ג – שמיטת הפירות

א – מצוות השמטת הפירות

מצווה לשמוט ולנטוש את פירות השדה בשנה השביעית, שנאמר (שמות כג, י-יא): "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

כיוון שהמצווה היא לשמוט את הפירות, הרי שהם הפקר לכל, לעניים ולעשירים, ליהודים ולגויים, לבני אדם ולבעלי חיים (להלן ט). ומה שנאמר "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", הוא מפני שזה עיקר החידוש, שבשנת השמיטה גם העניים יכולים ליהנות מהפירות כמו בעלי השדות. וכך היה בפועל, שרוב פירות השביעית נאכלו על ידי האביונים, כי מלבד בעלי השדות שגרו סמוך לשדותיהם והיו לוקטים מהם לתצרוכת ביתם, לעשירים לא היה משתלם ללכת בכל השדות כדי ללקוט לעצמם, אבל לעניים הטרחה הזאת היתה משתלמת (מכילתא דרשב"י שמות כג, יא).

מצוות השמיטה חלה על הפירות בלבד ולא על הקרקע והעצים. לפיכך, אסור לבאים לאכול מהפירות לחתוך את ענפי האילן, וכן אסור להם לשהות שם בלא רשותו של בעל השדה, מפני שרק לצורך קטיף הפירות התירו להם להיכנס לשדה.

עיקר המצווה הוא להפקיר את הפירות, ואין מצווה לאוכלם, אלא מותר להשאירם על העצים למאכל החיות והציפורים. ויש מי שסובר שיש באכילת פירות השמיטה מצווה, ואף שדעת רובם המכריע של הפוסקים אינה כמותו, המהדרים משתדלים לאכול פירות שביעית. [1. כתב רמב"ן בשכחת העשין ג', שרמב"ם השמיט את המצווה לאכלה ולא לסחורה, ונכפלה מצווה זו בשמות כג, יא: "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", ולא נאמר לעזוב את הפירות בלבד, כפי שנאמר במתנות עניים. ולמדו מזה (מהרי"ט אלגזי, ציץ הקודש ועוד) שלדעתו יש מצווה לאכול את פירות השמיטה. ורוב האחרונים כתבו עפ"י הראשונים שלא הזכירו מצווה זאת, שאין מצווה לאכול פירות שביעית. וכ"כ ערוה"ש כד, ו; תורת הארץ ח, כה-כח. ויש שכתבו שגם רמב"ן מסכים לכך (חזו"א יד, י; שרידי אש ב, קטז). ומרן הרב קוק כתב שנראה מדברי רמב"ן שיש מצווה (שבה"א ו, א, ב), והמליץ להדר בכך (דעת כהן רמ), אבל כתב שמדינא אין בזה מצווה (קונ"א כא).]

הפירות שמצווה להפקירם הם הפירות שגדלו בשביעית, וכיוון שכבר למדנו (בפרק הקודם), שמצווה לשבות בשביעית מעבודת השדה והעצים, יבול השדות בשביעית היה מצטמצם לכעשרים אחוזים מהיבול הרגיל. שכן בדרך כלל רוב יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, וכיוון שאין זורעים ושותלים בשביעית, ממילא כשבעים אחוז מהיבול אינו בנמצא. ואמנם מהתורה ספיחים שגדלו מעצמם מותרים באכילה, אולם חכמים גזרו עליהם שלא לאוכלם, מפני עוברי עבירה שהיו זורעים בשמיטה וטוענים שאלו ספיחים שגדלו מעצמם (להלן ד). גידולי השדה היחידים שיש להם דין שביעית הם ירקות שהחלו לצמוח בערב שביעית ונלקטים בשביעית, שאותם צריכים לשמוט (להלן ו). נמצא אפוא שעיקר יבול השביעית היה מפירות העץ, אבל גם הוא היה מצטמצם בשמיטה, הואיל ואסור לעשות מלאכות שמועילות לצמיחת העץ והפירות (לעיל ב, ג). אם כן כאשר מדברים על פירות השביעית מדובר על בערך עשרים אחוזים מסך היבול שהיה צומח בשאר השנים.

ב – דרכי ההשמטה

בעת שהפירות שעל העצים נעשים ראויים לאכילה, צריכים בעלי השדות לפתוח את שערי שדותיהם, כדי שכל החפץ לקטוף מהם יוכל להיכנס. וכל מי שמשאיר את שדהו נעולה בעת שהפירות שעל העצים ראויים לאכילה מבטל מצוות עשה. ואפילו אם יקטוף את הפירות כדי לחלקם לעניים, כיוון שנעל את שדהו – ביטל את המצווה, מפני שהמצווה היא לשמוט את השדה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ; רמב"ם ד, כד). ואם לא נעל את שדהו אבל קצר או קטף את כל שדהו כדרך הבעלים, אפילו אם עשה זאת כדי לחלקם לעניים, עבר באיסור קצירה או בצירה (להלן ג).

מעיקר הדין היה צריך לפרוץ את הגדר כדי להראות בזה שהפירות מופקרים לכל. אולם מפני תיקון העולם התירו חכמים שלא לפרוץ בה פרצות, כדי שלא להזיק לגדר וכדי שלא לפתוח פתח רחב מדי לחיות או פרחחים שיכנסו ויזיקו לעצים (מכילתא שם). אמנם אם הגדר נפרצה מעצמה, אסור לגודרה בשביעית. ואם הגדר נפרצה לצד רשות הרבים, ויש חשש שרבים יכנסו לשדה ויזיקו אותה, מותר לגדור את אותו הצד (רמב"ם ב, יד).

אין צריך שבעל השדה יודיע שהפירות שגדלו בשדהו הם הפקר, שכן על פי מצוות התורה הם נעשים הפקר, וכל אדם רשאי להיכנס לשדות ישראל ולקטוף מהם פירות. אמנם אם בעל השדה התעקש לאסור על האנשים להיכנס לשדהו, אף שהוא עובר על מצוות התורה וגונב את הפירות, מכל מקום כיוון שהשדה עצמה שלו, אסור להם להסיג את גבולו, ובגלל תפישתו את פירותיו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות מספק (שבה"א ו, טו; קונ"א יא).

