י”א – הכשרת המטבח לפסח

א – שיש וכיור

רוב תשמישם של השיש והכיור בצונן. ולפעמים גולש עליהם רוטב מכלי ראשון – ושימושם אז בדרגה של עירוי מכלי ראשון. ולפעמים מניחים עליהם פשטידות או מאפים לוהטים או סירים שגלש מהם רוטב – ושימושם אז בדרגה של כלי ראשון שאינו על האש, שהכשרתם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת.

אם לא היה בכך קושי, לכתחילה היה ראוי להכשירם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת, אולם כיוון שהדבר קשה לביצוע, אפשר להכשירם לכתחילה בעירוי של מים רותחים, כפי רוב תשמישיהם החמורים. לפני העירוי צריך לנקותם היטב עם מים וסבון, תוך שימת לב לחריצים שלא יישארו בהם שאריות מאכל.

לפני העירוי יש לייבש את הכיור והשיש, כדי שהמים הרותחים יגעו בהם ישירות, ולא יתקררו מהמים הקרים שעליהם. לכן גם מתחילים לערות על תחתית הכיור ואח”כ על דפנותיו, ואח”כ על השיש, ומתחילים במקומות הסמוכים לכיור וממשיכים לרחוקים. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שבדרך כלל המים שבקומקום אחד אינם מספיקים לכך, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, גורפים אותם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. במקום עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור – קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.

מנהג המחמירים: לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.[1]


[1]. לכתחילה מכשירים כתשמיש החמור, ובשעת הצורך כרוב תשמישו (לעיל י, ז). ההכשר כרוב תשמישם של השיש והכיור הוא בניקוי ושטיפה במים צוננים. אולם כיוון שניתן להכשירם בדרגה גבוהה יותר כך נוהגים, לפיכך דין השיש כדין שולחן בעבר (להלן הערה 8), שלמרות שרוב תשמישו היה בצונן, כיוון שלעיתים הניחו עליו פשטידות לוהטות וכיוצא בזה, נהגו להכשירו בעירוי, ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת. ואם לשים על השיש בצק, אזי תשמישו החמור כדין משטח שלשו עליו בצק, שי”א שהכשרתו בהגעלה וי”א בליבון קל (להלן הערה 10). נמצא שהכשרת השיש כתשמישו החמור מצריכה עירוי רותחים על אבן מלובנת, שעל ידי האבן המלובנת מי העירוי מתלהטים ומכשירים בדרגה של הגעלה בכלי ראשון (שו”ע תנא, טז). בפועל הכשרה עם אבן או ברזל מלובנים עלולה להזיק, ולכן יש להכשיר בעירוי שמכשיר כרוב התשמישים החמורים. והמחמירים נוהגים גם לכסות את השיש בכיסוי קבוע של שעוונית או נייר כסף. והרוצים להסתפק בכיסוי קבוע של השיש – רשאים, אולם המחמירים חוששים שמא הכיסוי יזוז ממקומו. עוד חוששים המחמירים, שמא שיש שעשוי משברי אבנים דינו כחרס, אולם אין לחשש זה בסיס, שכן ידוע שהשיש אינו סופג טעמים כחרס ואפילו לא כעץ, ולכן עירוי מועיל לו לכתחילה.

כדין השיש כך דין הכיור. אמנם אם הכיור מחרסינה, יש חוששים שדינו כחרס, ולא תועיל לו הגעלה, ולכן מחייבים הנחת כיור פלסטיק או נייר כסף עבה שיחצוץ בין הכיור לכלים (חוט שני פסח י, יז; ספ”כ ח, א, והוסיף שאם הכיור מנירוסטה, הכשרתו בעירוי עם אבן מלובנת). אולם כיורי החרסינה נעשים באופן איכותי והציפוי שלהם אטום כזכוכית ולכן ניתן להכשירם (להלן הערה 11), לכתחילה בעירוי ובשעת הצורך בשטיפה (בחזו”ע פסח עמ’ קנא כתב להכשיר בעירוי, ובאול”צ ח”ג י, יא, כתב שאפשר להכשיר בצונן והמנהג להכשיר בעירוי).

אפשר להכשיר את השיש והכיור בקיטורית, ובתנאי שהיא איכותית, ואז פעולתה מועילה כעירוי. אבל הבערת ספירט על השיש אינה מועילה כעירוי, והדבר ניכר מכך שאינו מחמם את השיש כעירוי.

ב – כיריים גז, חשמל, קרמי ואינדוקציה

במשך השנה נוהגים להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת אותו (פנה”ל כשרות כה, ט).

מצד הדין גם לקראת פסח אפשר להסתפק בניקוי רגיל, אולם משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר לפסח את החצובה בליבון קל (רמ”א תנא, ד, מ”ב לד). במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי ליצור חציצה בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. ונוהגים גם להבעיר למשך כרבע שעה את כל הלהבות.

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה וראשי הגז, מנקים היטב.[2]

כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך כרבע שעה.

כיריים קרמיות: המשטח שעליו מניחים את הסירים עשוי כזכוכית אטומה, ומשטח זה מתחמם על ידי חשמל ומחמם את הסירים שמונחים עליו. וכבולעו כך פולטו, הכשרתו בניקוי וחימום על החום הגבוה למשך כרבע שעה.

כיריים אינדוקציה: המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. החמץ עלול להיבלע במשטח-הכיריים בעקבות מאכלים שגלשו מהסיר למשטח, וחלקם נותרו דבוקים לסיר בתחתיתו והמשיכו להתחמם עמו. לפיכך, הכשרת כיריים אלו בניקוי ועירוי, וכדי להכשירם מהגלישה שהיתה דבוקה מתחת לסירים, יש להרטיב במים את תחתית הסירים כשהם ריקים, ולחמם אותם על המשטח כרבע שעה, וכבולעו כך פולטו (להלן בהלכה יד מבואר החיוב להכשיר כלי זכוכית).


[2]. משום חומרת חמץ הצריכו ליבון קל (מ”ב תנא, לד; כה”ח עד). ויש מסתפקים בהגעלה (חזו”ע פסח עמ’ קלז). עטיפת החצובה בנייר כסף מועילה כליבון, מפני שהיא חוצצת לגמרי בין החצובה לסירים, שאפילו אם יגלוש שם רוטב לא ייווצר חיבור בינו לחצובה. אם בישלו על החצובה בפסח מבלי לנקותה, המאכלים כשרים.

ג – תנור אפייה ותבניות

הכשרת גוף התנור והרשתות שעליהן מניחים את התבניות, על ידי ניקוי והפעלת התנור על החום הגבוה למשך חצי שעה.

את תבניות האפייה לא מכשירים, מפני שהן בלעו באוּר וכדי להכשירן צריך ללבן אותן בחום של כ-400 מעלות שעלול להזיק להן (לעיל י, ה; י, ט). לפיכך יש לקנות תבניות מיוחדות לפסח, ואת תבניות החמץ לנקות ולשמור כשאר כלי החמץ. במקום תבניות מיוחדות לפסח אפשר להשתמש בתבניות חד פעמיות.[3]


[3]. לגבי דפנות התנור, כל החשש הוא מזיעה שאולי נבלעה בהן ותצא מהדפנות לאסור את מאכלי הפסח, ולשם כך פשוט שניתן להכשיר את התנור על ידי חימומו על החום הגבוה. ואף אם גלש פעם מאכל חמץ ונבלע טעמו בגוף התנור, כיוון שאין מגע בין גוף התנור למאכלי הפסח, אלא כל החשש מזיעה שאולי תצא ממנו, חימום התנור על החום הגבוה מספיק. (וכן דעת רשז”א בהליכות שלמה ג, ב. ואמנם בחזו”ע ע’ קלב, וחוט שני י, ב, כתבו שגם צריך להמתין יממה כפי הנהוג לפני הגעלה, אולם למעשה אין בכך צורך, הואיל וההכשרה בליבון, כמובא בפנה”ל כשרות כה, 11). למרות שהכשרת התנור בחום הגבוה מכשירה את גוף התנור, נוהגים גם לנקותו. תנורים (פירוליטי) שמנקים את עצמם בחום של יותר מ-400 מעלות, גם לפי המנהג אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה.

