר נעשה בהיתר, כגון שאם יראו שהאור נדלק בביתו, יסברו שנדלק על ידי שעון שבת (וכ"כ אג"מ או"ח ד, קד). והטעם לכך, שכל יסוד איסור מלאכה ביו"ט שני מדרבנן, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על הפוסקים המתירים, ומה שהחמירו בצנעה הוא בעיקר מפני שאם ינהגו בכל הדינים לקולא, סופם שיתגלו, אבל כאשר מדובר בשעת הדחק, אין לחשוש לזה כל כך.

כתבתי שהחיוב לנהוג כמנהג חו"ל הוא בתחום שבת של קהילה יהודית, שכך כתבו הפוסקים כמובא במ"ב תצו, י, ומשמע שאין מתחשבים ביהודים יחידים. ונראה שגם אין מתחשבים ביהודים שאינם שומרי מצוות, גם אם הם יותר מעשרה, כל שאינם מאורגנים בקהילה יהודית.

[7]. מרן הרב קוק כתב באורח משפט קכט, שעדיף שלא ילך לבית הכנסת כאשר יש חשש שיקראו לו לתורה. ולרשז"א גם אם הוא יכול להסתיר את נוסחו השונה, אינו חייב לבוא, שאין להטריח אותו לשבת שם תפילה ארוכה. ונראה שהכל יסכימו לדבריו, אלא שהשאלה האם טוב לכתחילה שיבוא. וכמובן שכאשר קשה לו להתפלל בשונה מהם בלא שהדבר יהיה ניכר, עדיף שלא יבוא. אבל אם הוא יכול להצניע את נוסח תפילתו השונה, רבים כתבו שעדיף שיבוא, כדי שיתפלל במניין ויענה לקדיש וקדושה (ועיין אול"צ ג, כג, א; שיח נחום כח; ויו"ט שני כהלכתו ג, יז). וכתב באג"מ או"ח ג, צב, שאם יש לו מניין קבוע ויהיה ניכר שלא הגיע, עליו להתפלל עם המניין הקבוע שלו תפילה של חול, אבל יצניע זאת. ע"כ. וישתדל שלא יקראו לו לתורה, ואם קראו – יעלה. וכהן שבא לבית הכנסת באיסרו חג, כשהם מתפללים מוסף, למהר"ם בן חביב יעלה לדוכן, הואיל והוא יכול לברך את הציבור פעמים רבות באותו יום. ולגינת ורדים (או"ח א, יג) לא יעלה, הואיל ואינו מתפלל מוסף. ומרן הרב כתב שיעלה עם הכהנים ויבליע את השם (אורח משפט קכט). ואם הוא לבד, יכול לעלות ולברך (אול"צ ג, כג, ב).

ואם יש עשרה מבני א"י, אסור להם לעשות מניין אפילו בצנעה. ואף שבני חו"ל שמבקרים בארץ נוהגים לקיים מניין ביו"ט שני כמבואר להלן בהלכה ט, זה מפני שכך נהגו ברשות רבני א"י, אבל בחו"ל לא נהגו כך. וכ"כ בהר צבי ב, עח; אור לציון ג, כג, א; רשז"א וריש"א (יום טוב שני כהלכתו ג, הערה עו). ושמעתי שיש מקומות שנוהגים לקיים מניינים ברשות רבני המקום, והם סומכים על מנהג בני חו"ל שמבקרים בארץ.

[8]. אמנם יש אומרים שגם כשאין לו חדר נפרד, אם הוא יכול להשתמט מלשבת עמהם – עדיף (רשז"א וריש"א כמובא ביו"ט שני כהלכתו ג, הערה פד). ובאול"צ ג, כג, א, כתב שמנהג בני ספרד שלא ישתתף עימהם בליל הסדר. והבוחר יבחר.

הואיל ונפסק שלא יעשה מלאכה בצנעה, כמובן שגם לא יאכל חמץ בשמיני של פסח שהוא יו"ט שני של גלויות (ערוה"ש תצו, ה).

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ז – דין היוצא לחוץ לארץ לזמן רב ודעתו לחזור

ספק גדול ישנו לגבי היוצא מהארץ לזמן ארוך ודעתו לחזור. מצד אחד, כיוון שדעתו לחזור, לכאורה דינו כבן ארץ ישראל. ומאידך, אולי מה שהתכוונו חכמים באמרם "ודעתו לחזור" שיחזור תוך זמן קצר, אבל אם הוא נשאר זמן ארוך, אזי במשך אותו הזמן הוא כבר נחשב כבן חוץ לארץ. בנוסף לכך, יש חשש שאולי יחליט להשתקע בחוץ לארץ.

שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו: יש אומרים שאם היוצא מהארץ מתכנן להישאר בחוץ לארץ שנה ויותר, הרי שבאותו זמן הוא נחשב כתושב חוץ לארץ, והוא חייב לעשות יום טוב שני של גלויות. ורבים מרבני חוץ לארץ נוהגים להורות כך.