לדעת בית שמאי אסור ללוקט הפירות להודות עליהם לבעל השדה, וקל וחומר שאסור לו לתת עבורם מתנה, לפי שפירות השביעית הם הפקר, והמודה לבעל השדה פוגע בתוקף ההפקר. אולם ההלכה כדעת בית הלל שרשאי אדם לבחור כיצד לנהוג, אם ירצה שלא להודות – אל יודה. ואם ירצה, מותר לו להודות לבעל השדה על שנתן לו רשות להיכנס לשדהו ללקוט מהפירות (משנה שביעית ד, ב; רמב"ם ו, טו). וכן ראוי לנהוג לכתחילה, לבקש רשות להיכנס לשדה ולהודות על הפירות. [2. בפשטות השדה נעשית הפקר מעצמה, שכך היא המצווה, וזו אפקעתא דמלכא (ב"מ לט, א). וכך מובן מדברי הראשונים והאחרונים (ראב"ד ור"ש משאנץ, מבי"ט א, יא; מהרי"ט א, מג; חת"ס או"ח סב; מהרש"ם ג, קא; ועוד רבים). אמנם במנ"ח פד כתב שיש בזה מחלוקת: למבי"ט הפירות הפקר מעצמם, ולב"י אינם הפקר מעצמם. אולם באמת הב"י לא הכריע כך. ולא יתכן שלב"י יצטרכו להפקיר במפורש, כאשר הראשונים והאחרונים לא כתבו זאת. ומרן הרב ביאר בדעתו שאין צריך להפקיר במפורש אלא שאם גדר את שדהו והראה בפועל שאינו מפקירו, אף שעבר על מצוות התורה, הפירות שגדלו בשדהו אינם הפקר (מבוא לשבה"א יא, משפט כהן פב). וכ"כ במאמ"ר עמ' קעח. (ועיין שבה"א ד, כד, ד). ולכן אם השדה אינה פתוחה, יש לבקש רשות, כדי לוודא שבעל השדה הפקיר את פירותיו. וכן יש לצרף את דעת ראב"ד ור"ש משאנץ לעדויות ה, א, שכתבו שאסרו חכמים להיכנס לשדות בלא רשות הבעלים, שמא יתרגלו להיכנס ולגנוב פירות בשאר השנים. לסיכום, כאשר בעל השדה אוסר להיכנס לשדה, למרות שהוא עובר באיסור, הכניסה אסורה. ולא זו בלבד, אלא שנכון לחוש לדעת ר"ש משאנץ וראב"ד, שסוברים שצריך לבקש רשות מבעל השדה להיכנס. ויש לומר, שלפי דעתם, אחר מתן הרשות מבעל השדה, לדעת ב"ש אסור להודות לו, ולדעת ב"ה מותר להודות לו. ונראה שהואיל והוא כבר מבקש רשות, טוב שיודה לו כדי להרבות שלום. יש מהדרים לומר בפה שהפירות מופקרים, וכ"כ בדעת כהן רמ.]

כאשר יש לבעל השדה חשש סביר שאם יפתח את שדהו לכל, יבואו פרחחים ויזיקו לעציו, מותר לו לנעול את שדהו ולכתוב בשלט בולט, שהפירות הם הפקר, וכל הרוצה לקטוף מהם יכול לקבל את המפתח במקום פלוני, או שהשדה תהיה פתוחה בשעות אלו ואלו (עפ"י חזו"א, משפטי ארץ י, ד).

ג – איסור קציר ובציר

בנוסף למצוות עשה להשמיט את פירות השביעית (לעיל א-ב), הוסיפה התורה עוד שני איסורי 'לא תעשה'. האחד, שלא לקצור את תבואת השדה כפי שרגילים לקצור בכל השנים, והשני, שלא לבצור את ענבי הכרם או לקטוף את פירות שאר העצים כדרך שנוהגים בכל השנים. שנאמר (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". אלא יהיו הכל שווים בפירות השביעית, וייטלו בעלי השדות עם שאר האנשים, כל אחד כפי צורכו, שנאמר (שם, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".

השיעור שמותר לכל אדם להביא מהשדה, הוא כשיעור המזון שאנשים רגילים להביא לביתם מהשדה או מהחנות בשאר השנים. מפירות שמשתמרים זמן קצר, היו רגילים להביא כמות שמספיקה לכמה ימים, ומפירות שמשתמרים יותר זמן, היו מביאים לכמה שבועות, ואם היו משתמרים הרבה זמן היו מביאים כמות שמספיקה למספר חודשים. וזהו שאמרו חכמים שמזיתים אפשר ליטול כשיעור שעושים חמישה כדי שמן, ומענבים כשיעור שעושים חמישה עשר כדי יין (רמב"ם ד, כד). והחוטאים ואוספים פירות יותר מכפי צורכם נקראים 'אוספי שביעית', והם פסולים לעדות, מפני שמעשיהם מוכיחים שחמדת הממון מעבירה אותם על דעתם (סנהדרין כו, א; יד רמ"ה שם).

מעת שהגיע זמן הביעור, היינו הזמן שבו כלו כל פירות אותו המין מהשדות, מצווה על מי שיש בביתו יותר ממזון שלוש סעודות לבערם מביתו, היינו לחלקם מחדש, כדי שייטול כל אחד מהם כשיעור שלוש סעודות ולא יותר. ואם אין בכוחו לחלקם, יוציאם מביתו ויפקירם. ושאר דיני הביעור יבוארו להלן (ד, י-יא).

פירות שרגילים לעבדם אחר הקטיף, כגון ענבים שסוחטים ליין וזיתים שסוחטים לשמן ותאנים שמייבשים במוקצה, צריך לשנות בדרך עיבודם. לעשותם בכלים קטנים יותר או בשינוי אחר, כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית ולא יבואו לסחור בהם ויזכרו להפקירם בזמן הביעור (משנה ח, ו; רמב"ם ד, כג).