אין מכשירים את התבניות שבהן אופים דברי חמץ, מפני שהמנהג כדעת המחמירים (לעיל י, ה) להכשירן בליבון בחום של כ-350-400 מעלות, והן יינזקו בכך. אמנם הרוצה לסמוך על דעת המקילים, שגם לגבי ליבון, ההכשרה באותו חום שבו אפו, רשאי להכשיר את התבניות בתנור, כמבואר שם (י, ה).

ד – פלטה של שבת ומנגל

הפלטה נאסרת לפסח מחמת מאפים שמניחים עליה, ומחמת תבשילים שלעיתים גולשים עליה. וכיוון שבליעתה באוּר, הכשרתה בליבון. אלא שליבון יזיק לה, וכפי שלמדנו, בשעת הצורך אפשר להכשיר כלים שבלעו באוּר באותה רמת חום שבה היתה הבליעה (לעיל י, ה; י, ג). ולכן הכשרת הפלטה על ידי ניקוי וחימום הפלטה למשך שעה. והמחמירים גם עוטפים אותה בנייר כסף, כדי לחצוץ בין הפלטה לסירי הפסח.

מנגל (אסכלה): יש להכשיר את גוף המנגל והרשת שלו כדרך שימושו, שהוא כרמה של ליבון חמור. אם הוא של גז – בחום הגבוה ביותר של הגז, ואם בגחלים – בכמות הגחלים הגדולה ביותר שרגילים להשתמש בה.

ה – מיקרוגל ומדיח כלים

שלושה שלבים בהכשרת מיקרוגל: א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה.
ב) כדי להכשירו מאדים וזיעה של חמץ בדרך של ‘כבולעו כך פולטו’ – מחממים בתוכו צלוחית עם מים למשך כעשר דקות על החום הגבוה. ג) כיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ על הצלחת של המיקרוגל, יש לנקות את הצלחת ולהגעיל אותה במים רותחים או להניח דבר שיחצוץ בינה למאכלים שמחממים בפסח.[4]

מדיח כלים: מנקים את המסננת, שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. ו’כבולעו כך פולטו’ – מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה ביותר.[5]


[4]. בפנה”ל כשרות כה, יא, 12, מבואר דין מיקרוגל לכל השנה. לגבי הצלחת יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא”ח, הצלחת נחשבת חלבית או בשרית או חמץ, לפי המאכל שנגע בה. ולפי המבואר להלן בהלכה יד, ובפנה”ל כשרות לב, ה, יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון.

[5]. יש מחמירים ומחשיבים את המדיח ככלי ראשון שעל האש, שכדי להכשירו צריך להכניס לתוכו ברזל מלובן כדי שירתיח את המים. ויש מחמירים בכך מפני שנהגו לכתחילה להכשיר את הכל בכלי ראשון על האש. וכ”כ אג”מ או”ח ג, נח; ספ”כ ח, לב. אולם למעשה אין להחשיב את המדיח ככלי ראשון, מפני שרק המקום שבו המים מתחממים נחשב ככלי ראשון, אבל משם הם מוזרמים לחלל המדיח, ואזי בהגיעם למדיח דינם כעירוי מכלי ראשון, וכבולעו כך פולטו. ומה שכתב הרמ”א שנוהגים להכשיר הכל בכלי ראשון הוא רק לכתחילה, ואף זאת מחשש שמא השתמשו באופן חמור יותר, וכאן אין חשש כזה. וכן מקובל להורות (ס’ הגעלת כלים יג, רכה-רכז; ובאול”צ ח”ג י, יא, כתב שמעיקר הדין אפשר להכשיר בניקוי). ועי’ פנה”ל כשרות כה, ח, 10.

