בעת שהפירות שעל העצים נעשים ראויים לאכילה, צריכים בעלי השדות לפתוח את שערי שדותיהם, כדי שכל החפץ לקטוף מהם יוכל להיכנס. וכל מי שמשאיר את שדהו נעולה בעת שהפירות שעל העצים ראויים לאכילה מבטל מצוות עשה. ואפילו אם יקטוף את הפירות כדי לחלקם לעניים, כיוון שנעל את שדהו – ביטל את המצווה, מפני שהמצווה היא לשמוט את השדה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ; רמב"ם ד, כד). ואם לא נעל את שדהו אבל קצר או קטף את כל שדהו כדרך הבעלים, אפילו אם עשה זאת כדי לחלקם לעניים, עבר באיסור קצירה או בצירה (להלן ג).
מעיקר הדין היה צריך לפרוץ את הגדר כדי להראות בזה שהפירות מופקרים לכל. אולם מפני תיקון העולם התירו חכמים שלא לפרוץ בה פרצות, כדי שלא להזיק לגדר וכדי שלא לפתוח פתח רחב מדי לחיות או פרחחים שיכנסו ויזיקו לעצים (מכילתא שם). אמנם אם הגדר נפרצה מעצמה, אסור לגודרה בשביעית. ואם הגדר נפרצה לצד רשות הרבים, ויש חשש שרבים יכנסו לשדה ויזיקו אותה, מותר לגדור את אותו הצד (רמב"ם ב, יד).
אין צריך שבעל השדה יודיע שהפירות שגדלו בשדהו הם הפקר, שכן על פי מצוות התורה הם נעשים הפקר, וכל אדם רשאי להיכנס לשדות ישראל ולקטוף מהם פירות. אמנם אם בעל השדה התעקש לאסור על האנשים להיכנס לשדהו, אף שהוא עובר על מצוות התורה וגונב את הפירות, מכל מקום כיוון שהשדה עצמה שלו, אסור להם להסיג את גבולו, ובגלל תפישתו את פירותיו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות מספק (שבה"א ו, טו; מבוא לשבה"א יא).
לדעת בית שמאי אסור ללוקט הפירות להודות עליהם לבעל השדה, וקל וחומר שאסור לו לתת עבורם מתנה, לפי שפירות השביעית הם הפקר, והמודה לבעל השדה פוגע בתוקף ההפקר. אולם ההלכה כדעת בית הלל שרשאי אדם לבחור כיצד לנהוג, אם ירצה שלא להודות – אל יודה. ואם ירצה, מותר לו להודות לבעל השדה על שנתן לו רשות להיכנס לשדהו ללקוט מהפירות (משנה שביעית ד, ב; רמב"ם ו, טו). וכן ראוי לנהוג לכתחילה, לבקש רשות להיכנס לשדה ולהודות על הפירות.[2]
כאשר יש לבעל השדה חשש סביר שאם יפתח את שדהו לכל, יבואו פרחחים ויזיקו לעציו, מותר לו לנעול את שדהו ולכתוב בשלט בולט, שהפירות הם הפקר, וכל הרוצה לקטוף מהם יכול לקבל את המפתח במקום פלוני, או שהשדה תהיה פתוחה בשעות אלו ואלו (עפ"י חזו"א, משפטי ארץ י, ד).
