ארכיון הקטגוריה: פסח

פתח דבר

אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. במיוחד גבר עלי חסדו, שלמרות המתח והייסורים המקיפים אותנו מהתנכלויות שונאינו מסביב, נתן לי כוח לעמוד על משמרתי בלימוד התורה הקדושה והרבצתה לרבים וכתיבת הלכותיה.

בהערות השתדלתי לקצר ולציין את עיקרי המקורות והנימוקים, כדי שלא להכביד בפרטים. עם זאת השתדלתי לציין את הספרים שנדפסו בשנים האחרונות, שבהם פורטו בהרחבה המקורות.

שלמי תודה לא"מ הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ורב הישוב, ולאמי מורתי, ולאשתי היקרה, ויהי רצון שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם. תודות נוספות לר' יעקב כץ (כצלה), מנהל כללי של מוסדות בית אל והר ברכה וערוץ שבע, ועימו מנהל ישיבת הר ברכה ר' דוד סעדה. שהש"י יתן להם כח להצליח בעבודתם וימלא כל משאלות ליבם לטובה.

ואוסיף להודות לתושבי הישוב הר-ברכה ת"ו ולתלמידי הישיבה, שבמשך השיעורים שלמדנו נתלבנו רוב העניינים שבספר, ואף הם שותפים בו. וכן אציין את הרב שלומי בדש ורעייתו אביטל, הרב זאב סולטנוביץ', הרב יונדב זר, הרב גד אלואי וגור גלון שעברו על הספר והעירו את הערותיהם המחכימות.

על פי הצעת לומדי הספר, נערכו כמה תיקונים ושינויים במהדורה השניה. א) הפסוקים הובאו עם ניקוד (במקום בכתיב מלא). ב) כדי שאפשר יהיה להפנות מפרק לפרק, ניתנו אותיות לפרקים, וההלכות סומנו באותיות (במקום מספרים), כדי להבדיל בין ההלכות להערות. ג) תוקנו מספר קטן של שגיאות דפוס.
ד) נוספו מספר הלכות, כמו למשל בעניין הכשרת כיריים חשמליות וקרמיות, תרמוס וכיוצא בהם. ואע"פ כן חלוקת העמודים לא שונתה, כדי שהמהדורה המתוקנת תהיה שווה לקודמת. ה) למרות שהשתדלתי מאוד לבאר את הדברים היטב, מצאתי במספר מועט של מקומות, שעדיף לשנות מעט את צורת המשפט, כדי להבהיר יותר את ההלכה. אולם ב"ה גם אחר שנדפסו קרוב לעשרת אלפים ספרים, לא קיבלתי הערה המצריכה לשנות דבר מההלכות שנדפסו.

אליעזר מלמד תשס"ד

מאז המהדורה השנייה עברו כשלוש עשרה שנים, וכבר הגענו למהדורה החמישית, כאשר בכל מהדורה נוספו תיקונים והתייחסויות לשאלות שהתחדשו במשך הזמן. במהדורה הזו החמישית נוספו יותר עניינים ועל כן יש מקום לציין מקצתם: מכירת חמץ באינטרנט (ו, ד), קינואה (ט, ד), מצות רכות (יב, 7), התייחסות מפורטת לשתיית היין בארבע כוסות (טז, ז). וכן בעניין הסברת הטעם ההלכתי של הגעלת כלים, תוך הדגשת הטעמים הדבוקים בדפנות. ועוד עניינים שונים, אולם בחסדי ה', למרות הלומדים המרובים שנושאים ונותנים בהלכה, מקשים ומתרצים, לא נזקקתי לשנות עניינים הלכתיים. אמנם ישנם שינויי דגשים מסוימים. כך שבעלי המהדורות הקודמות אינם צריכים להזדקק למהדורה זו.

אליעזר מלמד תשע"ח

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – חג המצות וחג הפסח

שני שמות מוזכרים לחג בתורה כנגד שתי משמעויותיו: חג המצות, שנאמר: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות כג, טו. ובעוד מקומות בתנ"ך), וחג הפסח, שנאמר: "זֶבַח חַג הַפָּסַח" (שמות לד, כה). חג המצות כנגד גילוי האמונה, וחג הפסח כנגד סגולת ישראל.

ביציאת מצרים נתגלתה הנהגתו של ה' בעולם באופן הבולט והמוחשי ביותר, ולכן יסוד האמונה בה' נעוץ ביציאת מצרים. ולכך רומזת המצה כפי שאנו אומרים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם".

גם עניינו של עם ישראל נתגלה ביציאת מצרים, שבכל המכות בלט ההבדל שבין ישראל למצרים, שהמצרים הוכו ובני ישראל ניצלו, עד מכת בכורות, שפגע המשחית בכל בתי מצרים ועל בתי ישראל פסח. עניין זה בא לידי ביטוי בקרבן הפסח שמבליט את סגולת ישראל.

שני היסודות הללו, אמונה וישראל, קשורים ותלויים זה בזה. שלא כמו העמים האחרים שנוצרו מתוך מגמות אנושיות, עם ישראל נוסד ביציאת מצרים באופן אלוקי על ידי אותות ומופתים כדי לקבל את תורת ה'. וכל מצבם של ישראל תלוי בקשר לעניין האלוקי, שבשעה שישראל עושים רצונו של מקום ומגלים את שמו של ה' בעולם, הם זוכים לכל הברכות שבתורה, ובשעה שאינם עושים רצונו של מקום, באות עליהם כל הקללות שכתובות בתורה.

מנגד, גם גילוי שמו של ה' בעולם, היינו גילוי הערכים האלוקיים בעולם, תלוי בישראל, כמו שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". לכן אמרו חכמים (ברא"ר א, ד): "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", שלפני כל הדברים שנבראו בעולם, נבראה המחשבה על בריאת ישראל, כי על ידי ישראל מתגלית תכלית בריאת העולם. זהו שאמרו חכמים (שבת פח, א): "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ביותר התגלתה סגולת ישראל, בזה שבחר בנו ה' להיות עמו ובניו, למרות היותנו עבדים שפלים שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים.

נמצא אם כן ששני השמות של החג שני פנים הם של עניין אחד, והוא: גילוי שם ה' בעולם על ידי ישראל.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ב – חג החירות – גילוי המוסר

מדוע היה צריך עם ישראל לפני הופעתו כעם להשתעבד באופן נורא כל כך במצרים? ההסבר הפשוט, מפני שייעודו של עם ישראל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, וכדי שיוכל לעשות זאת עליו להכיר באופן מוחשי את הסבל והכאב שיכול אדם לגרום לזולתו.

וכן מצינו בכמה מקומות בתורה, שכאשר התורה מצווה על עניינים שבין אדם לחבירו, היא מזכירה את ניסיוננו במצרים, ומהם: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט). וכן נאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

וכן אמרו חכמים, שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. כדי שעוד לפני שישתחררו ממצרים יקבלו על עצמם, שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ר"ה ג, ה).

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים ומשתררים ומשעבדים את אדוניהם לשעבר והופכים אותם לעבדים. ואילו ישראל, גם אחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". ולא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה. אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ג – יציאת מצרים – שחרור הרוח משעבוד החומר

ניגוד מוחלט ישנו בין מצרים לישראל. מצרים היתה אומה חומרנית ביותר, בעלת תפישת עולם אלילית. ואילו האומה הישראלית מיוחדת בתפישת עולמה הרוחנית והמופשטת, ולכן רק ישראל יכלו לקבל את האמונה המופשטת בה' אחד, שאין לו דמות הגוף ולא שום הגדרה גשמית. מתוך כך גם יחסם של ישראל לעולם הגשמי טהור ומתוקן, ולכן ישראל מטבעם צנועים וגדורים מן העריות. ואילו המצרים, מתוך הדגשתם את החומרניות והתפישה המגושמת, נמשכו מאוד אחר הזנות וגילוי עריות. לכן צוותה התורה (ויקרא יח, ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ", ואמרו חז"ל (תו"כ שם): שלא היתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצריים, ובמיוחד הדור האחרון ששעבד את ישראל (עפ"י מהר"ל גבורות ה' פרק ד').

האומה המצרית באותה התקופה הגיעה להישגים חומריים וארגוניים מופלאים, ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת (לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק). אולם הישגים חומריים אלו היו בניתוק וניגוד לעולם הרוח. תפישתם היתה אלילית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו כי הנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהם בתי קברות מפוארים לגוף.

גם בתפישה הישראלית יש מקום חשוב לחומר, אולם כאשר בונים תפישת עולם שכולה מבוססת על המציאות הגשמית בלבד, הכרחי שתפישת העולם תהיה אלילית ובלתי מוסרית. שכן כל הדוגמאות שהטבע מספק הן דוגמאות שאין בהן מוסר. יש בהן יופי וחכמה המשתקפת בחוקיות המופלאה שבטבע, אבל אין מוסר. החזק טורף את החלש, ובני אדם חזקים משעבדים את החלשים. התפישה האלילית, במקום לחתור אל מדרגה גבוהה יותר, מקדשת את המציאות הגשמית על כל העוול הכוחני שבה. לעומת זאת בתפישת עולם אמונית-רוחנית, ישנה חתירה מתמדת לתיקון עולם, למאבק ברשע, ולהשלטת הצדק. כדברי הנביא ישעיהו על הגאולה והנהגת המשיח: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ד-ט).

הרי לנו שיציאת מצרים אינה רק שחרורם של אותם בני ישראל שהיו משועבדים במצרים, אלא שחרור הרוח מכבלי החומר. לכן חשוב כל כך לעסוק ביציאת מצרים, עד שנצטוונו בכל שנה בליל הסדר לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, וכן נצטווינו לזכור בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים, ובמידה מסוימת כל השבתות והחגים נקבעו כזכר ליציאת מצרים, מפני שביציאת מצרים יצאה הרוח לחירות מכבלי החומר. וכיוון שעדיין לא גמרנו להשתחרר מכבלי החומר, שהם כבלי היצר ותאוותיו, מבחינה רוחנית אנחנו עדיין צריכים להמשיך לצאת ממצרים, ולכן מצווה לעסוק ביציאת מצרים.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ד – ביציאת מצרים נעשה החומר מרכבה לשכינה

סדרו של עולם הוא, שהצדדים החומריים בולטים בו תחילה, ובקלות הם באים לידי ביטוי מלא וחזק, ואילו המגמות הרוחניות נסתרות, וזמן רב עובר עד שעומדים על משמעותן. לכן טבעי היה שבתחילה גברו המצרים על ישראל, שכן כוחם של המצרים כבר יצא אל הפועל במלואו, ואילו עם ישראל עדיין היה כעובר שלא נולד. וכיוון שכוחם של ישראל לא יכול היה לבוא לידי ביטוי, ניצלו המצרים את חולשת ישראל ושעבדום כדי להרבות כבודם ותאוותיהם.

אלא שגם זה היה לטובה, מפני שהרוחניות אינה יכולה להתגלות בעולם בלא בסיס חומרי, ואת הבסיס החומרי לקיומנו הלאומי נטלנו ממצרים. במשך כל אותו הזמן שהמצרים שעבדו את ישראל, וחשבו לעצמם שהם מתגברים עלינו לגמרי, אנחנו שאבנו וקלטנו את כוחם, שנאמר (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". וככל שניסו לשעבד ולהכניע אותנו יותר, כן הוספנו להתרבות, שנאמר (שמות א, יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". עד שמנינו ששים ריבוא יוצאי צבא (גברים מגיל עשרים). ומבאר המהר"ל (גבורות ה' פרקים ד' וי"ב), שזה המספר ההכרחי להקמתו של עם ישראל, וכשמנינו ששים ריבוא והיינו בשלים לקבלת ההתגלות האלוקית – האימפריה המצרית התמוטטה ויצאנו ממצרים לקבל את התורה בסיני.

בנוסף לברכת הפריון זכינו בצאתנו ממצרים לרכוש רב, תמורת שנות עבדותנו הרבות, וכך יצא עם ישראל לדרכו עם בסיס חומרי איתן. שנאמר (שמות ג, כא-כב): "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן – לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם".

בכך נעשה דין צדק למצרים, שאילו בחרו להיות צדיקים – היו מסייעים לעם ישראל להתרבות ולהתבסס, והיו זוכים עבור כך לברכה כפולה, וכפי שיוסף הצדיק תרם לשגשוגה של מצרים בשנות הרעב הקשות. אלא שהם בחרו ברע, ושעבדו את ישראל באכזריות, לפיכך נענשו בעשר מכות, ונתקדש שם השם בעולם, שנעשה דין ברשעים ויצאו ישראל לחירות עולם.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ה – משמעות איסור חמץ – גאווה כלפי שמים

חומרה מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ ברשותנו, וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע. ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה רומזת למידת הענווה, שהיא נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

לכאורה קשה, אם החמץ מבטא את יצר הרע, מדוע אין מצווה או מנהג להימנע מאכילתו במשך כל השנה. להיפך, מצינו שאחד משבחיו של האדם שהוא יודע לעשות מהחיטים עוגות חמץ משובחות (תנחומא תזריע ה). לשם כך העניק הבורא לאדם חכמה וכשרון מעשי, כדי שיוכל לעסוק בשכלולו של עולם. ובכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל להדבק במעשיו של ה' יתברך ולהשתתף בתיקונו של העולם על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה והחריצות המעשית. כלומר להתפיח ולהשביח את הטבע ולעשות עוגות חמץ. הרי שהחמץ הוא טוב.

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ביכולתו של האדם להוציא את כוחותיו אל הפועל. שהואיל וכוח שיפוטו פגום, אין ביכולתו לתכנן את דרכיו כראוי, ובמקום לשמוח במעשיו, כל חייו מלאים טעויות ואכזבות. גאווה זו פסולה כל השנה ואינה קשורה כלל לאיסור חמץ, להיפך, גאווה זו פוגעת בחמץ הטוב של כל השנה, מפני שהיא מפריעה לאדם ליצור דברים יפים בעולם.

הסוג השני של הגאווה, שכנגדו מכוון איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. יסוד האמונה שידע כל יהודי, שהקב"ה ברא את העולם וקבע את יעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בה' יתברך בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם והוא שמעניק חיים לכל אדם, והוא שבחר בעם ישראל להיות לו עם סגולה, והוא שנתן לישראל את תורתו. בכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. לכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות ביסודות הבריאה, שהן כאיסור חמץ בפסח. כשם שיש פגם נורא באדם שמתלבט אם לאבד את חייו, כי אסור לאדם לפגוע בחיים שה' נתן לו, כך המערב מחשבות אנושיות ביסודות האמונה פוגם בהם מאוד.

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלה את שמו בעולם. ובכל עת שמתגלה יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי להודיע לנו שמדובר בעניין אלוקי ולא אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל היא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א).

לכן בפסח, החג שנועד להשרשת יסודות האמונה, נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלינו וברשותנו, שהחמץ מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות האמונה ושורשיה. אבל במשך כל השנה, אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ו – משמעות המצה

המצה הפוכה מהחמץ, שהיא באה לרמוז על הענווה שלנו כלפי שמים, שאף שהקב"ה נתן לנו כוחות לפעול ולשכלל דברים בעולם, בשורשי הדברים אין לנו מגע. ולכן בפסח, כשאנו עוסקים בשורשים, איננו מערבים שמץ של חמץ במאכלינו. אלא אנו אוכלים מצה, שהיא נשארת דקה כפי שנבראה, בלא שעברה שום תהליך נוסף של תפיחה.

מתוך הענווה כלפי שמים המתבטאת במצה, אנו קולטים את האמונה שהתגלתה ביציאת מצרים, שה' משגיח על העולם ובחר בישראל. ואף שגם לפני יציאת מצרים היו אנשים פרטיים שהאמינו בה', מכל מקום היתה זו התקשרות אישית של יחידי סגולה עם העניין האלוקי, אבל עדיין האמונה השלימה לא נתגלתה במילואה בעולם. רק מיציאת מצרים, כשנוצר עם שלם, שכולל בתוכו את כל רבדי החברה, וייעודו לגלות את דבר ה' בעולם, נתגלתה האמונה במילואה.

המצה באה להזכיר לנו את האמונה. וכן בזוהר (ח"ב קפג, ב) קראו למצה: "מיכלא דמהימנותא" – לחם האמונה. כי על ידי אכילת המצה בליל הסדר בכוונה הראויה, זוכים לאמונה, ועל ידי אכילת המצה בכל שבעת ימי הפסח, זוכים להשריש ולקבוע בלב את אותה האמונה (פרי צדיק מאמרי פסח ט').

כיוון שהמצה רומזת לאמונה, מובן שכל תהליך עשייתה צריך להיעשות בשמירה גדולה, וכפי שנלמד בהלכות מצה (פרק יב). והטעם, מפני שהאמונה היא שורש הכל, וכל שמץ פגם שיימצא באמונה יגרום אח"כ לחורבן גדול בעולם.

מתוך כך אפשר להבין מדוע עם ישראל נוצר כעבדים במצרים. שכל העמים שבעולם מתפתחים באופן טבעי, מלמטה למעלה, ממשפחה לשבט, ומשבט לעם, ותוך כדי התפתחותם הם יוצרים תרבות שצמחה מתוך תנאי חייהם, מזג ארצם, והעימותים עם שכניהם. מתוך אותה תרבות נוצרת גם איזו אמונה שבני אדם מעורבים בהמצאתה, ולכן היא עבודה זרה.