ו – שולחן האוכל

השולחנות בעבר היו עשויים מעץ מלא ועבה, והיו רגילים להניח עליהם מאפים לוהטים וסירים רותחים שלפעמים נשפכו מהם תבשילי חמץ. לפיכך נהגו להכשירם בעירוי של מים רותחים (שו”ע תנא, כ), ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת (מהר”י וייל). אבל השולחנות שלנו עדינים ורגישים, ואם יערו עליהם מים רותחים יינזקו, פעמים שיתנפחו ופעמים שהציפוי שעל השולחן יתקלף. וכיוון שהם רגישים, גם אין מניחים עליהם ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים.

לפיכך, יש לנקות היטב את השולחן עם מגבת לחה, שבכך מכשירים אותו כרוב תשמישו. וכיוון שלפעמים ניתז על השולחן רוטב חמץ רותח ולפעמים מניחים עליו מאפה חם, נכון להקפיד שלא לאכול עליו בלא מפה שתחצוץ בין השולחן למאכלים.

ויש מהדרים להדביק על השולחן ניילון או נייר, מתוך חשש שמא המפה שיניחו על השולחן תזוז, ועל ידי הדבקתם יוצרים חציצה קבועה, שעליה יפרשו את המפה. ואם הוא שולחן שלעיתים לשים עליו בצק, חובה להדביק או להניח עליו חציצה קבועה (להלן יא).[6]

שולחן שאין מעלים עליו מאכלי חמץ חמים, וגם אין לשים עליו בצק, די לנקותו היטב ואין צורך לכסותו.

מפות שולחן שאכלו עליהן חמץ, ניתן לכבס במכונה, ובזה יוכשרו לפסח. מפות שלא ניתן לכבס, יש לנקות ולשמור בארון סגור עם כלי החמץ.


[6]. בשו”ע תנא, כ, כתב שנוהגים לערות מים רותחים על השולחנות, מפני שלפעמים נשפך עליהם מרק חמץ (למרות שרוב תשמישם בצונן, ומעיקר הדין אפשר להסתפק בניקוי). ולדעת מהר”י וייל קצג, צריך לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת, מפני שלפעמים מניחים על השולחנות פשטידות חמות, ובליעתם בדרגה של כלי ראשון. וכמה אחרונים כתבו שלכתחילה יש לנהוג כמותו (א”ר, פמ”ג, מ”ב קיד). אולם על שולחנות שלנו שהם רגישים, אין מניחים ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים שמוציאים מהתנור. לכל היותר מניחים את הסירים על תחתית, ולעיתים נשפך מהם תבשיל חמץ על השולחן, כמו כן לעיתים מניחים על השולחן מאפים חמים אבל לא לוהטים – ואזי עירוי מועיל להכשירו מתשמישו החמור. אלא שגם עירוי עלול לקלקל אותו, ולכן נכון להניח עליו חציצה. ואם לעיתים לשים עליו בצק, חובה להניח עליו חציצה קבועה. וכל זה לפי ההוראה המקובלת (לעיל י, ז), שלכתחילה חוששים לתשמישו החמור. אבל בדיעבד בשעת הצורך, אפילו אם השתמשו בו לבצק, כל זמן שפניו חלקות ואין חשש שנתקע חמץ בסדקיו, אפשר להסתפק בניקוי בהדחה כרוב תשמישו. וכ”כ לכתחילה באול”צ ח”ג י, י.

ז – מקרר וארונות מטבח

כיוון ששימושם של המקרר והארונות בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בהם פירורי חמץ, ולכן הכשרתם בניקוי. מקומות שקשה לנקות ויש חשש שאולי נותרו בהם פירורי חמץ – מנקים עם מי סבון כדי לפגום את הפירורים שאולי נמצאים שם מהיות ראויים למאכל כלב.

כאשר מדפי ארונות האוכל מעץ טבעי, קשה לנקות את הסדקים שבהם מחמץ, ואם אין רוצים להרטיבם במי סבון, יש לנקותם כפי האפשר, ולצפותם בנייר או מפה (מ”ב תנא, קטו).