ויש אומרים שגם אם כוונתו להישאר בחוץ לארץ מספר שנים, כל שישנה ודאות גמורה שיחזור, אזי שהייתו שם היא זמנית ודינו כבן ארץ ישראל. אמנם ברור שיש לדבר גבול, ולא יתכן שמי שמתכוון להישאר בחוץ לארץ שנים רבות ימשיך לנהוג כבן ארץ ישראל. לפיכך נראה שכל עוד הוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, הוא נחשב כתושב זמני, שכן מצינו שהשליחויות הארוכות ביותר נמשכות קרוב לארבע שנים. אבל מי שמתכוון להתגורר בחוץ לארץ ארבע שנים, למרות כוונתו הברורה לחזור לארץ, עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות בכל החגים שהוא שם.

ונראה למעשה, שכאשר אדם יוצא למטרה שאין לה זמן קצוב, עליו לנהוג כשיטה הראשונה, וגם כאשר כוונתו ברורה לחזור לארץ, כל שהוא יוצא למשך שנה, דינו במשך שהותו שם כבן חוץ לארץ. ואם יש לו משפחה, הוא נחשב כבן חוץ לארץ באותה שנה רק כאשר גם משפחתו יצאה עימו.

אבל אם הוא יוצא למטרה ברורה שיש לה זמן קצוב, עליו לנהוג כדעה השנייה. לפיכך, היוצא לשליחות חינוכית או שליחות עסקית של חברה ישראלית, או לצורכי לימודים או לצורך מוגדר אחר, כל זמן שהוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, עדיין הוא נחשב כבן ארץ ישראל. ואם הוא יוצא לארבע שנים, עליו לקיים יום טוב שני של גלויות. ובדינים אלה יש מצבי ביניים רבים, ויש לשאול בהם שאלת חכם.

עוד צריך להוסיף, שכאשר אדם נמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא, מורה הוראה מובהק, שמורה לרבים כשיטה הראשונה, כל זמן שנמצאים בקהילתו צריכים לנהוג כפי הוראתו[9].


[9]. בעבר, כשהדרכים היו קשות, ולא היה קל לעקור דירה, כתב הרדב"ז (ד' אלף קמה), שאם עקר עם אשתו ובניו לחוץ לארץ, גם אם בכוונתו לחזור, כיוון שיש סיכוי שיישאר, דינו כבן חוץ לארץ. והביאו את דבריו להלכה: מ"א תצו, ז; כנה"ג, פר"ח תסח, א"ר תצו, ו, מ"ב יג. אבל אם לפי תוכניתו אין סיכוי שיישאר, כתבו כמה אחרונים, שגם הרדב"ז יסכים שלמרות שיצא עם בני משפחתו, דינו כבן ארץ ישראל (שלמי ציבור רלד, ופקודת אלעזר או"ח תצו). כיום שהנסיעות נעשו קלות יותר, כתבו רבים שהמדד אינו תלוי בנסיעת המשפחה, אלא בכוונתו של האדם, שגם אם יצא עם משפחתו, אם דעתו ברורה לחזור, דינו כבן ארץ ישראל. אלא שברור שאם הוא מתכוון לשהות בחוץ לארץ שנים רבות, גם כאשר יש ודאות גמורה שיחזור, דינו כבן חו"ל, מפני ששהותו הממושכת שם כבר עושה אותו לבן המקום. השאלה עד איזה שהות הוא יכול להיחשב עדיין כבן א"י שאינו חייב ביו"ט שני. בדברי הפוסקים מצאנו תשובות רבות, ונראה לכאורה שלכל פוסק דעה משלו. אולם עיקר השוני ביניהם נובע מכך שהם השיבו לשאלות שונות שהגיעו לפניהם, ואם נתבונן ביסוד סברתם, נמצא שבאמת הן שתי שיטות עיקריות:

השיטה הראשונה: שנה הוא משך הזמן הקובע, שכן מצינו (ב"ב ז, ב) שלאחר שנה אדם נחשב כבן המקום וחייב בכל תשלומי המיסים. ולכן למרות שדעתו לחזור, כיוון שירד לשנה, באותו הזמן הוא נחשב כבן המקום. וכ"כ אבני נזר או"ח תכד, כח; ערוה"ש תצו, ה; ציץ אליעזר ט, ל; חזו"ע יו"ט עמ' קכא. ולכך נוטים רבים מרבני חו"ל.

השיטה השנייה: הפוסקים כמותה לא פירטו שנים, אלא כתבו מספר שנים, כאשר ניכר מדבריהם שהתכוונו לשנתיים או שלוש או מעט יותר. והסברה היא, שרק לאחר שהות של מספר שנים, גם מי שמתכוון בוודאות לחזור, נחשב לאחד מבני המקום. כיוצא בזה כתב משנה הלכות ד, פג. וכן דעת ריש"א כמובא ביו"ט שני כהלכתו עמ' קסב, ואול"צ ג, כג, ה. באג"מ או"ח ג, עד, כתב זאת על שאלה של הנוסעים לא"י לכשנה-שנתיים.

ואף שרבים מרבני חו"ל פוסקים כשיטה הראשונה, (ומחכ"צ קסז, נראה שגם מי שדעתו לחזור צריך לנהוג שני ימים), כתבתי למעשה לגבי היוצאים לשליחות מוגדרת כשיטה השנייה, מפני שיסוד חיוב יו"ט שני מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, וכך גם נראה מסברה.