אבל ישראל התפתחו לעם בהיותם עבדים נטולי תרבות, שכן תרבות עצמאית לא יכלו לפתח בהיותם משועבדים ושפלים בעיני עצמם, ומנגד, התרבות המצרית לא היתה שלהם, ומן הסתם היתה שנואה עליהם, בהיותה תרבותם של אלו שהתעמרו בהם. וכך היו ישראל כדף חלק בלא דעות קדומות, ויכלו לקבל את האמונה האמיתית, שכולה מבוססת על ההתגלות האלוקית, ולקבל תורה מן השמים בלא לערב ביסודותיה שיקולים אנושיים. לזה רומזת המצה שהיא דקה וענייה, כמו שהיו ישראל באותה שעה.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ז – המבזה את המועדות

במסכת אבות (ג, יא) מבואר יסוד חשוב. "רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים והמבזה את המועדות… והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".

היה אומר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שצריך להבין, היאך אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ולא זו בלבד, אלא שהואיל ולא פרטה המשנה כמה תורה ומעשים טובים יש בידו, משמע שאפילו אם הוא גדול מאוד בתורה, ומדקדק מאוד במצוות ומרבה מאוד במעשים טובים, כיוון שהוא מבזה את המועדות ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא.

אלא שמדובר אמנם באדם שמכבד מאוד את המסורת, ומדקדק לקיים את ליל הסדר כהלכתו, אבל את הכל הוא תולה בשכל האנושי בלבד. הוא מסביר את חשיבותו של חג הפסח וליל הסדר בכך שהאבות מעבירים את המסורת לדורות הבאים, ונוטעים בהם יסודות מוסריים של חירות האדם, ותודעת שליחות לתיקון עולם; המצות ממחישות את התודעה ההיסטורית של עם ישראל, וארבע כוסות היין מבטאות את השמחה הראויה לאדם. ואף שכל הרעיונות הללו יפים ונכונים, העיקר חסר, שה' יתברך הוא זה שבחר בנו מכל האומות ונתן לנו את תורתו וצוונו לחוג את הפסח ולאכול מצות בליל הסדר.

אותו יהודי מכבד מאוד את השבת, מפני שבה המשפחה היהודית מתגבשת ומתלכדת, וכל יהודי זוכה לנוח בשבת מעמלו ולעסוק בעניינים רוחניים. והוא אף מוסיף ומסביר, יותר מששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה על ישראל. אבל דבר אחד הוא בוחר לשכוח, שהקב"ה הוא שציווה אותנו לשמור את השבת בכל כלליה ודקדוקיה.

זהו "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה". למרות שהוא שוקד בלימודה, אין היא בשבילו תורה מן השמים, אלא דברי חכמה אנושיים בלבד, ולכן הוא מרשה לעצמו לפעמים לפרש אותה שלא כהלכה. הוא מבזה את המועדות בכך שהוא חושב שהם מנהגים ומסורות שבני אדם המציאו כדי לתת ביטוי לכל מיני רעיונות רוחניים, וכופר בכך שהן מצוות אלוקיות מן התורה. לכן, אף שיש בידו תורה ומעשים טובים, ובעולם הזה הוא נחשב אדם טוב ומכובד – אין לו קשר עם הקדושה, אין לו חלק בשליחות הנצחית של עם ישראל לדורותיו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

ח – שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום

שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון באר עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).

ואף לאחר שחרב בית המקדש תקנה זו לא נתבטלה, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו, וכידוע הלכות הפסח מרובות – הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. אמנם יש מן הראשונים שסוברים, שעיקר התקנה היתה, ששלושים יום קודם לפסח מחויבים תלמידי חכמים, כשמפנים אליהם שאלות בנושאים שונים, לענות תחילה על שאלה בהלכות הפסח, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב, אבל אין חובה על כל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח (ר"ן ורשב"א). אולם כיוון שרבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, ראוי לכל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום לפני הפסח, היינו מיום י"ד באדר (פורים). וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.

לקראת שאר החגים, נחלקו הפוסקים אם צריך ללמוד את הלכותיהם שלושים יום לפניהם. יש אומרים שעיקר התקנה נוסדה כדי להתכונן להבאת הקורבנות, ובכל אחד משלושת החגים היו מביאים שלושה קורבנות: עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ולכן ראוי ללמוד שלושים יום לפני כל אחד משלושת החגים את הלכות החג. ויש אומרים, שעיקר המנהג נוגע כיום לפסח, הואיל והלכותיו מרובות וחמורות (מ"ב תכט, א).[1]

כל זה אמור לגבי ההכנות לקראת החגים, אבל בחגים עצמם, ישנה תקנה קדומה ממשה רבנו ע"ה, שיעסקו בכל חג בהלכותיו ובמשמעותו הרוחנית (מגילה לב, א, מ"א תכט, א).


[1]. התוס' בע"ז ה, ב, 'והתנן' כתב, שאף לאחר החורבן התקנה לא נתבטלה. ועי' במ"ב ובאו"ה על סימן תכט, א, שמחזק את הדעה שצריך ללמוד הלכות פסח שלושים יום, ודחה את דעת הר"ן הואיל ורוב הראשונים חלקו עליו. וכן דעת הרבה אחרונים, וכן כתב בשועה"ר תכט, א-ג, וביאר העניין היטב, וכתב שזו תקנת חכמים (שלא כב"ח שכתב שדין זה מדאורייתא). ועי' ביבי"א ח"ב או"ח כב, שמבאר את דעת הר"ן והרשב"א שעיקר העניין הוא לענות תחילה לשואל בהלכות פסח שהוא שואל כעניין, וסובר שזו דעת רוב הראשונים. (גם בדעת השו"ע נחלקו, יש שדייקו מזה שנקט לשון 'שואלין' בלבד, שהוא סובר כר"ן, ויש שלא דייקו כן). למעשה כתבתי לשון 'מצווה' ו'ראוי' הואיל ואין החיוב מוסכם על הכל. ואף שלדעת הב"ח חיוב זה יסודו מדאורייתא, מ"מ לרוה"פ הוא דרבנן.

עוד ראוי לציין שיש פוסקים שסוברים שעיקר החיוב הוא על הרבנים והדרשנים, שיתחילו ללמד את העם שלושים יום לפני הפסח, אבל אין חיוב על כל אחד ואחד. וכ"כ חק יעקב תכט, א, ג, והוסיף בשם הרוקח, ראב"ן וכלבו, שאף קריאת פרשת פרה שאנו קוראים אחר הפורים, נתקנה כדי להזכיר לעם להיטהר לקראת הפסח הקרב ובא. כיוצא בזה כתבו כמה אחרונים, שלכן תיקנו לדרוש בשבת הגדול בהלכות פסח, והובא בשועה"ר ובמ"ב תכט, ב. מ"מ לדעת רוה"פ גם לכל יחיד יש מצווה לעסוק בהלכות פסח באותם שלושים יום. וכ"כ בבאו"ה. אמנם אפשר לומר שיותר חיוב יש על הרבנים והמורים.

פורסם בקטגוריה א - משמעות החג | כתיבת תגובה

א – ארבע מצוות באיסור חמץ

ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:

האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. עוד נאמר (שם יב, כ): "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ", ומכאן למדו שלא רק דבר שהחמיץ מחמת עצמו אסור אלא אף אם החמיץ מחמת דבר אחר – אסור באכילה בפסח. עוד צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת, שנאמר (שם טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", שאור הוא השמרים שעל ידם מחמיצים את הבצק, אך אין הכוונה לאסור כאן רק שאור אלא גם חמץ אסור שימצא ברשותנו.

האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". בשני איסורים אלו עובר רק מי שנמצא ברשותו בפסח חמץ בנפח של שיעור כזית לכל הפחות, אבל אם נשאר ברשותו חמץ שנפחו קטן מכזית, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

ב – זמני איסור חמץ מהתורה ומדברי חכמים

אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות (ט"ו-כ"א בניסן), כבר בחצות יום י"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו.

גם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד, שנאמר (דברים טז, ב-ג): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה'… לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ". כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אסור לאכול חמץ, וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י"ד בניסן. לפיכך, מחצות יום י"ד החמץ אסור באכילה, ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.[1]

כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים.

כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול חמץ מדברי חכמים אבל מותר ליהנות ממנו, למשל, מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. משנכנסה שעה שישית של היום החמץ נאסר בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום, היינו משנסתיימה השעה השישית, החמץ אסור באכילה והנאה מהתורה, וצריך להזדרז להשביתו, וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ועי' להלן ג, ו).

כיוון שנכנס החג, נוספים עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.[2] ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

אחר שנסתיים הפסח הותר החמץ, אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא – אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו"ע תמח, א-ג).


[1]. מצוות תשביתו חלה מחצות יום י"ד, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", והוכיחו חכמים מן הפסוקים שכוונת התורה באומרה "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" ליום שלפני חג הפסח, שכן בפסח עצמו החמץ צריך כבר להיות מושבת, שאם לא כן יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך מצוות ההשבתה היא ביום שלפני הפסח באמצעיתו, היינו בחצות (פסחים ד, ב).

איסור אכילה והנאה מחמץ חל מחצות יום י"ד לדעת ר' יהודה, כמבואר בפסחים כח, א, וכן פסק רמב"ם, ר"י אבן גיאת, רא"ש ורוב הראשונים. אמנם דעת ר' שמעון שאיסור אכילה מתחיל בפסח עצמו, ורק מצוות תשביתו חלה בחצות יום י"ד. ויש מהראשונים שפסקו כמותו, ונחלקו מה כוללת מצוות תשביתו לפי ר' שמעון, לרמב"ן וראב"ד, כיוון שחובה להשבית את החמץ גם אסור לאכלו, אבל מהתורה מותר ליהנות ממנו תוך כדי שרפתו, ומדברי חכמים אסור בהנאה משעה שישית ובאכילה מתחילת שעה חמישית. ולדעת המאור, המצווה להשבית החמץ אינה אוסרת לאכלו, שכן באכילתו הוא משביתו. כאמור דעת רוב הפוסקים שהלכה כר' יהודה שאיסור אכילה והנאה מהתורה חל מחצות היום. וכן נפסק בשו"ע תמג, א.

חמץ שעבר עליו הפסח, לר' יהודה אסור מהתורה, ולר' שמעון מותר מהתורה וחכמים גזרו עליו שיהיה אסור (פסחים כח-כט), וכן נפסק (רמב"ם א, ד; מ"ב תמח, ז).

[2]. שכן באיסורים אלו נאמר במפורש שבעת ימים (ראב"ד, מהר"ם בן ברוך, מ"א מ"ב תמג, א). ויש אומרים שהאיסור מתחיל בחצות י"ד (רש"י, וכן נראה מר"ח והעיטור, שעה"צ תמג, ב).

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

ג – מהו חמץ ומהו שאור

חמץ שאסרה התורה בפסח הוא אחד מחמשת מיני דגן שנגעו במים עד שהחמיצו. והם: חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון וכוסמין. ואלו המינים שעושים מהם לחם שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת – "המוציא לחם מן הארץ", ואחר אכילתו נצטוונו מהתורה לברך ברכת המזון. כדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול מחמיצים את בצקו וגורמים לתפיחתו.

ישנם שני סוגי חימוץ: חמץ ושאור, ושניהם נעשים על ידי עירוב מים וקמח. החמץ הרווח הוא החימוץ שמחמיצים את העיסות כדי לאפות מהן לחם ועוגות. ההחמצה נעשית על ידי השהיית הבצק בלא תנועה, וכשרוצים להשביח ולהאיץ את ההחמצה מערבים בבצק שאור. שאור (כעין שמרים) הוא הסוג השני של חמץ, והוא נוצר על ידי השארת החמץ זמן רב, כדי שיוסיף לתסוס ולהחמיץ עד שטעמו נעשה חמוץ מאוד ואינו ראוי לאכילת אדם. תפקידו של השאור לזרז ולהשביח את תהליך ההחמצה של סוגי הבצק השונים לצורך לחמים ועוגות. כלומר, חמץ נועד לאכילה, ואילו שאור לסייע בהכנת מאכלי חמץ. את שניהם אסרה התורה, ודינם שווה, שהמשהה ברשותו בפסח כזית מהם עובר בבל יראה ובל ימצא (ביצה ז, ב).

אבל אם יערבו קמח מחמשת מיני דגן במים וילושו אותם במהירות ומיד יכניסום לתנור, הבצק לא יספיק להחמיץ, וזוהי המצה שמצווה לאוכלה בליל ראשון של פסח זכר ליציאת מצרים, שנאמר (שמות יב, לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ". נמצא שאותם המינים שעלולים להחמיץ, דווקא הם המינים שמהם עושים מצת מצווה (פסחים לה, א).

אורז ודוחן, אף שהם דומים לחמשת מיני דגן, וגם הם תופחים, אין נעשית בהם פעולת חימוץ שלימה כפי שנעשית בחמשת מיני דגן, ולכן אין בהם איסור חמץ, ואם עשה מהם מצה, אין מקיימים בה מצווה בפסח.

יש לשים לב: כוסמין הוא אחד מחמשת מיני דגן, ואילו כוסמת היא מין קטניות (גרעצ'קע), ולאוכלי קטניות מותר לאוכלו בפסח, וגם לנוהגים שלא לאכול קטניות, לחולים מותר (מ"ב תנג, ד, ז. ויש לשים לב היטב, כי יש שמחליפים את שמותיהם, וקוראים לדגן כוסמת).

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

ד – הגדרת החימוץ בבצק

כפי שלמדנו ההבדל בין לחם למצה, שהבצק של הלחם עבר תהליך החמצה, הנובע מתסיסה של מרכיבים בקמח שבאו במגע עם מים. כדי להשביח את תהליך ההחמצה רגילים האופים לערב בבצק שאור (שמרים), הגורם לבצק להחמיץ היטב ובמהירות. אבל גם בלא שמרים, אם ישהו את הבצק בלא לישה – הבצק יחמיץ ויתפח. ולכן בעת הכנת המצות צריך להזדרז ולהזהר שלא יתחיל להיווצר בבצק תהליך חימוץ.

כל זמן שהבצק נמצא בתנועת לישה, אינו מחמיץ. ואפילו אם לישה זו תמשך יום שלם, הבצק לא יחמיץ, מפני שפעולת הלישה מונעת את תהליך ההחמצה. אבל אם הבצק ישהה 18 דקות בלא תנועה, יתחיל בו תהליך החמצה, וכל איסורי חמץ יחולו עליו.

וכל זה במקום רגיל, אבל במקום חם, תהליך ההחמצה מואץ, וגם בשהייה של פחות מ-18 דקות הבצק יחמיץ.

אם ראו בבצק סדקים – סימן שהחמיץ. ואפילו אם לא עברו על הבצק 18 דקות בלא לישה, כיוון שנוצרו בו סדקים ודאי החמיץ, וכפי הנראה המקום היה חם ולכן בפחות זמן החמיץ, או שהלישה לא היתה טובה וחלקים מסוימים בבצק הוזנחו ללא לישה, ובהם התפתח חימוץ. ואפילו אם הסדקים מועטים ונראו רק בחלק מן הבצק – כל הבצק חמץ. ואם לא נראו בו סדקים ורק נשתנה מראהו של הבצק עד שהכסיף, הרי הוא 'חמץ נוקשה' שאיסורו מדברי חכמים (שו"ע תנט, ב).[3]


[3]. אם הבצק תפח, סימן שהחמיץ (מאירי), וסימני הסדקים ומראה הכיסוף וחשבון הדקות נועדו רק למקרה שהבצק לא תפח. אמנם יש מצבים בהם הבצק תופח ואין זה חמץ אלא סירחון בלשון חז"ל, כגון באורז או בדגן עם מי פירות, אבל כאשר התפיחה נעשתה בקמח ומים, סימן הוא שהחמיץ. ובלא שום סימן, אם שהה הבצק בלא לישה במשך זמן מהלך מיל, נעשה חמץ, כמבואר מהמשנה והגמ' פסחים מו, א. ובשו"ע תנט, ב, מבאר שהוא 18 דקות. אמנם דעת רמב"ם וברטנורא שמהלך מיל 24 דקות. וכתב בבאו"ה שבהפסד מרובה אפשר לסמוך עליהם. אלא שבסתם, משום חומרת חמץ, נוקטים הפוסקים שיעור 18 דקות בלא להזכיר את הדעה השנייה.

ואמנם דעת רש"י והמאירי, שרק אם התעורר ספק אם התחיל בבצק חימוץ, צריך לבדוק את הזמן, ואם עבר עליו שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ. אבל כשלא התעורר ספק, גם אם שהה שיעור מיל אינו נחשב חמץ. אבל דעת רוב הראשונים, שבכל מקרה אם עבר על הבצק שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ, וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, יג, ושו"ע תנט, ב. והפמ"ג בהקדמה לסימן תסז כתב שהוא חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. והרשב"ץ כתב שיש לחוש שהחמיץ. ובמקום חם – הבצק מחמיץ בפחות ממהלך מיל, כמו שכתב האגודה בשם הגאונים, וכ"כ רא"ם, הגה"מ ומרדכי, והוסכם להלכה. והרא"ש כתב שגם אם הבצק התחמם בידיים, ממהר חימוצו. והובא בשו"ע ורמ"א תנט, ב. (ועי' בבירור הלכה פסחים מו, א, בעניין בצק החרש). ונחלקו אם השהיות מצטרפות, והכריע בתה"ד שלישה גמורה מבטלת את השהייה הקודמת, אבל ניקור אינו מבטל, והובא במ"ב תנט, טז.

בפסחים מח, ב: "כל זמן שעוסקות בבצק אינו מחמיץ", ובארו הראשונים, רובם ככולם, וכן פסקו רמב"ם ה, יג, טור ושו"ע תנט, ב, שאפילו עוסק כל היום בלישה אינו מחמיץ. והירושלמי נראה שחולק על הבבלי, וסובר שאם הלישה נמשכה מהלך ארבעה מיל נחשב הבצק לחמץ, וכתב הב"ח עפ"י ריא"ז שלכתחילה יש לחוש לשיטה זו. ויש דעה מחמירה (ריטב"א), שכוונת חכמים שכל זמן שלשים בקצב המקובל, שבו מסיימים את הלישה תוך פחות משיעור מהלך מיל – אינו מחמיץ; אבל אם הלישה נמשכה יותר – נחשב הבצק חמץ. ואף שהפוסקים רובם ככולם חולקים על דעה זו, לכתחילה מחמירים לסיים את כל תהליך הלישה בפחות מ-18 דקות, כמבואר בערוה"ש תנט, ז.

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

ה – חמץ נוקשה

חמץ שאסרה התורה הוא חמץ גמור, היינו כאשר תהליך החימוץ הסתיים והמאכל נעשה ראוי לאכילה. אבל אם התחילה בו פעולת חימוץ ולא נסתיימה, והוא נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הרי זה 'חמץ נוקשה', ולדעת רוב הפוסקים אין בו איסור מהתורה, וחכמים אסרוהו כדי שלא יטעו ויבואו לאכול או להשהות חמץ ממש.

למשל, הדבק שהסופרים היו מכינים מקמח ומים כדי לדבק בו ניירותיהם, כיוון שלא נגמר חימוצו והוא אינו ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלו ולהשהותו בפסח (מ"ב תמב, ב). ואם נשתנתה צורתו, כגון שהדביקו בדבק הזה ניירות, מותר להשהותו. ויש מחמירים וסוברים שאם הדבק מבצבץ מבין הניירות, נחשב שצורתו עומדת ואסור להשהותו בפסח (שו"ע רמ"א תמב, ג).

וכן עיסה שהחל בה חימוץ עד שהכסיפו פניה, אבל לא נסדקו פניה כפי שנסדקים בחימוץ גמור, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלה ולהשהותה בפסח (שו"ע תנט, ב).[4]


[4]. דעת שו"ע תמז, יב, שחמץ נוקשה אסור מדברי חכמים, ולכן התיר חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר על איסור דרבנן בלבד, אין לאוסרו אחר הפסח. וכ"כ בשועה"ר תמב, כ-כא, ובמ"ב תמב, ב, על פי רוב הראשונים. אמנם יש ראשונים שסוברים שאיסורו מהתורה. ויש בזה שתי סוגיות, לעניין איסור אכילתו ואיסור השהייתו, ועי' בבירור הלכה לפסחים מח, ב, על איסור אכילת חמץ נוקשה; ומב, א, על איסור השהייתו. גם קמח שנילוש במי פירות עם מעט מים נחשב לר"ת והרבה פוסקים חמץ נוקשה, ועי' לקמן ח, א, בדין מצה עשירה.

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

ו – חמץ שנפסל ממאכל כלב

חמץ שהיה ראוי בתחילה למאכל אדם ואח"כ התעפש או התקלקל עד שאינו ראוי למאכל אדם, דינו כחמץ גמור, מפני שעדיין אפשר לחמץ על ידו עיסות אחרות. ובכך דין חמץ שונה מדין שאר המאכלים האסורים, שמשעה שהם נפסלים ממאכל אדם – פג מהם האיסור, ואילו בחמץ האיסור נשאר גם לאחר שנפסל ממאכל אדם, הואיל ועדיין הוא יכול לשמש כ'שאור' שתפקידו להחמיץ את העיסה. ורק אם החמץ התקלקל כל כך עד שנפסל ממאכל כלב, כבר אינו נחשב כלל לאוכל, ואין עליו יותר דין חמץ, ומותר להשהותו בפסח וליהנות ממנו (שו"ע תמב, ב; מ"ב י). אמנם מדברי חכמים אסור לאוכלו בפני עצמו, מפני שבכך שהוא אוכלו הוא מחשיבו כאוכל (מ"ב תמב, מג). וכן הדין בשאר איסורי אכילה, שאף שנפסלו ממאכל אדם, אסור מדברי חכמים לאוכלם.

מבחן אכילת הכלב הוא רק כאשר החמץ או השאור התקלקלו עד שאינם ראויים אפילו לכלב. אבל אם השאור לא התקלקל אלא החמיץ מאוד עד שאינו ראוי לכלב, כיוון שהוא שאור טוב (כדרך השמרים), כל דיני חמץ חלים עליו וחייבים לבערו מהתורה (באו"ה תמב, ט).

דין זה שחמץ שנפסל ממאכל כלב נפטר מביעור חמץ, הוא דווקא כאשר החמץ נפסל לפני שהגיע זמן איסור חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ הוא היה ראוי למאכל כלב, אף אם אח"כ נפסל ממאכל כלב – חובה לבערו, שכיוון שחלה עליו מצוות ביעור חמץ אין נפטרים ממנה עד שמאבדים אותו לגמרי (מ"ב תמב, ט; להלן ה, 5).[5]

חשוב לציין, שכל הדינים הללו הם בתנאי שבתחילה החמץ היה ראוי לאכילת אדם או להכנת מאכל אדם כ'שאור', אבל אם מתחילתו לא היה ראוי למאכל אדם כלל, אף שהיה ראוי למאכל כלב – לא חל עליו איסור חמץ. אמנם מאכלים שמכינים לכלבים וחתולים, החמץ שבהם ראוי מתחילתו למאכל אדם, ולכן חובה לבערם. דבר שמתחילה לא נועד לאכילה אבל בפועל היה ראוי לאכילת אדם בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה' כפי שהתבאר בהלכה הקודמת.


[5]. אם גוי הכין חמץ בפסח ואח"כ פסלו ממאכל כלב, כתב במ"ב תמב, מד, עפ"י חק יעקב בשם תה"ד שאסור לישראל ליהנות ממנו, כי היה חמץ בזמן האיסור. ועי' באג"מ או"ח ג, סב, שהיקל. וביחו"ד ב, ס, בסוף ההערה סיכם את הדעות בזה. לגבי שאר איסורים שמשעה שנפסלו ממאכל אדם פג איסורם, עי' ערוה"ש יו"ד קג, א-ה.

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

ז – אופנים שאין בהם חימוץ

כפי שלמדנו חמשת מיני דגן הם המינים שעלולים להחמיץ אחר שיבואו במגע עם מים. אבל אם יעברו קלייה באש, יעקר מהם כח החימוץ, ומעיקר הדין מותר לערבם במים. אלא שחששו חכמים שמא לא קלו אותם היטב באש, ונמצא שכשיבואו במגע עם מים יחמיצו, לפיכך צריך להזהר בהם כדרך שנזהרים בחמשת מיני דגן. ואם נרטבו ושהו 18 דקות – חוששים שהחמיצו, ואסורים בהנאה וצריך לאבדם (שו"ע תסג, ג; מ"ב ז).

וכל זה לגבי גרגירים שנקלו באש, אבל אם הקלייה נעשתה בקמח, יש מהראשונים שמקילים וסוברים שאין לחוש שמא לא קלו את הקמח היטב, ולכן מותר לערבו במים ובתבשיל בלא חשש חמץ (רש"י, רמב"ם). והרבה ראשונים סוברים שגם בקמח יש לחוש שמא לא קלוהו היטב (רבינו ירוחם, הגהות סמ"ק, הגה"מ ועוד). וכן פסקו האחרונים, שאין לערב קמח קלוי במים או בתבשיל מחשש שיחמיץ. אלא שאם עירבוהו, אף שאסור לאוכלו מותר להשהותו עד אחר הפסח ולאוכלו (מ"ב תסג, ח; כה"ח יג).

אבל לגבי מצה שנאפתה כראוי, מוסכם שאינה יכולה להחמיץ, ולפי זה אפשר להשרות מצה ופרורי מצה במים, וכן נוהגים רוב ישראל. והחסידים נהגו שלא לאכול מצה שרויה (כמבואר להלן ח, ב).

גם חליטת החיטים או הקמח במים רותחים הורסת את יכולת החימוץ. אלא שהגאונים אסרו לסמוך על חליטה לפי שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט, ואם הרתיחה לא תהרוס את יכולת החימוץ עלול להיווצר תהליך הפוך של החמצה מהירה, שכן למדנו שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך, חיטים או קמח שנחלטו אסורים בהנאה כחמץ וחייבים לבערם (שו"ע תנד, ג; מ"ב יג).

קמח שנופל עליו דלף, טיפה אחר טיפה ברציפות, אפילו כל היום, אינו מחמיץ, משום שנפילת הטיפות טורדת את הקמח ומזעזעתו ואינה מאפשרת לתהליך החימוץ להתפתח. ומיד כשיפסיק הדלף יש ללוש את הקמח ולאפותו. ואם יש ספק שמא הדלף לא היה רצוף, הרי זה ספק תורה, ויש להתייחס לקמח כאל חמץ שצריך לבערו (פסחים לט, ב; שו"ע תסו, ו).

דרך נוספת למנוע את החמצת הבצק – על ידי שרייתו במים קרים (פסחים מו, א; שו"ע תנז, ב). אבל לכתחילה אין לעשות כן, שמא המים לא יהיו מספיק קרים והבצק יחמיץ (רא"ש, מ"ב שם יח).[6]

קמח שנילוש במי פירות אינו מחמיץ כלל, אבל אם עירבו בו מעט מים יחמיץ (כמבואר להלן ח, א).


[6]. האם גם הכנסת העיסה למקפיא עוצרת את תהליך ההחמצה? לאג"מ או"ח ג, נט, אין לסמוך על כך, כי אולי הצינון רק מעכב את החימוץ אבל אינו מונעו כליל. אבל בשו"ת חלקת יעקב ג, קסו, ודבר יהושע ב, נח, הקילו שהקפאה מעכבת לגמרי את ההחמצה. אלא שאין להכין לכתחילה עיסה כדי להקפיאה ולאפותה בפסח, שגם על המים סמכו חכמים רק בדיעבד. אלא שאם הוכנה עיסה לפני פסח ולא הספיקו לאפותה וגם לא החמיצה, אפשר להקפיאה עד אחר הפסח ואז להפשירה ולאפותה.

ואף שאין נוהגים להקל בחליטה, נפקא מינא לחולה שיש בו סכנה שעדיף למעט באיסור, כמבואר במ"ב תנד, יג.

פורסם בקטגוריה ב - כללי איסור חמץ | כתיבת תגובה

א – המצוות הקשורות בהשבתת חמץ

מצוות עשה מהתורה לבער את החמץ מרשותינו לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". מפי השמועה למדו שהכוונה לבער את החמץ עד חצות יום י"ד בניסן, שהוא ערב פסח. ראיה לדבר שנאמר (שם לד, כה): "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי", כלומר לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין החמץ קיים ברשותך, וזמן שחיטת הפסח מחצות יום י"ד בניסן (פסחים ד, ב; רמב"ם חמץ ב, א). במצווה זו, כמו בשאר מצוות הפסח, גברים ונשים שווים.

כל מי שלא השבית את החמץ מביתו עד חצות יום י"ד בניסן, עובר על כל רגע ורגע שהוא משתהה מלבערו בביטול מצוות עשה של השבתת החמץ (מ"ב תמג, א). ומשעה שיכנס הפסח יעבור בנוסף לכך על שני איסורים, שנאמר (שמות יב, יט): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", ועוד נאמר (שם יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". נמצא שעל ידי קיום מצוות השבתת החמץ הננו ניצלים משני איסורים של בל יראה ובל ימצא חמץ ברשותינו.[1]

מצוות השבתת החמץ היא המצווה הראשונה שבה אנו פותחים את סדרת המצוות הקשורות בפסח. כידוע החמץ בפסח מבטא את יצר הרע, וכדי לזכות לקלוט את הקדושה שבקרבן הפסח ואכילת המצה צריך לבער תחילה את החמץ מהבית. לכן ראשית ההכנות לפסח בהשבתת החמץ.


[1]. סיכום הדעות בזמני חלות איסורי חמץ: השבתת החמץ צריכה להעשות עד חצות יום י"ד. (אולי לבעל המאור המצווה מתחילה מחצות, אבל לשאר הראשונים ההשבתה צריכה להסתיים מהתורה בחצות). לגבי שאר המצוות הקשורות בחמץ ישנה מחלוקת לגבי זמן חלותם. באיסור אכילת חמץ נחלקו התנאים, לדעת רבי יהודה האיסור מהתורה מתחיל מחצות יום י"ד, ולדעת רבי שמעון מעת כניסת חג הפסח. לדעת רוב הראשונים הלכה כר' יהודה, ויש סוברים כר' שמעון.

לגבי איסורי בל יראה ובל ימצא, דעת רוב הראשונים שהאיסורים מתחילים מעת כניסת חג הפסח, ומעטים סוברים שהאיסורים מתחילים מחצות יום י"ד (לעיל ב, ב, 2).

המשתתף בהקרבת קרבן פסח בעוד שיש ברשותו שיעור כזית חמץ עובר באיסור תורה, שנאמר (שמות כג, יח): "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי", ואם עשה זאת במזיד והתרו בו לפני כן – נענש במלקות (רמב"ם הל' קרבן פסח א, ה).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

ב – האיסור על חמץ השייך לו

מיוחד הוא איסור חמץ בפסח, שלא רק לאוכלו אסור אלא אף להשהותו אסור, וכל המשהה אותו בביתו עובר בשני איסורים של בל יראה ובל ימצא.[2]

מלשון התורה (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", למדנו שאין איסור שימצא ברשותו של יהודי חמץ של גוי או של הפקר, שנאמר "לְךָ", דווקא חמץ השייך לך אסור לראות, אבל של גויים או הפקר מותר.

לפיכך, אם נכרי גר בחצרו של יהודי, למרות שהנכרי עובד אצל היהודי, אין בעל החצר היהודי צריך לבער את החמץ של הנכרי. וכן כאשר נכרי הפקיד לפני פסח חמץ בביתו של יהודי, כל זמן שהיהודי אינו חייב באחריותו – אינו צריך לבערו, אבל צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים לפני החמץ, כדי שלא ישכח ויבוא לאכול ממנו (שו"ע תמ, ב). או שינעלנו במפתח ויחביא את המפתח, או שיסגרנו בארון וידביק על דלתותיו נייר דבק, שאם יבוא לפותחו יזכר באיסור חמץ.

וכן מותר ליהודי להסכים שגוי יכנס לביתו בפסח וחמצו בידו, אבל אסור ליהודי לאכול עימו על שולחן אחד, שמא ישכח ויאכל מחמצו. ואפילו אם יניח דבר שיזכיר לו שלא לאכול מחמצו של הנכרי, אסור לאכול עימו על שולחן אחד, שמא יתערב פירור מחמצו בתוך מאכלו. לאחר שהנכרי יסיים לאכול, מותר ליהודי לנקות היטב את השולחן מכל פירורי החמץ ולאכול עליו (שו"ע תמ, ג; מ"ב יח).


[2]. לרא"ש (פ"א סימן ט) כל חמץ שאפשר לראות אף שבפועל אין רואים אותו – עוברים עליו גם בבל יראה. נמצא שכל המשהה כזית חמץ ברשותו עובר תמיד בשני איסורים: בל יראה ובל ימצא. אולם לדעת הכסף משנה (חמץ ומצה א, ג) כל המשהה חמץ ברשותו עובר בבל ימצא, אבל על בל יראה יעבור רק אם יראה אותו בפועל.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

ג – חמץ שבאחריות ישראל ודין מניות

למדנו שרק על חמץ השייך ליהודי עוברים באיסורי בל יראה ובל ימצא, שנאמר (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אלא שלכאורה קשה, הרי נאמר (שם יב, יט): "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", משמע שבכל מקרה אסור שהחמץ ימצא בבית. בארו חכמים, שאכן כאשר החמץ שייך לגוי, ואין ליהודי אחריות לשומרו, אין איסור שיהיה ברשותו של היהודי, שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אבל כאשר היהודי קיבל עליו אחריות, הרי הוא כשלו, וחל עליו איסור, ולזה התכוונה התורה כשצוותה: "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (פסחים ה, ב).