ח – סכו”ם, סירים ומחבתות

דיני הגעלת כלים נתבארו בפרק הקודם. העיקרון הוא שלפי רמת השימוש כך ההכשרה, ולכתחילה נוהגים להגעיל הכל בכלי ראשון (י, ו). לפיכך נוהגים להגעיל סכו”ם במים רותחים בכלי ראשון על האש, למרות שעיקר בליעתם בכלי שני. ואף אם לעיתים השתמשו במזלג בדבר שעומד על האש, כיוון שיש נזק ללבנו, מכשירים אותו בהגעלה כרוב תשמישו (לעיל י, ו-ז)

לפני ההכשרה צריך לנקות את הכלים (י, ט). וכבר למדנו כיצד מגעילים בפועל (י, יא), וכיצד מכשירים סיר גדול שאין אפשרות להכניסו לתוך כלי אחר (י, יב).

הכשרת מחבת לפסח, לכתחילה בליבון קל, והרוצה להכשירה בהגעלה רשאי (י, ד). ואם היא מחבת שרגילים להשתמש בה בלא שמן, כגון לצורך טיגון מלוואח, הכשרתה בליבון חמור (שם י, ד, 3). מחבת טפלון לא מכשירים, מפני שייעודה לטיגון בלא שמן, וממילא הכשרתה בליבון, וכיוון שהליבון מזיק לה – אי אפשר להכשירה.[7]


[7]. בשעת הצורך אפשר להכשירה בליבון קל, כדעת הסוברים שגם לגבי חום הליבון אומרים ‘כבולעו כך פולטו’ בצירוף סברת ‘היתרא בלע’ (לעיל י, ה). בשעת הדחק אפשר להכשירה בהגעלה כדעת הסוברים שחמץ נחשב ‘היתרא בלע’ (לעיל י, ג).

ט – כלי לישה ומיקסר

כלי לישה – המשטח שלשים עליו, מערוך וחלקי מיקסר שבאים במגע עם הבצק, צריכים הכשרה בהגעלה. ואף שהבצק צונן, כיוון שחמיצות החמץ שבבצק עלולה להבליע בהם את טעם החימוץ בכוח רב, הכשרתם בהגעלה (ר”י, ראבי”ה, רא”ש, שו”ע תנא, יז). ויש מחמירים וסוברים שהגעלה אינה מועילה להם (רש”י ור”ת), מפני שקשה לנקותם מהבצק שנבלע בסדקיהם. אבל בליבון קל אפשר להכשירם. ואם אין בהם סדקים, אפשר להכשירם בהגעלה (רמ”א תנא, טז-יז; מ”ב צד).[8]

במיקסר יש חורים שנועדו לאוורור המנוע כדי שלא יתחמם מדי, לחורים הללו ניתזים קמח וחלקי בצק, ויש חשש שמא כשיעבדו בו עם מאכלים לפסח, יפלו חלקי חמץ לתוך האוכל. וכיוון שקשה לנקותו, עדיף שלא להכשירו. וכשיש במיקסר צורך גדול, יש לפתוח את בית המנוע ולנקותו היטב, או לסתום לגמרי את החורים הללו.


[8]. מבואר בפסחים ל, ב, שכלים שהשתמשו בהם חמץ בצונן – הכשרתם בהדחה, אבל כלים ששימשו לבצק – חימוצם קשה ואין להשתמש בהם לפסח. לרוב הראשונים הכוונה שהדחה אינה מכשירה אותם, אבל בהגעלה אפשר להכשירם (הערוך, ר”י, ראבי”ה, רא”ש, רבנו ירוחם וטור. ויש אומרים שהגמרא דיברה על כלי חרס שגם הגעלה לא מועילה להם, וכ”כ רי”ף, רי”ץ גיאת, רמב”ם לפי מ”מ, ומסתבר שגם הם יסכימו שהכשרת כלי לישה מחומרים אחרים בהגעלה). ויש מחמירים וסוברים שגם הגעלה לא מועילה להם (רש”י, ר”ת ור”ש). ולכן כתב רמ”א (תנא, טז-יז) שהכשרתם בליבון קל. רבים פירשו שהגעלה לא מועילה לקערות הבצק מפני שיש בהן סדקים שאינם מתנקים כראוי (סמ”ק, ב”ח, גר”א). ויש מחמירים וסוברים שטעם החומרא מפני שחימוץ החמץ נבלע בחוזק בכלי, ולכן הגעלה לא מועילה גם לכלי לישה שאין בהם סדקים (מ”א). למעשה, דעת רוב האחרונים, שאם אין בהם סדקים, גם למחמירים הכשרתם בהגעלה (מ”ב תנא, צד).

