מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים, טעמי המאכלים אינם נבלעים ונדבקים בה. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלי איסור או חמץ, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלי היתר או בפסח (ראבי"ה, רא"ש, רשב"א, ר"ן, שו"ע תנא, כו).
ויש אומרים מנגד, שהואיל והזכוכית נעשית מחול כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה. ואם השתמשו בהם במאכלי חמץ חמים, אין דרך להכשירם לפסח, אלא יש לשומרם עם כלי החמץ (ר' יחיאל, סמ"ג, רבנו פרץ, תה"ד, רמ"א).
ויש ראשונים שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית ככלי מתכות, ואם השתמשו בהם במאכלי חמץ רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב"ם, אור זרוע ושיבולי הלקט).
רבים מיוצאי ספרד נהגו כדעת המקילים להכשיר כלי זכוכית בשטיפה בלבד, ורבים מיוצאי אשכנז נהגו שלא להכשיר כלי זכוכית. אולם למעשה נראה שהעיקר כדעה האמצעית, לפיה דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שהכשרתם בהגעלה. ומי שנהגו במשפחתו להקל, רשאי להמשיך במנהגם. ומי שנהגו במשפחתו להחמיר, ראוי שימשיך במנהגם.[12]