לפיכך, יהודי שקיבל אחריות על חמץ שהופקד אצלו, נעשה החמץ כשלו, ואסור לו להשהותו בחצרו, אלא יחזירנו לגוי או יבערנו. בדיעבד כשאינו יכול להחזירו לגוי, ובביעור יש הפסד, ימכור את החמץ ואת המקום שבו הוא נמצא לגוי אחר (שו"ע תמ, א; מ"ב ד). אבל אם היהודי קיבל אחריות שמירה על חמץ של גוי שנשאר ברשות הגוי, אין היהודי עובר עליו באיסור (מ"ב תמ, ז). לפיכך, מותר לחברת ביטוח שבבעלות יהודי לבטח לגויים חמץ, מפני שהחמץ נשאר ברשות הגויים.[3]

יהודי שהפקיד אצל חבירו היהודי חמץ לשומרו, שניהם חייבים לבערו, המפקיד מפני שהוא בעל החמץ, והשומר מפני שהוא נעשה כשלו בזה שהתחייב לשומרו (שו"ע תמ, ד). ואף אם לא התחייב לשומרו חייב לבערו.[4]

מי שקנה מניות בחברה שיש בבעלותה חמץ, והגיע פסח, אם יש לו סמכות להביע דעה כיצד לנהוג בענייני החברה, מה למכור ומה לקנות, נחשב שהחמץ בבעלותו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אבל אם אין לו סמכות להביע דעה, הרי הוא ככל המשקיעים במניות, שהחברה חייבת לו אחוזים משוויה, אבל רכושה אינו נחשב שלו, ולכן אינו עובר על החמץ שלה באיסור. לפי זה, המשקיעים את כספם בקרנות נאמנות או בקופות גמל, אף שאולי מנהלי הקופות משקיעים חלק מהכספים בחברה שיש ברשותה חמץ, אין למשקיעים איסור, מפני שאין החמץ הזה נחשב בבעלותם. ויש מחמירים בזה.[5]


[3]. לר"י רק כאשר קיבל על עצמו אחריות כשומר שכר, נעשה החמץ כשלו ועובר עליו. ולבה"ג אף אם נתחייב כשומר חינם נעשה כשלו ועובר עליו. וסתם השו"ע כר"י והזכיר את דעת בה"ג כיש אומרים. וכתב במ"ב ח, שלכתחילה יש לחוש לדעת בה"ג. ולרמב"ם גם אם לא קיבל אחריות, אם הגוי אלים ואם יאבדנו יתבע ממנו פיצוי בזרוע, נעשה כשלו ועובר עליו, ולראב"ד אינו עובר, והעיקר כרמב"ם. ובכל הדינים הללו, בדיעבד אם עבר הפסח החמץ מותר, מפני שחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן, ובספק מקילים. דין חברת ביטוח מבואר בשערים מצוינים בהלכה קיד, כט.

[4]. לגבי יהודי שהפקיד את חמצו אצל אחר, פסק שו"ע תמ, ד, כרבנו יונה, שאף שהשומר קיבל על חמצו אחריות, כיוון שהחמץ של המפקיד – חובה על המפקיד להשביתו. וכך דעת עוד פוסקים. ולרמב"ן ור"ן, כיוון שהחמץ אינו ברשותו והשומר קיבל עליו אחריות, אין בעל החמץ עובר עליו. ולגבי השומר, מובא בשו"ע תמג, ב, שלכתחילה אם ראה שחבירו לא בא לקחת את חמצו, ימכרנו לגוי כדי להציל את שוויו. ואם לא עשה כן, חייב לבערו. ובאר במ"ב י"ד עפ"י ב"ח ומ"א, מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. ודעת הגר"א, שאף שלא התחייב באחריותו, יש עליו חיוב מהתורה לבערו, מפני שהוא חמץ של ישראל שנמצא בביתו. וכ"כ צל"ח ובית מאיר.

[5]. כ"כ בשערים מצוינים בהלכה קיד, כח. ויש נוהגים להחמיר ולמכור חלקם במניות של חברות חמץ וחברות ביטוח שמבטחות חמץ, וכ"כ בספ"כ יא, ה. וברבים משטרות מכירת החמץ מצוי נוסח הכולל זאת (עי' פס"ת תמ, א).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

ד – כיצד מקיימים את מצוות השבתת החמץ

בשני אופנים אנו מבערים את החמץ מבתינו, במחשבה ובמעשה, באופן רוחני ובאופן מעשי. ההשבתה במחשבה נעשית על ידי ביטול החמץ והפקרתו והחשבתו כעפר הארץ, שכן רק על חמץ ששייך לנו וחשוב בעינינו אנו עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא, אולם מי שמבטל את החמץ ומחשיבו כעפר אינו עובר עליו. וכן אם מפקירו, כיוון שאינו שלו אינו עובר עליו.

בנוסף לכך אנו מבערים את החמץ באופן מעשי, בליל י"ד אנו בודקים את כל הבית מחמץ, וביום י"ד אנו מבערים אותו מבתינו.

ואף שמהתורה די בדרך אחת, תיקנו חכמים ליתר בטחון לבער את החמץ בשתי הדרכים: לבטלו בפה ולבערו מן הבית במעשה.[6]

וזאת משום שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול החמץ בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, וישאירוהו בביתם כדי שאחר הפסח יאכלוהו, וכיוון שלא ביטלו את החמץ בלב שלם, יעברו בהשהייתו באיסור בל יראה ובל ימצא (רש"י פסחים ב, א). עוד חששו שמא אם יישאר בבית חמץ יבואו לאוכלו בטעות. לפיכך תיקנו לבערו באופן מעשי מן הבית (תוספות שם).

וכן לא רצו לסמוך על הבדיקה בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יצליחו למצוא את כל החמץ שבביתם, ובפסח יראוהו וישתהו מעט קודם שישרפוהו, מפני שיחוסו לרגע על חמצם, ובינתיים יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. אבל אם יבטלו את החמץ לפני פסח, גם אם ישתהו מעט קודם שישרפו אותו לא יעברו על האיסור (מ"ב תלד, ו).[7]


[6]. לרוב הפוסקים מהתורה די להשבית את החמץ בדרך אחת, או בביטול או בבדיקה וביעור, וחכמים תיקנו בשתי דרכים כפי שכתבתי למעלה עפ"י הר"ן א, א, והובא בב"י תל"א. אמנם מדעת הטור משמע שהעיקר מהתורה בביטול וחכמים הוסיפו שגם יבדוק ויבער מהסיבות שלמעלה.

[7]. למ"א תלד, ה, עפ"י הטור, מי שבדק היטב את ביתו ואע"פ כן נשאר שם חמץ כזית, עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, (ולכן לדעתו העיקר מהתורה לבטל את החמץ). אולם לרמב"ם, רא"ש ושאר הפוסקים, כל מי שבדק את ביתו כדין, אף שלא הצליח למצוא את כל החמץ, כיוון שבדק כדין אינו עובר עליו באיסור. ורק אם בתוך הפסח יראה את החמץ וישהה מעט מפני שיחוס עליו לרגע – יעבור. ולדעת הט"ז אף הטור סובר כן, וכך כתבתי למעלה.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

ה – מהות המצווה

שאלה יסודית התעוררה במהות מצוות ההשבתה, האם עיקר המצווה ליקח חמץ ולהשביתו; או שהעיקר שלא ישאר ברשותו של ישראל חמץ.

לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, מהרי"ק ועוד), עיקר המצווה שרשותו של האדם תהיה נקייה מחמץ, ומי שיש לו חמץ – צריך לבערו, ומי שאין ברשותו חמץ – קיים את המצווה בכך שרשותו נקייה מחמץ.

אולם מדעת כמה ראשונים (תוס', ר"ן) משמע שרק מי שיש לו חמץ מתחייב במצווה, וכשיבער את החמץ מביתו יקיים את המצווה, ומי שאין לו חמץ פטור מהמצווה. אמנם גם לפי שיטה זו לא מצינו בדברי הראשונים שהמליצו לקנות חמץ כדי לקיים בו מצוות השבתת חמץ. ואע"פ כן יש מן האחרונים שכתבו, שמי שאין ברשותו חמץ לפני פסח ראוי שיהדר ויקנה לעצמו חמץ כדי לקיים בו את מצוות ההשבתה לדעת הסוברים שצריך להשבית את החמץ בפועל.

למעשה, ישראל קדושים ומשתדלים להדר שיהיה ברשותם חמץ ביום י"ד בניסן, כדי לקיים בו את מצוות השבתת החמץ לכל השיטות. ולא זו בלבד, אלא שמוסיפים לדקדק ומשביתים את החמץ בשריפה דווקא, שכן לדעת כמה פוסקים זו הדרך המהודרת ביותר להשבית את החמץ (ועי' לקמן ה, ד).[8]


[8]. במנחת חינוך ט' מאריך בצדדי הספק ומסיק שלרש"י, רמב"ם וחינוך, המצווה בשב ואל תעשה, (וכך דעת רמב"ן בתחילת מס' פסחים, ומהרי"ק שורש קעד). ואילו לתוס' ור"ן המצווה בקום עשה, ולפי דעתם מי שאין לו חמץ טוב שיקנה חמץ כדי לקיים מצוות תשביתו. (ור' חיים מבריסק חידש שמחלוקת זו תלויה במחלוקת ר' יהודה וחכמים, שלר' יהודה מצווה להשבית דוקא בשריפה, ולחכמים בכל דבר, והפוסקים כר' יהודה יסברו שיש כאן מצווה חיובית. וצ"ע ועי' להלן ה, 3). ובאחרונים, למהר"ש ענגיל, חלקת יואב ומקו"ח יש מצווה שיהיה לאדם חמץ כדי שיבערנו, ולעומתם לשועה"ר תלו, כא, דברי חיים א, ט, ח"י ד, ואבני נזר או"ח שיח, אין מצווה להשיג חמץ ולבערו. וכאמור המנהג להדר ולבער בפועל חמץ כדי לצאת ידי כל הדעות. ואף במ"ב תמה, י, כתב שטוב להשאיר כזית חמץ כדי לקיים בו את מצוות ההשבתה.

מה שכתבתי שכדי לקיים את המצווה צריך כזית, הוא מפני שלדעת הרבה פוסקים רק שיעור כזית חייב בביעור (עי' מ"ב תמב, לג), וגם למחמירים לחייב ביעור בפחות משיעור כזית, יתכן שזה כדי שלא יאכלנו ויעבור באיסור אכילה שקיים גם בחצי שיעור, אבל באיסור בל יראה ובל ימצא, לדעת רובם הגדול של הפוסקים אין איסור דאורייתא בחצי שיעור, וכ"כ בדגול מרבבה סי' תמב, וחכם צבי פו, ושאגת אריה פא. ומצוות השבתת חמץ לדעת רבים קשורה לאיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. (ועי' להלן ה, ד, 3, שיש מהדרים שלא לשפוך נפט על החמץ, ויש סוברים שאין בזה הידור).

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

ו – זמני כניסת איסור אכילה והנאה מחמץ

מצוות השבתת החמץ צריכה להתבצע עד חצות יום י"ד בניסן, וכל רגע ורגע שאדם מישראל משהה את חמצו אחר חצות היום הרי הוא מבטל מצוות עשה של השבתת החמץ. ומחצות היום מתחיל גם איסור התורה, שלא לאכול וליהנות מהחמץ (רמב"ם הל' חמץ ומצה א, ח, ועי' לעיל בהלכה א).

כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן עלולים לטעות עד שתי שעות.

וכך מחשבים את השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. מתחילת השעה החמישית החמץ אסור באכילה, ומתחילת השעה השישית החמץ אסור בהנאה, ומתחילת השעה השביעית מתחיל איסור התורה, שלא לאכול וליהנות מהחמץ.

נמצא שלמעשה, כל ארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול מדברי חכמים אבל מותר עדיין ליהנות מהחמץ, למשל, אפשר להאכיל את החמץ לבהמה או למוכרו לגוי. ומשנכנסה שעה שישית של היום החמץ אסור בהנאה מדברי חכמים, וממילא אין הוא נחשב ברשותו, ואין יותר אפשרות למוכרו לגוי או לבטלו, ורק על ידי ביעורו בשריפה או פירורו וזריקתו לים או לרוח אפשר להשביתו (שו"ע תמג, א).

נחלקו הפוסקים בשאלה, מאימתי מחשבים את שעות היום. לשיטת בעל ה'מגן-אברהם' מעלות השחר, היינו מהראות האור הראשון במזרח, ולדעת הגר"א מהנץ החמה, היינו מעת הראות השמש עצמה במזרח. ההבדל בין עלות השחר להנץ החמה הוא יותר משעה, ולכן בכל הלכה התלויה בשעות היום, מובאים בלוחות שני זמנים, המוקדם לפי שיטת ה'מגן-אברהם' והמאוחר לשיטת הגר"א, כך הוא לגבי קריאת שמע שזמנה עד סוף שלוש שעות, וכך לגבי תפילת שחרית שזמנה עד סוף ארבע שעות (פנה"ל תפילה יא, י, 14).

למעשה, כיוון שסוף זמן אכילת החמץ, וסוף זמן ההנאה, המכירה והביטול הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, שבכל ספק שבדברי חכמים הלכה כמיקל. ואע"פ כן כשאפשר טוב לכתחילה להחמיר (מ"ב תמג, ח). [9]


[9]. התעוררה שאלה לגבי אדם שנמצא באמריקה וחמצו בארץ ישראל, עד מתי יוכל לבטל ולמכור את חמצו, האם עד סוף שעה חמישית של מקום החמץ, או עד סוף שעה חמישית של מקום האדם, שזה כשבע שעות אחר סוף זמן ביטול חמץ בארץ ישראל. לדעת רוב הפוסקים הולכים אחר המקום שהאדם נמצא, ויש סוברים שהולכים אחר המקום שהחמץ נמצא. לכתחילה חוששים לזמן המוקדם יותר, ובדיעבד הולכים אחר המקום שהאדם נמצא, וכ"כ אג"מ ד, צד-צה. ועי' בפס"ת תמג, א.

השיטה הראשונה נקראת על שם מ"א אף שהוא עצמו הסתפק בזה. ועי' ברמ"א תמג, א, ומ"ב ט, שלדעת תה"ד מדובר בשעות קבועות, ובהפסד מרובה אפשר לסמוך עליו.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

ז – סדר השבתת החמץ

כפי שלמדנו (בהלכה ד), אנו משביתים (מבערים) את החמץ מבתינו במעשה ובמחשבה, ותהליך ההשבתה מורכב מארבעה שלבים. בדיקה וביטול, ביעור וביטול. ונפרט: תחילת ההשבתה בבדיקת חמץ שמתבצעת בליל י"ד, ועל ידה אנו מוודאים שאין יותר חמץ בביתנו זולת אותו חמץ שאנו שומרים לצורך אכילה וביעור. מיד לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ בפעם הראשונה, ובכך אנו משביתים את החמץ במחשבה. למחרת מבערים בפועל את החמץ שנותר ברשותינו, ונהגו לבערו בשריפה. אחר השריפה חוזרים ומבטלים את החמץ בפעם השנייה, ובכך מסיימים את השבתתו במחשבה.

אפשר להיפטר מהחמץ בשתי דרכים נוספות: על ידי מכירתו לגוי או הפקרתו. שכבר למדנו שרק על חמץ שברשותינו אנו עוברים בבל יראה ובל ימצא, ורק את החמץ שברשותינו מצווה עלינו לבער. לכן אם נמכור את החמץ לגוי או נפקיר אותו, לא נעבור עליו באיסור.

נמצא שהבדיקה, הביעור והביטול הם פעולות מכוונות כנגד החמץ במטרה לכלותו. ואילו הפקרת החמץ ומכירתו אינן כנגד החמץ, אלא מגמתן להוציא את החמץ מרשותינו כדי שלא נעבור עליו באיסורי החמץ. כלומר, בבדיקה, בביעור ובביטול אנו נלחמים בחמץ, ואילו במכירה ובהפקרה אנו משתמטים ממנו. ובכל הדרכים הללו ניתן להשבית את החמץ.

לאחר שלמדנו את יסודות מצוות השבתת החמץ, נבאר בהלכות הבאות את פרטי הלכות השבתת החמץ. נתחיל בהלכות בדיקת חמץ שבה אנו פותחים את המערכה כנגד החמץ, לאחר מכן נמשיך להלכות ביטול וביעור החמץ. אח"כ נעסוק בהלכות מכירת חמץ לגוי, למי שרוצה לשמור על ערכו של חמצו ולהיפטר מהצורך לבערו.

פורסם בקטגוריה ג - מצוות השבתת החמץ | כתיבת תגובה

א – זמן בדיקת חמץ בתחילת ליל י"ד

כפי שלמדנו בפרק הקודם, אדם שנמצא ברשותו חמץ בפסח עובר עליו בשני איסורים: 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ' (שמות יג, ז), ו'לֹא יִמָּצֵא' (שם יב, יט). כדי שלא לעבור על איסורי התורה, צריך אדם לבער מביתו את החמץ. ואף שמן התורה אפשר לבער את החמץ על ידי ביטולו בפה, שאחר שביטל אדם את החמץ שברשותו, החמץ נחשב לגביו כעפר וכחמץ שאינו שלו, וממילא אינו עובר עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', למרות זאת תיקנו חכמים שלא להסתפק בביטול החמץ, אלא הצריכו גם לבערו מן הבית. שתי סיבות לכך: האחת, שמא יהיו אנשים שיבטלו את החמץ מן השפה ולחוץ, ובתוך ליבם ירצו להנות מן החמץ אחר הפסח, וכיוון שלא ביטלוהו בלב שלם, יעברו עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. השנייה, שמא אחר שיבטל אדם את חמצו יראה בתוך ביתו עוגה נאה, וישכח שהיום פסח ויבוא לאוכלה. לפיכך תיקנו שבנוסף לביטול החמץ יערכו בדיקת חמץ, כדי לבער את כל החמץ מן הבית.