כלי לישה מזכוכית או ברזל, כיוון שהבצק צונן והם אינם בולעים (כמבואר בפנה”ל כשרות לב, ח), בשעת הצורך אפשר להכשיר בניקוי במים עם סבון.

י – כלים שונים

גביעי כסף: נוהגים לכתחילה להגעיל את גביעי הכסף ששותים בהם יין של קידוש, מפני שלעיתים נופלים בהם פירורי חמץ ושורים עם היין יממה, ולעיתים שורים עם ויסקי שמונה עשרה דקות (לעיל י, יג). והואיל ומדובר בחשש רחוק, בשעת הצורך אפשר להסתפק בהדחתם, כפי רוב תשמישם.

מיחם של שבת וקומקום, נוהגים להגעילם שמא נפלו בהם פירורי חמץ. הגעלתם על ידי מילוי מים ככל האפשר, הרתחתם כדרך הרתחתם כל השנה, ושפיכת חלק מהמים דרך הברז או הפיה שנועדו להוצאת המים מהמיחם. טוב לנקות את המיחם תחילה מאבנית המצטברת בו. כאשר המכסה ממתכת ונוהגים להניח עליו חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את המכסה בתוך מים רותחים.[9]

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים, ואפשר להכשירו גם על ידי עירוי של מים רותחים לתוכו ועל פיו.

טוסטר לחיצה וטוסטר קופץ צריכים ליבון חמור, וכיוון שהם עלולים להתקלקל בזה – אין להכשירם (אמנם לעיל י, ה, מבואר שבשעת הצורך מקילים ללבן באותה רמת חום, אבל כיוון שקשה לנקותם, אין להקל).

בלנדר שנועד לחיתוך מאכלים. אם השתמשו בו למאכלים קרים, הכשרתו בשטיפה. ואם יש שם חריצים שאולי נותרו בהם דברי מאכל, יש לנקותם עם סבון עד שיהיה ברור שאינם ראויים למאכל כלב. ואם השתמשו בו למאכלים חמים, ולא נזהרו מחמץ כל השנה, יש להכשיר את כל החלקים שנגעו במאכלים חמים בהגעלה.[10]

שיניים תותבות: יש לנקותן היטב לפני שיגיע זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.


[9]. יש להסתפק אולי כיוון שאין שם רוטב והחלה מגיעה לחום שהיד סולדת בו הרי זה כבליעה באוּר, והכשרתו בליבון, וליבון רגיל יזיק למכסה. והמנהג להקל, מפני שמצרפים את דעת הסוברים שהחמץ במשך השנה נקרא ‘היתרא’, והגעלה מועילה במקום שצריך ליבון (כמבואר לעיל י, ג).

[10]. אם השתמשו בבלנדר בדברים קרים חריפים (שאינם נאכלים לבדם מרוב חריפותם) ולא נזהרו במשך השנה מחמץ, לכתחילה יש להכשירו בהגעלה, שכן חוששים שעל ידי החיכוך החזק והחריפות נבלע טעם החמץ במכשיר (שו”ע יו”ד צו, א; כה”ח א). ואם הכלים עשויים ממתכת או זכוכית, כל שלא השתמשו בהם בחם, למרות שהשתמשו בהם בחריף, אפשר להכשירם בניקוי (מבואר בפנה”ל כשרות לב, יב, 15, שדין חריף שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, וכיוון שכלי זכוכית ומתכת שלנו אינם בולעים ופולטים טעם, יש ללכת כשיטת המקילים, ולהחשיב דבר חריף כשאר דברים).