יש סוברים, שגם כאשר מקפידים שלא לקטוף יותר משיעור תצרוכת ביתית, צריך לשנות בדרך הלקיטה, שלא תהיה באותם הכלים שלוקטים בכל השנים. אולם למעשה, אין חובה לשנות, מפני שהלקיטה המצומצמת כשיעור הנצרך לבית – נחשבת שינוי מספיק. [3. אמרו חכמים (ספרא בהר א, ג): "לֹא תִבְצֹר כדרך הבוצרים". לדעת ר"ש ורא"ש, הכוונה שלא יאסוף את פירותיו כדרך בעל הבית שאינו מניח לזרים להיכנס לשדהו, אבל אם הפקיר אותם, מותר לו כמו לכל אחד אחר לבצור את כל הכרם כדרך כל השנים. אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, גם בשדה שהופקרה אסור לבצור כדרך הבוצרים, ומהם: תוס', ר"ת, ראב"ד, רז"ה. וכ"כ רמב"ם ד, א: "אם קצר כדרך

הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל". ושם כד: "ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאים מההפקר". אלא שעדיין יש הפרש בין איסור התורה לקצור או לבצור את כל השדה לבין ההיתר להביא מעט מעט. ונלענ"ד שבקצירה או בצירה בכמות של שדה, אפילו היא קטנה, לוקה. ובמעדני ארץ (ג, ג) כתב שהוא כשיעור עשיית כרי. אבל אם נטל פחות מזה, ויותר ממה שהוא נצרך לביתו, אף שלא עבר על איסור קצירה ובצירה, ביטל מצוות עשה של ההשמטה, שעניינה שיהיו הפירות מופקרים לאכילת הכל, כי בכך שנטל יותר, מנע מהם לאוכלם. ונראה שגם עבר על איסור חכמים של קציר ובציר בכך שלקט יותר מתצרוכת ביתו.

לדעת הגר"א אסור לקצור או לקטוף בכלי אלא רק ביד, וזהו שאסרה התורה לקצור ולבצור (שנות אליהו ח, ו). ויש אומרים שאמנם מותר לקטוף בכלי, אבל לא בכלי שרגילים לקטוף בכל השנים (תוס' ר"ה ט, א; רע"ב ח, ו), כדי שלא יבואו לקטוף יותר ממה שמותר. ויש אומרים שאין צריך לשנות בדרך הלקיטה אלא עיקר השינוי שהוא לוקט לתצרוכת ביתו ולא כמו בשאר השנים (רמב"ם ד, כד; חינוך שכח; שערי צדק טז, א). ובדרך זו הלכנו בהסברת הסוגיה, שעיקר האיסור הוא לקטוף כמות גדולה, וכל השינויים שאמרו חכמים נוגעים לכך בלבד.

ויש שנטו להחמיר ולאסור קטיף של יותר משיעור מזון שלוש סעודות (ספר השמיטה ג, 12, בשם ר"ח ברלין). ויש שכתבו שמותר להביא פירות בכמות שרגילים להביא לתצרוכת ביתו לימים ספורים (משפטי ארץ יא, ג). וקשה מאוד על סברתם, שהרי מצוות הביעור לחלק מזון שלוש סעודות לאנשים רבים (משנה ט, ח; להלן ד, י), הרי שגם לשומרי שמיטה כהלכה היה בבית הרבה יותר ממזון שלוש סעודות ומתצרוכת של כמה ימים. ועוד קשה עליהם מכך שהתירו ללקוט כשיעור חמישה כדי שמן וחמישה עשר כדי יין, כפי שכתב הרמב"ם ד, כד, עפ"י משנה ה, ז. אלא שמוכרחים לומר שהואיל והפירות מופקרים לכל, מותר לאדם ליטול מהם כדרך שרגילים ליטול בכל השנים לתצרוכת הבית, לפי מספר הנפשות. וממילא הדבר תלוי בסוג הפירות, שמאלו שנרקבים מהר מביאים למספר ימים, ומאלו שנשמרים זמן רב מביאים למספר חודשים, וכפי שביארו לגבי שמן ויין. וכעין זה כתבו חזו"א כו, ב; ורשז"א במעדני ארץ ז, ב-ג. וכ"כ בשביתת השדה יב, 11. ונלענ"ד שרשאי אדם להוסיף ולקטוף גם עבור קרובו או שכנו כדי לחסוך לו את הטרחה ללכת לשדה, ובתנאי שיהיה ברור שכל מה שהוא מביא מהשדה נועד לתצרוכת ביתית. וכאשר רבים חטאו ולקחו לעצמם יותר מתצרוכת ביתם, גדרו הדבר והעמידו שומרים שלא נתנו להביא לבית יותר מכדי מזון שלוש סעודות (תוספתא שביעית ח, א).]

ד – גזירת ספיחים

מן התורה כל הספיחים, היינו מיני הצומח שגדלו מעצמם בשביעית, מותרים באכילה, וכל דיני פירות שביעית חלים עליהם. אולם משראו חכמים שעוברי עבירה זורעים בסתר מיני ירקות, תבואה וקטניות, וטוענים אח"כ שגידולים אלה מעצמם גדלו, גזרו על כל מיני הצומח החד שנתיים שעלו בשדהו של ישראל שיהיו אסורים. אבל צמחים המתחדשים מידי שנה משורשיהם, הואיל ואין צורך לזורעם בשביעית כדי לאכול מפירותיהם, אין בהם איסור ספיחים. לפיכך, אין איסור ספיחים בנענע ובננות.

איסור ספיחים חל על גידולי שדה שבני אדם רגילים לזרוע או לשתול בשדותיהם, אבל צמחי בר שעלו מעצמם – מותרים, שהואיל ומחירם זול ואין רגילים לגדלם, אין חשש שעוברי עבירה יזרעום בשמיטה (רמב"ם ד, ג). וכן מותר לאכול ספיחים שגדלו במקומות שאין רגילים לזרוע בהם, כמו למשל במקום שמזיק לשאר הגידולים, או בשדה הפקר, הואיל ואין חשש שעוברי עבירה יזרעו שם (שם ד; מאמ"ר יא, כט). ומכל מקום, גם כשאין גזירת ספיחים, הפירות שגדלו בשביעית קדושים בקדושת שביעית. [4. לר' עקיבא איסור ספיחים מהתורה, אולם לדעת חכמים האיסור מדבריהם (ספרא בהר ג, ה, ועי' פסחים נא, ב). וכן פסק רמב"ם ד, א-ב. ירקות רב שנתיים המתחדשים מדי שנה מן השורש אין בהם גזירת ספיחים (רמב"ם ד, ג), לפיכך אין איסור ספיחים בנענע, בננה ופאפיה. לגבי בננה מסיבה נוספת אין איסור, שהוא נותן פרי שנה וחצי אחר נטיעתו, ואיסור ספיחים חל רק בדבר שנותן פרי בתוך שנתו (מנחת שלמה ח"ג קכב, ז).