לכאורה הזמן המתאים לבדיקת חמץ הוא ביום י"ד בניסן לקראת חצות היום, שאז הוא הזמן שצריך לבער בו את החמץ. אולם תיקנו חכמים לבדוק בתחילת ליל י"ד, משום שביום בני האדם טרודים בעסקיהם, ואם ידחו את הבדיקה ליום י"ד יש חשש שישכחו לבדוק את החמץ. ועוד, שכדי לבדוק היטב בחורי הבית וסדקיו טוב להשתמש באור הנר שהוא יפה לבדיקה, וביום אין הנר מאיר היטב, שמחמת אור השמש אין העין מתרכזת באורו החלש של הנר. לפיכך תיקנו חכמים לבדוק את החמץ בתחילת ליל י"ד, שבלילה אנשים רגילים להיות בבתיהם ואור הנר יפה אז לבדיקה (שועה"ר תלא, ה).

אלא שבדרך כלל בתחילת הלילה אנשים רגילים להתפלל ערבית, על כן מתפללים תחילה ערבית, שהיא מצווה תדירה וראוי להקדימה, ואח"כ מזדרזים לבדוק חמץ (מ"ב תלא, ח). ומי שרגיל להתפלל במניין בשעה מאוחרת יותר, יבדוק חמץ בצאת הכוכבים ויתפלל בשעה שהוא רגיל להתפלל.

חובת הבדיקה מוטלת על אבי הבית, ואם קשה לו לבדוק מפני חולשתו או מפני שאינו רואה טוב, ימנה את אשתו או אחד מבני ביתו הגדולים שיבדקו חמץ במקומו. ואין הבדל במצווה זו בין איש לאשה, אלא יש לבחור את מי שניתן לסמוך עליו שיבדוק באחריות כדין (עי' ערוה"ש תלז, ז). כאשר בעל הבית מסוגל לבדוק כראוי אלא שהוא נאלץ באותו יום לחזור לביתו בשעה מאוחרת, ימנה מחליף שיבדוק במקומו בשעה הקבועה בתחילת הלילה. בדיעבד, אם אין מי שיבדוק במקומו בזמן, יבדוק בעצמו כשיחזור לביתו.[1]


[1]. יש מי שהציע שאם הוא משתוקק לבדוק בעצמו, ימנה אחד מבני ביתו שיברך ויבדוק את כל הבית בזמן המיועד, וחדר אחד ישאיר בלא בדיקה, וכשיחזור מאוחר בלילה יוכל לבודקו בברכה, ויבקש מהם שיזכירו לו לבדוק כשיחזור, ואם לא יחזור -יבדקו בעצמם יותר מאוחר (פס"ת תלא, ה). אך נ"ל שאם יש שם מי שיכול לבדוק במקומו, יותר טוב שימנה אותו לשליח כדי שיבדוק בשעה הקבועה את כל הבית. ושאלה זו תלויה בשאלה עקרונית, האם חכמים תיקנו שזמן בדיקת חמץ בתחילת הלילה, או שזמן הבדיקה כל הלילה שאז אור הנר יפה לבדיקה, וכדי שלא ישכח לבדוק אסרו לעשות מלאכה ולאכול לפני כן. לדעת רוה"פ זמן הבדיקה מעיקרו בתחילת הלילה, וכך סוברים ט"ז, פר"ח, גר"א ושועה"ר תלא, ה. לעומתם מ"א ומקו"ח סוברים שזמן הבדיקה כל הלילה, וממילא לשיטתם ניתן יותר להקל לדחות את הבדיקה כאשר יש מי שיזכיר לו לבדוק אח"כ. וכתבתי כדעת רוה"פ, וכן בהלכה הבאה כתבתי שראוי שלא לאכול אפילו פירות דרך ארעי אחר שהגיע זמן בדיקת חמץ כדי שלא לעכב את הבדיקה, שזמנה בתחילת הלילה.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ב – דברים שאסרו חכמים קודם הבדיקה

כדי שלא יהיה דבר שאולי ישכיח את חובת בדיקת החמץ, תיקנו חכמים שלא להתחיל במלאכה או בסעודה חצי שעה לפני תחילת זמן בדיקת חמץ, שמא יגרר במלאכתו או בסעודתו וישכח לבדוק חמץ. אבל מותר לאכול בדרך ארעי פירות או עוגות. וכן מותר לעשות מלאכות קלות שאורכות זמן קצר.

משהגיע זמן בדיקת חמץ אין ראוי לעשות שום מלאכה ולא לאכול פירות אפילו דרך ארעי, כדי להזדרז לקיים מצוות בדיקת חמץ בזמנה (באו"ה תלא).

אין להתחיל ללמוד תורה בשעה שהגיע זמן בדיקת חמץ. ואם התחיל ללמוד לפני כן, יש מורים שיכול להמשיך ללמוד (ב"י). אולם לדעת הרבה פוסקים גם במקרה זה מוטב להפסיק את הלימוד בצאת הכוכבים, כדי לקיים את מצוות בדיקת החמץ בזמנה (מ"ב תלא, יא. כה"ח כג). שיעור קבוע לרבים מוטב שלא לבטל, שכן קיום השיעור לא יגרום לביטולה של מצוות הבדיקה, שגם לאחר השיעור אפשר לבדוק חמץ. אבל אם יבטלו את השיעור, יפסידו לימוד תורה של רבים (שועה"ר תלא, ט). וטוב שבסוף הלימוד יזכירו זה לזה להזדרז לבדוק חמץ.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ג – הברכה

לפני הבדיקה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ביעור חמץ". ואף שביעור החמץ בפועל יתבצע רק למחרת, בשריפה ובביטול, מברכים לפני הבדיקה בליל י"ד "על ביעור חמץ", מפני שבבדיקה אנו מתחילים את תהליך ביעור החמץ מהבית.[2]

אין לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ואם הפסיק ודיבר בעניין אחר שאינו שייך לבדיקת החמץ – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך לפני שיבדוק. ואם כבר התחיל לבדוק ודיבר בעניינים אחרים – לא הפסיד את הברכה, מפני שהיא כבר חלה על מה שהספיק לבדוק. לכתחילה אין לדבר במשך הבדיקה בעניינים אחרים, כדי שהבודק יתרכז בבדיקה (שו"ע תלב, א; מ"ב ה-ו).

אדם שבבעלותו כמה בתים, צריך לבדוק את כולם, ויברך לפני הבדיקה במקום הראשון. ואף אם הם מרוחקים זה מזה, לא יברך אלא פעם אחת.[3]

מי שנצרך לנסוע מביתו ובדק באחד הלילות שלפני י"ד בניסן, אף שבדיקתו כשרה, לא יברך עליה, שרק על בדיקה המתבצעת בליל י"ד או אח"כ מברכים, מפני שהיא בדיקה הסמוכה לביעור, שכל חמץ שימצא בליל י"ד יבער למחר. וכן מי שלא יכל לבדוק בליל י"ד ובדק ביום י"ד או בתוך הפסח – יברך, מפני שכל חמץ שימצא – מיד יבער, ועל בדיקה כזו שייך לברך 'על ביעור חמץ' (רמ"א תלו, א, ובאו"ה שם; מ"ב תלה, ה).[4]


[2]. שכח לברך לפני הבדיקה ונזכר באמצע הבדיקה, כל זמן שיש לו עוד מקומות לבדוק יברך. נזכר לאחר סיום הבדיקה, יש אומרים שיברך לפני שיבער את החמץ ביום י"ד (מ"א, ט"ז, ועוד, ולכך נטה במ"ב תלד, ד). ויש אומרים שחכמים תיקנו ברכה לבדיקה ולא לביעור, ואם שכח לברך עד סוף הבדיקה הפסיד את הברכה (ב"ח, שועה"ר ועוד). וספק ברכות להקל ולא יברך. ועל הביטול לבדו ברור שאין מברכים, שאין מברכים על דברים שבלב.

[3]. נחלקו בזה הפוסקים כמובא במ"ב תלב, ז: לדעת פר"ח וח"א ההליכה למקום רחוק נחשבת הפסק וצריך לברך שוב. אולם מנגד לדעת חק יוסף ומאמ"ר אין ההליכה נחשבת הפסק. וכ"כ בכה"ח תלב, כב. וספק ברכות להקל. כאשר בעל הבית רוצה לבדוק חלק מביתו ושאדם נוסף יבדוק בשליחתו את החלקים הנוספים, יקפיד שישמע את ברכתו, ובדיעבד אם לא שמע, וקשה לבעל הבית לבדוק את כל ביתו, יבדוק השליח בלא ברכה (מ"ב תלב, יא).

[4]. אמנם לדעת רא"ה ופר"ח כל שצריך על פי דין לבדוק – יברך, מפני שמגמת הבדיקה לוודא שלא יעבור אח"כ באיסור בל יראה ובל ימצא, וכיוון שתיקנו חכמים שהנצרך לצאת מביתו לפני ליל י"ד יבדוק בלילה שלפני יציאתו – יברך. ודעת ריטב"א וב"ח שיברך בתנאי שבודק תוך שלושים יום לפני הפסח. אבל דעת כלבו ורמ"א תלו, א, שהברכה על הבדיקה עולה גם על הביעור שיתבצע למחרת, וכ"כ הגר"א, וכן משמע מהסכמת האחרונים, מ"א וט"ז ועוד. וספק ברכות להקל, וכך נראה מבאו"ה שם.

כתב בעל העיטור שיש סוברים שצריך לברך גם 'שהחיינו' לפני הבדיקה, שהיא מצווה הבאה מזמן לזמן, ויש אומרים שלא לברך. והרא"ש הכריע שלא לברך, מפני שהבדיקה לצורך הרגל (פסח), ובחג ממילא מברכים 'שהחיינו'. בשו"ע לא הזכיר כלל ברכה זו. אולם יש מהאחרונים שכתבו מנהג הידור, ליקח פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו 'שהחיינו' לפני הבדיקה (כה"ח תלב, ט).

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ד – מקומות החייבים בבדיקה

כל המקומות שנמצאים ברשותו של יהודי ויש חשש שנמצא בהם כ'זית' חמץ חייבים בבדיקה. לפיכך המטבח והסלון שאוכלים בהם – חייבים בבדיקה. וכן כל חדר, מחסן ומרפסת שנכנסים לתוכם לפעמים עם חמץ – חייבים בבדיקה (שו"ע תלג, ג-ד).

ארונות בגדים שאין רגילים להשתמש בהם בשעת הסעודה, אינם טעונים בדיקה. אבל אם יש בבית ילדים קטנים, אזי גם ארונות הבגדים צריכים בדיקה, משום שיש חשש שמא שיחקו בארונות כשחמץ בידם, ואולי אף החביאו בהם מאכלי חמץ. וארונות גבוהים שאין יד הילדים הקטנים מגיעה אליהם – אינם צריכים בדיקה.

צריך לבדוק את המכונית ואת התיקים שלפעמים מניחים בהם דברי מאכל. ואנשים מבוגרים שאינם רגילים להניח מאכלים בכיסיהם, אינם צריכים לבדוק אותם. אולם את כיסי הילדים הקטנים צריכים לבדוק. בגדים שכובסו לפני פסח, ולפני הכביסה רוקנו את כיסיהם – אינם צריכים בדיקה בליל י"ד (עי' להלן בהלכה ח). מי שאין לו בית, לא יברך בעת שהוא בודק את מכוניתו או את כיסיו, מפני שרק על בדיקת בית תיקנו חכמים ברכה (כה"ח תלג, צא).

חדר מדרגות של בית משותף, הרי הוא ברשותם של כל הדיירים, ועל כולם החובה לבודקו, וימנו אחד מהם שיבדוק. חצרות פתוחות אין צריך לבדוק, מפני שגם אם היה שם חמץ, מסתבר שבעלי חיים אכלוהו. אבל אם יש בחצר כוכים שאולי תחבו בהם חמץ – צריכים בדיקה, מפני שיתכן שבעלי החיים לא יחדרו לשם לאוכלו. וכן אם ידוע שהיה בחצר חמץ בליל י"ד, חובה לבדוק את החצר, מפני שאין לסמוך בודאות על כך שהחיות יאכלוהו עד חצות יום י"ד (מ"ב תלג, כז, כדעת מקו"ח). מרפסת מגודרת, אפילו אם היא פתוחה לחצר – צריכה בדיקה.

מקומות מופקרים לרבים אינם צריכים בדיקה, שאף אם יהיה בהם חמץ – אין בזה איסור, מפני שאינם ברשותו של יהודי מסוים, שכל איסור השהיית חמץ הוא רק ברשותו של יהודי ולא במקום הפקר (שו"ע תמה, ג, מ"ב יח. דין פחי אשפה יתבאר בהמשך ה, ה).

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ה – הנר ופנס

תיקנו חכמים לבדוק את החמץ לאור הנר, מפני שאורו ממוקד וטוב לבדיקה. ולכן תיקנו לבדוק בלילה, שבלילה אור הנר בולט ומאיר היטב את החורים והסדקים שבהם עיקר הבדיקה. אבל ביום, אור השמש מכהה את אורו של הנר, וקשה לעין להתמקד בבדיקת החורים לאורו החלש של הנר (פסחים ח, א).

אין לבדוק לאור אבוקה, היינו נר שלהבתו עולה משני פתילים נפרדים או יותר. מפני שלהבת האבוקה גדולה ועלולה לשרוף דברים בבית, והבודק יהיה טרוד שלא ישרוף דבר מה ולא יוכל להתרכז בבדיקתו. ואם טעה ובדק באבוקה – לא יצא. ואף לאור נר שמן אין לבדוק, שהואיל והוא מתיירא שמא יישפך מן השמן על כליו ובגדיו, אינו יכול להכניס את הנר למקומות צרים כדי לראות היטב את החורים והסדקים. לכתחילה אין לבדוק לאור נר פראפין, שגם אותו יתקשה להכניס למקומות צרים, כדי שלא יטפטף וילכלך את כליו. ולכן נהגו להעדיף נרות שעווה שאינם מטפטפים כמעט (שו"ע ומ"ב תלג, ב).

לאור פנס, מצד הדין מותר לבדוק, מפני שטעם התקנה לבדוק לאור הנר מפני שאורו ממוקד, וכן אור הפנס ממוקד. ואף יש מעלה בפנס, שאין חשש שישרוף או ילכלך, ואם הוא פנס טוב, אורו חזק וממוקד יותר מנר. ויש מהדרים שלא לבדוק לאור פנס, משום שלמדו חכמים מן הפסוקים שחיפוש ראוי שיעשה לאור נר (פסחים ז, ב; עי' שערים מצוינים בהלכה קיא, ד; יחו"ד א, ד; ספ"כ יג, י).

למעשה, רשאי כל אדם לבחור כיצד לבדוק, אם בנר כפי שנהגו ישראל מדורי דורות, או בפנס שאורו טוב יותר לבדיקה. ואפשר גם להתחיל בנר כדרך אבותינו ולהמשיך בפנס שטוב יותר לבדיקה. במקומות שיש לבודק חשש מסוים שמא להבת הנר תגרום לשרפה, וכן מי שאינו רואה היטב לאור הנר, עדיף שיבדוק בפנס.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ו – האם צריך לבדוק אחר פירורים קטנים מ'כזית'

מגמת הבדיקה למצוא חתיכות חמץ ששיעורם כ'זית', שעל חמץ בשיעור כ'זית' המונח במקום אחד שבביתו – אדם עובר באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', אבל על חמץ הקטן משיעור כ'זית' לא חל איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. וכל מקום שלפעמים נכנסים בו עם חמץ צריך לבדוק, ובבית שיש בו ילדים קטנים, צריך לחפש בכל מקום שיד הילדים מגעת, אבל בארונות או מדפים גבוהים שיד הילדים אינה מגעת – אין צריך לבדוק.

ויש מחמירים וסוברים שמגמת הבדיקה שלא ישאר בבית שום פירור של חמץ הראוי לאכילה, שאם ישאר אפילו פירור אחד יש חשש שמא יבוא לאכלו בפסח ויעבור על איסור תורה. ואף שאין נענשים על אכילת חמץ ששיעורו פחות מנפח 'זית', מכל מקום איסור אכילה מהתורה קיים גם בפחות משיעור כ'זית'. לפי שיטה זו צריך לבדוק בדקדקנות רבה את כל הבית, ולשים לב גם לפירורים קטנים שמא הם חמץ. בדיקה כזו בבית רגיל צריכה לקחת לכל הפחות שעתיים. אמנם גם לדעת המחמירים אין צורך לבדוק אחר פירורים קטנטנים שאין ניכר שהם אוכל, וכן אין צורך לחפש אחר פירורים מטונפים שאינם ראויים לאכילה. למשל, אין צורך לחטט בחריצים שבין המרצפות, הואיל והפירורים ששם מאוסים ואינם ראויים לאכילה.

למעשה, ההלכה כדעה המקילה, מפני שחובת בדיקת חמץ מדברי חכמים, שמן התורה מי שביטל את החמץ בלבו כבר נפטר מאיסור חמץ ואינו צריך לבדוק את ביתו, וחכמים הם שחייבו בנוסף לביטול גם לבדוק את החמץ ולבערו, וכאשר ישנה מחלוקת בדברי חכמים, ידו של המיקל על העליונה.