מכונת קפה: מנקים ומחממים את המכונה כדרכה עם מים חמים על החום הגבוה.

יא – כלי חרס ופורצלן

כלי חרס שבלע חמץ בחום, אפילו היה בכלי שני, אין מועילה לו הגעלה, וגם אין אפשרות להכשירו בליבון (לעיל י, ט). אבל אם השתמשו בו בצונן, אפשר להכשירו בהדחה, כלומר, בניקוי ושטיפה. ואם שרו בו משקאות חמץ במשך יממה, אפשר להכשירו בהגעלה או בשלוש השריות, כל אחת למשך יממה (שו”ע תנא, כא; לעיל י, יג). כלי חימר וקרמיקה, דינם כדין כלי חרס.

נחלקו הפוסקים בדין כלי פורצלן (הנקראים גם חרסינה). דרך עשיית כלי פורצלן ככלי חרס אלא שמצפים אותם בזכוכית, על ידי הברשה או הטבלה בחומר שממנו עושים זכוכית. הלכה למעשה: לכתחילה אין להכשיר כלי פורצלן, ובשעת הצורך, כל זמן שאין בו סדקים, אפשר להכשירו בהגעלה.[11]


[11]. נחלקו הפוסקים לגבי כלי פורצלן, שנקראים גם כלי חרסינה או פרפורי. כתב הרדב”ז (ג, תא), שראוי להחמיר להחשיבם ככלי חרס, שכן קשה לדעת אם הציפוי שלהם אטום, ואף עשה ניסיון ובישל בכלי פורצלן ומצא שמשקל הכלי עלה במעט, משמע שבלע לתוכו. רבים חששו לדבריו, ומהם: פר”ח תנא, כו; מחב”ר תנא, י; מ”ב תנא, קסג; בא”ח צו יד; ר’ חיים פלאג’י במועד לכל חי ד, ג; קול מבשר א, פ. מנגד, נהגו רבים להקל ולהחשיבו כזכוכית. וכן הורו כמה פוסקים, ומהם שכנה”ג או”ח תנא, הב”י ל’ (ואף שהחמיר לעצמו, בשום אופן לא הסכים להחמיר לאחרים), ושאלת יעבץ א, סז. וכן הורה הרב גורן לצה”ל לגבי צלחות חרסינה שאין בהן סדקים שדרך שימושם בכלי שני (משיב מלחמה ב, קנ).

כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר”ח וחיד”א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים היו מצפים את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום כלי הפורצלן והחרסינה נעשים באופן איכותי, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.

כיום ישנן צלחות איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, שהחומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה, כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

יב – כלי זכוכית

מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים, טעמי המאכלים אינם נבלעים ונדבקים בה. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלי איסור או חמץ, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלי היתר או בפסח (ראבי”ה, רא”ש, רשב”א, ר”ן, שו”ע תנא, כו).

ויש אומרים מנגד, שהואיל והזכוכית נעשית מחול כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה. ואם השתמשו בהם במאכלי חמץ חמים, אין דרך להכשירם לפסח, אלא יש לשומרם עם כלי החמץ (ר’ יחיאל, סמ”ג, רבנו פרץ, תה”ד, רמ”א).

ויש ראשונים שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית ככלי מתכות, ואם השתמשו בהם במאכלי חמץ רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב”ם, אור זרוע ושיבולי הלקט).

רבים מיוצאי ספרד נהגו כדעת המקילים להכשיר כלי זכוכית בשטיפה בלבד, ורבים מיוצאי אשכנז נהגו שלא להכשיר כלי זכוכית. אולם למעשה נראה שהעיקר כדעה האמצעית, לפיה דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שהכשרתם בהגעלה. ומי שנהגו במשפחתו להקל, רשאי להמשיך במנהגם. ומי שנהגו במשפחתו להחמיר, ראוי שימשיך במנהגם.[12]