יש אומרים שצריך לעקור ספיחים שגדלו מאליהם, כדי שלא יאמרו שדעתו לאוכלם, ויש אומרים שאסור לעוקרם, כי יש בהם קדושת שביעית ואסור להפסידם (עי' הרחבות לשבה"א ד, יח, ד). והנכון שלא לנגוע בהם אבל את מה שזרע בעבירה יש לעקור (מאמ"ר יא, י).]

עוד ראוי לציין שגזירת ספיחים חלה בגבול עולי בבל, ולא בגבול עולי מצרים ולא בעבר הירדן (רמב"ם ד, כו-כח). וכן גזירת ספיחים חלה על מה שגדל בקרקע של ישראל ולא על מה שגדל בקרקע של גוי (שם כט).

בתבואה וקטניות, הזמן הקובע למעשר ושביעית הוא הבאת שליש. שאם הגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה של השביעית, דינם כפירות השישית. ואם הביאו שליש אחר ראש השנה, דינם כפירות שביעית, ואיסור ספיחים חל עליהם (שם ט; שבה"א ד, ג).

לגבי ירקות נחלקו: לדעת רמב"ם, כל ירק שנשאר מחובר לקרקע אחר ראש השנה של השביעית, אסור מדין ספיחים, מפני שהזמן הקובע לגביו הוא הלקיטה. ולדעת כמה ראשונים, כל שהחל לנבוט בשישית, אף שנלקט בשביעית וחלה עליו קדושת השביעית וצריך להפקירו, אין איסור ספיחים חל עליו (ר"ש). וכן מקובל להורות. ירקות שהחלו לצמוח בשביעית ונגמר גידולם בשמינית, הרי הם אסורים עד הזמן שיכולים לגדול ירקות כמותם מזריעה או שתילה של מוצאי שביעית, או משיגיע חנוכה (עי' רמב"ם ד, ו-ז). [5. מצינו במשנה דיון לגבי ירקות שיש בהם קדושת שביעית (שביעית ז, ג; ח, ד; ט, א). למדו מכך ר"ש ורא"ש, שירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים אבל יש בהם קדושת שביעית. וכן דעת תוס' וריטב"א. ונראה שכך גם דעת רמב"ן, ובפאת השולחן כב, ג, פירש שלרמב"ן רק אם הבשילו בשישית אין בהם איסור ספיחים. לעומת זאת דעת רמב"ם (ד, ט-י; ד, יב), שכל מה שנלקט בשביעית יש עליו איסור ספיחים. וכן פסקו סמ"ג, רש"ס ומבי"ט. אבל דעת רוב האחרונים כדעת ר"ש (פאת השולחן, שבה"א ד, ג; ספר השמיטה, חזו"א). בנוסף לכך שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל, וגם דעת רוב הפוסקים להקל, כך גם מסתבר, שהרי כל האיסור מחמת עוברי עבירה, ואין שום איסור לשתול בשישית. לפיכך, כל שדה שנזרעה והחלה לנבוט לפני שמיטה, אין בה איסור ספיחים.]

ה – זמן הגידול של פירות השביעית

הזמן הקובע לפירות העץ הוא החנטה, שזה הזמן שניתן לאוכלם בשעת הדחק, וזה הזמן שבו הם מתחייבים במעשרות, ונקרא בלשון חכמים שהגיעו לשליש בישולם. נמצא שהפירות שחנטו בשביעית חלה עליהם קדושת שביעית אף שהמשיכו לגדול בשנה השמינית, ואם חנטו בשנה השישית, אף שהמשיכו לגדול בשביעית, אין עליהם קדושת שביעית ומותר לבעל המטע לקטוף אותם כבכל השנים. אמנם מעת שנכנסה השנה השביעית, אסור לבצע מלאכות שמשביחות את העץ וגידול הפירות (יש סוברים שהחנטה היא תחילת צמיחת הפרי. ודין אתרוג ופירות הדר יבוארו בהערה). [6. לדעת רמב"ם וסמ"ג הזמן הקובע לשביעית הוא עונת המעשרות. ומבואר במשנה מעשרות א, א, שתחילת זמן מעשרות הוא כאשר הפירות מתחילים להיות ראויים לאכילה בשעת הדחק, וכן הדין לגבי שביעית. והוא הזמן שהזרעים שלהם יכולים לצמוח (רמב"ם שמיטה ויובל ד, ט; מעשר ב, ג-ה). וביארו מהר"י קורקוס ורש"ס ופני יהושע ועוד, שהחנטה ועונת מעשרות לרמב"ם הם זמן אחד. מנגד, לדעת תוס' (ר"ה יב, ב, 'התבואה'), זמן החנטה לפני זמן המעשרות. ופירשו רבים שהוא תחילת הופעת הפרי הקטן (מאירי, כפתור ופרח). להלכה פוסקים כרמב"ם (ערוה"ש כג, ז; ספר השמיטה ועוד. ולכך נטה בשבה"א ד, ט; משפט כהן ג). וכמה ראשונים כתבו שעונת המעשרות היא כזמן של הבאת שליש, שנזכר לגבי תבואה וקטניות (ר"ה יג, ב) כזמן חיובן למעשרות. אלא שהסתפקו בהגדרת שליש, י"א שליש נפח, י"א שליש משקל, וי"א שליש בישול (עיין הרחבות לשבה"א ד, ט, ב). ומוכרחים לומר שההגדרה העיקרית היא שליש בישול, היינו שליש השתבחות הטעם, שאז הוא כבר ראוי לאכילה בשעת הדחק, וכדוגמת אכילת בן דרוסאי בהלכות בישול בשבת. ומה שיש מפרשים שליש נפח ומשקל, הוא כנראה בפירות מסוימים שגם בעת שהגיעו לשליש משקלם ראויים לאכילה בשעת הדחק, אבל רוב הפירות בשלב זה אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק. ויש סוברים שהואיל וראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, רק פירות שחנטו בין ט"ו בשבט של שנה שביעית לט"ו בשבט של שנה שמינית קדושים בקדושת שביעית (ר"ח, של"ה). אולם דעת רוב הפוסקים שט"ו בשבט הוא ראש השנה לעניין שנות מעשר וערלה לאילן, אבל לעניין שביעית א' תשרי הוא ראש השנה, כפי שאמרו במשנה (ר"ה ב, א): "באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמטין". וכ"כ רמב"ם ד, ט; רדב"ז, פאת השולחן, שערי צדק, רע"א, ספר השמיטה. וכן עולה משבה"א ד, ט. וכ"כ במאמ"ר יב, ט; ומשפטי ארץ טו, א.

