א – שיש וכיור

רוב תשמישם של השיש והכיור בצונן. ולפעמים גולש עליהם רוטב מכלי ראשון – ושימושם אז בדרגה של עירוי מכלי ראשון. ולפעמים מניחים עליהם פשטידות או מאפים לוהטים או סירים שגלש מהם רוטב – ושימושם אז בדרגה של כלי ראשון שאינו על האש, שהכשרתם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת.

אם לא היה בכך קושי, לכתחילה היה ראוי להכשירם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת, אולם כיוון שהדבר קשה לביצוע, אפשר להכשירם לכתחילה בעירוי של מים רותחים, כפי רוב תשמישיהם החמורים. לפני העירוי צריך לנקותם היטב עם מים וסבון, תוך שימת לב לחריצים שלא יישארו בהם שאריות מאכל.

לפני העירוי יש לייבש את הכיור והשיש, כדי שהמים הרותחים יגעו בהם ישירות, ולא יתקררו מהמים הקרים שעליהם. לכן גם מתחילים לערות על תחתית הכיור ואח"כ על דפנותיו, ואח"כ על השיש, ומתחילים במקומות הסמוכים לכיור וממשיכים לרחוקים. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שבדרך כלל המים שבקומקום אחד אינם מספיקים לכך, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, גורפים אותם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. במקום עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור – קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.

מנהג המחמירים: לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.[1]


[1]. לכתחילה מכשירים כתשמיש החמור, ובשעת הצורך כרוב תשמישו (לעיל י, ז). ההכשר כרוב תשמישם של השיש והכיור הוא בניקוי ושטיפה במים צוננים. אולם כיוון שניתן להכשירם בדרגה גבוהה יותר כך נוהגים, לפיכך דין השיש כדין שולחן בעבר (להלן הערה 8), שלמרות שרוב תשמישו היה בצונן, כיוון שלעיתים הניחו עליו פשטידות לוהטות וכיוצא בזה, נהגו להכשירו בעירוי, ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת. ואם לשים על השיש בצק, אזי תשמישו החמור כדין משטח שלשו עליו בצק, שי"א שהכשרתו בהגעלה וי"א בליבון קל (להלן הערה 10). נמצא שהכשרת השיש כתשמישו החמור מצריכה עירוי רותחים על אבן מלובנת, שעל ידי האבן המלובנת מי העירוי מתלהטים ומכשירים בדרגה של הגעלה בכלי ראשון (שו"ע תנא, טז). בפועל הכשרה עם אבן או ברזל מלובנים עלולה להזיק, ולכן יש להכשיר בעירוי שמכשיר כרוב התשמישים החמורים. והמחמירים נוהגים גם לכסות את השיש בכיסוי קבוע של שעוונית או נייר כסף. והרוצים להסתפק בכיסוי קבוע של השיש – רשאים, אולם המחמירים חוששים שמא הכיסוי יזוז ממקומו. עוד חוששים המחמירים, שמא שיש שעשוי משברי אבנים דינו כחרס, אולם אין לחשש זה בסיס, שכן ידוע שהשיש אינו סופג טעמים כחרס ואפילו לא כעץ, ולכן עירוי מועיל לו לכתחילה.

כדין השיש כך דין הכיור. אמנם אם הכיור מחרסינה, יש חוששים שדינו כחרס, ולא תועיל לו הגעלה, ולכן מחייבים הנחת כיור פלסטיק או נייר כסף עבה שיחצוץ בין הכיור לכלים (חוט שני פסח י, יז; ספ"כ ח, א, והוסיף שאם הכיור מנירוסטה, הכשרתו בעירוי עם אבן מלובנת). אולם כיורי החרסינה נעשים באופן איכותי והציפוי שלהם אטום כזכוכית ולכן ניתן להכשירם (להלן הערה 11), לכתחילה בעירוי ובשעת הצורך בשטיפה (בחזו"ע פסח עמ' קנא כתב להכשיר בעירוי, ובאול"צ ח"ג י, יא, כתב שאפשר להכשיר בצונן והמנהג להכשיר בעירוי).

אפשר להכשיר את השיש והכיור בקיטורית, ובתנאי שהיא איכותית, ואז פעולתה מועילה כעירוי. אבל הבערת ספירט על השיש אינה מועילה כעירוי, והדבר ניכר מכך שאינו מחמם את השיש כעירוי.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן