רוב תשמישם של השיש והכיור בצונן. ולפעמים גולש עליהם רוטב מכלי ראשון – ושימושם אז בדרגה של עירוי מכלי ראשון. ולפעמים מניחים עליהם פשטידות או מאפים לוהטים או סירים שגלש מהם רוטב – ושימושם אז בדרגה של כלי ראשון שאינו על האש, שהכשרתם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת.
אם לא היה בכך קושי, לכתחילה היה ראוי להכשירם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת, אולם כיוון שהדבר קשה לביצוע, אפשר להכשירם לכתחילה בעירוי של מים רותחים, כפי רוב תשמישיהם החמורים. לפני העירוי צריך לנקותם היטב עם מים וסבון, תוך שימת לב לחריצים שלא יישארו בהם שאריות מאכל.
לפני העירוי יש לייבש את הכיור והשיש, כדי שהמים הרותחים יגעו בהם ישירות, ולא יתקררו מהמים הקרים שעליהם. לכן גם מתחילים לערות על תחתית הכיור ואחר כך על דפנותיו, ואחר כך על השיש, ומתחילים במקומות הסמוכים לכיור וממשיכים לרחוקים. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שבדרך כלל המים שבקומקום אחד אינם מספיקים לכך, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, גורפים אותם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. במקום עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או בנייר כסף, ולהניח בתוך הכיור – קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.
והמחמירים נוהגים לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.[1]
כדין השיש כך דין הכיור. אמנם אם הכיור מחרסינה, יש חוששים שדינו כחרס, ולא יועיל לו עירוי, ולכן מחייבים הנחת כיור פלסטיק או נייר כסף עבה שיחצוץ בין הכיור לכלים (חוט שני פסח י, יז; ספ"כ ח, א). אולם כיורי החרסינה נעשים באופן איכותי והציפוי שלהם אטום כזכוכית ולכן ניתן להכשירם (להלן הערה 11), לכתחילה בעירוי ובשעת הצורך בשטיפה (בחזו"ע פסח עמ' קנא כתב להכשיר בעירוי, ובאול"צ ח"ג י, יא, כתב שאפשר להכשיר בצונן והמנהג להכשיר בעירוי).
אפשר להכשיר את השיש והכיור בקיטורית, ובתנאי שהיא איכותית, ואז פעולתה מועילה כעירוי. אבל הבערת ספירט על השיש אינה מועילה כעירוי, והדבר ניכר מכך שאינו מחמם את השיש כעירוי.