אתרוג ופירות הדר: לדעת רוב התנאים והאמוראים דין שביעית באתרוג נקבע לפי החנטה, ולרבותינו שבאושא לפי הלקיטה (ר"ה יד-טו, סוכה לט, ב; מ, א). ובראשונים, יש סוברים שהולכים אחר חנטה (ראב"ד, ריטב"א, וכן משמע מעוד כמה ראשונים). ויש אומרים שהולכים אחר לקיטה (רמב"ם ד, יב; סמ"ג, שו"ע יו"ד שלא, קכו). ויש שפירשו שהרמב"ם התכוון להחמיר ללכת באתרוג גם אחר לקיטה (מעשה רוקח). למעשה, מחמירים כשתי השיטות, וכ"כ במאמ"ר יב, יג. ולגבי שאר פירות הדר, יש סוברים שגם בהם צריך להחמיר כמו אתרוג (מאמ"ר יב, יד). אולם לדעת רבים, פירות הדר כשאר פירות האילן (מרן הרב קוק, הרב הרצוג). וכן נוהגים למעשה (קטיף שביעית ו, ז; משפטי ארץ טו, ז-ח).]

לגבי גידולי השדה, כבר למדנו שרובם נאסרו מחמת גזירת ספיחים (לעיל ד), אולם יש שלא נאסרו, והם: צמחים שמתחדשים משורשיהם בכל שנה, כדוגמת בננה. וכן מה שצמח מאליו בשדות הפקר או במקומות שאדם אינו מעוניין שיצמחו שם. וכן מה שנבט לפני השביעית. אלא שלגבי השלב הקובע לקדושת שביעית יש הבדל בין תבואה וקטניות לעומת ירקות.

הזמן הקובע בתבואה וקטניות הוא 'הבאת שליש', שאז הם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כלומר הבשילו כדי שיעור שליש. אם נזרעו בשישית והביאו שליש לפני השביעית, אין בהם קדושה. ואם הביאו שליש בשביעית, יש בהם קדושה (רמב"ם ד, ט).

והזמן הקובע לגבי ירקות הוא זמן לקיטתם. לפיכך אם נבטו לפני השמיטה ונלקטו בשביעית, יש בהם קדושת שביעית. וכן דין צמחי תיבול חד שנתיים. [7. ההבדל בין ירקות לקטניות, שבקטניות הזרע הוא המאכל, ואילו בירקות המאכל הוא העלים כמו חסה וכרוב, או פרי שבתוכו יש זרע אבל עיקרו אינו זרע כמו קישואים ועגבניות. ויש יוצאים מהכלל והם אורז ודוחן ושומשמין, שאף שנכללים בתבואה וקטניות, הואיל והזמן שיגיעו לשליש אינו אחיד, קבעו ללכת בהם אחר גמר פרי (רמב"ם ד, יא).

כתב רמב"ם (ד, יב), שהולכים בירקות אחר הלקיטה, ומשמע גם אם לא המשיכו לגדול בשביעית. ויותר משמע כך בהל' מעשר שני (א, ד). ובשו"ע יו"ד שלא, קכו, כתב כרמב"ם (ונראה שהרמב"ם לשיטתו ד, יא, שצריך לקבוע זמן אחד לכל הנלקטים יחד, שאם נחשב זמן שליש או זמן גמר הגידול, עלולים להיות לנלקטים כאחד זמנים שונים). אמנם התוס' (ר"ה יג, ב, 'אחר') סוברים, שהולכים אחר גמר גידול הפרי, ואם נגמר בשישית, למרות שנלקט בשביעית, דינו כפירות ששית (ונראה שדעתו שהולכים אחר היניקה מהארץ, ובירקות לפי סוף היניקה מהארץ. ובפירות אילן, כבר כשחנטו גמרו לינוק מהארץ ויש לעץ מספיק כוח לגדל את הפירות עד הבשלתם).

ולכל הדעות, אם לא השקו את הירקות שלושים יום לפני ר"ה, למרות שלקטו אותם אחר ר"ה, דינם כפירות שישית, הואיל וכל יניקתם היתה בשישית בלבד (רמב"ם ד, יז). וכ"כ למעשה קטיף שביעית ו, יא; שביתת השדה י, 5.

הזמן הקובע לקדושת שביעית בצמחי תיבול או ריח חד שנתיים הוא הלקיטה. וכן הדין בענפים רכים של שיחים רב שנתיים (קטיף שביעית ו, ח, 5). אבל בענפים מעוצים של שיחים רב שנתיים – תחילת היווצרות הענף (מאמ"ר יג, ס-סא), וקשה לדעת אימתי הוא (עיין קטיף שביעית ו, יד, 2). ואם הוא פרח, יש מקום לומר שהזמן הקובע הוא זמן הופעת הניצן (בצאת השנה, קטיף שביעית ו, יד, 1).]

ו – הפירות שחלים עליהם מצוות השביעית

מצוות ההשמטה חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, ובכלל זה גם עשבים שמיועדים לאכילה, כדוגמת חסה למאכל אדם, וחציר למאכל בהמה. וכן על צמחים ועלים שנועדו לתיבול, שהם בכלל צמחים שנאכלים על ידי אדם. ומותר לכל אדם לקטוף לצורך ביתו מגידולי הארץ הללו, והם נקראים 'פירות שביעית', והם נחשבים קדושים, היינו שצריך להקפיד על ייעודם לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". דרשו חכמים: לְאָכְלָה ולא לסחורה (ע"ז סב, א; להלן ה, ו-ט), לְאָכְלָה ולא להפסד, וכל שימוש שאינו כייעודם הרגיל נחשב הפסד (פסחים נב, ב; להלן ד, א).

