כלי חרס שבלע חמץ בחום, אפילו היה בכלי שני, אין מועילה לו הגעלה, וגם אין אפשרות להכשירו בליבון (לעיל י, ט). אבל אם השתמשו בו בצונן, אפשר להכשירו בהדחה, כלומר, בניקוי ושטיפה. ואם שרו בו משקאות חמץ במשך יממה, אפשר להכשירו בהגעלה או בשלוש השריות, כל אחת למשך יממה (שו"ע תנא, כא; לעיל י, יג). כלי חימר וקרמיקה, דינם כדין כלי חרס.
נחלקו הפוסקים בדין כלי פורצלן (הנקראים גם חרסינה). דרך עשיית כלי פורצלן ככלי חרס אלא שמצפים אותם בזכוכית, על ידי הברשה או הטבלה בחומר שממנו עושים זכוכית. הלכה למעשה: לכתחילה אין להכשיר כלי פורצלן, ובשעת הצורך, כל זמן שאין בו סדקים, אפשר להכשירו בהגעלה.[11]
כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר"ח וחיד"א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים היו מצפים את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום כלי הפורצלן והחרסינה נעשים באופן איכותי, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.
כיום ישנן צלחות איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, שהחומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה, כפי שיתבאר בהלכה הבאה.
