השולחנות בעבר היו עשויים מעץ מלא ועבה, והיו רגילים להניח עליהם מאפים לוהטים וסירים רותחים שלפעמים נשפכו מהם תבשילי חמץ. לפיכך נהגו להכשירם בעירוי של מים רותחים (שו"ע תנא, כ), ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת (מהר"י וייל). אבל השולחנות שלנו עדינים ורגישים, ואם יערו עליהם מים רותחים יינזקו, פעמים שיתנפחו ופעמים שהציפוי שעל השולחן יתקלף. וכיוון שהם רגישים, גם אין מניחים עליהם ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים.
לפיכך, יש לנקות היטב את השולחן עם מגבת לחה, שבכך מכשירים אותו כרוב תשמישו. וכיוון שלפעמים ניתז על השולחן רוטב חמץ רותח ולפעמים מניחים עליו מאפה חם, נכון להקפיד שלא לאכול עליו בלא מפה שתחצוץ בין השולחן למאכלים.
ויש מהדרים להדביק על השולחן ניילון או נייר, מתוך חשש שמא המפה שיניחו על השולחן תזוז, ועל ידי הדבקתם יוצרים חציצה קבועה, שעליה יפרשו את המפה. ואם הוא שולחן שלעיתים לשים עליו בצק, חובה להדביק או להניח עליו חציצה קבועה (להלן יא).[6]
שולחן שאין מעלים עליו מאכלי חמץ חמים, וגם אין לשים עליו בצק, די לנקותו היטב ואין צורך לכסותו.
מפות שולחן שאכלו עליהן חמץ, ניתן לכבס במכונה, ובזה יוכשרו לפסח. מפות שלא ניתן לכבס, יש לנקות ולשמור בארון סגור עם כלי החמץ.