גם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני שביעית, הואיל והנאתם דומה להנאת אכילה. המאפיין את הנאת האכילה שהיא באה יחד עם כילוי המאכל, שהמאכל מתכלה בעת שאדם לועס ובולע ומעכל את המאכל. וכן לגבי סיכת הגוף בשמן, בעת ההנאה השמן מתכלה. וכן לגבי צביעת בגדים בפירות, בעת שמבשלים את הפירות עם הבגד, הפירות מתכלים והצבע עובר לבגד (רש"י).

אבל על עצים ועשבים שנועדו להסקת תנור לחימום הבית או בישול – לא חלה קדושת שביעית, הואיל וקודם העצים מתבערים ורק אח"כ נהנים מהחום שמתפשט בבית ומהתבשיל שמתבשל (סוכה מ, א). וכן עצים שעושים מהם רהיטים, או פשתן וכותנה שעושים מהם חוטים ובגדים, אין בהם קדושה, הואיל ואינם כמאכל שאינם מתכלים.

קדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות, הואיל והן מיועדות לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.

על פרחי נוי שאין בהם ריח לא חלים דיני שביעית, אבל הסתפקו חכמים לגבי צמחים שנועדו לריח. למעשה, כשעיקרם לריח נכון להחמיר, וכשעיקרם לנוי אפשר להקל.

בלולב והדס של מצווה אין קדושת שביעית.

חשוב לציין שכל הדיון בסעיף זה הוא לגבי קדושת הפירות, אבל איסור המלאכות שנועדו להצמיח חל על כל מיני הצומח, כולל מינים שאין בהם קדושה. [8. בירושלמי ז, א, הסתפקו אם יש בבשמים קדושת שביעית, ובשביתת השדה ט, טז, היקל, מפני ששביעית דרבנן. אולם ההוראה המקובלת לנהוג בהם קדושה (ספר השמיטה ז, ד, ה; קטיף שביעית ה, ד, 1; משפטי ארץ יד, א). אמנם לגבי פרחים שנועדו לנוי ודרך אגב יש להם ריח, יש להקל (רשז"א). ויש מחמירים גם בפרחים שאין בהם ריח, כי הנאתם לנוי וביעורם שווה (מאמ"ר יג, סד). וכיוון ששמיטה מדרבנן ורוה"פ מקילים, כך הלכה (קטיף שביעית ה, ג, 2). ויש להוסיף, שהנאת המראה רחוקה מאוד מהנאת אכילה, שאין ההנאה באה מכילוי הפרי. ואף מהנאת הריח היא שונה, שאף שההנאה אינה גורמת לכילויו, מ"מ הריח נכנס לגוף כדוגמת האוכל, והנשמה נהנית ממנו, ואילו המראה אינו נכנס לגוף כלל. לגבי הזמן הקובע לקדושת שביעית בצמחי ריח, עיין בסוף הערה 7.

בלולב השתמשו בעבר כמטאטא, ובעת שהיו נהנים ממנו היה מתכלה, ולכן חלה עליו קדושת שביעית (סוכה מ, א). וכיום שאין נוהגים לטאטא בו אין בו קדושה (מנחת שלמה ח"א נא, כג). וכן ברור שאין קדושה בהדסים של מצווה, ואף שיש בהם ריח, הואיל ונועדו למצווה (קטיף שביעית ה, ג, 3-4).

בעבר השתמשו בצמחים כדוגמת בורית – לכביסה, והיתה בהן קדושה. וכיום אין משתמשים בהם לכביסה ואין בהם קדושה, כמבואר בהלכה הבאה שאם בפועל אין משתמשים בפרי אין בו קדושה. לגבי פטריות, דעת רבים שאין בהן קדושה, הואיל ואינן גדלות בארץ, שאין להן שורשים (רצ"פ פרנק, משפטי ארץ יד, יב; שביתת השדה ט, ג). ודעת מרן הרב קוק והרב ישראלי שיש בהן קדושה (קטיף שביעית ה, ד, 3). וכיום שרגילים לגדלן בתוך חממות בהפרדה וניתוק מהקרקע, לכל הדעות אין בהן קדושת שביעית. ועי' לעיל ב, 13, לעניין גידולי מים. בגרעיני כותנה יש קדושת שביעית, שהם ראויים למאכל בהמה והפקת שמן למאכל אדם (עי' קטיף שביעית ה, ד, 2). בגידולים שאין בהם קדושה, גם אין גזירת ספיחים (מנחת שלמה נא, יא).]

ז – איבוד פירות וצמחי שמיטה

מותר לקצוץ ענף עץ פרי לצורך גדול, כגון שהוא מפריע להילוך בשביל או כשהעץ שלו שווה יותר מהפירות שהוא נותן. וכן בשביעית מותר לעשות כן קודם שיתחילו לצמוח פירות על הענף או לאחר שהפירות הבשילו ונעשו ראויים לאכילה, אבל משעה שיתחיל הענף להוציא פרי ועד שייעשו הפירות ראויים לאכילה, אסור לקצוץ את הענף או את הפרי שעליו, מפני שבקציצתו הוא מפסיד את הפרי שהתחיל לגדול (שביעית ד, ז-י; רמב"ם ה, טו-יח).

וגם כאשר בעל השדה אינו רגיל לאכול מהפירות שגדלים על האילן הזה שבשדהו, אסור לו לקצוץ ממנו ענף שהחלו לצמוח עליו פירות, שפירות השביעית נועדו לאכילה ואסור להפסידם, ואם יקצוץ את הענף יפסיד את הפירות ויגזול את הרבים שיכלו ליהנות מהם (משנה שביעית ד, י; ר"ש, רא"ש ורמב"ם שם).