לפיכך, כאשר אדם יוצא למטרה שאינה מוגדרת, למרות שבכוונתו לחזור, יש סיכוי מסוים שיחליט להישאר, ולכן אם יצא למשך שנה, דינו כבן חו"ל, וכדעה הראשונה. אבל אם יש לו מטרה מוגדרת שיש לה זמן קצוב, כמו שליחות חינוכית, שליחות עסקית, השלמת לימודים גבוהים, גם אם ירד למספר שנים, מעמדו שם זמני, הן בעיני עצמו והן בעיני הסביבה. אלא שמוכרחים לקצוב לזה זמן, שלא תהא ההלכה ניתנת לשיעורים, וכיוון שמשך הזמן של יציאות למטרות מוגדרות, חינוכיות ועסקיות, אינו עולה בדרך כלל על ארבע שנים, זהו גבול הזמן. וכך גם הדבר נתפש בעיני אנשים, שאדם שנמצא שם ארבע שנים אינו יכול לטעון שאינו כאחד מבני המקום.

ואם הוא יצא למטרה מוגדרת למשך שנתיים ואח"כ החליט להישאר עוד שנתיים – משעה שהחליט להוסיף שנתיים ינהג כבן חוץ לארץ. ואפילו אם הוא מבקר בארץ כל שנה או חצי שנה, כיוון שהוא מתכוון להתגורר בחו"ל ארבע שנים, כל זמן שהוא בחו"ל דינו כבן חו"ל. אלא שבשעה שהוא מבקר בארץ, דינו כבן ארץ ישראל, הואיל ויש לו זיקה עמוקה לארץ, כמבואר בהלכה הבאה על פי מהריט"ץ נב.

ויתכן שהצטרף לרבני חו"ל שיקול נוסף לצד הסוברים ששנה הוא הזמן הקובע. שכן נוכחו לדעת, שכאשר אנשים שיורדים מארץ ישראל וחיים בקרב בני קהילתם זמן ממושך אינם נוהגים יו"ט שני, הם פוגעים ומחלישים את שאר בני הקהילה בשמירת החג ואולי אף בשאר המצוות. ובעבר לא היה מצב של מי ששהה עם משפחתו שנה בחו"ל ועדיין דינו כבן א"י, כפי שלמדנו מהרדב"ז. וכבר מצינו שאמרו חכמים שאסור לשנות מפני המחלוקת אפילו למי ששוהה יום אחד (פסחים נ, א; שו"ע תצו, ג). ואפשר להרחיב את סברתם ולומר, שכאשר אדם מתכוון לשהות שנה, כבר לא מספיק שרק כלפי חוץ ינהג כמותם, שהואיל והוא מעורה בבני הקהילה, בוודאי ידעו וירגישו שאינו מקיים יו"ט שני, וכדי שלא יסתור את מנהג חו"ל, עליו לנהוג כמותם לגמרי בכל דיניהם. וכפי שמצינו שתקנו חז"ל לעשות יו"ט שני בכל החגים, גם באלה שהשליחים הגיעו לפניהם, כדי שלא לחלק בין החגים (ר"ה כא, א, לעיל הלכה ב). ותקנו לברך ברכות ביו"ט שני, שאם לא יברכו, דין יו"ט שני יתבטל (שבת כג, א, לעיל הלכה ה). ולכן כתבתי שמי שנמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא שהוא רב מובהק, צריך לנהוג כפי הוראתו.

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ח – דין העולה לביקור או לשהייה בארץ

יש אומרים שבן חוץ לארץ שעלה לביקור בארץ, בכל עת שהייתו בארץ דינו כבן ארץ ישראל (חכם צבי קסז), אבל לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אולם כאשר מתעורר ספק נוסף, כגון שהוא מתכוון לשהות בארץ זמן רב, או שיש לו תוכנית לעלות לארץ, או שילדיו גרים בארץ, מצרפים את דעת הסוברים שעליו לעשות תמיד יום אחד, ואת העובדה שבדורות האחרונים גברו הסיכויים שיהודים שמבקרים בארץ יחליטו לעלות אליה, ומורים לו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

לפיכך, העולה לארץ למשך שנת לימודים, דינו כבן ארץ ישראל. ואף שיש לו תוכנית ברורה לחזור להתגורר בחוץ לארץ, והוריו גרים בחוץ לארץ, ובאמצע השנה הוא יורד לבקר אצלם, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו כאן. בנוסף לכך, תמיד יש סיכוי כלשהו שיחליט לעלות לארץ, שכן מצווה מהתורה לעלות לארץ.

אבל הבא לבקר בארץ, אפילו אם בא למשך חצי שנה, כל זמן שבתוכניתו לחזור לחוץ לארץ, דינו כבן חוץ לארץ. ואם יחזור לבקר שוב ושוב, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, וגם יש סיכוי מסוים שיעלה, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.

הבא לבקר בארץ ובתוכניתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, במשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

אם יש למבקר בארץ ילדים או הורים שעלו לארץ, גם אם אינו מתכוון לעלות, כיוון שיש לו קשר משפחתי עמוק לארץ, וממילא יש סיכוי כלשהו שיעלה, במשך שהותו בארץ דינו כבן ארץ ישראל.