וכל זה אמור לגבי הבית, אבל את המקומות שבאים במגע עם מאכלי פסח חייבים לנקות היטב, שלא ישאר שם אפילו פירור של חמץ, שאפילו כל שהוא חמץ אוסר את המאכלים בפסח. לפיכך צריכים לנקות היטב את שולחן האוכל, השיש וארונות המטבח עד שלא ישאר שם אפילו פירור חמץ. [5]


[5]. בשועה"ר תמו קונ"א א', באר שדעת רוב הראשונים שאין צריך לבער פחות מכ'זית'. (ועי' בבירור הלכה מה, א, בסוגיית בצק שבסדקי העריבה). ובמ"ב תמב, לג, הביא מחלוקת הפוסקים אם חייבים לבער חמץ ששיעורו פחות מכ'זית', יש אומרים שהואיל ואם יאכל אותו בפסח יעבור איסור – צריך לבערו, ויש מקילים. בשעה"צ נ"ב כתב שנהגו להחמיר ולבערו, אבל לא כתב אם צריך לבדוק אחר פירורים הקטנים מכ'זית', ומשעה"צ תמב, ס, נראה שהעיקר הוא שהבדיקה נועדה לצורך מציאת כ'זית' חמץ. וכן דעת פר"ח ועוד הרבה פוסקים. לעומת זאת ח"א קיט, ו, מחמיר לחפש אפילו פירורים קטנים, וכן כתב חזו"א או"ח קטז, יג, ויח.

לכאורה אפשר לתלות מחלוקת זו בטעם הבדיקה, שלרש"י הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובזה לדעת כל הפוסקים כמעט אינו עובר בפחות מכ'זית', וכפי שבאר בשאגת אריה פ"א שאין בזה חזי לאיצטרופי כבאיסורי אכילה. והחכ"צ פ"ו כתב שאין בזה אחשביה הואיל ואין בו מעשה. אבל לתוס' חיוב הבדיקה הוא מפני החשש שמא יאכל חמץ שנותר בבית, ואם כן לכאורה צריך לבדוק גם אחר פירורים קטנים הראויים לאכילה, שהאוכלם עובר באיסור תורה. והואיל ואנו סוברים כשני הטעמים, וכ"כ הר"ן כשני הטעמים, אולי צריך להחמיר. אלא שנראה שגם לתוס' אפשר לומר שכל מה שתקנו חכמים לבדוק בנוסף לביטול, הוא מחשש שמא לא יבטל את החמץ בלב שלם או שמא ימצא חתיכת עוגה ויבוא לאוכלה, וכל זה שייך רק בחתיכה של כ'זית' (לפחות בגודל של ימינו) שיש בה חשיבות מסוימת ויתכן שיתעורר חשק לאוכלה (שעליה גם חייב בכרת). ואפילו אם ימצא שקד-מרק זרוק באיזה מקום, לא מסתבר שיבוא לאוכלו הואיל והיה זרוק במקום שלא רגילים לשמור אוכל. (ואף אם יאכלנו, אפשר שאינו מתכוון לאכילה אלא הוא מתעסק בניקוי הפירורים, רק שבמקום לזורקם לפח מכניסם לפיו, וא"כ אין בזה איסור תורה, ולחשש איסור חכמים לא תיקנו בדיקה. אמנם יתכן שהנוהג להכניס פירורים לפיו, ראוי לו יותר להחמיר כדעת החזו"א).

ועי' בהלח"ב ו, 2, שהזכיר את שתי הדעות, והביא כדמות ראיה לדעה המקילה מזה שמשמע מהגמ' פסחים ד, א, שמשך הבדיקה פחות משעה. ועי' בספ"כ יג, הע' 39, שמחמיר לבדוק אחר פירורים. אך כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל. (וכ"כ אול"צ א, לב; ריש"א, יבקש תורה פרק ט עפ"י רוה"פ). אלא שצריך לחלק בין כל הבית ובין המקומות שבאים במגע עם האוכל, כפי החילוק שבין הכשרת כלים ובדיקת חמץ.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ז – האם צריך לבדוק את הספרים

לדעת כמה אחרונים צריכים לבדוק את כל הספרים שעיינו בהם במשך השנה, דף אחר דף, מפני שאולי נפל לתוכם פירור חמץ, וכיוון שלדעתם בדיקת חמץ נועדה כדי לבער כל פירור חמץ, ממילא צריך לבדוק את דפי הספר שמא יש שם חמץ (חזו"א).

אולם לדעת הפוסקים הסוברים שבדיקת חמץ נועדה למצוא חתיכות חמץ בשיעור כ'זית', ברור שאין צורך בבדיקה דקדקנית כזו בספרים, שלא יתכן שבין דפי הספר מונחת חתיכת חמץ בשיעור כ'זית'. ואף מבין הסוברים כדעה המחמירה, שבבדיקת חמץ צריך לחפש אחר פירורים קטנים, לגבי ספרים נהגו להקל, שאחר פירורים קטנטנים כמו אלו שעלולים להמצא בתוך הספרים אין צריך לחפש, מפני שאף אם יראם בפסח אין כל כך חשש שירצה לאוכלם.

לפיכך, אין להחמיר לבדוק את הספרים דף אחר דף, מפני שזו חומרה יתירה, שאף עלולה לגרום לביטול תורה, וכן המנהג.

אלא שצריך להיזהר שלא להעלות על שולחן האוכל בפסח את הספרים שלא נזהרו בהם במשך השנה מחמץ, שמא יש בהם פירור חמץ שעלול ליפול בפסח ולהתערב באוכל, וחמץ בפסח אינו בטל. אבל ללמוד בהם על שולחן אחר מותר. ואם יניחם על שולחן האוכל שלא בשעת הארוחה, ינקה אח"כ את השולחן שלא ישאר עליו שום פירור. ומי שנזהר כל השנה לשמור את ספריו מחמץ, וכשהוא מקרב את ספריו לשולחן האוכל הוא נזהר שלא יפלו בהם פירורי חמץ – אף לדעה המחמירה אינו צריך לבדוק בתוך הספרים, שהם נחשבים בדוקים מחמץ.[6]

דין ארון הספרים עצמו תלוי בבני הבית: אם אין שם ילדים, והמבוגרים רגילים להקפיד שלא להניח בארון דבר מאכל – אין צריך בדיקה. ואם יש שם ילדים שאולי החביאו בארון דבר מאכל, צריך לבדוק בין הספרים ואחריהם. ואם ניקו את הארון היטב לקראת פסח, די לבודקו בבדיקה קלה.


[6]. דעת החזו"א נזכרה באו"ח קטז, יח. וכך נהג למעשה, שאת הספרים שרצה ללמוד בפסח בדק דף אחר דף, ואת שאר הספרים מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם. ובספר בדיקת חמץ וביעורו פ"ב א' מחמיר מאוד בפירורים, אבל לעניין בדיקת ספרים כתב בפ"ג כ"ד שנהגו שלא להחמיר כדעת החזו"א, מפני שהפירורים בספרים קטנים מאוד, ואין חוששים להם. ובשו"ת אור לציון ח"א לב, חלק על החזו"א, והוכיח מהרמב"ם שאין לחוש לחמץ הקטן מכ'זית'. אלא שכפי שכתבתי בהלכה הקודמת, כאשר החשש שמא יתערב פירור בתוך האוכל, יש להחמיר, ולכן אין לקרב לאוכל ספרים שאולי נפל בהם פירור חמץ.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ח – האם סומכים על הניקוי שלפני פסח

ברוב בתי ישראל נוהגים לנקות היטב את הבית לקראת פסח, וכל מקום שניקו היטב ונזהרו שלא להכניס בו אח"כ חמץ, אינו צריך בדיקה מדוקדקת (שע"ת תלג, א; דעת תורה תלג, ב).

ואמנם יש שהחמירו בזה, ולדעתם הניקוי אינו משנה דבר, שכן חכמים תיקנו לבדוק בליל י"ד את כל הבית בחורים ובסדקים. ויש שהחמירו בזה מפני שלדעתם אין לסמוך על הניקוי הואיל ולא נעשה לאור הנר בלילה, שרק בדרך זו אפשר להבחין בחמץ שבחורים ובסדקים.

אבל למעשה המנהג להקל ולעבור במהירות יחסית על כל המקומות שנוקו היטב לפסח. ואף שבדיקה שאינה לאור הנר אינה מועילה, ניקוי יסודי מועיל יותר מבדיקה. למשל, כשמנקים ארון, הרי מוציאים את כל תכולתו, ומנגבים את כל מדפיו, ואחר כך מסתבר שלא נשאר בו אפילו פירור חמץ קטן, והסיכוי שנשאר בו חמץ נמוך מהסיכוי למצוא חמץ אחר בדיקה מדוקדקת בליל י"ד לאור נר.

מכל מקום, למרות שניקו את הבית היטב, חובה לבדוק חמץ בברכה בליל י"ד, מפני שסביבות המקום שאכלו בו בודאי צריך לבדוק. בנוסף לכך ישנו חשש שמא שכחו לנקות את אחד הארונות או המגרות או הפינות, ולכן חייבים בבדיקת חמץ לעבור על כל הבית ולוודא שאכן כל המקומות נוקו היטב. ואם זה שבודק לא השתתף בעצמו בניקוי, יבקש מאלו שניקו שיעמדו לידו בבדיקה ועל כל מקום ומקום ישאלם אם נוקה כראוי, או שיסמנו במדבקה את כל המקומות שנוקו היטב. ועל כל אותם המקומות יעבור בבדיקה קלה.[7]

אמנם גם בבדיקה קלה צריך להתבונן בכל פינות החדר, ולאורך הקירות, ובין הרהיטים, ולפתוח כל ארון ומגרה שיתכן שהכניסו לתוכה חמץ במשך השנה, כדי לראות אם אכן נוקו ונשארו נקיים. בדיקת חדר באופן זה אורכת דקות אחדות.


[7]. עי' סדפ"כ יג, 1, שנוטה לחומרא, וציטט מדרך פיקודיך שהבודקים בהעברה עוברים על דברי חכמים וקרוב לומר שברכתם לבטלה. אך כפי שכתבתי נוהגים להקל, וכן כתב בכה"ח תלג, פה. ואף שבדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, כמבואר במ"ב תלג, א. וכן הכיבוד שראוי לעשות לפני הבדיקה אינו פוטר מבדיקה כמבואר בשו"ע תלג, יא, ובמ"א כ. ונזכרו בזה שני טעמים: א' שאפילו בדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, מפני שרק בלילה אפשר לראות היטב לאור הנר בחורים ובסדקים. ב' שתקנת חכמים לבדוק בליל י"ד. מ"מ כאן שמדובר בניקוי יסודי ברור שהוא מועיל יותר מבדיקה ביום לאור הנר. ולעניין שתיקנו חכמים לבדוק בליל י"ד – הרי בודקים בליל י"ד. ואין לטעון שאחר הניקוי הוא פטור מבדיקה ואינו יכול לברך עליה מהטעם שכתבתי למעלה. (עוד עי' בהלכה הבאה שיבואר כי לרוה"פ אין חובה להניח פתיתים אפילו בבית שברור שלא נותר בו חמץ). ואחר שלמדנו שבדיקת חמץ מדרבנן, ועיקר מגמת החיפוש שלא יהיה בבית כ'זית' חמץ, ברור שאם ניקו את הבית היטב אפשר להסתפק בבדיקה קלה.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

ט – הנחת פתיתי חמץ והאפשרות להעזר בבני הבית

נוהגים להחביא בבית פתיתי חמץ לפני הבדיקה, כדי שימצאם הבודק. יש סוברים שמנהג זה נועד להבטיח שהבודק ימצא חמץ בבדיקתו, שאם לא כן אולי ברכתו לבטלה. אבל האמת אינה כן, שאפילו אם לא ימצא כלום אין ברכתו לבטלה, מפני שמטרת הבדיקה לוודא שאין בבית חמץ, ובכל מקרה שהבדיקה בוצעה – מטרה זו הושגה. בנוסף לכך הברכה אינה מכוונת לבדיקה בלבד אלא לכל משך תהליך ביעור החמץ שמתחיל בבדיקה ומסתיים בביעור ובביטול החמץ. וכן הוא נוסח הברכה "על ביעור חמץ" ולא על בדיקת חמץ, ולכן אף אם לא ימצא חמץ בבדיקה, הרי ימשיך למחרת בתהליך ביעור החמץ, ונמצא שברכתו אינה לבטלה (רמ"א תלב, ב; מ"ב יג).

אבל אין לבטל מנהג ישראל זה, וגם האר"י נהג להניח עשרה פתיתים. ויש שכתבו שטעם המנהג כדי שישאר לו אח"כ חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שבארו כי בזכות אותם הפתיתים הבודק לא יתרשל בבדיקתו (חק יעקב תלב, יד). לפיכך, במקום שניקו את הבית היטב, ומצד הדין מספיק לבודקו בלא דקדוק, יש להניח את הפתיתים במקומות שהבודק ימצאם בקלות; ובמקומות שלא ניקו היטב – יחביאום יותר. ובכל אופן טוב שמניח הפתיתים ירשום לעצמו היכן הטמינם, כדי שאם הבודק לא ימצאם, יוכלו להוציאם ולבערם.

אחר הבדיקה יבטל את החמץ שלא נמצא ואולי נותר בבית (כמבואר להלן ה, א). את החמץ שנמצא בבדיקה, ואת החמץ שמתכוונים לאכול עד למחרת – ישמרו היטב, כדי שלא יתפזר שוב בבית.

מי שקשה לו לבדוק את כל ביתו, יכול לבקש מבני ביתו לסייע לו בבדיקה, ויעמדו לידו בעת הברכה ויענו אמן, ואח"כ יתפזרו בבית לבודקו. ואם בעל הבית אינו יכול לבדוק, יבקש מאחר שיבדוק במקומו, והבודק יברך (שו"ע תלב, ב; מ"ב י).

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י – היוצא למדינת הים

אדם הנוסע לחוץ לארץ לפני הפסח, ובתוכניתו לחזור לביתו אחר חג הפסח, אם הוא עוזב את ביתו בתוך שלושים יום הסמוכים לחג הפסח, היינו מחג הפורים ואילך, חייב לבדוק את ביתו מחמץ קודם שיצא מביתו. ואף שבודאי לפני פסח יבטל את חמצו, כבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול החמץ צריך גם לבדוק את הבית מחמץ, וכיוון שהוא בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח – כבר חלה עליו מצוות בדיקת חמץ, וצריך לבדוק את חמצו לאור הנר בלילה האחרון לשהייתו בביתו. ולא יברך על בדיקה זו מפני שהיא לפני הזמן שתיקנו חכמים לבדוק (לעיל ד, ג).

אבל אם הוא נוסע לפני שלושים יום, כלומר לפני חג הפורים, אינו צריך לבדוק את החמץ לפני נסיעתו, ובערב פסח יבטל את כל החמץ שברשותו, ובזה ינצל מאיסור חמץ. וכשיחזור לביתו אחר הפסח, אם ימצא בביתו חמץ חשוב, יבער אותו מהעולם.

ואם יצא לחוץ לארץ ובכוונתו לחזור לביתו קודם הפסח או בתוך הפסח, תיקנו חכמים שאפילו אם הוא יוצא מביתו בתחילת השנה, חייב לבדוק את ביתו קודם צאתו, שמא תארע תקלה בדרכו ולא יספיק לחזור לבדיקת חמץ (פסחים ו, א, עפ"י רמב"ם). ואם ימנה שליח שיבדוק עבורו בליל י"ד במקרה שלא יספיק לחזור, אינו חייב לבדוק קודם צאתו. כיום שיש אפשרות להתקשר מכל מקום בעולם בטלפון, כל מי שיש לו חברים או קרובים שיוכל להתקשר אליהם ולבקשם שיבדקו עבורו את ביתו, אינו צריך לבדוק את ביתו קודם צאתו לדרכו, שאף אם לא יספיק לחזור קודם זמן בדיקת חמץ, הרי יוכל לבקש מאחד מהם שיבדוק עבורו (עי' שו"ע תלו, א-ב, מ"ב ט; שעה"צ י).

מי שהיה צריך לבדוק את ביתו ושכח ונסע בלא לבדוק, וגם אינו מוצא שליח שיבדוק במקומו, נחלקו הפוסקים אם חייב לחזור, וכשיש קושי רב לחזור, יוכל להסתפק בביטול חמץ (באו"ה תלו, א, 'זקוק'). ואחר הפסח ישרוף או יאבד את החמץ שביטל, שאם לאחר הפסח יהנה ממנו, יראה בעצמו שהביטול היה מהשפה ולחוץ. וכן הדין בכל מי שביטל את חמצו ולא ביערו, שאחר הפסח אסרוהו חכמים באכילה והנאה (שו"ע תמח, ה).

והטוב ביותר שמי שנסע ושכח לבדוק – ישכיר את ביתו לגוי וימכור לו את כל החמץ שבו.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"א – אם השכרת כל הבית לגוי פוטרתו מבדיקה

יש משפחות שנוסעות מביתם לכל ימי הפסח, וברצונם להיפטר מניקוי הבית ובדיקת חמץ, והשאלה האם על ידי שימכרו את כל הבית או ישכירוהו לנוכרי ייפטרו מבדיקת חמץ.