גם פירות שראויים לאכילה בשעת הדחק, יש בהם קדושת שביעית, ואפילו אם הם ראויים לאכילת בהמה בשעת הדחק (שבה"א ז, יג, ג). אמנם אם בפועל אין נוהגים להשתמש בהם לאכילה, אין בהם קדושה, למרות שניתן היה להאכילם לבהמה. לפיכך, אין קדושת שביעית על דשא ועשבים שוטים שצומחים בגינה, הואיל ואין נוהגים לתת אותם למאכל בהמה. וכן הדין לגבי צמחים ששימשו בעבר להכנת צבע או לצרכי כביסה, ובזמנינו השימוש בהם התבטל כליל, שלא חלה עליהם קדושת שביעית, ומותר להפסידם או להשתמש בהם לצרכי הסקה. וכן הדין לגבי קליפות וגרעינים, שאם אין רגילים לאוכלם, אין בהם קדושת שביעית (להלן ד, ב). [9. יש שרצו לקבוע מחלוקת האם הולכים אחר ה'ראוי', היינו שאם הפרי ראוי לאכילה בשעת הדחק, למרות שאין נוהגים לאוכלו כלל, יש בו קדושה. או שהולכים אחר 'העומד', שאם בפועל אין נוהגים לאוכלו או להאכילו לבהמה, אין בו קדושה (עיין קטיף שביעית ה, הערה 4). אולם באמת לא מצאנו דעה שסוברת שהולכים אחר 'הראוי' אלא הכל לפי מה שנוהגים בפועל. וכן מבואר בחזו"א שביעית יד, י; מעשרות א, ל. וכן במנחת שלמה ח"א נא, כג, לגבי לולב. וכן בשו"ת אז נדברו ד, סו, לגבי דשא. ולגבי קליפות תפוזים אין מחלוקת אלא הכל תלוי במציאות, מרן הרב (משפט כהן פד) דיבר על מציאות שאכלו אותן, וממילא היתה בהן קדושה, והחזו"א דיבר על מציאות שלא אכלו אותן וממילא אין בהן קדושה.

נראה לענ"ד שמה שביארו במשנה שביעית ד, ז-י; רמב"ם ה, טו-יח, שמותר לקטוף פירות שהביאו שליש שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, הוא בזמן שאכן היו רגילים לאוכלם בשעת הדחק. אבל כיום שגם בשעת הדחק אין רגילים לאכול פירות שהגיעו לשליש בישולם, אסור לקטוף ענף או פירות עד שבפועל הפירות יגיעו למצב שכיום רגילים לאוכלם בשעת הדחק. אמנם אם הקוטף ירצה לאוכלם כבר משיביאו שליש מותר לו לקוטפם כדי לאוכלם. ]

ח – פירות שנשמרו ופירות שגודלו בעבודה אסורה

נחלקו הפוסקים בדין פירות שנשמרו. יש אומרים שלמרות שבעל השדה ביטל מצוות עשה של השמטת הפירות, הפירות עצמם מותרים באכילה. הואיל ומצד הדין הפירות שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). ויש אומרים, שרק פירות שהופקרו מותרים באכילה, אבל פירות שנשמרו בשביעית – אסורים מהתורה באכילה (ר"ת, ראב"ד). למעשה, דעת רוב הפוסקים להקל, אולם אסור לקנות את הפירות הללו ממי ששמרם, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה. [10. לרוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, פירות שנשמרו מותרים באכילה. וכן דעת רמב"ם כפי שביארו מהר"י קורקוס (ד, כד; ח, י). ואף שמצינו שקנסו חכמים את מי שחרש את שדהו בשביעית, שלא יזרענה בשמינית, כדי שלא יהנה ממלאכת השביעית – זה מפני שבשנה השמינית השדה והפירות שייכים לבעל השדה, ושייך לקנוס אותו על מה שעשה בשביעית. אבל פירות השביעית הם הפקר ואין מקום לאוסרם. (עיין בהערות לשבת הארץ ד, א, ב).

אמנם דין אחר יש בזה, שלמדנו בברייתא בסוכה לט, ב, שההיתר לקנות מעם הארץ שחשוד על השביעית כשיעור מזון שלוש סעודות הוא רק כאשר ידוע שהביא מהמופקר, אבל אם הביא מהשמור, אסור לקנות ממנו אפילו דבר מועט. ורש"י ביאר מפני שחוששים שלא יזהר מאיסור סחורה בכסף שיקבל. והריטב"א הוסיף כדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה. ונלענ"ד שכאשר מדובר בבעל השדה, לכל הדעות מוסכם שהקונה ממנו עובר באיסור החזקת עוברי עבירה. ]

עבר אדם ועבד בשדהו בשמיטה, כגון שזמר את העצים ועל ידי כך הגדיל את כמות הפירות והשביח את איכותם. יש אומרים שהפירות אסורים, שכן למדנו ששדה שנחרשה בשביעית לא תזרע במוצאי השביעית, קל וחומר שפירות שגדלו באיסור אסורים. ויש אומרים שלמרות שעבר באיסור, הפירות עצמם מותרים באכילה, מפני שכל הגדל בשמיטה שייך לכל ואין אפשרות לאוסרו. וכן דעת רוב הפוסקים וכך הלכה. [11. כתב רמב"ם ד, א, ששדה שנטייבה בשביעית כדי להשביח את פירותיה – פירותיה מותרים באכילה, ועוד כתב (שם טו), שאם עבר וזרע ירקות בשביעית, אם נלקטו בשמינית מותרים, שבירקות הולכים אחר לקיטה (אבל בשביעית אסורים משום גזירת ספיחים). לעומת זאת, לראב"ד הירקות אסורים, שכן למדנו שהנוטע עץ בשמיטה צריך לעוקרו, וכמו כן אסור לקיים את הנזרע, והפירות אסורים באכילה. כיוצא בזה כתב רמב"ן יבמות קכב, א, לגבי פירות שנשמרו שהם מותרים, אבל אם עבד בעצים והשביחם, הפירות אסורים. והביאו דבריו רשב"א וריטב"א. אמנם דעת רוה"פ להקל כדעת רמב"ם, וכן דעת תוס' הרא"ש (שביעית ד, ב), מהר"י קורקוס, רדב"ז, פאת השולחן כב, ביש"ר כא, ועוד. וכ"כ במאמ"ר י, יג. (עיין בהערות לשבת הארץ ד, טו, ב).]