וכן מי שקנה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, בשעה שהוא בארץ, דינו כבן ארץ ישראל.

וכן מי שירד לחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, כיוון שהתגורר במשך שנים בארץ, כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ, ינהג כבני ארץ ישראל.

אמנם כל אלה, כיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, בשעה שהם נמצאים בחוץ לארץ, עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות[10].


[10]. כתב חכם צבי קסז, שלעולם מי שבא מחו"ל לארץ צריך לעשות יו"ט אחד, מפני שהחיוב בדיני המנהגים שאדם ימשיך לנהוג "בחומרי מקום שיצא משם" הוא בתנאי שכך ימשיך לתמיד, אבל בדין זה, הרי מי שיעלה לארץ יפסיק לנהוג שני ימים, שכן מנהג יו"ט שני הוא רק בחו"ל, ולכן בכל עת שהותו בארץ אסור לו לעשות יו"ט שני. וכ"כ שועה"ר תצו, יא. אמנם לרוב הפוסקים בן חו"ל שבא לארץ צריך לנהוג יומיים, וכ"כ אבקת רוכל כו; גינת ורדים; ברכ"י תצו, ז; שע"ת ה; מ"ב יג, ועוד רבים. והרב שמואל סלנט, נטה לקבל את דעת החכם צבי, אבל כיוון שלא רצה לחלוק על המנהג הורה מספק לנהוג לחומרא 'יום וחצי', היינו להיזהר מאיסורי מלאכה ומנגד לא לומר תפילות וברכות שאין אומרים בארץ (עיר הקודש והמקדש ח"ג עמ' רנד). ולכך נטה מרן הרב קוק.

ולכאורה לפי כללי ההלכה היינו צריכים להורות כחכם צבי, שכן יו"ט שני מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ועוד, שספק ברכות להקל, ואילו ביו"ט שני מחמירים ומוסיפים ברכות. אלא שנהגו בני חו"ל לקיים בארץ יו"ט שני של גלויות, ובמקום שיש מנהג, אין אומרים ספק דרבנן לקולא ואין אומרים ספק ברכות להקל.

אולם כאשר מצטרף ספק נוסף, יתכן שגם המחמירים יסכימו שיש לנהוג כבני ארץ ישראל, וכפי שהעיד החיד"א בחיים שאל א, נה, שרבני ארץ ישראל פסקו לתלמידים שבאו ללמוד בארץ, והיה סיכוי כלשהו שיעלו, שבזמן שהייתם בארץ, דינם כבני א"י. והחיד"א הוא מהמחייבים את המבקרים לקיים בארץ יו"ט שני. ואף אם נאמר שגם במקרה שיש ספק נוסף, עדיין רוה"פ יסברו שצריך לנהוג שני ימים (כמו שכתב באג"מ או"ח ג, עד). מ"מ על מצב כזה כבר אין מנהג דורות שמחייב, וממילא אפשר לחזור לכללי ההלכה, וספק דרבנן לקולא, ואין לחייב את המבקרים לקיים יו"ט שני, וק"ו שאין להיכנס לספק ברכות ולברך.

עוד שיקול חשוב הצטרף בדורות האחרונים, שעם ישראל החל להתקבץ לארצו, והארץ נותנת את יבולה, והרבה יותר קל לקיים כיום את מצוות העלייה לארץ. (ועיין במ"ב תצו, יב, שהביא את דברי הפוסקים, שאחד השיקולים המרכזיים בהלכה זו, הוא הסיכוי שאדם יחליט להישאר במקום שאליו הגיע למשך תקופה). ולכן כתבתי שמי שמתכוון לעלות, למרות שאינו יודע מתי, ואולי יעברו עוד שנים רבות עד שבפועל יצליח להגשים את חלומו, כיוון שזו התוכנית שלו, הרי שיש לו זיקה משמעותית לארץ, וכבר בביקור הראשון ינהג כבני א"י. ←

וצריך לדעת שאפשר שאדם יהיה בעל זיקה כפולה, וכשהוא נמצא בארץ ינהג יום אחד, ובחו"ל ינהג שני ימים, וכפי שכתב בשו"ת מהריט"ץ נב, שמי שגר שנה בארץ ושנה בחו"ל, בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל, וכשהוא בחו"ל דינו כבן חו"ל. וכ"כ בעשה לך רב ז, לג (בקצרות).

לפיכך, כל מי שבא לביקור בלבד, ינהג שני ימים. אבל אם הוא בא לשנת לימודים, כיוון שהוא נמצא כאן תקופה ממושכת, הרי שהוא קצת בן המקום. וכן הורה מו"ר הראשל"צ הרב אליהו זצ"ל לבחורים שעלו לתקופת לימודים בארץ, שינהגו כבני ארץ ישראל, וכשירצו לחזור לחו"ל, יבואו לשאול אם מותר להם לרדת. ויסוד דבריו בדברי החיד"א המובאים לעיל. וכ"כ מו"ר הרב גורן בתחומין כד עמ' 333.

ונראה שגם מי שביקוריו בארץ הצטרפו למשך שנה, כבר נחשב קצת כבן המקום, ותמיד יש סיכוי מסוים שיעלה, ולכן ינהג יום אחד. וכן מי שיש לו הורים או ילדים שעלו, או שקנה דירה כדי לגור בה בעת ביקוריו, גם לפני שביקוריו יצטברו למשך שנה, ינהג בשעה שהוא בארץ כבני הארץ.