נחלקו בזה הפוסקים: יש מקילים, שהואיל ובפועל הבית אינו ברשותו בערב פסח, שכן הוא נמכר או הושכר לגוי, אינו חייב לבודקו (חק יעקב וגר"א בדעת הטור ורמ"א). ורבים מחמירים, שהואיל והתגורר בבית הזה בתוך שלושים הימים שלפני הפסח, כבר חלה עליו חובת בדיקת חמץ, ורק אם יעבור לבית אחר שבו הוא יתחייב בבדיקת חמץ, יהיה פטור מלבדוק את הבית שמכר או השכיר לגוי (אבי העזרי, שו"ע תלו, ג, ומ"א ושועה"ר בדעת הטור ורמ"א). בנוסף לכך, אין ראוי לאדם להשתמט מלקיים את מצוות בדיקת חמץ.

למעשה, כדי לצאת ידי כולם, יש למכור או להשכיר את כל הבית חוץ מחדר אחד, ובו יקיימו את מצוות בדיקת חמץ, וכיוון שכבר יקיימו בו את מצוות בדיקת חמץ, לכל הדעות אין צריך לבדוק את החדרים שנמכרו או הושכרו לגוי.

בארץ ישראל אסור למכור בית לנוכרי (שו"ע יו"ד קנא, ח), ועל כן צריך לציין בשטר 'מכירת החמץ' שמדובר בהשכרה, ובנוסף לכך, יש למכור את החמץ שנמצא בכל החדרים המושכרים, ובזה ייפטרו מלבדוק את אותם החדרים.[8]

כשאפשר, טוב לבצע את השכרת הבית לפני ליל י"ד, מפני שיש סוברים שאם בליל י"ד עדיין יהיו החדרים ברשותו, יתחייב לבודקם (מקו"ח וח"א). כאשר קשה למצוא דרך להשכיר את הבית לפני ליל י"ד, כי רוב הרבנויות מבצעות את המכירה (וההשכרה) בבוקר יום י"ד, אפשר לסמוך על המקילים, שהואיל והוא מתכוון להשכיר את אותם החדרים, אין יותר חשש שיעבור בהם על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', וממילא אין צריך לבודקם (בניין עולם, חת"ס, כמובא במ"ב תלו, לב).

לגבי כלי האוכל והתנור, יש לנקותם לפני פסח מכל ממשות חמץ, שאם לא כן אחר הפסח יהיה צורך לנקותם כדי שלא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח. ולמכור את הכלים לגוי לא כדאי, משום שאחרי הפסח יצטרכו לטובלם במקווה כדין כלים שנקנו מגוי. (ולמכור את החמץ שעליהם ושבלוע בהם הוא דבר תמוה, כמבואר להלן ו, ד).


[8]. דעת שולחן ערוך כדעת אבי העזרי. ובדעת הטור ורמ"א נחלקו האחרונים, למ"א תלו, יז, ושועה"ר, רק אם הגוי יכנס בפועל לאותו בית לפני הפסח, ייפטר מבדיקתו. ולחק יעקב וגר"א, גם אם הגוי לא יכנס בפועל לתוך הבית, כיוון שהיהודי הפקיר את החמץ שבו, אינו צריך לבודקו. ובמ"ב תלו, לב, נטה להחמיר (עי' שעה"צ לא-לב).

בארץ ישראל, שאסור למכור בית לגוי, אפשר להשכיר. ואמנם כתבו במקו"ח תלז, ד, ובח"א קיט, יח, בשם א"ר, שהמשכיר בית לגוי חייב לבדוק את ביתו. מ"מ נראה שאם גם מוכרים את כל החמץ שבאותם חדרים, גם לדעתם פטורים מבדיקת חמץ. וכ"כ בחת"ס קלא, וכתב בהלח"ב ו, 20 (עמ' קג-קד), שכך דעת נו"ב, שועה"ר, קצוש"ע. ועוד עדיפות ישנה לשכירות, שהיא בלב שלם, כמ"ש בית שלמה צא, וזכר יהוסף רלח.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"ב – בדיקת חמץ אחר זמנה, ודין השוכר חדר במלון

תיקנו חכמים לבדוק חמץ בליל י"ד בניסן, אך מי שלא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד בברכה. ואם לא בדק לפני הפסח יבדוק בפסח בברכה, ואף אם ביטל את החמץ לפני פסח – יבדוק בפסח, כדי לקיים את תקנת חכמים, וכדי שלא יראה פתאום חמץ בפסח וישכח את האיסור ויאכלנו. ועל כל הבדיקות הללו יברך. ואם עבר הפסח ונזכר שלא בדק חמץ – יבדוק, כדי שלא להיכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור מדברי חכמים, אבל על בדיקה זו לא יברך (שו"ע תלה, א).

השוכר חדר במלון, כיוון שהתחייב בתשלום והחדר הועמד לרשותו ונתנו לו מפתח לפותחו ולנועלו, ורק בהסכמתו מותר לזרים או לעובדי המלון להכנס לחדרו, דינו כשוכר בית. ולכן מצווה עליו לבדוק את חדרו בליל י"ד בניסן בברכה, ואחר הבדיקה יבטל את כל החמץ שאולי נשאר ברשותו ולא הצליח למוצאו בבדיקה. ואם הגיע למלון באמצע הפסח, ישאל אם בדקו את החדרים מחמץ, ואם רק ניקו אותם כדרך שמנקים תמיד בלא לבודקם מחמץ, או שבדקו אותם אבל אח"כ התארח שם גוי, יבדוק בעצמו בברכה.

חולה המאושפז בבית חולים יבדוק בליל י"ד את חדרו וארונו, אבל לא יברך על הבדיקה, משום שהחדר אינו עומד לרשותו, ובכל עת יכולים להעבירו לחדר אחר או להכניס לשם חולים נוספים.

בעל בית מלון צריך לבדוק את החמץ בכל חדרי המלון, ואם קשה לו לבדוק בעצמו יכול לשכור שליח. ולגבי אותם החדרים המושכרים לגוי או ליהודי שאינו בודק בליל י"ד, מתעוררת בעיה, מצד אחד הרי השכיר להם את החדר ואין ביכולתו להכריחם לבדוק חמץ כהלכה; ומאידך, אם יצאו באמצע החג יצטרך לבדוק מיד את חדרם ולבער את החמץ שהשאירו, ואולי לא יהיה לו פנאי לזה באותה השעה. והעצה לכך, שימכור או ישכיר לפני פסח את כל חדרי המלון לגוי, והוא ישמש באותם הימים כמתווך בין הגוי שקנה את המלון לשוכרי החדרים.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"ג – בית כנסת, פנימיות וישיבות

בתי כנסת ובתי מדרש צריכים בדיקה בליל י"ד, מפני שלפעמים אוכלים בהם חמץ. ואף בבתי כנסת שאין רגילים לאכול, לפעמים נכנסים ילדים קטנים עם מאכלי חמץ (שו"ע תלג, י). אמנם לעניין הברכה ישנו ספק אם צריך לברך, לכן מוטב שהבודק את בית הכנסת יבדוק תחילה את ביתו, ויברך שם על הבדיקה ויכוון גם על בדיקת בית הכנסת.[9]

בחורים ובחורות שמתגוררים בפנימיות ומשלמים עבור
כך – דינם כשוכרים, ואם ישאר בחדרם חמץ בשיעור כ'זית' יעברו עליו ב'בל יראה' ו'בל ימצא', ולכן חובה עליהם לבדוק את חדריהם לפני הפסח. אם הם נשארים שם גם בפסח, יבדקו בליל י"ד בברכה. ואם הם יוצאים מהפנימיה מספר ימים קודם לפסח, יבדקו בלילה האחרון לפני צאתם בלא ברכה.[10]

את שאר החדרים והאולמות שבישיבה צריכים מנהלי הישיבה לדאוג שיבדקו לקראת פסח.

מי שקנה או שכר בית לפני פסח, אף שעדיין לא נכנס לגור
בו – חייב לבודקו, שמא נותרו שם מאכלי חמץ, וכיוון שהבית ברשותו יעבור עליהם ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. ואם יש לו בית אחר שבו הוא מקיים את מצוות הבדיקה, יכול למכור או להשכיר את הבית החדש לגוי וייפטר מחובת הבדיקה (עי' לעיל ד, יא).


[9]. דעת רוה"פ שיברך הואיל וזו מצווה, וכ"כ במ"ב תלג, מג, עפ"י שועה"ר. אבל בערוה"ש תלג, יב, כתב שאחד הטעמים לבדיקת חמץ הוא כדי שלא לעבור בבל יראה, וביהכ"נ אינו שייך לאדם פרטי, ואם כן גם אם ישאר שם חמץ אף אחד לא יעבור עליו בבל יראה, ולפי טעם זה אין מצווה לבדוק ולכן אין לברך. וכ"כ מהרש"ם ה, מט. אמנם אם ביהכ"נ או ביהמ"ד שייך לאדם פרטי או לכמה שותפים – לכל הדעות יבדוק בברכה. אלא שאם הבודק מברך בביתו אינו חוזר ומברך בביהכ"נ.

[10]. החזו"א הורה לבחור ישיבה שגם אם לא יהיה בפסח בחדרו, מוטב שיבדוק בליל י"ד ואז יוכל לברך. והביא דבריו בספ"כ יב, ט. ויש שפקפקו אם יש לבחור ישיבה דין שוכר, שהרי הנהלת הישיבה יכולה להעבירו מחדר לחדר (עי' פס"ת תלז, ג). אולם נראה שהואיל ואין רגילים להעביר בחורים מבוגרים מחדרם בלא תאום והסכמה, ובכל שכירות ישנם תנאים שאם עוברים עליהם מותר למשכיר לבטל או לשנות את תנאי השכירות, לכן יש לבחורים מבוגרים מעמד של שוכרים בחדר.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

י"ד – חמץ תחת מפולת ואם צריך לבדוק מחסן

חמץ שנפלו עליו אבנים או אדמה, אם הוא קבור תחת פחות משלושה טפחים (כ-24 ס"מ), כיוון שכלב יכול להריחו ולחטט אחריו ולהוציאו, אין הוא נחשב מבוער וצריכים להוציאו לפני פסח ולבערו.

ואם החמץ נתכסה ביותר משלושה טפחים, הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', ואין צריכים להוציאו ולבערו, אבל צריכים לבטלו, שמא במשך הפסח יפנו מעט מהאבנים והחמץ כבר לא יהיה מכוסה בשלושה טפחים ויעברו עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'.[11]

וכן דין חמץ שנפל לתוך בור שבחצרו, אם אין רגילים לירד לתוכו, יש לבטל את החמץ שנפל שם ואין צריך להעלותו ולבערו.

לפי זה כאשר חמץ תקוע אחרי ארון קיר, באופן שאי אפשר להוציאו משם בלא לפרק את הארון או לרוקנו ולהזיזו, אין צריך להוציא את החמץ משם אלא אפשר להסתפק בביטולו (שועה"ר תלג, יט). חמץ שמונח במקום שניתן להוציאו אך יש בכך טורח, אפשר לשפוך עליו אקונומיקה או מי סבון ועל ידי כך לפגום אותו לגמרי עד שלא יחשב יותר כמאכל, שאפילו למאכל כלב לא יהיה ראוי, וממילא לא יצטרכו לבערו.

מחסן שמשליכים בו דברים שאינם שימושיים, או שממלאים אותו בסחורות שונות, ואין מתכוונים לפנותו עד אחר פסח – אין צורך לבדוק אם מונח חמץ תחת חפציו או סחורתו, אלא די לבטל את החמץ שאולי נמצא שם. אבל אם מילאוהו בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח, כיוון שכבר חלה החובה להתכונן לפסח – חייבים היו לבודקו לפני שהכניסו בו את החפצים או הסחורה, ואם לא בדקוהו לפני כן, צריכים לבודקו היטב מחמץ בליל י"ד (שו"ע תלו, א). ואם קשה להזיז את כל החפצים או הסחורה שבו כדי לבודקו, אפשר למכור או להשכיר את המחסן לגוי ולהפטר בזה מהחובה לערוך בו בדיקת חמץ.


[11]. דעת רש"י, ר"ן ורוה"פ שאם החמץ מכוסה ביותר מג' טפחים הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו בבל ימצא, וכך כתבתי למעלה. אולם דעת הסמ"ק שכל זמן שמדובר בגל שרגילים לפנותו הרי החמץ נמצא ברשותו ועובר עליו בבל ימצא. ורק אם מבטל את החמץ פטרוהו חכמים מביעור.

מה שכתבתי שאם יש שם פחות מג' טפחים צריך להוציא את החמץ, מדובר כשודאי יש שם חמץ, ואפילו במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים יקח כלי חפירה ויפנה את הגל ויבער את החמץ. אבל כאשר מסתבר שיש מתחת לגל חתיכת חמץ בשיעור כ'זית' ויותר אך אין בזה ודאות, במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים פטרוהו חכמים מבדיקה, ודי בביטול. וכשאין סכנה צריך לבדוק (שו"ע תלג, ח; מ"ב לה). בכל מקרה שחייב לבדוק יכול להיפטר מהבדיקה על ידי שימכרנו לגוי. נראה שאם מסתבר שעד הפסח החמץ התעפש עד שאינו ראוי למאכל כלב או שכבר נאכל על ידי חרקים, למרות שלא היו מעליו ג' טפחים, אין צריך לבדוק אחריו.

פורסם בקטגוריה ד - בדיקת חמץ | כתיבת תגובה

א – ביטול החמץ בלילה וביום

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) אנו מקיימים את מצוות השבתת החמץ בשני אופנים, במעשה ומחשבה. וסדר ההשבתה מורכב מארבעה שלבים, בדיקת חמץ ואח"כ ביטול ראשון שמתקיימים בליל י"ד בניסן, ולמחרת ביעור חמץ ואחריו ביטול שני. אחר שעסקנו בהלכות בדיקת חמץ נמשיך לדיני הביטול.

מיד לאחר הבדיקה מבערים את החמץ באופן רוחני על ידי ביטול החמץ. כדי להקל על המבטלים חובר נוסח ביטול, ולשונו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרבים מהמוני העם הבינו ארמית בלבד. וזה לשונו (לנוסח אשכנז): "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ואפשר לאומרו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ". (לנוסח ספרד מזכירים רק חמץ, כי הוא כולל גם שאור. וכן מזכירים עניין הביטול בלבד, כי הוא כולל בתוכו גם את ההפקר, עי' חזו"ע עמ' לב).

לאחר ביעור החמץ בפועל שמתבצע בבוקר יום י"ד בניסן (כמבואר בהלכה ג) חוזרים ומבטלים את החמץ. ואף שהחמץ כבר בוטל בליל י"ד אחר הבדיקה, הביטול שבליל י"ד היה על החמץ שלא נודע ולא נמצא בבדיקה. אבל את החמץ שמתכוונים לאכול בארוחות הערב והבוקר – לא ניתן לבטל, מפני שהוא חשוב לנו, וכן את החמץ שנמצא בבדיקה לא מבטלים, שהרי מתכוונים להשביתו בשריפה. יתר על כן, אם נתכוון בביטול שבלילה לבטל את החמץ שאנו מתכננים לאכול אחר כך, יתברר שהביטול שאמרנו היה מהשפה ולחוץ וממילא לא הועיל כלל. לפיכך בלילה אנו מבטלים רק את החמץ שלא מצאנו בבדיקה, ולא את החמץ שאנו שומרים לארוחות הנותרות ולשריפת החמץ. וכיוון שיתכן שמקצת מן החמץ הזה נשמט מעינינו ונשכח, כדי שלא נעבור עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, חוזרים ומבטלים את החמץ. ויש להקפיד לבטל את החמץ עד סוף השעה החמישית, שאם הגיעה השעה השישית, החמץ נאסר בהנאה ושוב אין אפשרות לבטלו (שו"ע או"ח תלד, ב).

נוסח הביטול ביום שונה במקצת, שכן בערב מבטלים רק את החמץ שלא נמצא בבדיקת חמץ, ואילו בבוקר מבטלים את החמץ מכל וכל. וזה לשון נוסח ביטול היום: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ותרגומו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ".

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו | כתיבת תגובה

ב – משמעות ביטול החמץ

נוסח ביטול חמץ שלפנינו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרוב פשוטי העם הבינו ארמית, אבל אפשר לאומרו בעברית או בכל שפה אחרת, העיקר שתוכנו יובן. ומי שאמר את הנוסח בארמית ולא הבין את משמעותו הכללית שהיא ביטול החמץ, אלא חשב שזוהי תפילה לקראת הפסח – לא ביטל את חמצו (מ"ב תלד, ט).

שני פירושים נאמרו במשמעות הביטול: לרש"י ורמב"ן, בכוחו של האדם לבטל את החמץ. וזה דין מיוחד בחמץ, מפני שלפי התורה החמץ בפסח אינו נחשב לכלום, שהרי אסור להנות ממנו, וממילא הוא נחשב כעפר הארץ. אלא שלעניין אחד עדיין יש חשיבות לחמץ, שאם הוא נשאר בבית – עוברים עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, אבל אם בעל החמץ ביטל אותו לפני תחילת זמן איסורו, הרי שהסכימה דעתו לדעת התורה, וממילא גם אם ישאר ברשותו חמץ, לא יעבור עליו באיסור.

ובעלי התוספות פירשו, שהביטול מועיל מפני שעל ידו החמץ נעשה הפקר, וכבר דרשו חכמים לא יראה לך חמץ – דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות. וממילא ברור שמי שהפקיר את חמצו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. נמצא שלפירוש הראשון הביטול מכוון כנגד החמץ עצמו, ולפירוש השני הביטול מכוון כלפי האדם שמסלק עצמו מן החמץ.

בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם ביטול וגם הפקר. ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר (לעיל הלכה א).

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו | כתיבת תגובה

ג – דיני ביטול החמץ

לדעת רוב הראשונים מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להיאמר בפה. לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו, ויש מהדרים לאומרו לפני בני משפחתם כדי להזכיר להם את המצווה.[1]

הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין ביטולו ביטול, והוא עובר על חמצו באיסורי בל יראה ובל ימצא. ואפילו אם הוא מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך אין הפקרו שלם (מ"ב תמה, יח).[2]

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) מהתורה יכול היה אדם להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב – יכול לבטלו, ואינו עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ הזה. אולם חכמים חששו שמא הביטול לא יהיה בלב שלם, ולכן תיקנו לבער את החמץ בפועל מהבית. אמנם בדיעבד כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו"ע תמח, ה; מ"ב כה).

אפשר מן הדין לבטל את החמץ על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כי יש סוברים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו"ע תלד, ד; מ"ב טו).


[1]. לדעת הטור תלו, רמב"ן, ר"ן, מהר"ם חלאוה, די לבטל בלב. ובשועה"ר תלד, ז, ובקונ"א שם באר, שאף שכך הדין לדעתם מן התורה, מ"מ מדרבנן לכתחילה יאמרו בפה. ולדעת ריטב"א וב"י עפ"י ירושלמי צריך להוציא בפיו. אמנם בשו"ע תלז, ב, נקט לשון: "מבטלו בלבו ודיו". ובבאו"ה תלז, ב, כתב שיש שתי דעות, והגר"א הסכים להלכה שאפשר לבטל בלב. ומה שאפשר לבטל בינו לבין עצמו, הוא גם לתוס' שמבאר שהביטול מדין הפקר, ואף שהפקר מדברי חכמים בפני שלושה, כאן העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהפקר מועיל גם בפני עצמו.

[2]. עי' בס' בדיקת חמץ וביעורו ו, הערה ז, שהביא משו"ת רע"א א, כג, שאם הוציא בפיו לשון הפקר, אף שלא עשה זאת בלב שלם, ההפקר חל. שהרי כל אחד יכול אז לזכות בחמץ ולא יועיל שיטען שפיו וליבו לא היו שווים. ואפשר שלמ"ב תמה, יח, עפ"י שועה"ר, אמנם בדיני ממונות הקונה את החמץ זוכה, אבל האדם שהפקיר ויודע שליבו לא היה שלם, החמץ נשאר שלו, לפחות עד אותה שעה שמישהו אחר יקנהו.

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו | כתיבת תגובה

ד – מנהג ביעור החמץ בשריפה

כפי שלמדנו, בנוסף לביטול החמץ תיקנו חכמים לבער בפועל את כל החמץ שנותר אחר ארוחת בוקר ואת החמץ שנמצא בבדיקת חמץ (ועשרת הפתיתים). מן הדין אפשר לבערו בדרכים שונות: למשל, אפשר לפוררו ולפזרו ברוח, או לפוררו ולזורקו לים או לנהר (שו"ע תמה, א). וכן אפשר לפני שיגיע זמן האיסור, לפגום את החמץ באקונומיקה או חומר אחר עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ומכיוון שכבר אינו נחשב מאכל חמץ אין צורך לבערו (שו"ע תמב, ט). וכן אפשר לבערו מהבית לפני שיגיע זמן האיסור על ידי הנחתו במקום שמופקר לרבים, או השלכתו לשירותים וסילוקו מהבית על ידי הורדת המים (מ"ב תמה, יח).

אבל ישראל קדושים נהגו להדר במצוות השבתת החמץ ולבערו בשריפה, שאין דבר שמבטל את החמץ מן העולם יותר מהשריפה, ועוד שיש מי שסובר שמצווה להשבית את החמץ דווקא בשריפה.

והרוצים להדר בזה, צריכים לבטל את החמץ אחר השריפה, שאם יבטלו לפני כן, החמץ כבר לא יחשב שלהם וממילא לא יוכלו לקיים בו ביעור בשריפה. אלא שיש להקפיד שאחר סיום שריפת החמץ ישאר זמן לבטל את החמץ, שאם יגיע לסוף השעה החמישית שוב לא יוכל לבטל אותו (כמבואר לעיל ג, ו). ואחר שנשרף כזית מן החמץ, כבר נתקיים בו ההידור של ביעור החמץ בשריפה, ואפשר לומר את הביטול.

יש מדקדקים, שאם נעזרים בנפט להבערת האש, שלא לשופכו על החמץ אלא רק על העצים, כדי שרק האש תכלה את החמץ ולא יפגם לפני כן ממאכל כלב. [3]


[3]. בפסחים כז, ב, נחלקו כיצד מצוות ההשבתה, לר' יהודה דוקא בשריפה, ולחכמים בכל דרך. לרוב הראשונים, וביניהם רמב"ם, רא"ש, ריטב"א ור"ן הלכה כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. ויש פוסקים כר' יהודה, וכך כתבו תוס' וסמ"ק. עוד מוסיפים הב"ח והגר"א, שגם לחכמים לכתחילה מצווה לשרוף, אלא שלחכמים אפשר לקיים את מצוות ההשבתה גם בדרכים אחרות. ויש אחרונים שלא כתבו כן, אלא לדעתם לחכמים אפשר לכתחילה לבער את החמץ בכל הדרכים.

לדעת רוב הראשונים, המצווה לשרוף לר' יהודה חלה על חמץ שנמצא אחר חצות, שכבר הגיע זמן איסורו, שמצוותו דווקא בשריפה כמו נותר, אבל לפני חצות אפשר גם לר' יהודה לבערו בכל דרך, וכך דעת ר"ת ומהר"ם חלאוה. אמנם רש"י מפרש שלר' יהודה המצווה לשרוף לפני חצות, ולפי הבנת הרא"ש בדבריו הכוונה שרק בשעה השישית המצווה לשרוף, אולם הטור הבין ברש"י שגם לפני כן לפי ר' יהודה מצווה לשרוף. אם כן לפי שיטה זו מצווה לבער את החמץ בשריפה. ועי' בבירור הלכה פסחים כז, ב, סיכום הסוגיה. ואף שברור כמעט לכל הפוסקים שאין מצווה לשרוף את החמץ לפני זמן איסורו, כתב הרמ"א תלד, ב, ותמה, א, שהמנהג לשרוף את החמץ. ועי' באור לציון ח"א לג, שמפרש שהחומרה לשרוף את החמץ תלויה בהרכבה של כמה שיטות, ראשית כשיטת הפוסקים כר' יהודה, ובצירוף ההבנה ברש"י שמצוות השריפה לפני זמן האיסור, אבל לא כשיטת רש"י שסובר שאפשר להשבית גם בביטול, אלא כדעת תוס' הסובר שהביטול מועיל מצד הפקר, לפיכך מצוות ההשבתה דווקא בשריפה. ועי' לעיל ג, ה, במהות המצווה.

בפשטות עניינה של מצוות תשביתו להשבית את החמץ לפני תחילת זמן האיסור, וכן כתבו רוב הראשונים. וכ"כ ר"ן וריטב"א שבבדיקת חמץ מקיימים מצוות תשביתו. והרמב"ם הגדיר את זמן מצוות תשביתו שמתחיל בליל י"ד (הל' חו"מ ג, א). אמנם לרא"ש מצוות תשביתו חלה רק אחר תחילת זמן איסור חמץ.

בספ"כ טו, ד, כתב לדקדק לא לשפוך נפט על החמץ, כדי שהחמץ יתבער בשריפה ולא על ידי פגימת טעמו מהנפט. ובהלח"ב ח, י, 17, כתב שאין צורך לדקדק בזה, מפני שהעיקר הוא להפוך את החמץ לאפר ולא לפוגמו. ועיין לעיל ג, ה, 8.

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו | כתיבת תגובה

ה – חמץ שבאשפה

בבוקר יום י"ד בניסן מתעוררת שאלה, מה דין החמץ שהונח בפחי הזבל, האם גם אותו צריך לבער?

אם הפח שייך ליהודי או שהוא נמצא בתוך חצרו הפרטית, לכתחילה יש לשפוך עליו אקונומיקה או חומר מפגל אחר עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. ובשעת הצורך, כיוון שהחמץ שהושלך לפח נחשב מאוס, אין צורך לפוגמו יותר, כי הוא כבר נחשב כמבוער מחמת מאיסותו.

ואם הפח שייך לרשות המקומית והוא מונח ברשות הרבים, אין היחיד צריך לבער את החמץ שהניח בו לפני סוף זמן איסור חמץ. ואף העירייה אינה חייבת לבערו, מפני שמלכתחילה איננה מעוניינת לקנותו, אלא כל מגמתה לפנותו למזבלה.[4]


[4]. כתב באגרות משה או"ח ג, נז, שהמניח חמץ בפח מגלה דעתו שהוא מפקיר את החמץ, אלא שאם הפח ברשותו, עפ"י ט"ז ומ"א לסימן תמה, ג, צריך לבערו מדברי חכמים. אבל אם הפח ברשות הרבים אינו צריך לבערו כלל. ובספר בדיקת חמץ וביעורו ג, מה, הוסיף שאם החמץ טונף לגמרי עד שאין סיכוי שאדם ישתמש בו לשום שימוש, הרי הוא מבוער. ועוד כתב שם בהערה ק"ל שמה שאמרו שכל שראוי לאכילת כלב עדיין נחשב חמץ וצריך לבערו, הוא מפני שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, אבל אם טונף, אף שכלב יכול לאוכלו, כיוון שאינו ראוי לשום שימוש אדם, נתבטל ואינו צריך לבערו. (ועי' בפס"ת תמה, ז, דעות נוספות). אמנם כאשר מניחים את האשפה בשקית כמנהגנו, פעמים שהחמץ אינו מתלכלך, וכשהפח נמצא ברשותו, כדי שלא להיכנס לספק, עדיף שלא להניח בתוכו בימים הסמוכים לפסח חמץ הראוי למאכל כלב.

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו | כתיבת תגובה

ו – חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור

המוצא חמץ ברשותו לאחר חצות יום י"ד, חייב לבערו מיד. ואם שכח לבטל את החמץ שברשותו, חייב לבערו מהתורה. לכתחילה מצווה לבערו בשריפה, ואם ירצה יבערו בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, או יפורר אותו מעט וישליכנו לבית הכסא ויוריד עליו את המים. אבל אם ישליך אותו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום.

ואמנם לפני תחילת השעה השישית עדיין יכול אדם להפקיר את חמצו ולהיפטר בכך מחובת ביעורו, אולם לאחר שהתחילה השעה השישית החמץ שברשותו נאסר בהנאה, ואין עוד אפשרות להיפטר מהחמץ והאיסורים הכרוכים בו עד שיאבדנו לגמרי.

וגם אם יפסול את החמץ מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבער אותו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא לא יחשב יותר למאכל חמץ ולא יחולו עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך, המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה.[5]

אם בחג או בשבת מצא חמץ בביתו, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שבכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא, שהתירו לו לעבור על איסור מוקצה שהוא מדברי חכמים כדי שלא יעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (מ"ב תמו, ו).

לגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו או שבטעות קנה חמץ בפסח, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו לפני פסח בעת בדיקת חמץ וביעורו, וממילא הברכה לא חלה עליו (עי' מ"ב תלה, ה).


[5]. עיין בהערה 3, שם למדנו שעיקר מחלוקת ר' יהודה וחכמים עוסקת בחמץ שנמצא אחר זמן איסורו, אם כן לדעת הראשונים שסוברים כר' יהודה מצווה לבער את החמץ בשריפה, ואף שרוב הפוסקים סוברים כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. מ"מ גם לחכמים בודאי אפשר לבער בשריפה, ועוד שהב"ח והגר"א בארו שגם חכמים מודים שלכתחילה מצווה לבער בשריפה. וכ"כ במ"ב תמה, ו.

אחר שהגיע זמן איסור חמץ חובה להשבית את החמץ לגמרי, שכך מתבאר משו"ע תמב, ט, ומ"ב מ. וגם להפקיר לא מועיל, שרק קודם זמן האיסור מועיל להפקיר כמבואר במ"ב תמה, יח. וגם אחר הביעור, האפר אסור בהנאה כמבואר בשו"ע תמה, ב. ובמ"ב תמה, ה, מבואר שאם ישליכנו לבית הכסא נחשב החמץ מבוער. אמנם בית הכסא בימיהם היה מטונף ביותר, וכל מה שהושלך שם היה נמאס עד שאינו נחשב יותר לכלום. אבל מי שישליך לחם לבית הכסא שלנו, יתכן שהלחם יצא מצינור הביוב שלם ויהיה ראוי למאכל כלב, ולכן כתבתי שצריך לפורר אותו מעט.

אמנם בדרך כלל המוצא חמץ בפסח כבר ביטלו לפני הפסח, וכל איסורו מדברי חכמים, ומ"מ יבערנו כמו שמבערים חמץ שלא בוטל, שכבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול נבער את החמץ בפועל. וכ"כ בשועה"ר תלה, ד, שאם לא ביער בפועל עובר בבל יראה ובל ימצא דרבנן, ומצוּוה בתשביתו מדרבנן.

זמן מצוות הביעור: המוצא חמץ ברשותו אחר שהגיע שעה שישית, חייב לבערו מדרבנן, ואם לא ביטל את החמץ ונותר ברשותו חמץ, כשיגיע חצות חייב לבערו מהתורה, ומשיכנס החג יעבור עליו בשני איסורי תורה – בל יראה ובל ימצא. ואם ביטל את חמצו, אין הוא עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא מהתורה, ואע"פ כן תקנו חכמים לבערו.

פורסם בקטגוריה ה - ביטול חמץ וביעורו | כתיבת תגובה

א – הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע למצב בו נשארה ברשותו כמות גדולה של מאכלי חמץ לפני פסח. ואזי, אם לא אכפת לו להפסיד את החמץ, יכול להשביתו בשריפה, או שייתנו במתנה לגוי הגון שראוי לתת לו מתנה. אבל אם אינו רוצה להפסיד את שווי החמץ, יכול למוכרו לגוי לפני הפסח, שכל זמן שלא הגיעה השעה שבה החמץ נאסר בהנאה, מותר למכור את החמץ ולקבל עבורו מחיר מלא. איסור הנאה מחמץ מתחיל בשעה השישית של יום י"ד בניסן, ועד אז מותר למכור את החמץ.

במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנשארו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם מאיבוד. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (עפ"י תוספתא פסחים ב, ז).

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ | כתיבת תגובה

ב – התפשטות מנהג מכירת החמץ

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו מידו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין, הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו.[1]

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית (פורמלית). אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה. והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עי' מ"ב תמח, יז, יט, ובאו"ה).

לגבי התשלום, היו כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.

כדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, תיקנו שהיהודי ימכור או ישכיר לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (מ"ב תמח, יב). בארץ ישראל שאסור למכור קרקע לנוכרי, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר את המקום ולא למוכרו.[2]


[1]. בעל תבואות שור בפירושו למס' פסחים פקפק במכירה שהיא הערמה. והב"ח, א"ר ומחה"ש לסימן תמ"ח כתבו שאין לסמוך על המכירה אלא במקום הדחק למנוע הפסד מרובה. ובמעשה רב לגר"א כתוב שאין למכור חמץ גמור אלא מכירה מוחלטת לתמיד, ואחר הפסח החמיר שלא לקנות חמץ שנמכר במכירה הרגילה. וכן נהג רע"א. אמנם במשך הזמן נפתרו חלק מטענות המפקפקים על ידי הוספת דקדוקים במכירה. למשל, הבכור שור טען שהגוי הקונה אינו מבין כלל בענייני הקניין, וכיום מוכרים לגוי משכיל שמבין שמבחינה משפטית המכירה תקפה. וכן טענו שמוכרים את החמץ בסכום סמלי כפי שכתב בשו"ע תמח, ג. והקשו שאין דעת המוכר מסכמת לכך. וענו, שכדי להנצל מאיסור חמץ אף במחיר מועט היהודי מסכים למכור, וכ"כ בחק יעקב. וכיום נוהגים למכור בשווי המלא כמבואר במ"ב תמח, יט, ובבאו"ה, וממילא אין פקפוק.

[2]. אי אפשר לפרט את כל המסכימים למכירה כי רבים הם, ורק נזכיר כמה מהם: נודע ביהודה קמא ח; חתם סופר או"ח סב וקיג; עונג יו"ט כח; ובשדי חמד ח"ח סימן ט', האריך בתשובה על העירעורים כנגד המכירה. עוד עי' בס' המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה. ובאג"מ או"ח ב, צא, כתב שהמכירה מועילה גם כשהמוכר אינו שומר מצוות. על הצורך למכור לכתחילה את המקום שעליו החמץ, כתב במ"ב תמח, יב. ויש מעדיפים להשכיר, מפני שיש ששוכרים את בתיהם, וממילא אינם יכולים למוכרו. עוד, כתב באבנ"ז שמה, שנוהגים להשכיר, שכך זה נראה פחות הערמה, שהרי ודאי אינו רוצה למכור את ביתו.

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ | כתיבת תגובה