[12]. בפנה”ל כשרות לב, ה, 3, הובאה סוגיה זו בהרחבה, וזה סיכומה: רוב רבני הספרדים מקילים להכשיר כלי זכוכית בהדחה, כדברי שו”ע תנא, כו, פר”ח, שתילי זיתים, שער המפקד. וכ”כ רבים מפוסקי זמנינו, כמובא בעלי הדס, נתיבי עם, שמ”ש ומגן, הגרע”י. ויש שהחמירו להצריכם הגעלה, ומהם: רב פעלים, הרח”ד הלוי, הרב אליהו, הרב דוד שלוש, הרב קאפח. ונראה שבעבר כלי הזכוכית לא היו חזקים ועמידים לשימוש בכלי ראשון על האש, ולכן הראשונים והשו”ע שהתירו כלי זכוכית בהדחה בלא הגעלה, התכוונו לכלים ששימושם החמור היה בדרגת עירוי או כלי שני. גם בין פוסקי אשכנז יש דעות. הרמ”א או”ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותם, אין לאסור תבשיל חם שהונח בו (דרכי משה יט, ט”ז ל). למ”א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ”כ חק יעקב סח, שועה”ר עג, מקור חיים מו; מהרש”ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים, מפני שלדעת העיטור הגעלה שלוש פעמים מועילה אחר יממה אף לכלי חרס (ציץ אליעזר ט, כו, עפ”י הרב פרנק). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו שלא להכשירם בהגעלה, אבל משאר איסורים מותר להכשירם בהגעלה. כ”כ מהר”ם בריסק, שרידי אש, בית אב”י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ”כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה. וכיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, כתבתי לכל העדות כדעה האמצעית.

יג – כלי אמייל פלסטיק ושאר חומרים

כלי אמייל עשויים ממתכת ומצופים בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם. את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת הצד החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. למעשה, אפשר להגעיל כלי אמייל ככל סירי המתכת.[13]

וכן הדין לגבי כל סוגי המתכות. וכן דין כלים מעור, עץ ועצם. ורק כלי חרס אין אפשרות להכשיר, מפני  שהרכב החרס מיוחד, שהוא בולע מאוד ואינו פולט את כל בליעתו.

כלי פלסטיק שבלעו טעם מאכל ברותחים, הכשרתם בהגעלה ברותחים, כדין כל הכלים. אמנם לעיתים כלי הפלסטיק נשרטים וקשה לנקותם היטב, ולכן מקובל להמליץ להחליף לקראת פסח בקבוק פלסטיק ומוצץ של תינוק, שקשה לנקותם עד שיצהירו כבתחילה. אולם בשעת הצורך, אפשר להכשירם על ידי ניקוי טוב והגעלה או עירוי מים רותחים מכלי ראשון.[14]


[13]. בתחילה הסתפקו הפוסקים בדין אמייל, מפני שהאומנים שמרו בסוד את הרכבו. לאחר שהתברר שיסודו מחול, התעורר ספק שמא דינו כדין כלי חרס. לחתם סופר (יו”ד קיג) הכשרתו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר החמיר שלא להכשירו אף בליבון, שעלול להזיק לו (טוטו”ד מה”ק קפג). ולערוה”ש יו”ד קכא, כז, הכשרתו בהגעלה שלוש פעמים, תוך הסתמכות על דעת בעל העיטור הסובר שהגעלה שלוש פעמים מועילה לכלי חרס שאינו בן יומו. להלכה מקובל להורות שדינם בהגעלה, שכן עיקרם מתכת וציפוי האמייל כזכוכית. וכך דעת האדר”ת, וכ”כ הרב אליהו בהל’ חגים ה, לט; חזו”ע פסח עמ’ קנז.

[14]. כתב באגרות משה (או”ח ב, צב) שאין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא אינם פולטים כדרך בליעתם, וכך דעת ריש”א, ולהורות נתן ו, סט. אבל רוב הפוסקים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, ומהם: חלקת יעקב ב, קסג; שרידי אש ב, קס; הרב לוי יצחק הלפרין; הרב אליהו בהל’ חגים ה, פו; חזו”ע פסח עמ’ קנא; אול”צ ח”ג י, יג.

דילוג לתוכן