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

ט – מנהג בני חו"ל שמבקרים בארץ

כפי שלמדנו, בני חוץ לארץ שבאים לביקור בארץ, ואין בכוונתם לעלות, צריכים לנהוג יום טוב שני של גלויות. כלומר להיזהר מלעשות בו מלאכות האסורות ביום טוב, ולהתפלל תפילה של חג, לקדש על היין ולקיים סעודות חג. ואמנם לכאורה היה צריך להתפלל בצנעה, שכן אמרו חכמים על מי שמגיע למקום שנוהגים במנהג אחר, שלא ישנה ממנהגם בפומבי, כדי שלא יראה כסותר את מנהגם. אלא שכבר הסכימו רבני הארץ, שהבאים לבקר, יקיימו לעצמם מניין לתפילת חג ביום טוב שני, וממילא אין בכך פגיעה במנהג בני ארץ ישראל (אבקת רוכל כו; כה"ח תצו, לח).

לגבי מצוות סוכה, אם האורח מחוץ לארץ מתארח אצל בן ארץ ישראל, לא יאכל בסוכה, כדי שלא לשנות ממנהג בני הארץ. אבל אם הוא בדירה לעצמו או במלון, יאכל בסוכה בשמיני עצרת[11].

לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, מותר לבן חוץ לארץ לבקש מבני הארץ לעשות עבורו מלאכה, הואיל והוא 'שבות דשבות'. שכן עצם מנהג יום טוב שני מדברי חכמים, וגם הבקשה לעשות מלאכה אסורה מדברי חכמים. אבל שלא לצורך מצווה או צורך גדול – אסור[12].


[11]. כתב במ"ב תצו, יג, שיתפללו בצנעה על פי הכלל הפשוט, שלא ישנו מפני המחלוקת. אולם כתב באבקת רוכל כו, שעיקר הזהירות לשנות מפני המחלוקת הוא בדבר שבני המקום נוהגים איסור, ואם האורחים יקלו, עלולים ללמוד מהם להקל. ולכן אין איסור לערוך מניין של חג בפרהסיא, כי אין חשש שילמדו מכך קולא. וכן נוהגים למעשה כמבואר בכה"ח תצו, לח; אג"מ או"ח ה, לז, ו; יו"ט שני כהלכתו ב, ב.

לגבי סוכה, יש אומרים שבן חו"ל ישב בסוכה בשמיני עצרת, גם כשהוא אורח אצל בן ארץ ישראל (אול"צ ג, כג, יא; יו"ט שני כהלכתו ב, הערה מח, בשם ריש"א והרב וואזנר). ויש אומרים שלא ישב בסוכה, כי נראה כסותר את שמיני עצרת, ועוד שיש בזה קצת זלזול במנהג ארץ ישראל (הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י; מנחת שלמה א, יט, א; מנח"י ט, נד). ונראה שהמתארח בבית של בן א"י, לא ישב בסוכה, וכשהוא לעצמו או בבית מלון, עדיף שישב בסוכה. אבל אם קשה לו, רשאי לסמוך על המקילים. ולגבי שינה, גם בחו"ל נוהגים שלא לישן בשמיני עצרת בסוכה (מ"ב תרסח, ו).

[12]. כתב בשע"ת תצו, ד, שכשם שאסור לבן חו"ל לעשות מלאכה, כך אסור לו לבקש מבן ארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה, למרות שלבן ארץ ישראל עצמו מותר לעשות כל מלאכה. וכ"כ פאת השולחן הל' א"י ב, טו; מנח"י ז, לד; אג"מ או"ח ד, קה. ובמנחת שלמה א, יט, ג, נטה להקל כדין מי שקיבל תוספת שבת, שרשאי לבקש ממי שלא קיבל תוספת שבת לעשות עבורו מלאכה (שו"ע רסג, יז). ולמעשה יש להחמיר, אלא שדינו כדין 'שבות דשבות', שכן עצם שמירת יו"ט שני מדרבנן, והאמירה לגוי או ליהודי אסורה מדרבנן, וממילא לצורך מצווה או לצורך גדול אחר – מותר.

פורסם בקטגוריה ט - יום טוב שני של גלויות | כתיבת תגובה

א – חול המועד

חג הפסח וחג הסוכות נפתחים ביום טוב ומסתיימים ביום טוב, ובתווך נמצאים ימי חול המועד. חג הפסח הוא שבעה ימים, ומתוכם חמישה ימים – חול המועד. חג הסוכות עם שמיני עצרת הוא שמונה ימים, ומתוכם ששה ימים – חול המועד. וזהו שנאמר לגבי פסח (ויקרא כג, ו-ח): "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה', שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". וכן נאמר לגבי סוכות (ויקרא כג, לד-לו): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה', בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה', עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

מעמדם של ימי חול המועד הוא מעמד ביניים, מצד אחד חול ומצד שני מועד, ולכן הם נקראים 'חול המועד'. מצד אחד הם כלולים בימי החג, ומצווה מהתורה לשמוח בהם. ומקריבים בהם את קרבנות החג כשם שמקריבים ביום טוב. ורק על ידי צירופם, חג הפסח וחג הסוכות הם שבעה ימים. ובפסח אסור לאכול בהם חמץ, ובסוכות מצווה לשבת בהם בסוכה כמו בחג הראשון. ואף הם נכללים בחגים שנקראים 'מקראי קודש', שנאמר (ויקרא כג, לז): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". ולכן בתפילת מוסף אומרים עליהם "את יום מקרא קודש הזה" (שו"ע תצ, ג; מ"ב ו).

