מותר לקצוץ ענף עץ פרי לצורך גדול, כגון שהוא מפריע להילוך בשביל או כשהעץ שלו שווה יותר מהפירות שהוא נותן. וכן בשביעית מותר לעשות כן קודם שיתחילו לצמוח פירות על הענף או לאחר שהפירות הבשילו ונעשו ראויים לאכילה, אבל משעה שיתחיל הענף להוציא פרי ועד שייעשו הפירות ראויים לאכילה, אסור לקצוץ את הענף או את הפרי שעליו, מפני שבקציצתו הוא מפסיד את הפרי שהתחיל לגדול (שביעית ד, ז-י; רמב"ם ה, טו-יח).
וגם כאשר בעל השדה אינו רגיל לאכול מהפירות שגדלים על האילן הזה שבשדהו, אסור לו לקצוץ ממנו ענף שהחלו לצמוח עליו פירות, שפירות השביעית נועדו לאכילה ואסור להפסידם, ואם יקצוץ את הענף יפסיד את הפירות ויגזול את הרבים שיכלו ליהנות מהם (משנה שביעית ד, י; ר"ש, רא"ש ורמב"ם שם).
גם פירות שראויים לאכילה בשעת הדחק, יש בהם קדושת שביעית, ואפילו אם הם ראויים לאכילת בהמה בשעת הדחק (שבה"א ז, יג, ג). אמנם אם בפועל אין נוהגים להשתמש בהם לאכילה, אין בהם קדושה, למרות שניתן היה להאכילם לבהמה. לפיכך, אין קדושת שביעית על דשא ועשבים שוטים שצומחים בגינה, הואיל ואין נוהגים לתת אותם למאכל בהמה. וכן הדין לגבי צמחים ששימשו בעבר להכנת צבע או לצרכי כביסה, ובזמנינו השימוש בהם התבטל כליל, שלא חלה עליהם קדושת שביעית, ומותר להפסידם או להשתמש בהם לצרכי הסקה. וכן הדין לגבי קליפות וגרעינים, שאם אין רגילים לאוכלם, אין בהם קדושת שביעית (להלן ד, ב).[9]