ט – גויים בפירות שביעית

אף שהפירות הם הפקר גמור ומותר לגויים לקטוף מהם, לכתחילה כאשר יש יהודים שרוצים לאכול את כל הפירות, נכון למנוע את הגויים מלקטוף אותם, שמא לא יזהרו בקדושתם ויפסידום, ושמא יסחרו בהם, ושמא יקטפו מהם יותר מתצרוכת ביתם. בנוסף לכך, מצינו בתורה שעיקר מגמת הפקר הפירות כדי שיאכלו מהם "אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא), ואין ראוי שאנשים שאינם שותפים במצווה, שאם היה בידם שדה לא היו צריכים להפקירה, יבואו ליהנות מפירות השמיטה. ובעיירות שליד הגבול היו מקפידים יותר, והיו מעמידים שומרים כדי למנוע מהגויים לבוא ולבזוז את פירות השביעית (תוספתא ד, ד; רמב"ם ד, ל).

לאחר שהפירות נקטפו והם ביד ישראל, קבעו חכמים איסור, שלא לתת מהם לגוי. שהואיל והם ביד ישראל חלה עליו חובה לשמור על קדושת ייעודם, שנועדו לאכילת ישראל, ונתינתם לגוי נחשבת כהפסד. אבל מותר לישראל להאכיל פירות שביעית לאורח או שכיר גוי שסמוך על שולחנו, שאכילתו נחשבת כחלק מאכילת הישראל (תוספתא ה, כא; רמב"ם ה, יג; מהר"י קורקוס).

כידוע, ישנה אפשרות 'למכור' פירות שביעית במסגרת 'אוצר בית דין', שאז התשלום הוא עבור העבודה ולא עבור הפירות. ואם גוי הגיע לחנות ש'מוכרת' פירות שביעית של 'אוצר בית דין' וביקש לקנות ממנה, אם החנות נראית כמיועדת לכל, כיוון שאם לא ימכור לגוי – ייעלב, מותר למכור לו כדי למנוע איבה. אבל אם זו מכירה פרטית, כיוון שאין סיבה שייעלב, אין למכור לו. [12. מצוות ההשמטה מחייבת להפקיר את הפירות לכל, כולל גויים (ירושלמי פאה ו, א). אמנם בתוספתא שביעית ד, ז, אמרו: "עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית", וכ"כ רמב"ם ד, ל. והרדב"ז שם נטה לומר, שאף שאין מונעים מעניי גויים לקבל יחד עם עניי ישראל מתנות עניים, מפני דרכי שלום (גיטין נט, ב), נכון למנוע מהם ללקוט מפירות שביעית מפני שיש בהם קדושה. אמנם נראה שכל זה לכתחילה, אבל מצד הדין הם יכולים לקטוף, שכן מן התורה הפירות מופקרים לכל. אבל אם יש חשש שיבואו גויים ויבזזו הרבה פירות, הורו חכמים שחייבים למנוע זאת מהם, מפני שהפירות נועדו לתצרוכת ביתית של ישראל ולא כדי שיבואו גויים לבזוז הכל לעצמם. עוד נראה, שאם ממילא אין יהודים שרוצים לאכול את הפירות, ברור שעדיף שגויים הגונים יקטפום ויאכלום, ובתנאי שלא שיסחרו בהם.

לאחר שישראל כבר קטף את הפירות, קבעו חכמים שאסור לתת מהם לגוי וכמובן שאסור לתת מהם לבהמה (תוספתא ה, כ-כא). וביארו מהר"י קורקוס ומהרי"ט (א, מג), שהואיל ונועדו לאכילת ישראל, נתינתם למטרה אחרת נחשבת עבור ישראל כהפסד. ע"כ. והאיסור מדברי חכמים. ואף שאמרו חכמים (תורת כהנים בהר א, ז): "לָכֶם לְאָכְלָה – ולא לאחרים", לדעת פאת השולחן ומרן הרב קוק, הפירוש שדיני השמיטה חלים על פירות שגדלו בקרקע של ישראל ולא של גויים (שבה"א קונ"א כ). ויש מפרשים שזו אסמכתא (חזו"א יג, כו).

אבל כאשר הגוי הוא אורח או שכיר אצל ישראל, לדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר לתת לו לאכול מפירות שביעית (חסדי דוד שם; פאת השולחן כד, ס"ק נח; שבה"א ה, יג). ולערוה"ש כד, ד, אין כלל איסור לתת לגויים פירות שביעית, ומה שאמרו בתוספתא שלא לתת להם פירות שביעית, הכוונה בפירעון חוב.

כאשר 'מוכרים' בחנות פירות שביעית מטעם 'אוצר בית דין' (פירות שביעית רגילים אסור למכור בחנות), ובא גוי וביקש לקנות. יש אומרים שאין למכור לו (ריש"א), ויש אומרים שמוכרים לו מפני איבה, שהוא שיקול יותר חשוב מ'דרכי שלום' (ר"נ קרליץ; הובא בפירות שביעית עמ' רצז). ועוד עיין להלן ח, ה, לגבי יצוא פירות שביעית לחו"ל, באופן שמסתבר שגויים יקנו מהם.]

למרות שפירות השביעית הם הפקר, מותר למנוע מבהמות להיכנס לשדה ולאכול מפירות שמחוברים לעץ ובני אדם מתכוונים לאוכלם (עי' תוס' ר"ה ט, א, 'וקציר'). ומכל מקום אין חובה לעשות זאת, הואיל ופירות אלו הפקר. אבל לאחר שקטפם הם נעשו מיועדים למאכל אדם, ואם הלכה הבהמה לאכול מהם, חובה עליו למנוע אותה (רמב"ם ה, ה). [13. בגמ' מנחות פד, א, למדנו שמותר לשמור בשמיטה על שעורים שלא יאכלום בהמות כדי להקריב מהן עומר. וביאר בתוס' ר"ה ט, א, 'וקציר', שלבני אדם היו אומרים שהשעורים מיועדות לעומר ובכך היו פורשים, אבל בהמות היה צריך להפריש בידיים כדי לשמור אותן לעומר. ומכאן למדנו שאף שבשביעית הכל מופקר גם לבהמות, מכל מקום מותר להרחיק בהמות מפירות שבני אדם עומדים לקחתם. ועיין בחזו"א שביעית יד, ד, שמתיר לנעול שדה בפני בהמות, ולרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה ב, 4, רק כשיש חשש שיזיקו לעץ מותר לנעול בפניהן.]