מנגד, כאשר התורה התייחסה אל הימים באופן מפורט, הדגישה שהיום הראשון והאחרון הם 'מקראי קודש' ואסור לעשות בהם מלאכת עבודה. הרי שימי חול המועד אינם 'מקראי קודש' לעניין איסור מלאכה, ולכן מותר לעשות בהם מלאכות לצורך המועד או כדי למנוע הפסד. וכיוון שיש בהם צד של חול, עושים הבדלה בין יום טוב לחול המועד, ואומרים בהבדלה "המבדיל בין קודש לחול" (לעיל ב, יא).

בפרק זה נעסוק במצוות חול המועד, ובשני הפרקים הבאים נבאר בהרחבה את הלכות מלאכה בחול המועד, בראשון נבאר את ההלכות הנוגעות לכל אדם בחייו הפרטיים, ובשני את היתרי העבודה בחול המועד.

פורסם בקטגוריה י - מצוות חול המועד | כתיבת תגובה

ב – תפילות

כיוון שיש בימי חול המועד שילוב של קודש וחול, גם בתפילות חול המועד משולבים הקודש והחול. בתפילות שחרית מנחה וערבית מתפללים תפילה של חול, ומוסיפים לומר 'יעלה ויבוא' בברכת 'רצה' כדי להזכיר את החג. והשוכח לאומרו באחת התפילות, כל זמן שלא סיים את התפילה יחזור לתחילת ברכת 'רצה' ויאמר 'יעלה ויבוא' וימשיך להתפלל משם ברציפות עד סוף התפילה. ואם סיים את התפילה, גם אם לא פסע עדיין שלוש פסיעות לאחריו, חוזר ומתפלל כדי להזכיר 'יעלה ויבוא' (שו"ע תצ, ב).

מיד לאחר סיום תפילת עמידה של שחרית אומרים הלל. בחול המועד סוכות – הלל שלם, ובחול המועד פסח – חצי הלל, כמבואר לעיל (ב, ז).

תקנו לקרוא בתורה בימי חול המועד בעניינו של יום. בחג הפסח קוראים בכל יום פרשיה מן הפרשות שמוזכר בה חג הפסח, ובחג הסוכות קוראים בכל יום את קרבנות החג מפרשת פנחס. וקוראים לתורה ארבעה עולים, ואף בזה יש ביטוי למעמד היום. שבימות החול קוראים שלושה עולים, בחול המועד ארבעה, וביום טוב חמישה (מגילה כא, א).

כשם שביום טוב מתפללים מוסף כך גם בחול המועד, מפני שתפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שהקריבו בחג, ובזה חול המועד שווה ליום טוב.

כאשר חול המועד חל בשבת, מתפללים ערבית שחרית ומנחה כנוסח תפילת השבת, ומוסיפים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רצה'. ונוסח תפילת המוסף כנוסח תפילת החג, ומשלבים בה את עניין השבת, ומקדימים את השבת למועד, שקדושת השבת קודמת לקדושת המועד, וחותמים: "מקדש השבת וישראל והזמנים".

נחלקו הראשונים לגבי הנחת תפילין בחול המועד. כידוע בשבת וימים טובים אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין הן 'אות' לקשר שבין הקב"ה לישראל, וכיוון שגם שבת ויום טוב הם 'אות' לכך, כל המניח בהם תפילין נמצא מזלזל ב'אות' של הימים הקדושים. לגבי חול המועד, יש אומרים שהואיל וחלק מהמלאכות מותרות בו, אין חול המועד נחשב 'אות', וחייבים להניח בו תפילין (רא"ש, רמ"א). וכן נהגו רבים באשכנז. ויש אומרים שאיסור חמץ בחול המועד פסח, והמצווה לשבת בסוכה בחול המועד סוכות – הם ה'אות' לקשר שבין הקב"ה לישראל, וכדי שלא לזלזל ב'אות' של המועדים, גם בחול המועד אסור להניח תפילין (רשב"א; שו"ע לב, ב). וכן נהגו בספרד וכן נהגו חלק מיהודי אשכנז. למעשה, בחוץ לארץ נכון לכל קהילה להמשיך במנהגה, אבל בארץ ישראל, כיוון שהמנהג הרווח בקרב כל העדות שלא להניח תפילין, צריכים כל העולים להצטרף למנהג ארץ ישראל.[1]


[1]. בין האשכנזים שנהגו להניח תפילין בחול המועד, יש שנהגו לברך (רא"ש), ויש שנהגו שלא לברך (מהרי"ל), ויש שנהגו לברך בלחש כדי שלא לבוא לידי מחלוקת (רמ"א). ויש סוברים שלא להניח כלל (גר"א). ורבים הסכימו שעדיף להניח בלא ברכה, כדי לצאת מספק ברכות (ט"ז, פמ"ג, מחה"ש, דה"ח, ח"א, מ"ב לב, ח). ומנהג כל הספרדים שלא להניח תפילין בחול המועד, וכ"כ בה"ג, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א. וכ"כ בב"י או"ח לב, ב, עפ"י הזוהר. וכן מנהג האר"י, וכן נהגו רבים מהחסידים במזרח אירופה. ודין זה אינו תלוי במחלוקת אם איסור מלאכה בחול המועד מהתורה, מפני שלבה"ג האיסור מדרבנן ואסור להניח תפילין, ומנגד לריטב"א האיסור מהתורה וצריך להניח תפילין בחול המועד (מו"ק יט, א. ועיין בחזו"ע עמ' קס-קסא). ובארץ ישראל נוהגים בני כל העדות שלא להניח תפילין, שגם עולי אשכנז נהגו כאר"י והגר"א. וכיוון שיש להיזהר שלא ינהגו בבית כנסת אחד כשני מנהגים (ארצות החיים, מ"ב לב, ח), יש להורות לכל באי בתי הכנסת שלא להניח תפילין בחול המועד.

פורסם בקטגוריה י - מצוות חול המועד | כתיבת תגובה

ג – שמחה סעודות ובגדים

מצווה על כל אדם לשמוח עם בני משפחתו וכל הנלווים עימו בימי חול המועד, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (רמב"ם יו"ט ו, יז).

מצוות השמחה צריכה לבוא לידי ביטוי בסעודות ובגדים, שכן הסעודות והבגדים הם דברים שאנשים רגילים לשמוח בהם. בנוסף לכך, מבחינה מסוימת גם חול המועד נחשב 'מקראי קודש', ולכן מצווה לקדשו "במאכל, במשתה ובכסות נקיה" (ספרא אמור יב, ד).

לפיכך, מצווה לקבוע בכל אחד מימי חול המועד שתי סעודות, אחת בערב ואחת ביום, ומצווה לאכול בכל סעודה לחם ומאכלים משמחים, ומצווה לשתות בסעודות אלו יין משמח כשיעור רביעית (75 מ"ל). וגם במשקה אלכוהולי אחר מקיימים את המצווה, אלא שמצווה מהמובחר לשתות יין, שהוא החשוב שבמשקים. ומי ששמח באכילת בשר, עדיף שיאכל בסעודות חול המועד בשר בהמה או עוף. וכל המהדר ומכבד את המועדות ומוציא הוצאות להתענג באכילה ושתייה לשם שמיים, זוכה בכפליים (האר"י). מי שאכילת שתי סעודות בשריות ביום מכבידה עליו, יאכל באחת משתי הסעודות מאכלים אחרים שמשמחים את ליבו. נוהגים לכסות את השולחן במפה במשך כל ימי חול המועד כמו ביום טוב (ערוה"ש תקל, ד).

אמנם, כיוון שימי חול המועד אינם חשובים כיום טוב, קביעת סעודות מכובדות על לחם היא מצווה ולא חובה, ומי שאינו מעוניין לאכול לחם בסעודות – רשאי. וכן מי שאינו רוצה להרבות במאכלים ואינו רוצה לשתות יין – רשאי. ובלבד שארוחתו בחול המועד תהיה משובחת מארוחתו ביום חול. ואם הוא משווה את אכילתו בחול המועד לאכילתו בחול, הרי הוא מבזה את המועד, ואמרו חכמים: "המבזה את המועדות – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא; רש"י ורע"ב).

כיוון שאין חובה לאכול לחם בסעודות חול המועד, מי שאכל לחם ושכח להזכיר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' אינו חוזר. שכך הוא הכלל, בזמן שאין חובה לאכול לחם, השוכח להזכיר את היום, אינו צריך לחזור (שו"ע קפח, ז; לעיל ב, ו).

מצווה ללבוש בחול המועד בגדים יפים ומשמחים, ונהגו המהדרים ללבוש בחול המועד בגדים יפים כמו בשבת. אבל אין זו חובה, אלא חובה שיהיה ניכר הבדל מסוים בין בגדי חול המועד לבגדי חול.[2]

בכלל מצוות השמחה לעשות דברים שמשמחים את הלב, כדוגמת שירה, ריקוד וטיול, כל אדם לפי מה שמשמח אותו (לעיל א, יג).


[2]. מצוות שמחה שייכת בחוה"מ כמו בחג, וכדברי הרמב"ם הל' יו"ט ו, יז. וכתב בשועה"ר תקכט, ה, שאין בו מצוות כבוד ועונג, הואיל ואינו מקראי קודש. אמנם מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בא (פרשה ט), שגם חוה"מ נקרא 'מקרא קודש', ולכן מצווה לקדשו "במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". ובאר בשעה"צ תקל, ד, שהוא מדרגת ביניים, מחד אין בו איסור מלאכה כמו ביו"ט, ולכן אין חובה לאכול בו לחם, ולכן אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון אינו חוזר (שו"ע קפח, ז). ומאידך, כיוון שיש בו צד של 'מקראי קודש', מצווה לאכול בו פת ולכבדו בבגדים נאים. עוד עיין בפ"ה פסח יב, א, שי"א שמצווה לאכול מצה בכל יום בשתי סעודות, ועיין מ"ב תרלט, כד, שיש מקישים מכך גם לסוכות.

פורסם בקטגוריה י - מצוות חול המועד | כתיבת תגובה

ד – איסור חתונה משום שמחת המועד

אסור להתחתן בחול המועד, שאין לערב שמחה בשמחה, ונצטווינו לשמוח בחג, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד), ולא לערב בשמחת החג שמחה חשובה אחרת, והמתחתן, מרוב שמחתו באשתו, מניח את שמחת החג ועוסק בשמחת אשתו. בנוסף לכך, הטורח שבארגון צורכי הנישואין, הבית והרהיטים, עלול לפגוע בשמחת המועד. עוד חששו חכמים, שאם יהיה מותר להתחתן במועד, יבואו לדחות את מצוות פריה ורביה. מפני שזוגות שיוכלו להתחתן בחודשים שלפני כן, ידחו את חתונתם למועד, כדי שיותר אנשים ישתתפו בשמחתם, וכדי לחסוך בכך כסף, שכן יוכלו לצרף את סעודת המועד והנישואין יחד (מו"ק ח, ב).

ולא רק נישואים ראשונים אסורים במועד אלא גם נישואים שניים, שגם בהם יש שמחה גדולה. אבל בני זוג שהתגרשו והחליטו לחזור ולהתחתן, רשאים להתחתן במועד, שאין בחתונתם שמחה גדולה כל כך (שו"ע תקמו, א-ב).

מותר להתחתן בערב חג ולקיים את סעודות שבע הברכות בחג, מפני שבאופן זה שמחת החג עיקר, ושמחת שבע הברכות אינה פוגעת בשמחת החג אלא מצטרפת אליו (שו"ע תקמו, ג).

מקיימים במועד סעודת ברית מילה ופדיון בכור, שאין שמחת סעודות אלה גדולה עד כדי חשש שיאפילו על שמחת החג (שו"ע תקמו, ד).

מותר לקיים מסיבת שידוכין שנוהגים לקרוא לה בימינו 'אירוסין', אלא שיש מתירים זאת בתנאי שיסתפקו בהגשת כיבוד ולא יעשו סעודה גמורה (ט"ז תקמו, ב), והמיקל לערוך סעודה יש לו על מה לסמוך (מ"ב תקמו, ב).

פורסם בקטגוריה י - מצוות חול המועד | כתיבת תגובה

ה – עיסוק בדברים מצערים

כאשר אדם נפטר במועד, מטפלים בכל צורכי קבורתו, ואם צריך, תופרים לו תכריכים וחופרים לו קבר (שו"ע תקמז, י, להלן יב, יא). אבל אין מספידים אותו משום שמחת המועד שהיא מצווה מהתורה, ועל כן צריך להיזהר שלא להרבות בבכי ואבלות (מו"ק כז, א; שו"ע תקמז, א).

ואם הנפטר הוא תלמיד חכם, מספידים אותו בעת ההלוויה, שכבוד התורה דוחה את שמחת המועד (מו"ק כז, ב; שו"ע יו"ד תא, ה). ויש אומרים שכיום אין תלמיד חכם שבקיא בכל התורה, ולכן אין להספיד תלמיד חכם במועד (מ"א, מ"ב תקמז, יב). ולמעשה נוהגים להספיד תלמיד חכם גדול, שידוע ומוחזק כמרביץ תורה או מורה הוראה לרבים, אלא שנוהגים לקצר קצת בהספד.

גם בחול המועד, קרובי הנפטר שחייבים להתאבל עליו, קורעים את בגדיהם בשעת ההלוויה (שו"ע תקמז, ו). ורבים מיוצאי אשכנז וספרד נוהגים לקרוע במועד רק על ההורים ולא על שאר קרובים (רמ"א שם; כה"ח ל).

לאחר ההלוויה חוזרים ללבוש בגדי מועד, ואין נוהגים אבלות, מפני ששמחת המועד דוחה את האבלות, ולאחר החג ישבו שבעה. ואף שאין יושבים שבעה במועד, חבריו הקרובים של האבל באים לבקרו ולנחמו (שו"ע תקמח, ו).

תקנו חכמים, שלא יִראו הכהנים נגעי צרעת במועד, שמא יִמצא הנגע טמא, ונמצא חגו נהפך לאבל. אלא דוחים את ראיית הנגע לאחר המועד (מו"ק ז, א; רמב"ם יו"ט ז, טז).

אסור להתענות במועד, וגם תענית לשם כפרת עוונות אסורה במועד (שועה"ר רפח, ג; מ"ב תקכט, א).

ואם צריך להימנע מעיסוק בצורכי מצווה שגורמים צער, כדוגמת הספד וראיית נגעים, על אחת כמה וכמה שצריך כל אדם להיזהר מדיבורים בנושאים שעלולים לגרום צער, כגון שיחה על אוהביו שנפטרו, או על דברים שמכעיסים אותו (רוח חיים תקכט, ד).

פורסם בקטגוריה י - מצוות חול המועד | כתיבת תגובה